פורום פסיכולוגיה קלינית

44358 הודעות
36917 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
17/12/2002 | 19:00 | מאת: טליה

התכתבות וירטואלית באינטרנט, מגבירה את בדידותי! נו! אתה מבין את זה לא, איזה פרומומים קבוצתיים יש למפגשים עם אנשים , אני זקוקה למגע אנושי חם, וגם אמפטי, ולא רק קולגות או חברים עם אינטרס. אלא קבוצות של אנשים, שמתכנסות, כמן אלכוהליסטים, לאנשים שנמצאים בבדידות מסויימת, בגלל שרב חבריהם נשואים, ולא התחתנו עדיין... תודה

17/12/2002 | 23:24 | מאת: ד"ר אורן קפלן

טליה שלום אין לי כרגע מידע על קבוצות תמיכה ספציפיות שמתקיימות כעת. נסי אולי להתקשר למכונים לפסיכותרפיה כמו טריאסט שריג בת"א או המכון לפסיכותרפיה בהרצליה, וכן לתחנות לבריאות הנפש באזור, אני בטוח שישנן קבוצות שנפגשות סביב נושא זה. יש כמובן מסגרות שאינן טיפוליות, ברוב המקרים מדובר על פורומים של פנויים פנויות המבוססים בעיקר על אירועים חברתיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/12/2002 | 18:49 | מאת: osher

יש לי ידידה מקסימה שהיא ואני מכירים כבר חצי שנה . במשך חצי השנה לא היה יום שלא נפגשנו אצלה או אצלי . אני מאוד אוהב אותה והיא יודעת את זה. והיא גם יודעת את כוונותי אליה. היא יודעת שאני מעוניין ביותר מידידות. היא בת 25 ואני בן 22. במשך החודש וחצי האחרונים התקרבנו יותר . וזה בגלל המצב הנפשי בו היא נמצאת. היא תמיד אומרת לי שאני הבן אדם הקרוב ביותר אליה , ושהיא מרגישה את הצורך לספר לי על מצבה. אני מאוד דואג לה. היא לא יושנת בלילות , היא מתקשרת אלי בכל שעה בלילה. כל זה התחיל לפני חודש וחצי . היא עשתה מיפוי עצמות בגלל כאבים בירך ...וזה בסדר גמור אני חושב... אבל איך שהוא מישהו הכניס לה לראש הצילום מסוכן , ושאפשר לחלות בכל מני מחלות שלא עלינו. ומאז לפי מה שהיא מתארת לי נראה לי שיש לה התקפות חרדה , או דיכאון...לא יודע בדיוק.. היא אומרת לי שקשה לה לנשום , שיש לה התכווצויות בבטן , היא כל פעם שואלת אותי אם זה מסוכן מה שהיא עשתה... אם אני חושב שהיא לא הייתה צריכה לעשות את הצילום... חשבתי לעצמי שאם אני ייקח אותה לרופה מומחה לרפוא גרעינית שיגיד לה שזה לא מזיק אז זה יעבור לה.. אבל טעיתי .. והיא התחילה גם לקחת תרופת הרגעה (משהו בשם לוריול נראה לי)... אני כל יום יושב איתה עד מאוחר עד שהיא נרדמת והולך הביתה ... אבל היא מתקשרת אחרי חצי שעה... עד שאתמול היה קצת שונה... בכל פעם שאנחנו נרדמים אנחנו נרדמים בסלון אצלה...אתמול היא הציע לי לעלות איתה למיטה ולהישאר איתה עד הבוקר.... והיא בקשה ממני לחבק אותה כל הלילה.. אני ממש לא מרגיש עם זה בנוח...זה לא שלא הייתי רוצה להיות איתה...פשוט לא בנסיבות האלו... אני מרגיש שאני מנצל את המצב בו היא נמצאת ... אבל אני באמת יותר דואג לה ...כי היא אמרה לי שהיא רוצה לשתות כדורי שינה.. בבקשה ממכם תייעצו לי מה עלי לעשות ...אני לא רוצה שהיא תתמכר לאיזה תרופה... ואני לא רוצה שהיא תרגיש ככה...האם להמליץ לה ללכת לפסיכולוג .. והאם זה בסדר שאני ככה מצל את המצב???????????????????????????????????????? תודה רבה ...

17/12/2002 | 22:30 | מאת: adi

אושר, כל הכבוד לך על הנכונות לעזור. כמות הקרינה בצילומים היא מועטה ובן אדם בריא עושה מעט מאוד צילומים במהלך חייו. היא עשתה את הצילום כי הייתה לה סיבה! אולי כדאי לדבר עם איש מקצוע כי אני חושבת גם שהחרדה נובעת מזה שלא גילו גם ממה הכאבים. בכל מקרה לשוחח עם איש מקצוע. עדי

17/12/2002 | 23:29 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אושר שלום חברתך נמצאת במצב רגיש והיא זקוקה לעזרה מקצועית. יתכן שמדובר בחרדה או דיכאון, ויש עוד אפשרויות, את הבדיקה צריך לעשות פסיכולוג מיומן. כדורי ההרגעה אינם פתרון לבעיה. יש צורך לפנות לטיפול פסיכולוגי ואולי לקבלת טיפול תרופתי שמתאים יותר לבעיה. אני בהחלט הייתי ממליץ לה לפנות לייעוץ בהקדם. חבל על הסבל שהיא עוברת. אני לא חושב שאתה מנצל את המצב, נשמע שהיא זקוקה לך קרוב אליה כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/12/2002 | 16:35 | מאת: לאושר

היי, אני יכולה לספר לך שפעם הייתי במצב זהה למצב שבו חברתך שרויה. יכלתי לבצע בדיקה מסוימת ולהיות בפאניקה מזה במשך כמעט שנה. הסיבה לחרדות האלו הרבה יותר עמוקות ממה שנראה, טיפול פסיכולוגי שבו יקבלו אותה כמו שהיא יכול לעזור לה מאוד, הבעיה היא שהיא לא מקבלת את עצמה כמו שהיא ואולי אף שואפת למושלמות, נשמע שהיא במצוקה קשה. אם תאמר לי מאיזה איזור אתם אוכל לשאול את המטפלת שלי אם היא יכולה להמליץ על מטפל באיזור הזה. אני לא מציעה לך להיכנס לקשר אינטימי עם אותה בחורה, כי היא עכשיו בסערת רגשות והיא לא בדיוק מרגישה שלמה (אני מניחה). בעתיד זה יכול ליצור כעס כלפייך מצידה. אם תרצה אוכל להמליץ על מס' ספרים. שירה

17/12/2002 | 17:35 | מאת: קלינטון

שלום לאחרונה נפרדתי מחברתי לאחר 6 שנים בהם עברנו באמת הרבה חוויות,וקשיים. הטענה של חברתי לפרידה הזו היתה מפני שהיא לא סובלת את ההורים שלי(ולא בגללי) ,כיוון שהם לא מתנהגים יפה אך היא תסכים להמשיך איתי את הקשר אם אסכים להשכיר דירה איתה,או לעבור לביתה שלה. ניסיתי להסביר לה שאמנם יש אמת בדבריה אך הורים לא בוחרים ,ושפשוט תנסה להתעלם מהתנהגותם כאשר הם לא מדברים לעניין,וניסיתי לאמר לה שחוץ מזה ,שנינו סטודנטים ולא נוכל כעת להשכיר דירה בכוחות עצמנו. ולכן אינני יכול להשכיר דירה כעת ,כי אם רק בסוף לימודיי(הכל אפשרי אבל זה יהיה מאוד קשה) ,ושבנוסף אינני מוכן לקיים קשר חד-צדדי בו אנו מכבדים רק את הצד שלה . היא לא הסכימה לתשובה כיוון שטענה שהיא לא נהיית צעירה (25) והיא לא מתכוונת להעביר עוד שנה/שנה וחצי שבהם היא "תסבול" את הורי עד שאני אסכים לעבור דירה . מה עליי לעשות?? שנינו בני אותו גיל ,ואהבתי אליה גדולה מאוד למרות שגם לי היו סיבות להפסקת הקשר כיוון שקיויתי שמשהו ישתנה ואכן ישתפר בהתנהגותה.

17/12/2002 | 23:36 | מאת: ד"ר אורן קפלן

קלינטון שלום אני לא מבין לגמרי מדוע הוריך מהווים גורם כל כך חשוב בקשר, אלא אם גרתם אצלם בדירה בתקופה הזו. במידה וכן אפשר להבין שאם אין קשר טוב בין חברתך לבינם שהיא תרצה לעבור לגור איתך אחרי 6 שנים של קשר. השאלה האם הדברים מתחילים ומסתיימים בעניין הזה (למרות שהוא נושא רציני ביותר בקשר בין בני זוג ובוודאי ישפיע גם בהמשך). סוג התקשורת והמסרים ביניכם כפי שאתה מתאר אינם מה שהייתי מצפה לשמוע אחרי 6 שנות קשר. אני מתאר לעצמי שגם היא מבינה את המצוקה הכלכלית והשאלה כיצד אתם יכולים להגיע למכנה משותף שיהיה טוב לשניכם. אם אינכם מסוגלים להגיע לכך זה באמת מעמיד באור לא טוב את הקשר כולו. אי אפשר "לשפוט" ביניכם בלי לראות את התמונה המלאה. אני מתאר לעצמי שלכל אחד מכם יש את הסיפור והצד שלו. נסה לשבת איתה ברצינות ולראות איך אפשר להגיע לתוצאה משותפת שבה אין צד שמפסיד הכל ואין צד שזוכה בהכל. זהו אתגר חשוב לקשר שלכם בכלל כמודל לפתרון בעיות בעתיד, וסביר להניח שזו לא תהיה ההתמודדות האחרונה שלכם. במידה ותרצו יש אפשרות לפנות לייעוץ זוגי למספר פגישות. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/12/2002 | 16:12 | מאת: דנה

אני מחפשת מאמר בנושא "נרקסיזם", אודה על הפנייה למאמר או אתר העוסק בנושא זה. תודה, דנה.

17/12/2002 | 22:34 | מאת: HERA

דנה, לא ציינת אם אתרים באנגלית יכולים להועיל גם, לכן אני מצרפת לך רק קישור בעברית: http://www.geocities.com/simankria/MAGAZIN-6I.htm HERA.

17/12/2002 | 23:45 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דנה להלן קישור עם טקסט קצר ומעניין. רוב המידע אינו באינטרנט אלא בטקסטים בספרים ומאמרים אליהם ניתן להגיע בכל ספריה אוניברסיטאית למדעי החברה. http://pluto.huji.ac.il/~mskluger/narc.html בברכה ד"ר אורן קפלן

17/12/2002 | 14:31 | מאת: נורית

בעבודתי ישנה בחורה שלא מפסיקה לדבר בקול (ממלמלת) לעצמה במשך היום ! (שואלת/מתייעצת/מדווחת ומשיבה לעצמה על כל מה שהיא עושה) ברצוני לדעת ממה נובעת תופעה זו? וכיצד מטפלים בה?! תודה נורית

17/12/2002 | 23:48 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נורית שלום התופעה אינה מוסברת ע"י גורם אחד בלבד והיא קשורה למאפיינים האישיים של אותה בחורה. בעיקר מדובר בהתנהגות חריגה ועצם העובדה שאותה בחורה אינה מודעת למה שקורה לה מעידה על בעיה, בין אם באישיות או במבנה הנפשי ובין אם/ו בקשרים הבינאישיים שלה. כמו כן יכולה גם להיות בעיה נוירולוגית. אין אפשרות לטפל בכך ללא מודעות ושיתוף פעולה ממנה. אם יש אפשרות להתקרב אליה ולדבר איתה על הנושא ניתן יהיה לברר במה מדובר בדיוק. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/12/2002 | 03:48 | מאת: מירב

שלום, אני מחפסת שדנה לבן שלי בין 20 כדי לשפר את האסרטיביות (assertiveness) שלו. אני רוצה שזה יהיה שדנה (workshop) קבוצתית באזור כפר סבא / לוד / תל אביב. ,תודה מירב

17/12/2002 | 23:50 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מירב שלום איני מכיר סדנאות כאלה, אני מציע לעיין בעיתוני סוף השבוע באזור מגוריכם וכן בעיתון העיר בת"א, בד"כ מוצעות בהם סדנאות שונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/12/2002 | 23:53 | מאת: ד"ר אורן קפלן

עכבר העיר המקוון: http://www.citymouse.co.il

17/12/2002 | 00:14 | מאת: נטע

היי הכרתי בחור חמוד מאוד, "מתאים" לי מהרבה מובנים. רק שתי בעיות ישנן: ראשית אין בינינו ניצוצות ומאחר ואני כבר בת 27 אני לא רוצה לבזבז את הזמן...אני טיפוס שנדלק מהר כשיש ממה, ואם לא-אז ההידלקות הראשונית מאוד חסרה לי גם אם אחר כך מערכת היחסים טובה ועמוקה. בקיצור אני טיפוס שצריך את הניצוצות. אבל יש לי דילמה כי כמו שאמרתי -הבחור ממש מקסים ומתאים לי בהרבה מובנים. בעיה שנייה- היו לו לא מעט אהבות עמוקות בשלות אהבות גדולות ואילו לי- לא. בעבר יצאתי עם מישהו בעל היסטוריה של אהבות גדולות וקינאתי בסתר בו ובזיכרון האקסיות. כל הזמן ניסיתי לדלות מידע איך היה עם ההיא ואיך היה עם זו, ובכל פעם נצבט לי הלב כשראיתי את עיניו מתרגשות כשסיפר עליהן... מאז האמנתי שאם אני אתרחק מבנים עם היסטוריה מכאיבה מדיי לטעמי- יהיה לי טוב, אבל קשה למצוא בגילאים האלה בנים חסרי ניסיון רב... מה עושים? אני גם ככה פחדנית איומה, מערכות יחסים זו לא המומחיות שלי. האם להיכנס למשהו שאני עלולה להצטער עליו ובכלל האם זה נכון שאם אלך כנגד עצמי- כלומר אנסה להתעלם מהעובדה שהריגוש ההתחלתי של הניצוצו ייחסר לי וחסר- האם לא כדאי פשוט לוותר? תודה רבה נטע

