פורום פסיכותרפיה

שלום, בכנות אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת, פשוט הגעתי לסף.. אני אחרי שנים רבות של טראומה ומשברים. חשבתי בעבר לפנות לעזרה כי זה מכביד עלי ושובר. אבל זה לא משהו שהעזתי לעשות וקשה לי לסמוך על אנשים. אני כבר לא סופרת כמה שנים אני רק שקועה בדיכאון ואין לי כלום חוץ מזה. כרגע אני לפני ניתוח וסובלת מפוביה רפואית, לכן עלה בי הצורך לפנות לעזרה, כי אני מתקשה להתמודד עם זה ושוקלת לבטל את הניתוח. כל התקופה האחרונה מאד קשה לי כי איבדתי את המשפחה שלי ואני עם מצב בריאותי שלא קיבל מענה מהקופה והסתבך ועכשיו הם גם מסרבים לתת לי טיפולים כדי לטפל בזה. ניסיתי לפנות לביטוח הפרטי אבל אז גיליתי שהם לא מכסים שום טיפול ואני לא יודעת איך לממן את זה. אני גם ככה היום משלמת על תרופה שלא בסל הבריאות מאות שקלים בחודש (וגם ככה קונה רק חצי מינון כי אין לי אפשרות) ויש לי עוד הוצאות רפואיות כשאני כרגע ללא הכנסה בכלל. אבל היום נשברתי ועברתי התמוטטות אז הבנתי שהגיע הזמן ולמרות החשש בפעם הראשונה פניתי לפסיכולוגית שנראתה לי מתאימה. דיברנו והתחלתי בזה שציינתי בפניה שחשובה לי הדיסקרטיות, אלא שהיא מאד התפלאה שאני שואלת על זה כאילו זה חריג לשאול על זה. הרגשתי קצת בחקירה סביב זה. הסברתי לה מדוע אני פונה ואז ציינתי שבגלל מצב כלכלי לצערי לא אוכל לבוא לטווח ארוך. באותו רגע פתאום היא מיהרה לסגור בטענה שיד לה "שיחה דחופה". היא חזרה אלי אחרי חצי שעה ואמרה שזה לא מתאים לה. לקח לי מעל 10 שנים להעז לעשות את הצעד בכיוון הזה, והיא תוך דקות שרפה הכל. כבר אין סיכוי שזה יקרה שוב. הגעתי למסקנה אחת. יש רק פתרון אחד לסיים עם זה.. שמרתי את זה בצד כמוצא אחרון. כנראה שהגענו לזה..אין שום דרך אחרת

שלום, אני מעוניינת להגיע לטיפול פעם ראשונה, אבל יש לי מחסום כלכלי ואני מנסה למצוא פתרון. מעבר לזה שכנראה זה היה צריך להיות מזמן (אחרי מס' טראומות, אובדן ועוד משברים בדרך..) הצורך הדחוף הגיע בגלל שאני עם פוביה רפואית ולפני פרצדורה כזו. לא יכולה לעבור את זה לבד וכבר שוקלת לוותר ולבטל את הניתוח. אחרי הרבה זמן מצאתי מישהי שנראת לי מתאימה, והעניין שגם ככה לא נשאר לי כבר הרבה זמן, אבל אין לי את היכולת לעמוד בזה שיש לי הוצאות החודש של אלפי שקלים על טיפולים ותרופות ואני כרגע בלי הכנסה בכלל. דרך הקופה זו לא אופצייה מבחינתי, והביטוח הפרטי מכסה פחות מחצי של עלות הטיפול. שאלתי אותה לזמן הטיפול והיא אמרה שזה כ- 50 דקות. ניסיתי לחשוב יצירתי ולבדוק אופצייה לבקש חצי מהזמן כדי להתקזז קצת במחיר. מה דעתך- זה אפשרי? לגטימי לבקש את זה? אין לי פתרון אחר, חוץ מלוותר.. תודה

שלום, אני מעוניינת להגיע לטיפול פעם ראשונה, אבל יש לי מחסום כלכלי ואני מנסה למצוא פתרון. מעבר לזה שכנראה זה היה צריך להיות מזמן (אחרי מס' טראומות, אובדן ועוד משברים בדרך..) הצורך הדחוף הגיע בגלל שאני עם פוביה רפואית ולפני פרצדורה כזו. לא יכולה לעבור את זה לבד וכבר שקלתי לוותר. אחרי הרבה זמן מצאתי מישהי שנראת לי מתאימה, והעניין שגם ככה לא נשאר לי כבר הרבה זמן, אבל אין לי את היכולת לעמוד בזה שיש לי הוצאות החודש של אלפי שקלים על טיפולים ותרופות ואני כרגע בלי הכנסה בכלל. הביטוח הפרטי מכסה פחות מחצי של עלות הטיפול. שאלתי אותה לזמן הטיפול והיא אמרה שזה כ- 50 דקות. ניסיתי לחשוב יצירתי ולבדוק אופצייה לבקש חצי מהזמן כדי להתקזז קצת במחיר. מה דעתך- זה אפשרי? לגטימי לבקש את זה? אין לי פתרון אחר, חוץ מלוותר.. תודה