17/12/2002 | 16:08 | מאת: or

היי נטע, לדעתי כדאי לך ללכת לפי העצה הישנה והטובה מוטב ציפור אחת ביד מעשר על העץ... ניצוצות זה דבר זמני ושיחלוף אין לך שום ביטחון שההמשך יהיה מבטיח. לכן, אם הבחור מקסים ומתאים לך מהרבה מובנים פשוט חבל שתחפשי ניצוצות ותפנטזי על מישהו דמיוני במקום לטפח את הקשר עם הבחור האמיתי שמוצא חן בעיניך. וחוץ מזה, תשתדלי להפסיק לחשוב על העבר הרי ממילא אין לך שליטה על העבר של החברים שלך אז במקום זה תתמקדי בהווה ויותר חשוב בעתיד. תני לעצמך יותר קרדיט ותפסיקי עם ההשוואות בינך לבין האקסיות. בהצלחה

18/12/2002 | 22:41 | מאת: נטע

18/12/2002 | 00:02 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נטע שלום כתבת שהבחור נחמד ומתאים לך בהרבה מובנים. זו כבר סיבה לא רעה להמשיך ולבדוק את הקשר. לגבי הניצוצות, יתכן שהם יגיעו בהמשך, לא תמיד הם מנצנצים מייד. צריך לקחת בחשבון שאת הניצוצות לא יוצר בהכרח הבחור, אלא דמיונך. יתכן שמה שאמור לנצנצץ נחסם מסיבה כזו או אחרת על ידך בעיקר אם את סבורה שמערכות יחסים זו לא המומחיות שלך. לפי מה שאת מתארת הבעיה אינה בהכרח בבחור ותכונותיו אליו בתפיסת העצמי שלך וקושי מסויים במערכות יחסים. יתכן שכדאי לך להיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם השאלות שאת מציגה. מהאופן בו את כותבת יש לי הרגשה שהעניין אינו מתחיל ונגמר בבחור הספציפי הזה ותכונותיו האישיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/12/2002 | 00:06 | מאת: יעל

שלום רב יש לנו ילדה בת שנה ובעלי רוצה שננסה להיכנס להריון בתקופה זו. הבעיה היא שאני חושבת שזה יהיה עוול אם אכנס להריון ואלד בעוד שנה לערך, לגדל שתי תינוקות... האם זה נכון פסיכולוגית לגדל ילדים בצפיפות כזו בגילאים? או שכדאי בעצם לחכות עוד מספר שנים על מנת לאפשר לכל אחד מהם את מלוא תשומת הלב? תודות יעל

17/12/2002 | 17:00 | מאת: שיר

יעל שלום, כאם לשלושה כאשר בין שני הבנים חש הפרש של 11 חודשים - אני יכולה להעיד שזה הרבה יותר קל ממה שחושבים בהתחלה. אז נכון שהכל אינדבידואלי ואת זו שצריכה להחליט אם מתאים לך בתקופה הקרובה לגדל שני תינוקות, אבל לדעתי היתרונות בעניין עולים על החסרונות. בשלב מסויים זה באמת קשה אבל יותר מאוחר כאשר הם מתחילים ליצור קשר ביניהם ולומדים אחד מהשני זה ממש כייף. פתאם הם פחות צריכים אותך כי יש להם את עצמם, המשחקים שלהם וההתעסקות בעולמם. מעבר לכך הרי במילא את קמה בלילה לחמם בקבוקים, להחליף וכו' אז למה לא לעשות את זה במכה ואחרי זה יש לך המון שנים לנוח... אצלי זה לא היה מתוכנן ולמרות זאת בהחלט הייתי עושה זאת בתכנון מוקדם. שוב, כמובן שאת צריכה לרצות ולהיות מוכנה ולא להרגיש חייבת או מוכרחה. ואם את לא שלמה עם זה תחכי כמה שנים, אבל השורה התחתונה היא יתרונות לילדים וגם להורים. אגבך את השלישית ילדתי בהפרש של 7 שנים וזה היה די מבאס (שכחתי מה זה...) ככה או ככה, שיהיה לך בהצלחה ובכייף.

18/12/2002 | 00:06 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יעל שלום כפי שאת רואה מתשובתה של שיר יש גישות שונות לעניין ובסופו של דבר זו החלטה אישית שלך ובעלך. אין כאן תשובות נכונות ושגויות, והשיקולים אינם רק של הפער בין הילדים אלא גם גיל ההורים וגישתם. אישית אני מעדיף להמליץ על פער של 3 שנים בין ילדים ובמידה והדבר אפשרי, אך זה בהחלט אינו משהו שאני עומד עליו או חושב שהוא ממש קריטי. הורים רבים מדווחים על יתרונות בקרבה רבה יותר בגילאים כפי ששירי מציינת, בעיקר לאחר כמה שנים שהילדים גדלים. זו צריכה להיות גם תחושתך האישית בנוגע לילד הנוכחי וכיצד הדבר ישפיע עליו. אם את לא בטוחה יש מקום להמתין שנה נוספת לפני הכניסה להריון, אך חשוב בכל מקרה שהדבר יבוצע תוך דיאלוג עם בעלך והסכמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/12/2002 | 22:16 | מאת: שלומית

לי ילדה בת 7 (שלישית מתוך 4) היא ילדה רגישה מאד ומאד צמודה אלי. מאד פרובקציונאלית אם מחליטה שהיא רוצה דבר מסוים היא מתרגזת מהר בוכה ומסרבת לאכול רק לאחר שיחות ארוכות ואבטחות שתקבל פעם אחרת את מה שביקשה מוכנה להרגע.היא מאד קנאית וכאשר סיבה מסוימת גורמת לה לקנא (אחד האחים או חברים היא מסוגלת מיד להיות ברוגז להרביץ לו או להעיף דבר מה שנמצא לידה) קורה מספר פעמים שהיא מזמינה חברה הביתה ואחרי כחצי שעה היא מחליטה שלא בא לה לשחק עם החברה (יש לציין כי היא חברותית ומקובלת מאד בכיתה) אני מאד מפחדת שיום אחד החברות יתעוררו ויפסיקו להגיע. היא בת אמצעית כאשר מעליה ילדה חריגה ומתחתיה תאומות בנות 3. יש לציין כי היא בעלת לקות למידה ומאד מתקשה בלימודים (כיתה א') היא מקבלת עזרה של הוראה מתקנת פעמיים בשבוע. היא אינה מוכנה לשבת איתי להכין שיעורים. היא אינה בעלת מוטיבציה לעבוד ולהכין את השעורים כך שהיא מאד מתוסכלת מזה. היא יודעת שקשה לה וגם שהיא חלשה בלימודים. אני מנסה להסביר לה את חשיבות הלימודים ומשתדלת להיות איתה רכה והכל בדחילו ורחימו. יש לציין שאני לא צועקת עליה גם כשהיא מתנהגת בצורה לא יפה. אודה להתייחסות המקצועית מה עלי לעשות?

16/12/2002 | 23:59 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלומית שלום אינני יודע אם הדברים קשורים להיותה של בתך לקויית למידה, אבל ילדים רבים שסובלים מלקויות למידה זקוקים לעזרה גם ברמה הרגשית ולא רק בנושא הלימודים. לקות הלמידה מבטאת בד"כ התבוננות אחרת על העולם החל מגיל צעיר מאוד. כל הלמידה או החוויה האנושית נתפשת בצורה שונה החל מינקות, ולכן התוצאה אינה מתמקדת רק בלימודים. כמובן שגם התסכול בהווה, הן מהלימודים ואולי מדברים נוספים שלא מסתדרים בדיוק כמו שהיא רוצה. בנוסף, צריך לחשוב כיצד ההתמודדות שלה בתוך המשפחה משפיעה, מצד אחד עם אחות חריגה ומצד שני עם תאומות, זו מציאות מורכבת שמעוררת בוודאי רגשות שונים. אני מציע לך לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים. במצב הקיים יש לי הרגשה שהילדה היתה יכולה להפיק הרבה מטיפול פסיכולוגי תומך. לא מדובר בטיפול אקוטי, לא במצב חרום, אלא בתהליך איטי שיאפשר לה להתבטא מבחינה רגשית ולעבד את מה שקורה לה בפנים בצורה יותר מאורגנת. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/12/2002 | 21:56 | מאת: אמא

בתי בת החמש לומדת בן חובה. הגגנת מספרת להם "סיפורי תורה" והיא אומרת להם שהם אמיתיים. היום הם למדו על שרה אימנו ועל כך שהיא מתה, ונקברה. בתי לקחה את הסיפור מאוד קשה. היא מאוד מטרדת מנושא המוות, דבר שעשיתי כמיטב יכולתי לא לחשוף אותה אליו. היא שאלה אותי בבכי היסטרי, מה זה למות? אם אני אמות, אם היא תמות? מי ישמור עליה כשאני ואבא שלה נמות. ממש לא ידעתי איך לענות על השאלות המטרידות האלה, כשלי בעצמי אין תשובות לשאלות. היא שאלה אם כשמתים נושמים? ואם לא,אז נחנקים?? מה לענות לה? איך למנוע את החרדה שלה?? אני מודה שגם לי יש פחד מהנושא ואני לא רוצה להעביר אותו אליה... אשמח לתשובתך תודה

17/12/2002 | 00:06 | מאת: ד"ר אורן קפלן

לאמא שלום נושא המוות מטריד את האדם באשר הוא אדם, אולם יש תקופות מסויימות בחיים בהן החרדה גבוהה יותר. גיל 5 הוא בערך התקופה הראשונה בה יש גל חרדה כזה. הדבר נובע מההתפתחות הקוגניטיבית שבשלה מספיק לקלוט משהו ממושג המוות. הגל הזה חולף ומתעורר שוב בד"כ בגיל ההתבגרות סביב גיל 14-15. חשוב לענות לבתך ולהכיל את החרדה שלה. הסבירי שטבע העולם הוא שאנשים נולדים ואנשים מתים, אבל ששרה אמנו נפטרה בגיל מאוד מבוגר אחרי שהיו לה חיים ארוכים ומלאים. הפחד מתעורר פעמים רבות סביב דאגה של הילד להוריו, תוכלי להסביר שבד"כ רק אנשים זקנים מתים ושאתם הוריה תחיו עוד שנים רבות. תני לה להתבטא וראי כיצד היא מגיבה. ציינת שגם את מפחדת מהנושא ואולי לפני הכל כדאי שתבררי עם עצמך במה בדיוק מדובר. כאמור, החרדה מפני המוות טבעית ואוניברסלית, אבל יתכן שיש כאן משהו שדורש עיבוד רציני יותר מכך, כדי, כפי שאמרת, שהילדה לא תפתח את החרדה שמוקרנת ממך. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/12/2002 | 22:38 | מאת: adi

היי אמא, בת דודה שלי נכחה בהלוויה של אימא שלי (הילדה הייתה בת 7 כשהיא נפטרה( עדי

16/12/2002 | 19:56 | מאת: מלכה

שלום ביתי היום בת 16.5 שנים לומדת בכיתה י"א.במגמה יחודית ביולגית כימית. היא אינינה ריאלית אלא יותר אומנותית.אך מאחר והיא אוהבת את מקצוע הביולגיה והכימיה רצתה ללמוד שם.היא תלמידה שקדנית ולומדת הרבה כדי להשיג ציונים גבוהים. אך בעיתי היא כזאת: מה שהמורה לכימיה הסביר היא הבינה כשהיא באה עכשיו לעשות מבחן היא טוענת שהיא לא מבינה את החומר הפטור.צועקת משתןללת קוראת לעזאזל כל הזמן.אמא אמא אני ניגשת איליה מה אוכל לעזור לך? היא בוכה צועקת.אח"כ שותקת ושוב צועקת.היא גם לא למדה מספיק כיוון שהיו לה מבחנים אחרקים. מה עושים? כיצד אפתור את הבעיה הזאת? היא לא מוכנה לרדת משני מגמות אילו? עכשיו היא שוב צועקת מה יהייה מה יהייה? מה אני יכולה לעשות? אנא חיזרו אילי בהקדם בתשובה. בברכה מלכה

16/12/2002 | 20:22 | מאת: adi

מלכה, אולי כדאי לקחת לה מורה פרטי לתגבור לקראת המבחנים הללו? עדי

17/12/2002 | 00:09 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מלכה שלום אני מציע לנסות ולהיעזר בגורמים המקצועיים בבית הספר, עם המחנך/ת, יועצת בית הספר, פסיכולוג/ית ביה"ס מהשירות הפסיכולוגי של העיריה. יש להם נסיון רב והם יידעו להמליץ לך ולבתך מה לעשות, האם מדובר באסטרטגיות למידה, בהתאמה של המגמה וכדומה. התקשרי מחר לבית הספר ובקשי להיפגש עימם באופן מיידי. נשמע שבתך בלחץ גדול וזה בפני עצמו מתכון לכשלון. תגובותיה הרגשיות החזקות מעידות על כך שמשהו עובר עליה בעקבות הלחץ וחשוב לראות כיצד ניתן להקל עליה. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/12/2002 | 17:45 | מאת: טליה

שלום! אני בחורה רווקה בת 33, קשה לי מאוד ואני בטוחה שאני זקוקה לקבוצת תמיכה מלבד, טיפול פסיכולוגי, אנשים במצבי, שיכולים לעזור לי ואני להם , כמובן. אני מרגישה שאיני מצליחה בקשרים, מכיוון שאני באה עם ציפיות רגשיות גבוהות מאוד בקשרת וא כאשר זה לא מתמלא, אני הורסת את הקשר. אני לא מוצאת את מה שאני רוצה, בנוסף יש לי אקס מיתולוגי, אליו אני מנסה לרוץ עם כל משבר. הוא מצידו אינו פנוי אליי, ואז אני נשברת. אני בחורה, חכמה, מצליחה בעבודה, אבל רגישה מאוד, נפגעת בקלות, ולקחת ללב כל דבר, מאוד קשה לי, האם אתה מכיר איזו קבוצת תמיכה מתאימה, יכול להמליץ לי? תודה, טליה, אני גרה באזור השרון, ולא אכפת לי גם להגיע לתל-אביב.

17/12/2002 | 00:12 | מאת: ד"ר אורן קפלן

טליה שלום ישנן קבוצות טיפוליות בחלק מהמכונים לפסיכותרפיה וכן במרפאות בריאות הנפש. קבוצות תמיכה אחרות מתמקדות בד"כ סביב נושא מסויים, לדוגמא, דיאטה, אלימות, וכדומה. דווקא באינטרנט יש מגוון רב של פורומים לתמיכה הדדית. באתר הזה יש פורום אחד כזה, וישנם רבים נוספים באתרים אחרים. הייתי ממליץ לך להתחיל דווקא כך, האנונימיות עשויה לעזור בשלב הראשון, ופעמים רבות נוצרים קשרים אמיצים בעקבות המפגשים הוירטואליים הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=241700

17/12/2002 | 00:17 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אמנון לצערי התופעה קיימת כבר מספר שנים ואולי כעת תופסת מעט כותרות שבוודאי יעלמו תוך כמה שעות. המערכת קורסת ולמעשה אינה מספקת טיפול נפשי בכמות מספקת לאוכלוסיה שזקוקה לטיפול. הדבר גורם לפגיעה באיכות הטיפול ובמשך הטיפול המבוצע במסגרות הציבורית. אם אדם צריך לחכות בתור 4 חודשים לטיפול ולאחר מכן מוקצבות לו 8 פגישות, יש משהו בסיסי לקוי בשיטות העבודה. אישית, אני מזמן הרמתי ידיים מאפשרות שינוי בתוך המסגרות הציבוריות שרוויות גם בלא מעט פוליטיקה פנימית ומלחמת כבוד בין מקצועות בתוך בריאות הנפש. כל עוד הטיפול הנפשי יחשב בן חורג למערכת הרפואית ולא יתוקצב כתחום משמעותי ונדרש לאיכות החיים בחברה, המצב לא ישתנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/12/2002 | 11:44 | מאת: חלי

יש לי חברה מאוד מאוד טובה, למעשה היה ביננו קשר רומנטי ומכשנפרדנו נשארנו בקשר קרוב מאוד במהלכו היו התרחקויות כי היה לה חבר והתקרבויות רגשיות, אבל היא לא מוכנה לחזור והחלטנו להישאר בקשר ידידותי מכיוון ששתינו עדיין מאוד אוהבות אחת את השנייה וקרובות. לאחרונה התחלנו להיפגש כל סוף שבוע, כמו שהיינו כהיינו זוג. אבל אני לא יודעת אם זה הדבר הנכון לעשות. שתינו לא מתכוונות לחזור אחת אל השנייה אבל בכל זאת אני נמצאת איתה כל הסו"ש ומוותרת על פגישות עם חברים ומבלה רק איתה ואני אוהבת את זה, אבל השאלה אם אני לא מקריבה יותר מדי? אם היא בסוף תעזוב אותי ואני אשאר בלעדיה ובלי חברים. איך אני אמורה לאזן את המצב?

17/12/2002 | 00:22 | מאת: ד"ר אורן קפלן

חלי שלום ההתלבטות שלך היא בין ההנאה שיש לך כעת מהקשר לבין כאב הלב שמחכה לך בהמשך בשל הפרידה. השאלה הנצחית במצבים כאלה היא מה יש לך להפסיד כעת מעוד קצת הנאה, הרי את הכאב תחווי מתישהו בכל מקרה. כנראה שכעת אינך מוצאת פתרון מוצלח יותר ואת נשארת במצב העניינים הנוכחי. השאלה איננה רק ברמה הפרקטית האם הקשר ביניכן ימשיך או לא, אלא כיצד את רואה את חייך הרגשיים והחברתיים בהמשך. כמו כן לא ברור לי האם את יודעת בוודאות שאין לקשר סיכוי, או שיש לך תקווה שבכל זאת משהו יהפוך לקבוע יותר ביניכן. נשמע שכדאי לערוך שיחה גלויה עם חברתך ולנסות לברר את הדברים לעומק. חשוב שתדעי היכן את עומדת, ואז ההחלטות יהיו לפחות ממקום יותר וודאי. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/12/2002 | 13:46 | מאת: חלי

ד"ר שלום אני לא חושבת שהבנת את כוונתי. לא, אין סיכוי שמשהו יחזור להיות ביננו רציני, אני גם לא בונה על זה. ההתלבטות שלי היתה, איך לאזן בין הפגישות איתה לבין החיים החברתים שיש לי חוץ ממנה (למרות שאנחנו לא ביחד, עדיין מתראות לעיתים קרובות מאוד)

16/12/2002 | 11:25 | מאת: אורית

היי, אני לא יודעת אם זה המקום, אבל אני מקווה שתהיה לי לעזר: יש לי סלידה ואפילו יותר מזה מעכבישים, זה פשוט לא יאומן, בכל פעם שאני רואה עכביש, ולא משנה באיזה גודל או צורה אני מתחילה לרעוד ולהזיע. ולאחר מכן שמשהו "מטפל" בו אני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אילו... אני רוצה לומר שאין לי שום בעיה לגבי חרקים אחרים. זה מאוד מפריע לי, עכשיו יש לי תינוק בבית ואני ממש לא רוצה לחשוב על זה שאני אראה עכביש ובעלי לא יהיה בבית. אם יש איזושהיא דרך לטפל בזה אני אשמח לשמוע על כך. תודה, אורית

16/12/2002 | 16:10 | מאת: מישהי

זה פשוט מאד. יש לך פוביה מעכבישים ויש דבר כזה גם בלי לפחד משאר החרקים ויש לזה גם שם אם אינני טועה אקורונופוביה או משהו דומה. החדשות הטובות יש לזה טיפול והוא בדרך כלל מצליח. תרגישי טוב

17/12/2002 | 00:26 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אורית שלום פוביה מעכבישים ובעלי חיים אחרים אינה דבר נדיר. יש אפשרות לטפל בפוביה באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי, אפשר להיעזר בשיטות כגון היפנוזה ו EMDR. בד"כ הטיפול אינו ארוך, אבל צריך להכיר אותך יותר לעומק כדי לקבוע את השיטה במדוייק. תוכלי לקרוא יותר בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm (ראי על פוביה) http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/short.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

17/12/2002 | 08:23 | מאת: אורית

תודה רבה לכם :-) אני אעיין בחומר, ואטפל בזה בהקדם, לגבי תוצאות אני אודיע לכם (מקווה שיהיו טובות) יום מקסים אורית

15/12/2002 | 23:24 | מאת: שרה

ביתי בת חמש וחצי ומתנהגת בשתלטנות כלפי בני גילה. הגננת אמרה לי שגם בגן היא לוקחת לעצמה את תפקיד הגננת ומנסה להשליט סדר בילדים אחרים בעוד היא לא תמיד נשמעת לגננת. כיצד עלי לטפל בנושא בטרם ילדים יסלדו ממנה?

17/12/2002 | 00:30 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שרה שלום יש דינמיקה קבוצתית אותה אפשר לשנות דרך הקבוצה עצמה ובזמן הפעילות. בנושא הזה בד"כ לא כל כך יעיל להטיף מוסר או לומר שאסור או מותר לעשות כך או אחרת, כי הצורך בתגובות נובע מבפנים. לבתך כנראה צורך לארגן את הדברים בדרכה שלה, וחשוב לראות כיצד ניתן לעזור לה במסגרות חברתיות. אפשר לנסות לשוחח איתה על מצבים שראית כיצד היא נעשתה שתלטנית עם בני גילה. יתכן שהיא מרגישה שהיא מקבל חיזוקים על התנהגות זו ולכן יהיה לה קשה להשתנות. ניתן להיעזר בגננת ובנסיונה ואפשר גם לבקש שיחה עם פסיכולוג/ית הגן מטעם השירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/12/2002 | 23:11 | מאת: יעל

אני אם לילד בן 10.לאחרונה אנו נתקלים בחוסר כבוד של הילד אלינו,חוצפה בילתי פוסקת ותמיד הוא צריך להיות זה שאומר את המילה האחרונה.אנחנו ממש מרגישים כאילו אנו כבר אפילו לא מהווים לגביו איזהשהו גורם הרתעה. שקלנו כתוצאה מהתנהגותו לבטל לו חוג שהוא מאוד אוהב,כיוון שהוא אינו מעריך כלום. באיזה שיטות ניתן לטפל בבעיה והאם עונש כמו ביטול חוג הוא סביר? תודה

16/12/2002 | 00:41 | מאת: adi

יעל, אני חושבת שהוא מתחיל את גיל ההתבגרות שלו. אני הייתי משהו קצת יותר קיצוני מזה. בסופו של דבר עברתי את זה. עדי

17/12/2002 | 00:37 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יעל שלום השימוש בעונשים אפשרי, אבל צריך לקחת בחשבון שאתם נכנסים למלחמה, ובמצבים כאלה אתם יודעים רק לאן אתם נכנסים, אבל לא כיצד זה יתפתח. לפני השימוש בעונשים כדאי למצות קודם את הדיבור עם הילד, תוך הצבת האפשרות להפעלת עונשים כאופציה שעומדת להתממש אם לא יחול שינוי במצב. לא כדאי להשתמש בעונשים ככלי ראשון כיוון שאתם עלולים לאבד נקודות אם הצעד יכשל. יתכן שכדאי לכם להתייעץ עם מטפל משפחתי או פסיכולוג ילדים מאחר ובד"כ מדובר בדינמיקה ש"מתבשלת" לאט בתוך המשפחה ולפתע נעשים מודעים לעוצמתה, אבל אפשר אולי להבין אותה יותר לעומק בעזרת גורם חיצוני. בהחלט עולה השאלה מה קורה לבנכם מבחינה רגשית שכך הוא מתנהג. הוא הרי מגיב למשהו, לצורך או רגש פנימי. זה לא אומר שאתם חייבים לקבל את זה, להיפך, בהחלט צריך להציב גבולות ברורים לילדים, זה טוב למשפחה וזה טוב עבורם. מצד שני צריך לראות כיצד לא מגזימים לצד השני ומאבדים את האמון ההדדי בבית. זהו איזון לא פשוט ואתם מתבלטים כעת היכן להציב את הקו האדום. עונש כמו ביטול חוג יכול לבוא בחשבון, אבל צריך קודם כל לבדוק כמה דברים לפני שפונים לפתרונות מסוג זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/12/2002 | 21:23 | מאת: hiim

לפני שבוע קבלתי התמוטטות לחץ מה הטיפול

15/12/2002 | 22:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

חיים שלום התמוטטות לחץ היא שם כללי להרבה תופעות והשאלה מה בדיוק קרה לך. בכל מקרה, התמוטטות היא דבר שדורש עזרה, ולכן אני מציע שתפנה לייעוץ מקצועי אצל פסיכולוג או פסיכיאטר. כמו כן כדאי בתקופה הקרובה להפחית גורמי לחץ במידת האפשר, לעבוד פחות ולהשאיר יותר זמן למנוחה. רצוי לדבר עם הקרובים לך ולנסות לקבל תמיכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/12/2002 | 20:50 | מאת: נעמה

שלום רב, מזה 8 שנים אח שלי ( היום בן 29 ) חולה בסכיזופרניה. 8 שנים אני ומשפחתי סובלים ממנו. אבי נפטר לפני כ 7 שנים ואני ואמא שלי מטפלות בו. הסכיזופרניה שלו מתבטאת המון באלימות מילולית ואיומים לרצח. מזה 8 שנים הוא התאשפז בבי"ח הרבה פעמים על סכנה לציבור ולעצמו. בי"ח כל פעם משחרר אותו וטוען שהוא במצב תקין להיות בבית . הבחור לוקח סמים לפעמים כבדים ושימוש יום יומי בגראס. אחי הקטן בצבא עכשיו לא אוהב אותו ואף לא מעניין אותו שהוא חולה רק שלא יתקרב אליו. אחי הגדול מציק לו כל הזמן ואף מאיים עליו מכיוון שהוא לא רואה שום תשומת לב ממנו. בשבוע האחרון אחי הגדול ניסה לרצוח את אחי הקטן תוך כדי שינה. למזלינו אחי הקטן נפגע קלות ואת אחי הגדול לקחו לאישפוז בבי"ח לחולי נפש. אמא שלי הגישה תביעה במשטרה נגדו ואף הוציאה צו הרחקה מהבית נגדו. מצד אחד אנחנו לא מוכנות שדבר כזה יחזור על עצמו אבל מצד שני ידוע לנו שהבחור חולה ואנחנו רוצים לעזור כמה שיותר. אחי הגדול עדיין נחוש לרצוח את אחי והדיבורים שלו מזוויעים. האם זה היה נכון להגיש נגדו תביעה הפעם ולהוציא צו הרחקה מהבית?? הבנו שאנחנו כבר לא יכולות ולא יודעות לטפל בבחור ואנחנו בעד ויתור אפוטרופסות. האם כדאי?? האם זה יפגע בו . מה אנחנו יכולות לעשות כדי שהטיפול בו יהיה הכי טוב???

15/12/2002 | 22:31 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נעמה שלום את מתארת סיפור חיים קשה ומורכב, ואני לא חושב שבמסגרת הפורום יש ביכולתי להמליץ לך על פתרון רציני. על פניו נשמע שאין אפשרות להחזיק את אחיך בבית ושהשארת המצב הנוכחי היא חומר נפץ שרק הזמן יקבע מתי הוא יתפוצץ. כנראה שעדיף לכם ולו למצוא מסגרת שיקומית שתוכל להכיל אותו, ואולי דווקא כך הקשר ביניכם יוכל להשתפר בטווח הארוך, גם אם יעורר את זעמו של אחיך כעת. אני מציע שתפנו לקבלת ייעוץ אצל מטפל משפחתי כיוון שההחלטות אינן רק פרקטיות אלא, כפי שאת מתארת, כרוכות בהתמודדות רגשית קשה עם המציאות. יתכן שגם בית החולים בו אחיך מאושפז כעת יכול לתרום בנושא זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/12/2002 | 20:48 | מאת: שחר

שלום, רציתי לדעת היכן (ספרים, מאמרים, חוגים) ניתן למצוא מידע על חינוך והתמודדות עם ילדים בגילאים שבין שנה לשלוש שנים (מה עושים עם ילד שנושך, איך יודעים אם הילד בשל ללכת לגן ולאיזו קבוצת גילאים להכניס אותו, איך להתמודד עם בחינת הגבולות של הילד וכיו"ב).