רציתי להוסיף שכשהוא גירש אותי זה היה כשחברה שלי היתה לידי והוא ירק עליי וצרח שלא אחזור הביתה , ביקשתי לחזור משום ששכרתי דירה באזור המרכז ונכנסתי לקשיים כלכליים אז חברה שלי אירחה אותי בביתה אחרי שהוא גירש. עוד משהו, לפני 20 שנה עברתי שני ניתוחים, האחד כריתת טחורים והשני כריתת שקד בגרון, שני ניתוחים קשים מאד מאד, ראיתי כוכבים, ההחלמה עם שניהם לא פשוטה, בניתוח הטחורים האזור כאב בטרוף ודימם שלא יכולתי להכנס לשירותים יומיים -שלוש אז הבטן התנפחה לי , הרגשתי שאני מתעלפת גם בגלל שהבטן התפוצצה וגם כאב הניתוח היה עצום, זחלתי על הרצפה מרוב כאבים, ביקשתי מאימי לקחת אותי לבית חולים היא רצתה וכאבה בכאבי אבל הוא צרח עליי ותפס אותי בשיער, אימי צעקה עליו שיפסיק, הוא קמצן מתועב שלא רצה לבזבז עליי דלק, בסוף נסענו אימי ואני. בניתוח של השקדים גם פה ההחלמה היתה קשה מאד, באתי לסלון מחדרי , הם ראו חדשות יום שישי, בכיתי שהניתוח הורג אותי והתייסרתי מכאבים, הוא לקח נעל וזרק עליי, הנעל פגעה לי בעין, אימי שוב צרחה עליו, יש לציין שכשהוא היה תוקף אותי אימי ואחותי היו מגנות עליי. בשני הניתוחים האלה עם היחס המתועב שלו והכאבים הייתי מרוסקת נפשית ואימי תמיד היתה אומרת אל תתיחסי אליו, אבל כמובן שכל פעם שהיה שובר שיא חדש הייתי בהלם ומדוכאת מאד, כבר התרגלתי ליחס הזה, לתוקפנות הפיזית והמילולית והיא כבר הפכה לשגרה בשבילי, זה כבר היה רגיל וזה הנורמלי שלי(אני יודעת שזה לא נורמלי אבל אלה החיים שלי מה לעשות) קרה מקרה שאימי קנתה מכשיר כלשהו ברשת לא יקרה הוא ראה את המחיר ופשוט הטיח את המכשיר ברצפה ושבר, אימי צעקה אבל למה, למה לשבור מה יצא לך מזה שזה נשבר, מקרה נוסף היה לידנו משביר מאד זול לבגדים אז אימי קנתה לאחותי שהיתה אז קטנה שתי שקיות עמוסות בגדים, הוא ישב במדרגות העסק וצרח את נשמתו, נכנסה לקוחה והוא המשיך לצרוח והיא ממש הובכה, נדמה לי שהחזרנו את הבגדים, הם יצאו בסכום ממש מזערי, או שפעם בעסק גזרתי סרט למתנה ללקוח והסרט היה אולי 20 סמ אולי מעט יותר, אבי היה עושה פפיונים מסרטים באורך קצר , אני אהבתי שיש שארית של סרט כדי לסלסל מעט שיהיו בקבוקים, הוא פשוט העיף לי סטירה ליד הלקוח וירד עליי, כ"כ הובכתי והתביישתי.. אני מצד אחד מאד אוהבת את משפחתי ואת המפגשים איתם אבל לא יכולה לסלוח לו וההצקות והעקיצות שלו כלפיי וכלפי בעלי בכל מפגש גומרים אותי, כשאני ברוגז איתם אני תלושה ומבולבלת, משפחה לא בוחרים אבל חלקם הם העוגן שלי, כבר נמאסה עליי הסאגה והמצב שאני כלואה בו, מעגל שכל הזמן חוזר על עצמו,סולחת ואז שוב ושוב אותו ריטואל קבוע. אני כל החיים שואלת את עצמי איך אב יכול לשנוא ילד, אם לא היה אוהב אז מילא (זה לא בסדר, אני כותבת סתם)אבל פה זה לא רק שהוא לא אוהב זה לשנוא ולהתעלל, זה לגדול בלי יציבות ומרמור כל החיים, הורים הם העוגן הראשון של התינוק הם אי של שפיות כשרע לך, הם אמורים להגן עליך, להעניק לך ביטחון בכל תחום בחיים הקשים גם ככה , להעצים אותך, להיות לך אוזן קשבת ומקור צמיחה ולא קיבלתי את זה מאבי אלא בדיוק ההפך. אחיי תמיד היו תלמידים טובים ואני פחות, אבל זה לא עזר ממש לאחי, הוא ריסק גם לו את הנפש. אימי גדלה בבית שגם הוא היה קשה מאד הוריה היו שורדי שואה אז זו התבנית שהיא גדלה בבית וכנראה לא חשבה שמגיע לה יותר..