15/12/2002 | 22:56 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שחר שלום יש בתחום ספרים רבים ואני בוודאי לא מודע לכולם. כדאי להיכנס לחנות רצינית כמו דיונון עם ספרים רבים בפסיכולוגיה ולהתייעץ לגבי הספרים הפופולריים בתחום. אחד הכותבים המעניינים לדעתי בתחום הוא פסיכולוג בריטי ידוע בשם ויניקוט. יש כמה ספרים שתורגמו לעברית, אחד מהם "הילד משפחתו וסביבתו". כמו כן יצאו בשנים האחרונות כמה ספרים טובים של פסיכולוגיה התפתחותית, למשל של האוניברסיטה הפתוחה. יש שם אמנם התייחסות לנושאים רבים, אבל גם להיבטים שמעניינים אותך. לבסוף, יש מספר ספרים ספציפיים להורים. הם נמצאים במדפים הקשורים לפסיכולוגיה ו/או חינוך, ושוב כדאי להיעזר במוכרים כיוון שאלו ספרים שאוזלים ומוחלפים ע"י אחרים. לדוגמא, "פסיכולוגיה להורים" וספרים דומים. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/12/2002 | 16:48 | מאת: tomer

שאלה, מקרה הודיה קדם. איך קוראים לתופעה זו ? בגל"צ רואיין פסיכולוג שסיפר כי ישנה תופעה פסיכולוגית ידועה הלקוחה מהמיטולוגיה\טרגדיה יוונית שמספרת על אחד מבני הזוג שנעזב ונוקם ע"י רציחת שני ילדיו. תומר

15/12/2002 | 22:43 | מאת: ד"ר אורן קפלן

תומר שלום שימוש במיתולוגיה היוונית יכול לשמש אנלוגיה למה שקרה, הוא לא ההסבר. אני לא חושב שיש אפשרות להסביר בצורה מדוייקת מה קרה. סביר להניח שמדובר בתגובה נפשית שמשלבת מבנה אישיות חולה מאוד ואולי מרכיבים נוספים. המקרה מעורר חרדה רבה ולכן ישנה התעסקות רבה בציבור כיצד זה היה יכול להתרחש והאם אפשר היה לנבא ולמנוע זאת מראש. מקרה כזה גורם לאובדן הביטחון האישי שכן מתערער משהו שהוא חוק טבע, שההורה וקשר הדם הוא הדבר הבטוח ביותר שקיים עלי אדמה. אני הייתי נמנע מלרוץ ולחפש אבחנה פסיכיאטרית שתתן מענה קלוש לשאלות האמיתיות שמתעוררת בעקבות המקרה הטרגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/12/2002 | 09:33 | מאת: tomer

שלום ד"ר קפלן, לא היה בי רצון חלילה לאבחן או להסביר תופעה פסיכולוגית (בהעדר השכלה מתאימה) אלא לשאול האם ישנו מקרה דומה במיתולוגיה היוונית בו הורה רצח את ילדיו (אולי - כנקמה בבן\בת הזוג). ומה שם המקרה ? בברכה תומר

אני אמא לילדה בת שנתייים וחצי וכעת אני בהריון בחודש שישי ומצפה לעוד בת. הבעיה שלי התחילה עוד הרבה לפני שהילדה ידעה שאני בהריון (לפני שיצאה בטן) : לילדה יש תופעה של "רק אמא" ! כל פעולה ביום ובלילה היא רוצה אתי בלבד ולא עם אבא - כולל: לאכול, להתלבש, להתקלח, ללכת לגן...הכל !! וזה מאד קשה לי (גם פיזית היא כבר 13 ק"ג ולהרים אותה זה די קשה). למותר לציין כי בעלי הוא בעל ואבא מדהים (אין הרבה כאלו..) ורוצה מאד לעזור לי כי רואה שאני לא מרגישה הכי טוב בהריון, אבל היא לא מאפשרת לו... אם אני לא באה והוא בא אז היא צורחת ובוכה ונורא קשה להרגיע אותה...היא גם אומרת לו כל הזמן "אני לא מדברת אתך אבא...אני רוצה רק את אמא...רק עם אמא..." אני חייבת להוסיף לעובדות המתוארות לעיל שהילדה אוהבת מאד את אבא שלה, אבל לאחרונה יצא לו לטוס הרבה לחו"ל מטעמי עבודה והיא מאד התגעגעה אליו כשהוא לא היה...אם כי כשהוא חזר לקח לה יום אחד ושוב היא חזרה לתופעת ה"רק אמא"... שאלתי - האם זה קשור לכך שהיא מרגישה זאבא "נעלם" לה כל פעם ואמא מקנה הרבה יותר תחושת בטחון (אני לא "עזבתי" אותה אפילו ליום אחד עד היום...) ? מה ניתן לעשות ? (במיוחד לאור העובדה שעוד מעט אצטרך "להתחלק" בין שתי בנות ??? בבקשה עזור לי.... תודה מראש

15/12/2002 | 22:41 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אסנת שלום בגיל שנתיים וחצי התופעות שאת מתארת נפוצות גם ללא ההריון. אין ספק שההריון עשוי להגביר את החרדה, ואין צורך בעדות הפיזית של הבטן, עצם העובדה שאת ידעת על ההריון בודאי הקרינה החוצה משהו לילדה. אני לא חושב שאת צריכה לעשות משהו חריג ממה שאת עושה כיום. ביטויי ההתנהגות של הילדה נובעים מחרדה ורצון עז בקשר ומגע. חשוב להמשיך ולתת לה את היחס האוהב, ובהחלט ניתן להציב גבולות. את לא צריכה להרים אותה ולהרגיש שאת עושה משהו אסור להריון. חלק משמעותי ממה שיקרה לך קשור ליכולתך להכיל את התסכול שלך עצמך ולא רק של הילדה, על כך שאין הורה "מושלם" ואי אפשר להעניק 100% תשומת לב לילדה. זו מציאות חיים שבסופו של דבר מועילה גם לילד עצמו שלומד להתמודד עם תסכולים וקשיים שנמצאים שם בחוץ. בתקופה הזו נסיעות אביה בוודאי לא קלות עבורה, היא עוסקת בשאלות של קביעות הקשר, אבל אם זו עבודתו וזו המציאות, אין מה לעשות. אמנם את זו שבהריון אבל כל המשפחה מצפה לשינוי שעומד להתחולל בבית. נסי לקבל תמיכה מבעלך, הורים וחברים הן בהתמודדות הפיזית מול הילדה והן בהתייעצות על האירועים שקורים בבית, ובסך הכל מאוד נורמטיביים ואופיינים לגיל ולתקופה הנוכחית. בברכה ד"ר אורן קפלן

עדיף שזה יהיה במייל את יכולה גם לפתוח תיבת דואר חינמית חד פעמית

14/12/2002 | 21:29 | מאת: רומי

הבן שלי בן 9 מפחד להירדם לבד אלא רק אם אנחנו לידו זה התחיל לפני כחודשיים לפתע עקב סרט מפחיד שראה אצל חבר כיצד כדאי להתייחס לכך והאם זה לא חריג פחדים כאלה בגילו

14/12/2002 | 22:42 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רומי שלום פחד להירדם לבד אינו חריג כמעט באף גיל אך צריך לראות כיצד להרגיע את החרדה. צריך לזכור שביטויי החרדה גבוהים יותר בלילה בחושך, אבל למעשה מצביעים על מצב חרדתי כללי, שכאמור, מאפיין תקופות מסויימות בחיים ולא תמיד נחוצה התערבות מיוחדת והדברים חולפים לבד. לפעמים הדברים קשורים גם למערכות יחסים בתוך המשפחה ולא בהכרח לחרדה, לדוגמא צורך בתשומת לב ודאגה. תופעה שהחלה מסרט אינה יכולה להימשך חודשיים רק מתוך האירוע הזה. החרדות הללו מוזנות מדברים נוספים, מודעים או שאינם מודעים. הם יכולים להיות קשורים לאירועים שקורים בסביבה הרחבה, ולצערנו הסביבה מספקת לנו בתקופה האחרונה מספיק סיבות להיות בחרדה, בסביבה הקרובה, בבית ומתהליכים פנימיים. כדאי לשוחח עם הילד ול"שים על השולחן" את העובדה שחל שינוי בחודשיים האחרונים ושכדאי לחשוב כדאי לעזור לו להירגע, גם כדי שישן יותר טוב וגם כדי שלא יוטרד מדברים. אפשר לנסות בהדרגה להוריד את השהייה ביחד, לשים מקור אור קטן, להשמיע מוסיקה לפני השינה ועוד פטנטים מסוגים שונים. אם התופעה לא חולפת מאליה תוך חודש נוסף ואם אתם מזהים מצוקה ניתן לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

13/12/2002 | 22:53 | מאת: אתר

האם יש הבדלים ברמות החרדה או הלחץ בין זכר לנקבה?

13/12/2002 | 23:12 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אתר שלום ההבדלים הם ברמה האישית בין בני אדם. מדובר בחוויה אישית ואי אפשר להשוותה, בוודאי לא בהבדלים בין גברים לנשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

14/12/2002 | 11:28 | מאת: סטודנטית לפסיכולוגיה

בהחלט ישנם הבדלים ידועים בהפרעות נפשיות שונות בין גברים לנשים. באחת מהן, הדיכאון, ד"ר גידי רובינשטיין, מנהל פורום פסיכותרפיה באתר זה דן בכתבה הבאה: http://doctors.co.il/magazine/article/437/ והייתי מציעה להפנות את השאלה גם אליו משום שזה אחת מתחומי התמחותו.

13/12/2002 | 19:37 | מאת: ליצוף

הבנתי שאתה לא מת על איבחונים פסיכיאטריים, אבל שזה קיים בכל מיני מצבים. האם זה לא מה שגם פסיכולוגים מאפיינים לפעמים? בהתאם לזאת, האם אתה בעד איבחונים פסיכולוגיים? האם זה חשוב והאם זה אפשרי להחליף להחליף את האבחוים הפסיכיאטריים וקרובי משפחתם במשהו אחר?

13/12/2002 | 22:18 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ליצוף שלום אנסה לעשות קצת סדר במונחים השונים. אבחון הוא תהליך הכרחי שנעשה במסגרת המפגש בין איש מקצוע למטופל שפונה. זה יכול להיעשות במסגרת פסיכיאטרית או פסיכולוגית והתהליך בפני עצמו חשוב והכרחי כדי לקבוע מטרות טיפול. לפסיכולוגים יש כלי נוסף והוא מבחנים פסיכולוגיים מסוגים שונים. במצבים מסויימים כדאי לפנות גם לאבחון כזה, למרות שברוב המקרים הוא אינו נדרש. ספר האבחנות (ויש כמה סוגים) הפסיכיאטרי כולל סוגים רבים של אבחנות. מדובר בספר שיוצר שפה משותפת בין מטפלים וחוקרים. בתוך ספר האבחנות ישנו פרק מסויים בנוגע להפרעות אישיות. הסתייגותי הינה ספציפית לפרק זה ולא לכל סוגי האבחנות. הסתייגותי שמגובה גם ממחקרים בנושא, נובעת מקושי שקיים במציאות ליצור מכנה משותף לאנשים שלכאורה סובלים מאותה הפרעת אישיות כאשר בפועל מדובר בבעיה אישית מאוד. בתחום האישיותי יש דרכים רבות לאפיין אנשים או "להתחבר" לבעיה שלהם דרך תיאורטיקנים רבים וכאן האבחנה הפסיכיאטרית פשוט אינה מספיקה או מדוייקת. מה שחשוב הוא לדעת להגדיר את הבעיה כדי להתאים טיפול מתאים, אופן הגדרת הבעיה יכול להיות מגוון ואין דרך אחת בלעדית לשם כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

19/12/2002 | 00:43 | מאת: צוף

במציאות קשה למצוא מכנה משותף גם לאנשים שלא סובלים מהפרעת אישיות, וזה מאוד קשה לעבור בין כל מיני פסיכולוגים שצריכים לתת אבחנה לכל מיני גופים, ולספר לכל פסיכולוג דברים מההתחלה ולשמור על פאסון בשביל שהוא לא ירשום שאני עצבנית במיוחד. חוץ מזה, כל פסיכולוג ואולי גם כל פסיכיאטר-לא בטוח, נותן אבחנה לפי מה שהוא חושב וזה בכלל לא רפואי ויכול להיות שונה אצל פסיכולוג אחר- אז למה זה נחשב לדבר כל כך קביל ? אפילו אתה כתבת שאופן הגדרת הבעיה יכול להיות מגוון ושאין דרך בלעדית. אני חושבת, על סמך נסיוני, שאבחון כזה משקף רק את מצבו (הנפשי נניח) של הנבדק בזמן האבחון, וזה לא מדוייק לאפיין אישיות של מישהו על סמך איבחון שנעשה בתנאים המלאכותיים אצל הפסיכולוג. כל טוב

13/12/2002 | 17:06 | מאת: מיכל

הייתי מעוניינת לדעת באילו תנאים ומה דרוש כדי לאשפז בן אדם שלא מרצונו. איך ניתן לבצע זאת. תודה.

13/12/2002 | 17:13 | מאת: HERA

מיכל, כדי להגיע למצב של אישפוז בכפייה צריך להוכיח (עד כמה שאפשר) שהאדם מהווה סיכון ממשי לעצמו או לסביבה. כדי לבצע אישפוז בכפיה יש צורך בצו שחתום ע"י הפסיכיאטר המחוזי. כעקרון רצוי להימנע ממצבים כאלה, ולנסות לשכנע את האדם להתאשפז מרצונו. HERA.

13/12/2002 | 22:22 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מיכל שלום הנושא עלה מספר פעמים בפורום בימים האחרונים. בעיקרון מדובר בתהליך חריג שנעשה בלית ברירה במצבים בהם יש סכנה ממשית לאדם או סביבתו בשל מצבו הנפשי. במקרה כזה יש לפנות לפסיכיאטר המחוזי או לחדר מיון בבי"ח פסיכיאטרי לבירור העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

13/12/2002 | 15:53 | מאת: יפית

ד"ר שלום יש לי כמה תופעות שאני רוצה לדעת אם נכללות בהגדרה הנ"ל. שמתי לב שהרבה מההרגלים שלי מוזרים ולא מוסברים אז ככה. אני בודקת כמה פעמים אם הדלת נעולה או לא - זה כולל ללכת הלוך חזור מכל חדר בבית לפני שאני הולכת לישון. אני בודקת כמה פעמים שהשעון מעורר מכוון. לא שהזיכרון שלי לא טוב אבל אני מפחדת שאני שוכחת לעשות את הדברים האלה. הסדין תמיד יהיה מתוח ואם לא אני אקום באמצע הלילה לסדר אותו הפתק יהיה תמיד למטה בצד הפנימי כל גרם מדרגות שאני אעלה או ארד אני מנסה שזה יהיה ברגל שמאל. לא יודעת למה כל שולחן שאני יושבת לידו אני חייבת ליישר שיהיה בקו מקביל לרצפה. תודה על תשובתך

13/12/2002 | 16:43 | מאת: HERA

יפית, התשובה הכי מדוייקת תתקבל אם תיפגשי עם איש מקצוע. אפשר לומר, שמה שאת מתארת יכול להיכלל במאפיינים של OCD אך אבחנה חד-משמעית מעל דפי האתר לא תהיה נכונה. HERA.

13/12/2002 | 22:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יפית שלום התופעות שאת מתארת אופייניות ל OCD וכדאי לפנות לטיפול בנושא. תוכלי לקרוא עוד בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm זו סקירה כללית על חרדה ובתוכה מידע גם על OCD http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

13/12/2002 | 10:37 | מאת: אבישי

ברצוני לשאול מספר שאלות בקשר בני בן השבע וחצי : מזה שנתים הוא מסרב בתוקף ללכת לחברים (מוכן בתנאי שישארו איתו ) לפני זה לא היתה שום בעיה הוא היה הולך לחברים באופן חופשי כשמנסים לדובב אותו לפשר הסירוב הוא מתחמק או אומר שלא בא לו להשאר בנוסף לבעיה זו ,יש לו קורה כשאנו נוסעים ברכב המשפחתי ,ליעד מוגדר ,וישנה איזו סטיה מהדרך הרגילה לדרך אחרת הילד נכנס לחרדה עד כדי בכי ,מזה שהינו מכיר את הדרך (אם מחוג הדלק נמצא פחות מרבע הוא בחרדה מתמדת שלא נתקע ללא דלק וכל הזמן משדר לחץ ) מבחינה חברתית כמעט ואין לו חברים ,גם אם מגיע אליו חבר מהכית הוא אינו משחק איתו מלבד כדור רגל ,והחבר לא מוכן לשחק עימו כדור רגל הוא פשוט מתיחס אליו לא יפה עד ממש קללות ועלבונות, המוזר הוא כלשחק למטה כדור רגל לבד הוא לא חושש ,אבל אצל חבר הוא מסרב להשאר. הרקע המשפחתי :הוא ילד שני מבין 3 הילד היה בגן שפתי וזאת מאיחור התפתחותי קל ,אובחן כסובל מהיפוטניה קלה אודה לך אל התיחסותך בתודה מראש

13/12/2002 | 22:31 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אבישי שלום נשמע שאכן בנך סובל מתנודות רגשיות. קשה לי לומר דרך הפורום האם מדובר בתקופה קשה שתעבור מאליה או משהו שדורש טיפול. לכן אני ממליץ שתפנה לפסיכולוג ילדים לייעוץ. אגב, ילדים רבים שאובחנו בעבר כסובלים מליקויי למידה, איחורים התפתחותיים וכדומה סובלים בהמשך מפגיעה בבטחון ובדימוי העצמי ויש צורך בטיפול בנושא גם אם הבעיה עצמה אינה מפריע כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

13/12/2002 | 00:52 | מאת: יעל

שלום, אחי בן השמונה חזר מבית הספר ביום ראשון וסיפר שנחטפה ילדה, הוא היה מאוד מוטרד ולחוץ מכך. אימי הסבירה לו שלא בטוח שהילדה נחטפה ובכל מקרה דברים כאלה קורים פעם בהרבה מאוד שנים. אחי התחיל לעקוב בדריכות אחר החדשות ושמע שהילדה נמצאה מתה דבר שגרם לו לפחד גדול אף יותר. אימי סיפרה לו שאבא של הילדה היה האיש שהרג אותה , היא סיפרה לו שהוא אדם חולה נפשית. למרות חששותי שאחי לא יפרש זאת נכון הוא לא מראה סימני פחד מאבא שלנו להפך הוא ניגש לשאול אותו עוד ועוד על העניין. הבעיה היא שגם לאחר שהסתיימה הפרשה אחי עדיין מוטרד מאוד, מרבה לדבר על הנושא, לא מוכן להישאר בבית לבד גם לא לכמה דקות ואפילו לא מוכן לעלות לבד למפלס השני שבביתנו. איך אפשר להרגיע אותו? האם זה יחלוף עם הזמן ?

13/12/2002 | 16:25 | מאת: adi

יעל, הוא גם מרגיש את ההורים שלך, חמודה. כשצץ סיפור הכיסוי (האב טען שהילדה נחטפה מהבית)! הוא הרגיש שהבית הוא כבר לא המבצר הפרטי שלו. צריך לתת לו כמה שאפשר יותר להוציא את הסיפור ואת הרגשות. אפשר בציור, משחק, כתיבה, מחשב, וככל העולה על רוחכם. עדי (לא פסיכולוגית אבל עם הרבה ניסיון חיים(

13/12/2002 | 22:45 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יעל שלום מה שקרה להודייה מטריד אנשים רבים, מבוגרים וילדים. בימים האחרונים הנושא נמצא על סדר היום כמעט בכל מקום בארץ כיוון שהוא מעורר הרבה מחשבות וחרדות. טבעי לכן שילדים כמו אחיך יהיו מוטרדים ואף יפתחו תגובות חרדה. חשוב להשרות תחושת ביטחון, לחבק ולהקרין שמדובר באירוע חריג ביותר. הבעיה שהנושא מציף חרדות ממקומות רבים נוספים מעבר למקרה הטרגי הזה. סביר להניח שהדברים יחלפו תוך מספר ימים וזאת במידה שאכן התגובה היא מקומית למקרה של הודייה. אם אחיך סובל מחרדה גם כך יתכן שההתעסקות בנושא הגבירה משהו שכבר היה קיים קודם. אני מציע לעקוב אחרי תגובותיו בשבוע הקרוב ואם אין שינוי לטובה ניתן לפנות לייעוץ בברכה ד"ר אורן קפלן

13/12/2002 | 00:35 | מאת: שירה

שלום רב, אני בת 23 סטודנטית, יש לי חברה טובה כבר 8 שנים ובחצי שנה האחרונה גנבתי ממנה כספים מחשבון הבנק. המצב בבית לא הכי טוב מבחינה כספית. לא התכוונתי שזה יגיע למצב הזה ויצאתי מכלל שליטה. רציתי להפסיק אבל לא יכולתי. לאחרונה הוריה גילו זאת (בדקו את חשבונה) וניהלו אתי שיחה קשה. בתחילת השיחה הכחשתי בתוקף אך כל העדויות הצביעו עליי. בכל פעם שמשכתי לה כסף מהחשבון הרגשתי זוועה אך לא יכולתי להפסיק. אני מרגישה נורא, מעלתי באמונה של חברתי ושל הוריה. חברתי שוחחה אתי לאחר השיחה ואמרה שהיא בהלם אך היא מנסה להבין אותי. סיכמתי עם אימה על סכום שאני אחזיר כל חודש, אך בנוסף היא מתעקשת שמישהו ממשפחתי ידע על כך, הסתבכתי עד מעל לראש. בשום פנים ואופן אני לא מסוגלת לספר על מישהו מבני משפחתי על כך. אני אובדת עצות ולא מסוגלת לספר על כך לאיש. אני מתחרטת על מה שעשיתי, זה לא מתאים לי. אני בחורה רצינית ואחראית , "ילדה טובה". אני אשמח לקבל עצה בהקדם האפשרי. תודה

13/12/2002 | 22:52 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שירה שלום מה שקרה לך נבע ממצוקה שחשת, אבל אי אפשר שלא לקחת אחריות על מה שקרה. יתכן שישנה גם הקלה מסויימת מהידיעה שהדברים נחשפו ועכשיו צריך לתקן את מה שדורש תיקון. חשוב שתעמדי בהסכם ותחזירי את הכסף כפי שסוכם. אני מבין את הקושי לשתף מישהו מבני המשפחה אך יתכן שלא תהיה לך ברירה שכן הוריה של חברתך יכולים לחשוף זאת בעצמם. כמו כן, אם תשתפי מישהו קרוב תוכלי אולי לקבל עזרה כספית להשיב את הכסף כעת ואולי לסגור את העניין מבלי למתוח אותו לזמן רב. מעבר לכל העניינים הפרקטיים לסגירת הנושא בצורה הוגנת ויפה יש גם פרק שתצטרכי להתמודד איתו בעצמך. טוב שאת מודעת למה שקרה ומרגישה שזה לא מתאים לך. מצד שני זה בכל זאת קרה לך ואני חושב שאת עם עצמך תצטרכי לעבד את האירועים כדי לצאת בשלום מהסיפור לא רק ברמה הפרקטית אלא גם ברמה הנפשית. בברכה ד"ר אורן קפלן

12/12/2002 | 23:39 | מאת: sos

שלום שמי דנה בת 17 יש לי בעיה כל יום בלילה מתחת לשמיכה אני מדמה עצמי לרופאה שגופי החולה ואני מטפלת בו בעזרת לחיצות עזות על הבטן דחיפת מד חום לפי הטבעת אוננות חזקה הכנסת מכשור לפות ומים בתוך זריקה לאיבר המין ולחור של פי הטבעת מה העשה? מרוב שאני מכורה לכימיה ביולוגיה מתה על גסטרואנטרו וגו עושה זאת וצורחת בכאילו די די זה יעדבור מרגיעה את הגוף מלטפת ממששת וגו אי שלא יודע איני מעוינינת שידע עזרה דחוף! תודה

13/12/2002 | 22:58 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דנה שלום אני מציע שתפני לטיפול. אין אפשרות לעזור לך במסגרת הפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

14/12/2002 | 17:25 | מאת: אתם לכון אני לא צחה!

יא אללה אתכם!

12/12/2002 | 17:08 | מאת: אדם

שלום למי שיכול לעזור. יש לי בעיה, ואני לא יודע איך לפתור אותה. כשהייתי צעיר הייתי משתמש בסמים בעיקר בחשיש וטריפים(18-21). גם באלכהול. היום אני בן 29. בגיל 21 עברתי תאונת דרכים ומאז אני שרוי בדכאון ופחד מאנשים. גם לפני שעברתי את תאונת הדרכים לא הייתי הכי יציב בעולם והיו לי פחדים שהסמים פתרו כמעט את כולם. אחרי התאונה הסמים הפסיקו לעבוד והם רק היו מעלים יותר את הפחדים. בגיל 23.5 הפסקתי עם כול הסמים וניסיתי לחפש דרך חיים חדשה. למרות זאת הייתי חוזר ונוגע בסמים מידי פעם. למרות זאת הצלחתי להחזיק תקופות ארוכות בלי סמים , אבל מרבית הזמן הייתי מתוסכל ועצבני. בגיל 25 חפשתי כול דרך לפתור את הבעיות שלי והייתי הולך לקבוצות תמיכה וכן גם טיפול פסיכולוגי. בעקבות הטיפול הצלחתי להבין את הפחדים ומניעים שלי. זה לא עזר לי לפתור את הפחדים שלי. בגיל 27 הלכתי ללמוד ובזמן הלימודים התחלתי לחוש דיכאון חריף ביותר שבעיקבותיו פרשתי מהלימודים(לפני חצי שנה) כמו כן הכרתי מישהי לפני חצי שנה וזאת הפעם הראשונה שהצלחתי להחזיק מעמד עם קשר זוגי מספר חודשים. בזכותה הלכתי לטיפול פסיכיאטרי בכדור Seroxat. הכדור פתר לי את הדיכאון אבל לא את הפחדים שלי. לבסוף גם נפרדתי מהקשר לאחר שגליתי שהבחורה לא נאמנה והיא יכולה להיות עם מישהו אחר כאשר אני לא איתה. הפרידה השפיעה אלי אבל לא בצורה חריפה. משכן התחלתי להשתמש בסמים חזקים יותר כמו הרואין. כאשר אני לוקח את הסם הזה כול הפחדים שלי נעלמים ואני כן מודע למחיר שאני אלול לשלם. אבל נמאס לי לחיות כמו פחדן. אני מפחד למצוא עבודה אני פוחד להכיר מישהי או להכנס למוחיביות ועוד מלא פחדים לא הגיונים. הטיפול התרופתי גרם לי להיות פחות פחדן הקשר לתשלום שאני אלול לשלם בגלל הרואין. כמו כן לא עבדתי מספר שנים וקוותי שהתרופה תעזור לי להתמודד יותר טוב עם הפחדים שלי. כמו כן בנוסף לטיפול התרופתי אני מקבל טיפול פסיכולוגי, והפסיכולוגית שלי אמרה לי ללכת לביטוח לאומי ולהוציא נכות כללית על סעיף נפשי. וזאת בגלל שהיא לא רואה אותי משתלב בעבודה או לימודים. אני אישית לא יודע מה לעשות אין לי רצון ללכת לביטוח לאומי כול כך אני רוצה לחיות כאדם נורמאלי עם עבודה. כמו כן אני חיי עם הורי וכן גם על חשבונם. וזה גם גורם להיות כעוס על עצמי. לעיתים אני שוקל לסיים את חיי אבל אין לי אומץ לבצע זאת. אבקש עצה מבעל מקצוע או אדם עם ניסיון דומה.