שלום, בת 51 יש לי אבא בן קרוב ל80 ואח בן 53, מאז שהיינו קטנים אבי היה מתעלל בנו נפשית הוא גם היה מכה, גירש אותי ואת אחי מהבית, אותי הכה עד גיל 30, הוא מתעלל בנו עד היום נפשית, אחי רווק ואני נשואה ללא ילדים(התחתנתי בגיל מבוגר לצערי) גם באימי הוא מתעלל, יש לנו אחות בת 40, בה הוא לא התעלל מעולם אולי בגלל שראה כמה זה דפק אותי ואת אחי, היא מאד מוערכת, העיניין הוא שהיא והוא כל הזמן מצקצקים לדברים שאני אומרת ולא מאמינים מאז ומתמיד ממש עושים לי גזלייטינג, היא תמיד אומרת לאימי עליי מחורפנת, הזויה, מסובבת ולא מאמינה לי לכלום וככה גם אבי, גם מגיל אפס היה קורא לי אפס מאופס לא ייצא ממך כלום את דרעק היה צריך להרוג אותך כשהיית קטנה. אחותי את המילים האלה גם אמרה עליי לבעלי כשנפגעתי ועזבתי כשהתארחתי אצל הוריי היא ביקשה ממנו להפגש ואמרה לו שאני מסובבת על כל הראש וצריכה טיפול וכדורים. אימי אשה טובה וכנועה, הוא מתעלל ויורד לחיים של כולנו חוץ מאשר את אחותי הצעירה, אחותי חזקה נפשית, עם ביטחון עצמי וערך עצמי גבוה ואילו אני ואחי בדיוק ההפך. אבל אני הכי פחות אהודה אצל אבי, כשהייתי מגיעה בימי חמישי הביתה הוא תמיד היה אומר שאין צורך שאגיע בכל שבוע. עד היום כשאני מגיעה לבקר הוא מבטל אותי בהרמת קול כשאני יושבת בסלון לשיחת חולין עם אימי לעדכן אותה אחרי שלא נפגשנו חודש והוא בדיוק צופה בטלביזיה, כשיושבים כולם ביחד ואני מספרת משהו הוא ואחותי תמיד אומרים "כן כן" וכל הזמן פשוט לא מאמינים לי וזה משפיל אותי ומביך אותי, הוא היה אלים מאד פיזית עד לפני מספר שנים ואלים נפשית עד היום פשוט ממשיך להתעלל, איש מאד קשה ורע קיצוני, גם מביך את בעלי בכל ביקור שלנו אם הוא לוקח מנה נוספת של אוכל מצחקק עליו ומקניט, לא פעם אמרתי לבעלי בוא נלך ופשוט עזבנו והייתי ברוגז איתם, ואז משלימים ואחרי שנה שנתיים שוב ברוגז. כשאני ברוגז איתם ואז משלימה ההתנהגות הפוגענית של אחותי ושלו שוב חוזרת אחרי זמן קצר ואני שוב מתערערת ושוב לא מדברת איתם וזה מעגל שלא נשבר, אני מתגעגעת לאחי ולאימי אז מגיעה להוריי וההתעללות מצידו אליי ולבעלי חוזרת שוב, אחותי מאד קרה באופן כללי ולא מכבדת אותי, מתנשאת ואסרטיבית מאד, אני ואחי יותר עדינים.אימי ואחי תמיד אומרים לי לא להתייחס אליו ושהאדם היחיד שאבי אוהב זה את עצמו ושככה גם אחותו אוהבת רק את עצמה(אשה רעה וקשה שגם ילדיה סבלו מאד). אביהם היה איש לא פשוט אבל אימם היתה הסבתא והאמא הכי טובה שיש, לא הבנתי איך אבי ואחותו יצאו קיצוניים כאלה ברוע ובאכזריות שלהם. אני רואה כל הזמן פוסטים בפייסבוק שאבות כותבים לבנותיהם ותמונות מרגשות של אהבת הורה לילדיו, אהבה טהורה ואת הדברים שהם עושים למענם ופשוט בוכה ומקנאה.. האם אבא שלי נקרא פסיכופט? סדיסט? מה השם של ההתנהגות שלו ושל אחותי? ואיך היית מציעה לי להגיב לה ולו כשהם מצקצקים ולא מאמינים?