12/12/2002 | 19:43 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אדם שלום לצערי הדברים נשמעים לא טוב, אתה במסלול של התדרדרות ולא רואה כרגע מוצא מהמצב. אני מציע שתישאר בטיפול באופן קבוע ובטווח הארוך, בתקווה שעם הזמן תוכל להיגמל מהסמים ולייצב את מצבך הנפשי. אם הפסיכולוגית שלך הפנתה אותך לביטוח הלאומי לקבל נכות כנראה שזה הדבר הנכון לעשות כעת. אתה נמצא במצב סיכון גבוה וחייב להיות בהשגחה עם כל הקושי והכעס הכרוכים בכך. אני מתאר לעצמי שלא מעט כעס מופנה כלפי פנים ולכן גם מחשבות האובדנות. מודעות לעניין תוכל לשמור עליך ולמנוע התדרדרות נוספת. הכי חשוב שתשמור על קשר קבוע ומסודר עם גורמים הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

12/12/2002 | 12:35 | מאת: v/m

קרוב משפחה שלי במצב נפשי קשה, הוא בטיפול תרופתי + פסיכולוג ופסיכיאטר רציתי לדעת אם אדם מסוכן לעצמו אפשר לאשפזו בניגוד לרצונו אם בכלל יש דבר כזה.

12/12/2002 | 14:47 | מאת: צבי

אפשר לאשפז אדם בניגוד לרצונו כאשר התנהגותו מהווה סיכון לעצמו או לסביבתו. למשל אם הוא מאיים בהתאבדות או מאיים לפגוע ולהזיק לאחרים. צריך לפנות איתו לפסיכיאטר שמטפל בו כדי שיחליט על חומרת מצבו ועל טיפול בהתאם.

12/12/2002 | 19:45 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום כפי שצבי כותב כדאי לנסות ליצור קשר עם גורמי הטיפול ולהסביר את המצב כפי שאתם רואים אותו. בד"כ במקרי צורך באישפוז מנסים להגיע לאישפוז מרצון ורק בלית ברירה יוזמים אישפוז כפוי. הבעיה היא שסוג כזה של אישפוז גורם משבר אמון עם הקרובים והגורמים המטפלים. בברכה ד"ר אורן קפלן

12/12/2002 | 10:43 | מאת: טובה

בני כבן 9 מסרב להישאר לבד בבית. גם ביום ובשעות הערב. ניסיתי בהדרגה, והוא מוכן רק מכסימום הוא מחזיק מעמד 40 דקות. כמה זמן מותר להשאיר ילד בגיל הזה לבד? - תודה - טובה. לציין, שהוא בעל בטחון עצמי,חכם ותלמיד מצטיין, אך כשאני צריכה לעזוב אותו אפילו לרגע מהבית הוא מתכווץ מפחד. מה עושים ומתי זה יעבור?

12/12/2002 | 16:20 | מאת: א

לחרדות מהסוג של "גנבים שודדים ועוד" זה יעבור , אין מה לדאוג.

12/12/2002 | 19:49 | מאת: ד"ר אורן קפלן

טובה שלום אין כלל חד משמעי כמה זמן מותר להשאיר ילד לבד. העניין הוא למנוע סבל מצד אחד, אך למנוע הרגל וחיזוק הפחד מצד שני. את כותבת שהוא מתכווץ מפחד, כלומר, התגובה חזקה ביותר. במידה וזה פוגע באיכות חייו וחיי המשפחה יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי. במידה והעניין "נסבל" אפשר לתת לזמן לעשות את שלו, לפחות לבינתיים. קשה לי לתת לך המלצה חד משמעית האם לפנות לטיפול מאחר וצריך להבין את הרקע המשפחתי, הקשר שלו עם בני משפחה אחרים, תפקוד חברתי, הסטוריה אישית ועוד. אולי תוכלי לקבל שיחה עם פסיכולוג/ית ביה"ס שלו באמצעות השירות הפסיכולוגי של העיריה ותוכלי לספר יותר בפירוט על המצב ולקבל עצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

12/12/2002 | 10:34 | מאת: האחות

הי אני בת 21 יש לי אחות מושלמת שמבוגרת ממני בכמה שנים, למה מושלמת? כי היא חכמה בצורה בלתי רגילה, (אובחנה כמחוננת בגיל מאוד צעיר) כולם מתפעלים מהחוכמה שלה, היא כותבת וכולם מוקסמים, היא מוכשרת בכל מה שהיא תעשה, היא יפיפיה (היתה דוגמנית) בכל מקום שרואים את התמונות שלה, אנשים נדהמים מהיופי שלה, בצבא, היו באים אלי מיחידות אחרות רק כדי לראות תמונות שלה שהיו אצלי, אף אחד לא בא בשביל לראות אותי לדוגמא, עכשיו אני מאוהבת בבחור, שראה אותה (הסתרתי אותה ממנו) ואז שהוא ראה אותה, הוא נדלק עליה, זה לא הוגן, למה אני שאני אובחנתי בגיל צעיר עם בעיות למידה, שלי היה יותר קשה מבחינה הזאת, שרמת ההשכלה שלי נמוכה יחסית לגיל שלי, אני לא יפה בכלל, אמא שלי מקנאת לאחותי אבל עלי היא מרחמת, למה אני יצאתי ככה והיא כזאת מושלמת??? אני לא יכולה לתקן כלום, אני חושבת שלנצח אשאר טיפשה, כי אני לא מצליחה לקלוט כלום ואני לא יפה בכלל גם לא מבפנים.

12/12/2002 | 19:55 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אחות שלום עצוב לי לקרוא את התיאור שלך. לכאורה הכל מושלם אצל אחותך, ואת מרגישה בצל, זנוחה ולא מוצלחת. נשמע לי שדימויך העצמי בצל אחותך הופך את ההתמודדות עם החיים לקשים. המשפטים האחרונים שלך מספרים הכל, תחושה שאת חסרת תקנה ויופי. גם מבלי להכיר אותך אין לי ספק שיש בך דברים יפים, מבפנים ומבחוץ. השאלה האם תאפשרי לעצמך לגלות אותם. בינתיים את מיואשת מדי והדשא של השכן נראה כל כך ירוק. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לשנות את התפיסה העצמית הפגועה. זה מוביל אותך כל הזמן למקומות לא טובים וחשוב שתמצאי דרך לשינוי דפוס החשיבה הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

12/12/2002 | 10:24 | מאת: איילה

לד"ר אורן קפלן שלום רב, אני אמא לשלושה ילדים בגילאי 9, 5,4, מאד הקפדתי לא לחשוף את הילדים לחדשות האחרונות בקשר להודייה קדם אפילו נמנעתי לבקר אתם אצל הוריי (ששם תמיד שוגים ומדברים ליד הילדים על כמעט הכל). לגבי ילדי הגדול הוא נחשף לכל גם בבית הספר וזה בסדר, אני גם משוחחת עמו ומסבירה בגבולות האפשר. לגבי ילדתי הקטנה - היא עדיין לא מבינה ולא מודעת לעניין. הבעייה היא לגבי ילדי האמצעי בן ה-5. הוא מאד עירני לכל ורוצה להבין כל דבר אבל גם מאד רגיש וכל דבר משפיע עליו הסיפור הזה הוא ממש בגדר טראומה (לכולם!). ביום השני להעלמותה של הודייה כשהגעתי להוציא את הילד מהגן הוא סיפר לי שילדה בשם הודייה נעלמה ומחפשים אותה. הבנתי ממנו שהגננת ספרה להם על המקרה. דיברתי איתו על כך והרגעתי אותו שבטח בסוף ימצאו אותה וכו'. לתדהמתי הרבה אתמול כשהוצאתי את ילדי מהגן הוא אמר לי "אמא, מצאו את הודייה מתה, ואת יודעת? אומרים שאבא שלה הרג אותה אבל זה בטח לא נכון". נדהמתי מאד ושאלתי אותו כיצד הוא יודע דבר כזה? והוא אמר שהגננת סיפרה להם. באופן טבעי הרגשתי כעס גדול על הגננת, שלא איפשרה לי לגונן על ילדי וכל עוד הוא בחזקתי יכולתי להעביר איתו את הימים הבאים מבלי לחשוף אותו לפחות לאמת המזעזעת. האם זהו תפקידה של הגננת לחשוף את הילדים לחדשות? או שמה עליה לעשות סלקציה כל שהיא, לשלוח מכתב להורים ורק הורה שמרגיש שקשה לו עם ילדו אז היא יכולה לדבר איתו על כך אם ברצונה לעזור. למה לחשוף ילדים תמימים לחדשות? חלק מהילדים בגן של ילדי לא ממש "בוגרים" ומודעים לכל דבר, הם עדיין תינוקות! האם אני צודקת בנוגע לגננת? ברצוני לקבל ממך דעה לפני פנייתי אל הגננת תודה רבה ויום נעים

12/12/2002 | 12:54 | מאת: שירה

שלום איילה אני מבינה את הכעס לך על הגננת. זהו נושא קשה מאוד, וכולנו היינו רוצים שהילדים לא יהיו חשופים לדברים מזעזעים כמו זה. אך, כגננת אני יכולה להבין גם את הגננת של ילדך. כשקורים דברים מסוג זה, יש בתים בהם הילדים הקטנים כן נחשפים למה שקורה..., עלייך לזכור שבגן יש כשלושים ילדים נוספים... לרוב, הילדים מעבירים את המידע שיש להם האחד לשני... . גננת אחראית, תקח את המידע שיש לילדים, ותדבר איתם על הנושא ברמה המתאימה להם. היא תספר להם על המקרה, ותעשה סדר במידע שיש להם, ותנסה לתת להם תחושת בטחון - שהם יהיו בסדר, שלהם לא יקרו דברים כאלה וכד'... לדעתי זה טוב יותר מאשר הילדים יסתובבו עם מידע שסופק להם מחבריהם לגן, עם תחושה שמסתירים מהם דברים, ואולי בעצם גם להם זה יכול לקרות...

12/12/2002 | 20:20 | מאת: ד"ר אורן קפלן

איילה שלום המקרה של רצח הודייה גורם לזעזוע עצום ובאמת אי אפשר להבין ולעכל את הידיעה שאותו אב שהופיע בדמעות ובכי בטלביזיה הוא הרוצח של בתו. זו התגשמות הזוועה שכל כך מנוגדת לטבע ולכן מעוררת תגובות כל כך חזקות בציבור שבסך הכל מורגל בזוועות רבות בשנתיים האחרונות, ועדיין, המקרה הנוכחי יוצר הד אחר. אני לא חושב שיש דרך להבין ולהסביר את הדבר, וכל דרך שהגננת תבחר לא תהיה מתאימה לגמרי. בימים הראשונים היה אפשר להסתיר את הזוועה מהילדים הקטנים, אולם ככל שהימים עברו המידע זרם גם אליהם. כפי ששירה כתבה, אני בספק אם לגננת היתה אפשרות אחרת. סביר להניח שהשמועה על רצח הודייה הסתובבה כך או אחרת בגן ואכן במצב כזה עדיף לעבד ולהסביר לילדים מה קרה כדי להפחית חרדה ואי וודאות. אני מתאר לעצמי שזה ההסבר שתקבלי גם מהגננת. אני מבין מדבריך על הוריך שמדברים גם על מה שאת מעדיפה שלא ידברו ליד הילד, שאת רגישה במיוחד לעניין ורצונך לגונן על נפשו הצעירה של ילדך מאוד מובנת וברורה. לצערנו הסביבה יוצרת התמודדויות קשות וצריך לנסות לחשוף את הילדים בצורה מבוקרת וסבירה למציאות הזו. אני חושב שכדאי למקד את השיחה עם הגננת על בירור מה האוירה בגן, כיצד הנושא עלה, כיצד הילדים הגיבו. אני מקבל בימים האחרונים הרבה תגובות ממשפחות חרדות. ילדים בגילאים שונים מגיבים באופן קשה בסוגים שונים של פחדים. זה זמן לחבק אחד את השני ולנסות להשרות עד כמה שניתן ביטחון ביציבות ובבטחון של המשפחה שדימויה קיבל מכה כל כך חזקה מהמקרה הטרגי של הודייה ומשפחתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

12/12/2002 | 09:27 | מאת: מספרת לכם

לידיעתכם, פורום נוסף בפסיכולוגיה: http://www.hebpsy.net/

12/12/2002 | 20:23 | מאת: ד"ר אורן קפלן

בהצלחה לפורום החדש. רשימות התפוצה של עדי הם מקור מידע מעולה לכל מי שמתעניין בתחום. אורן

12/12/2002 | 00:19 | מאת: שחף

שלום רב, אני סטודנטית בת 24 וסובלת מהתקפי חרדה לעיתים, ההתקף מתבטא בדפיקות לב מואצות, בחילה, רעד בכל הגוף, עורי מלבין (פעם ידיד שאל אותי מה זה האיפור הלבן ששמתי על כל הפנים) ואני מרגישה חולשה עד כדי קושי ללכת. עם הזמן פיתחתי דרכים שונות שאינן קליניות לטיפול בהתקפים. משחר ילדותי אני מדברת בקול רם בצורה בלתי נשלטת וצועקת ללא שליטה כאשר אני נזכרת בדברים שקרו לי והפריעו לי. הבעיה היא שתופעות הדיבור בקול רם הולכות ומתגברות וכמו כן עם הזמן אני מפתחת עוד ועוד אובססיות של חזרה על משפטים בראש או פעולות שאני חוזרת עליהם. שאלתי היא: האם כל התופעות שהזכרתי מעידות אך ורק על חרדות או שהן מעידות על בעיות נפשיות נוספות?

12/12/2002 | 16:22 | מאת: א

לטפל אצל פסיכולוג או/ו פסיכיאטר. התסמינים מתגברים ואת צריכה לעצור אותם לפני שיתפחו.

12/12/2002 | 20:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שחף שלום אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. חבל שאיכות חייך נפגעים כל כך מהמצב ויש אפשרות לעזור לך. אינני יודע לענות לך האם את סובלת רק מחרדה, זה דבר שצריך לבדוק באופן אישי ומקצועי. תוכלי לקרוא בקישור הבא סקירה על חרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

11/12/2002 | 20:51 | מאת: אני

בטיפול פסיכולוגי כבר עשרה חודשים. בנתיים, מקיאה יותר ויותר... מה לעשות?

11/12/2002 | 22:48 | מאת: ד"ר אורן קפלן

א. שלום מאחר ואת בטיפול אני מציע להמשיך ולברר את הדברים שקורים לך במסגרת הטיפול. מדובר על נושא רציני ועמוק וקשה לתת לך עצה משמעותית בכמה מילים בפורום. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

11/12/2002 | 20:20 | מאת: י.

שלום, אחותי בת השבע עשרה וחצי נמצאת מזה שנתיים (!) בטיפול פסיכולוגי פרטי. היא ילדה חכמה ורגילה (לפחות לדעתי) שהתחילה בגיל 14 לסחוב שוקולדים מחנויות. ההורים שלי הלכו איתה לפסיכולוגית במשך כחצי שנה כדי לפתור בעיה זו ואת בעיית ההשמנה שלה. לאחר מכן היא המשיכה אצל פסיכולוגית פרטית כבר שנה וחצי, מדי שבוע. היא נראית לי כמו כל מתבגרת טיפוסית (רגזנית, נוטה למצבי רוח וכולי). אגב, אני אחותה בת ה23. היא לא שיפרה דבר בהתנהגותה מאז, לא נעשתה מאושרת (זאת אני יודעת משיחות איתה) לא נעשתה שקדנית יותר בלימודים ולמרות כישרונה הרב היא לא לומדת ומתבטלת רוב הזמן. בעצת הפסיכולוגית היא מקבלת מזה חודשים רבים דמי כיס מדי חודש של 500 שקלים. בנוסף הטיפול עולה 350 שקלים לפגישה. זאת ועוד, לפני מספר חודשים גיליתי כי אחותי מעשנת. אחרי שיחה איתי היא הפסיקה. לפני כשבועיים תפסתי אותה מעשנת מריחואנה בחדרה. בעת שההורים היו בבית. דיברתי איתה. מסתבר שהפסיכולוגית יודעת, מתנגדת אבל נותנת לה את הזמן שלה. אני נזעמת. היא לפני שירות צבאי וככה הפסיכולוגית נותנת לה להתדרדר??? האם מותר לה לא לידע את ההורים (אחותי קטינה), אפילו שעתידה של אחותי בסכנה? איזו מין פסיכולוגית זו???

11/12/2002 | 22:58 | מאת: ד"ר אורן קפלן

י. שלום אפשר לראות מדבריך עד כמה את דואגת לאחותך וחוששת מהתדרדרותה. זה בפני עצמו מאוד חשוב כי גם אם לא היתה לך כל תלונה לפסיכולוגית, חשובה מאוד התמיכה הסביבתית ובמיוחד של המשפחה הקרובה. נשמע שאחותך אינה מתבגרת טיפוסית, למרות שמאוד היית רוצה שכך היא תהיה. נשמע שיש לה נטיות מרדניות ומצבי רוח שהם יותר מאשר מרד נעורים קלסי. במצב הזה יתכן מאוד שהקפדה רבה יותר מצד הפסיכולוגית, לדוגמא, לדבר עם הוריך על העישון, תגרום לאובדן מוחלט של האמון וסיום הטיפול. יתכן שבמצבה של אחותך שמירת האמון עם הפסיכולוגית ובעזרתו שמירה על הטיפול היא במקום ראשון, לפני הקפדה על נושאים חשובים אחרים. יש לי הרגשה שאין לך מידע מספיק לבדיקת מערכת השיקולים של הפסיכולוגית, למרות שכמו בכל מקצוע יש גם אפשרות שהפסיכולוגית שוגה בהחלטותיה או שיקוליה. אני מציע לנהוג בעדינות בנושא כי את בקלות יכולה גם לגרום נזק לאחותך בהמרדתה נגד הטיפול. כדאי שתהיי בטוחה בכך שהטיפול מזיק או לא עוזר לה לפני שאת משכנעת אותה בכך. במידה ויש לך מידע מספיק בנושא, בהחלט יש מקום לשוחח עם אחותך ולבדוק האם הטיפול הנוכחי מתאים לה. בברכה ד"ר אורן קפלן

11/12/2002 | 23:06 | מאת: י.

דיברתי עם אחותי מספר פעמים. איני יודעת. היא אכן מרדנית יותר מכולנו אך איני רואה איך אחותי מקבלת משהו מהטיפול. היא נשארה לא אחראית, עצלה ומרוכזת בעצמה ובטובתה בלבד. במקום לדבר עם חברות, לנסות להיפתח לבני המין השני וליצור קשרים, היא שוקעת בתלות בפסיכולוגית שלה שמהווה את חברת נפשה לה היא יכולה לספר הכל. יש לי חשש שמדובר כאן בפיתוח תלות של ממש. מדובר בבחורה בת 17.5. מדוע הטיפול לוקח כל כך הרבה זמן? מדוע אין כל תוצאה? מדוע היא רק מתדרדרת? נראה שההורים שלי פוטרים את עצמם מלהתעניין באחותי ובמה שמציק לה ע"י זה ש"יש לה פסיכולוגית". הם מרגישים שאין צורך שהם יתעניינו או ידברו איתה בשל כך. ההורים שלי בני 50 פלוס ובאמת שאין להם כח אליה. זה ברור מאוד מהתנהגותם ומתגובותיהם. . אז נח להם לפטור עצמם בכך שלפחות הם מספקים לה פסיכולוגית. האם זה הפתרון? האם לא כדאי שהיא תנסה להתמודד בעצמה קצת? סה"כ מדובר בבחורה שיש לה כל התנאים להיות מאושרת אם רק תנסה ותעז- יפה, חכמה, מוכשרת בתחומים רבים... תודה.

11/12/2002 | 17:01 | מאת: רחל

אני בסוף שנות הארבעים ובשנים האחרונות הפסקתי לעבוד מחוץ לביתי מסיבות בריאותיות. אולי בגלל שהייתי צעירה יותר או גם בריאה יותר אך מעולם לא הרגשתי תלות בבני משפחתי והיה לי הבטחון שאם אצטרך אתמודד יפה עם משימות החיים. מאז שחליתי (לא מחלה קשה המצריכה ריתוק אלא יותר ממושכת וכרונית) אני נמצאת יותר בבית והפכתי להיות תלותית בבני משפחתי. כלומר, אם יש משהו לסדר עם הרשויות, או להתעמת עם ממסד אני שולחת אותם. אין לי הבטחון שאצליח בכך. הפכתי חסרת בטחון. המצב הגיע לידי כך שלאחרונה אני חרדה (לא חרדות הסטריות במשך כל הזמן) שיאונה רע לבני משפחתי ואשאר לבד ולא אוכל להתמודד. אני לא מבטאה את הפחדים הללו בהצמדות אליהם או בדרישה שיהיו איתי והם אפילו לא יודעים מה עובר לי בראש. אך לאחרונה זה יותר ויותר מטריד ומפחיד אותי. מה יקרה אם אשאר לבד? מי ידאג לי? אשמח לעצה מכל מי שיוכל לתת.

11/12/2002 | 23:01 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רחל שלום כנראה שמה שקרה השפיע עליך ואת מגיבה בסוג של חרדה. אמנם לא פיתחת ממש אגורפוביה שזו סוג של חרדה שגורמת לאנשים להסתגר בבית, אבל מה שאת מתארת הוא בכל זאת סוג התמודדות שמעורבת בו חרדה. מאחר ומצבך הבריאותי השתנה לאחרונה זו תגובה שעשויה להיות טבעית, אך עדיין יש מקום לטפל בה. חשוב שלמרות הבעיה הרפואית תשארי עומדת בזכות עצמך עם דימוי עצמי איתן. כשתמודדים עם מחלה לא תמיד מודעים לצדדים הפסיכולוגיים שמתרחשים במקביל או כתוצאה ממנה. פסיכולוגים שיקומיים ורפואיים מתמחים בדיוק בנושא הזה ואולי כדאי לך להייעץ עם איש מקצוע מהתחום. בברכה ד"ר אורן קפלן

11/12/2002 | 07:05 | מאת: אבי ג.

שלום, אשמח להענות לבקשתי. אבי ג.

11/12/2002 | 14:03 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אבי שלום אינני מכיר פסיכולוג ילדים ברשל"צ, אולי משתתפים אחרים בפורום ידעו להמליץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/12/2002 | 22:37 | מאת: אפרת

שלום וברכה . בני בן ה- 5 ובתי בת ה- 4 שמעו כמובן על המקרה המזעזע של היעלמותה של הודיה קדם. בני בן ה- 5 מאוד אוהב להתחבא לי במקומות שונים וכשפורסם שהילדה נעלמה אמרתי לו שזה מה שקורה כשילדים מתחבאים ומאבדים קשר מסויים עם ההורה (קשר עין , שמיעה וכו'). לא האמנתי ביום שבת שכך יסתיים הסיפור וטעיתי כשהעברתי לילדים את המסר בצורה שכזו. היום שפורסם דבר הרצחה של הילדה על ידי אביה הרגשתי איום ונורא וכמובן הסברתי לבני שהאב היה חולה מאוד ועשה מעשה מאוד לא מקובל וכמובן שהוא יהיה בבית משוגעים כך שהוא לא יוכל לצאת, משום ששום הורה לא מתנהג כל לילדו. אבל נשארתי בתחושה כמו גם חברות נוספות שלי שהילד עלול לקלוט משהו מאוד שגוי ולא בריא על יחסי אבות וילדים . כמובן שבביתנו אין דברים כאלה אפילו לא אלימות כלפי הילדים . הסברתי אף לילד כי הסיפור נגמר ומטוב שנשכח מזה כי זה משהו שאף פעם לא קורה. כיצד להסביר בצורה נכונה על מנת שהילד וכמובן ילדים נוספים לא יחושו תחושה לא טובה בגלל הסיפור המזעזע הזה ? - לא התיחסתי לילדה היות והיא לא יודעם כיצד נגמר הסיפור , אני מניחה שהיא כבר שכחה. תודה מראש, אפרת .

אפרת, להגיד את האמת! אין טעם לסבן אותם כי הם הרבה יותר חכמים מאיתנו. עדי

10/12/2002 | 23:46 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אפרת שלום מקרה ההעלמות והרצח של הודיה משאיר כל הורה עם תחושה נוראית. זה מסוג הדברים שלא ניתן לעכל, כיצד ילדה כה צעירה מאבדת את חייה. המבוגרים מקבלים את המידע כפי שהוא, עם יותר או פחות מודעות, ילדים צעירים סופגים רסיסים מתוך המידע הזה ומעבדים אותו בדרכם. במקרה כזה אני לא חושב שהמסר צריך להיות קשור לרצח ילד ע"י הורה. אני מאמין שרוב הילדים וההורים לא יתחברו לאפשרות שרצח כזה יקרה במשפחתם בצורה קונקרטית, אלא יותר לתכנים של פרידה, מוות, משבר שכרוכים בסיפור הנורא. אני חושב שבמצבים כאלה אנשים קרובים, הורים וילדים, רוצים לחבק אחד את השני ולהרגיש שלעולם לא יפרדו. אין ספק שאירועים כאלה מערערים עוד יותר את סף החרדה המעורער גם ככה בתקופה בטחונית קשה של פיגועים ומוות בסביבה. מאחר שבכל זאת מדובר באירוע טרגי ויוצא דופן צריך להמשיך הלאה ולא הייתי מקדיש שיחה לעניין עם ילדים צעירים, אלא אם הילד עצמו שואל ומגלה סמני חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/12/2002 | 22:19 | מאת: אן

אורן שלום בד"כ רק פעם בשבוע יוצא לי להכנס לפורום מפני שאני לא גרה בבית ורק שאני באה לבקר אני נכנסת לפורום. אז הסיפור הוא ... הבוקר השותפה שלי למגורים (אשא בת 48 ),שאלה אותי אם פתחתי את דלת הכניסה, באמצע הלילה?,היא סיפרה לי שהיא קמה ב-5 בבוקר וראתה שהדלת פתוחה והחתולים נכנסו פנימה, הגעתי למסקנה שכנראה הלכתי מתוך שינה. האם זה נשמע הגיוני? שנה שעברה בשירות הלאומי מתנדבת שישנה אצלנו במגורים סיפרה שהלכתי מתוך שינה ואמרתי שאני הולכת לרכב על סוס שאני נורא אוהבת(קלווין).בשביל להגיע לאורוות היה צריך לרדת במדרגות. המתנדבת ראתה אותי פותחת את הדלת ולמזלי היא עצרה אותי והחזירה אותי חזרה לחדר. אני פוחדת!!! מה לעשות?

10/12/2002 | 23:51 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אן שלום הליכה מתוך שינה היא סוג של הפרעה בשינה. חשוב לאבחן את העניין וצריך לפנות לשם כך למעבדת שינה. יש מעבדות טובות בטכניון ובשלוחות שלו וכן בתל השומר. במעבדה יש אפשרות לתת לך אקטיגרף שזה מכשיר שנראה כמו שעון יד ומודד תנועות תוך שינה. המכשיר יתן אינדיקציה ברורה האם את סהרורית או לא בשנתך. לעיתים יש צורך לישון לילה במעבדה כדי למדוד מדדי שינה שונים בלילה. אני מציע שתפני לייעוץ ראשון במעבדה, גם ללא הפניית קופת חולים מדובר בהוצאה קטנה יחסית וכדאי לבדוק את העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

11/12/2002 | 21:31 | מאת: אן

אורן שלום ההליכה מתוך שינה קרתה לי רק פעמיים, האם עדיין כדאי ללכת למעבדת שינה? האם יש לך פרטים על המעבדות האלה?

10/12/2002 | 20:31 | מאת: ליצוף/חזרה על תשובתי האחרונה

על מה ולמה אני צריכה לקבל חוות דעת נוספת? אם לא הבהרתי את עצמי, עכשיו אני לא פונה לשום עזרה פסיכולוגית או רפואית כי אין לי צורך, אבל העזרה הפסיכולוגית שנשמות טובות כפו עלי לקבל, השאירה אצלי מעט מאוד אנרגיות בזמנו. לקבל את דעתו של מי שנחשב כמומחה ,בלי שיקול דעת, זו ממש עבירה כי יש שרלטנים לא מעטים - (הגבתי כאן להערה שלך שאני לא לגמרי מבינה איך היא קשורה לנושא). איך אפשר להתלונן על חריגה אתית בכללי ההתנהגות כשהכל נעשה תחת הסודיות המקודשת של מטפל-מטופל ורק בגדר שיחות? אפשר להגיד שהפסיכולוג העליב אותי או משהו כזה? מה היה חושב מטפל כזה על הטיפול שלי בזמנו זה לא ממש קשור. אני חושבת שאני סבלתי ושזה הדבר היחיד שחשוב. לאמא שלי היו באמת כוונות טובות טובות ורצון לעזור לי, אבל אבא שלי פשוט כמעט שלא נקט עמדה. אין לי מטפלים ומי שטיפלו בי אז פשוט עשו מה שהם יודעים לעשות , שלא בהכרח השתלב עם מה שטוב לי ומה שהתאים לי. פסיכולוגים כיום מייצגים עבורי אנשים שבמקום לקבל את דברי ולעזור, מנסחים אותם מחדש סתם. ברור שכשאני מתומללת על ידי מישהו אחר זה לא טוב. איזו מטרה בדיוק יתכן שיום אחד ארגיש שדווקא טיפול פסיכולוגי עוזר לי ליישם? בידידות, לירון

ליצוף/לירון שלום ראשית כל עוד אין מצוקה הפניה לפסיכולוג אכן אינה במקום. בד"כ פניה נעשית במקום של משבר או מבוי סתום בו נחוצה תמיכתו של גורם מקצועי. מאחר ואינני מכיר אותך למעט התכתבותנו בפורום בוודאי שאינני מתיימר לומר שאת צריכה או לא צריכה טיפול, ואת כותבת חד משמעית שהעניין לא רלוונטי כיום גם בלי קשר לעמדתך הספציפית בנושא. אני מרגיש שיש בדבריך הכללת יתר על הטיפול הפסיכולוגי. אני מבין את הפגיעה שעברת אבל כמו בכל קשר אנושי העובדה שהיה לך מפגש שלילי לא אומרת שכך חייבים להיראות כל שאר המפגשים מאותו סוג. אני באמת לא מרגיש צורך לגייס אותך לטיפול פסיכולוגי ואני אומר זאת רק ברמה העקרונית. בברכה ד"ר אורן קפלן

א. אני לא חושבת שטיפול פסיכולוגי הוא כמו כל קשר אנושי. ב. זה בכלל לא העיקר . חשוב לי לדעת איך אפשר להתלונן על חריגה אתית בכללי ההתנהגות בשיחות הפרטיות בין פסיכולוג למטופל. ג. העניין היה רלוונטי מאוד פעם . הייתי במשבר שרק הוחרף מאוד על ידי הטיפול הפסיכולוגי שניתן לא על ידי פסיכולוג אחד, אלא על ידי כמה , כל אחד בזמנו.

10/12/2002 | 19:04 | מאת: חלולה

הי תמיד אמרו לי שיש לי פוטנציאל, רק כמה קשיי למידה וחוסר יכולת לשבת על התחת ולדגור על לימודים או חוסר ריכוז, או לפחות חוסר יכולת לקרוא ספרים (להתמיד במשימה) עכשיו אני כבר בת 21 בלי תעודת בגרות (לומדת לזה עכשיו אבל כבר לא מגיעה לשיעורים) אני מרגישה ממש טיפשה אני לא יודעת כלום על כלום לא פוליטיקה, לא היסטוריה, לא ידע כללי, לא כלום. וכמה שיגידו שאני אינטליגנטית, אני מרגישה סתומה. אין לי מה להגיד בשיחות, אני לא מתעניינת, וכשאני מנסה להתעניין אני מאבדת ריכוז תוך שניות אין לי הרגלי למידה, כשאני מנסה להתעניין בדברים אני מסתכבת ולא מבינה כלום, כשאני מדברת עם אנשים אני עושה את עצמי כאילו יש לי מושג על מה הם מדברים, אחותי הגדולה והחכמה קוראת לי טיפשה, וסתומה, ואני יודעת על עוד אנשים שחושבים ככה. מה אני יכולה לעשות עם זה????? רע לי

10/12/2002 | 19:48 | מאת: ז

להיות חכמים מהסוג שאת חושבת שאת צריכה להיות. בוודאי שיש לך את האיכויות שלך בתחומים שלך

10/12/2002 | 22:57 | מאת: אן

שלום לך גם אני בת 21 וגם לי אין תעודת בגרות,את לא צריכה להרגיש רע אם זה,תמצאי תחום שבאמת מכל הלב את אוהבת ורוצה ללמוד ואני מאמינה שתגיעי למשהו. אני בעצמי בחראתי תחום שאני אוהבת(סוסים) ואני מתכננת להכנס לתוך עמוק לתוך התחום. מקווה שזה מעודד אותך.

11/12/2002 | 00:16 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום את מסתובבת בעולם עם דימוי עצמי נמוך. זה מסוג הדברים שלא נשארים רק בתור תמונה על הקיר אלא בתור מראה שגם מקרינה חזרה ומשפיעה על ההמשך. אם תאמיני בעצמך יותר דימויך העצמי בוודאי ישתפר, אבל איתו יגברו גם רמת האנרגיה והכוחות להתמודד עם מטלות החיים. את לכודה איכשהו בתוך הדימוי העצמי ומזינה אותו. השאלה איך אפשר לקטוע את מעגל הקסמים. זה דורש גם התמודדות בעולם החיצוני כך שיהיו לך דברים שתרגישי את טובה בהם, וגם בעולמך הפנימי שדורש "עיצוב" מחדש, לפחות בעניין הממוקד הזה. יתכן שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר ומדובר במשימות לא פשוטות ואני לא בטחח שתוכלי להתמודד איתן כיום לבדך. בברכה ד"ר אורן קפלן

11/12/2002 | 00:22 | מאת: חלולה

אין לי שום תחומי עיניין אני סתומה לגמרי, לא אמרתי שבלי תעודת בגרות אני אפס, זה בכלל לא קשור, שני דברים שונים, אבל השכל שלי חלול, אני לא מוכשרת בכלום, בכל התחומי עיניין שלי שהם אומנות לא יוצא לי כלום, ואוצר המילים שלי בכלל לא גדול, אני לא בקושי יודעת מזה המילה "טריוויאלי". לדוגמא.

10/12/2002 | 18:33 | מאת: דנה א.

רציתי לדעת מה ההבדל המרכזי (פרט לעלות) בין טיפול אצל פסיכולוג פרטי לבין טיפול במרפאה לבריאות הנפש? האם בזו הסודיות נמוכה יותר? האם משהו יכול להגיע לתיקים שם ? ושאלה אחרונה - מהו אישפוז בכפיה ומי יכול לבצע אותו? תודה

10/12/2002 | 23:48 | מאת: HERA

דנה, ההבדל המרכזי הוא בפרטיות לטעמי. כשאת מגיעה למטפל פרטי, שעובד במקום שבו הוא בחר, תמיד תהיה לך יותר פרטיות מאשר במרפאה ציבורית, שמעצם היותה ציבורית שוקקת יותר חיים. לא צריך להיות הבדל בסודיות, רק שבד"כ - במרפאה ציבורית - את עוברת דרך יותר מאדם אחד, דבר שנמנע אצל מטפל פרטי. כל אחד שעובד שם יכול להגיע לתיקים; החל מהמנקה וכלה במנהל/ת המקום. רק פסיכיאטר מחוזי רשאי להוציא צו אישפוז בכפיה. המשמעות היא, שמגיעים למישהו הביתה ולוקחים אותו - בלי לשאול שאלות מיותרות - לביה"ח/מחלקה פסיכיאטרי/ת הקרוב/ה. HERA.

12/12/2002 | 22:19 | מאת: ליצוף

על סמך מה יכול פסיכיאטר מחוזי להוציא צו אישפוז בכפייה? על סמך אילו דברים הוא יכול נניח לקבוע שמישהו מסוכן לעצמו ו / או לסביבתו?

11/12/2002 | 00:22 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דנה שלום הרה התייחסה לתחושת הפרטיות שאולי בולטת יותר בטיפול הפרטי. בנוסף, בטיפול פרטי את יכולה לבחור את המטפל ובמרפאות בד"כ יבחר מטפל מצוות המרפאה בלי אפשרות בחירה. כיום ברוב המרפאות הציבוריות יש תור המתנה ואורך הטיפול מוגבל. במרפאה לא אמורה להיות בעיית סודיות, החוק תקף שם לא פחות מאשר במרפאה פרטית. אני מתאר לעצמי שאכן אפשרות הפריצה לשם גבוהה יותר, אבל מדובר בפעולה לא חוקית בכל מקרה. אישפוז בכפיה עלול לקרות כאשר אדם מאבד את בוחן המציאות ונעשה מסוכן לעצמו או לסביבה. בסה"כ מדובר בתופעה נדירה למדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/12/2002 | 16:23 | מאת: פרחבר

שלום רב, בני, בן 14, מאובחן כ-ADD ומטופל בהתאם. אובחן כ- adjustment disorder with mixed anxiety and despessed mood. רציתי לדעת בלשון העם מה זה אומר, הוא התחיל טיפול - לפי ההמלצה "ארוך טווח" )-:, ההמלצות כללות גם ייעוץ לנו (כהורים). אשמח לכל תשובה. תודה אמא מותשת ומוטרדת

11/12/2002 | 00:29 | מאת: ד"ר אורן קפלן

פרחבר שלום אני לא חסיד של אבחנות פסיכיאטריות. מאחורי האבחנה ישנו ילד פרטי ואישי מאוד שיש לו סיפור אישי ששום אבחנה לא תדע לספר. חשוב שתפנו לגורם המטפל והמאבחן ותבקשו ממנו להסביר לכם בדיוק מה משמעותה של האבחנה מבחינתו של ילדכם. ההמלצה הטובה ביותר מבחינה מעשית היא להתמיד בטיפול ולהקפיד שלא רק הילד יגיע לייעוץ אלא שגם אתם כהורים תגיעו לעיתים קרובות למפגשי ייעוץ שיעזרו לכם להתמודד בצורה טובה יותר על הילד. משמעות האבחנה היה לילד יש כנראה בעיות הסתגלות לסביבה החיצונית במצבים שונים המלווה בתגובות רגשיות של חרדה ו/או דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/12/2002 | 16:23 | מאת: שירה

הילדה שלי בת 4 ויש לה בעית קשב וריכוז היא היתה באיבחון פסיכולוגי ואיבחון ריפוי בעיסוק בתה"ש היא לא מקשיבה לנו ההורים היא צועקת וכועסת מאד כאשר לא עונים לציפיות שלה ."לא רוצה" היא מילה אהובה אצלה. ודי קשה להשתלט עליה חוץ מזה היא מאד חברותית ויכולה לתפוס שיחה עם סתם אדם או ילד ברחוב . [ באיבחון הפסיכולגי היא אובחנה כבעלת בעית קשב וריכוז ובעלת אימפולסיביות חזקה שגורמת לה בעיות בחיי היום יום עם משפחה, חברים וכו'. לפי דעתי איבחון זה אינו יכול לשקף בדיוק מה הבעיה של הילד כי כאשר הילד נמצא בסביבתו הטבעית הדברים יוצאים אחרת מאשר בשתי פגישות עם פסיכולוגית. האמת שאנחנו ההורים חסרי אונים לפעמים ולא יודעים איך להתיחס ולפעול איתה כי יש לה גם התנהגות שאנו מרגישים שנוצרה כתוצאה מדחף בלתי נשלט, כמו שישבנו אני ואחותי אצל סבתי היתה מונחת לה עוגה בשולחן ופתאום היא באה ונתנה מכה על העוגה. יש לציין שמחוץ לבית ההתנהגות שלה יותר טובה(בקניון,בגן שעשועים וכד') מה עושים עם הבעיה הזאת בגיל כל-כך מוקדם? מההורים שקרובים ליאוש...

10/12/2002 | 16:29 | מאת: פרחבר

שירה שלום, כאם לבן בגיל ההתבגרות אשר בנוסף אובחן כ-ADD (כלומר הפרעת קשר וריכוז ללא היפר) + לקויות למידה נוספות...)-:, מצאתי אוזן קשבת והמון, המון עזרה, כתף תומכת, ועודף רצון לעזור מהורים שנמצאים במצב דומה לשלך ואפילו יותר חמור (יש גם הרבה כאלה...), כנסי לפורום תמיכה ב-ADHA - כדאי לך. ורד

11/12/2002 | 00:34 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שירה שלום מאחר ופניתם לאבחון מקצועי אני מציע שבשלב ראשון תמשיכו להיעזר בגורמי המקצוע כדי לקבל ייעוץ כיצד להתמודד. לפחות בשלב ראשון כדאי ליצור מסגרת קבועה של פעם בשבוע בה תוכלו להביא דוגמאות מחיי היום יום ולנתח עם הגורם המקצועי את אשר אירע ואת האפשרויות לפעולה בעתיד. כאשר תבינו יותר טוב את דפוסי התגובה ומתי הם קורים יהיה אפשר להתייחס לשאלותיך ביתר קלות. כרגע יש שאלות פתוחות רבות כמו האם יש גורם ביולוגי (היפראקטיביות ובעיות קשב קשורים גם לגורמים ביולוגיים ולכן יש לעיתים גם שימוש בתרופות), ומהם המצבים שמאיצים את התגובות והדחף המתפרצים. בברכה ד"ר אורן קפלן