שלום רב מטופלת בנקסיום בשל בקע סרעפתי. לפני כחודש וחצי חוויתי הרעלת קיבה שגרמה לי לטראומה לילה לא פשוט של שלשולים חולשה כאב בטן והקאה פעם אחת(אני אחת של מקיאה לכן הטראומה) והייתי על סף עלפון עברתי בדיקות דם כולל צואה הרוב תקין למעט מעט כבד שומני וכולסטרול גבולי. מאז אותו יום אני בחרדות שמא זה שוב יתקוף אותי מפחדת לאכול בערבים והראש כל הזמן נודד לאותו יום ושאולי יש לי משהו. מה עושים? אני גם ככה אישה חרדתית מאוד שכל סיפור ששומעת משליכה את זה עליי. אני לוחצת בכל מיני אזורים בקיבה לבדוק אולי יש משהו? ויש מן כאב כזה אפוף אולי תרופת הרגעה? אולי זה רק בראש?

היי אני מטופלת כבר שנתיים אצל מטפלת, ואני כל הזמן מפחדת שאולי כל הדבר הזה הוא משחק.. כאילו כשאני נמצאת שם היא איתי והכול אבל כמה באמת אני חשובה לה? אנחנו מדברות על זה הרבה, היא אומרת לי הרבה שהיא אוהבת אותי, ואפילו הביאה לי מתנה מחו"ל.. אבל כל זה התחיל רק מאז שאמרתי לה שאני מפחדת שהיא בכלל לא אוהבת אותי.. הבעיה היא שזה עוזר לי רק לתקופה קצרה כאילו אני מעלה את זה ואז היא מהר 'מרדימה ' אותי -אומרת לי הרבה שהיא אוהבת אותי והיא מחכה לפגישות איתי וכו' , אבל אז אחרי זמן אני שוב מתחילה לחשוב את אותם דברים.. אני לא חושבת שהיא משקרת עליי אני כן חושבת שהיא מדגישה דברים ומטשטשת דברים אחרים- כדי שאני יבין משהו מסוים. לדוג': היא דיברה עם אמא שלי ואז היא אמרה שאמא שלי מגיעה כדי לפרוק בעצמה וזה לא בסדר כי הטיפול הוא בשבילי, והמקום הזה הוא רק שלי וכאלה. עכשיו החוק הזה נועד בין היתר כדי שהיא לא תתפוס את הצד של אמא שלי ותתעצבן עליי... וזה כ"כ עיצבן אותי שהיא ניסתה לעשות מזה כאילו עוד משהו שירגש אותי.. בחודשים האחרונים היה לי ממש טוב איתה וחשבתי אני אחרי זה ואני כבר כן יכולה לתת אמון וכו' אבל אז היא טסה לחול והביאה לי מתנה והיא ממש עשתה מזה עניין ואמרה שהיא חשבה מה לקנות לי וגם שם היא חשבה עליי ואז היא ראתה חוברת צבעיה כזאת עם צבעים מיוחדים לזה ואמרה זה בשבילה...-ממש עשתה עניין. מפה לשם פגישה אחרי היא נותנת לי טיפים איך לצבוע את זה- ממטופלת אחרת שהיא נתנה לה את זה גם. ואז היא ישר תפסה את עצמה וניסתה להחליק את זה. ואז אני אוחזת שהיא פשוט יודעת לגרום לכל אחת להרגיש מיוחדת.. ואני הרגשתי כ"כ מטומטמת שכאילו אני מאמינה לה כאילו זה הג'וב שלה היא יודעת בדיוק מה לומר לי כדי שאני ארגיש טוב. ויצאתי כ"כ פתטית כבר לא נעים לי להעלות את זה שוב, במיוחד לא עכשיו כי היא בסך הכל קנתה לי מתנה וגם כאילו היא לא חייבת לקנות רק לי.. ואני ממש לא יודעת מה לעשות. זה נורמלי שאני מרגישה ככה? או שאני סתם מתוסבכת, וזאת בעיה שלי?

שלום אמא שלי בת 85 נוטלת קבוע Lercapres וDiovan נגד לחץ דם, Euthirox לבלוטת התריס, Creon 25000 שמסייע לעיכול, Stunaron נגד התנדנדות כדי לא ליפול, Venoruton כי יש קצת דליות בשוקיים, היא נוטלת גם ויאפאקס 150 מג נגד דיכאון -Viepax, היא נוטלת גם מולטיויטמין ואלפא ד3. כאשר יש כאבי ראש נוטלת אופטלגין, לפעמים היא נוטלת אל סטרואיד ברקסין נגד כאבים כי יש אצלה שינוים ניווניים קשים בכתפיים ותותבות במפרקי ירך משני צדדים. בעיות קרדיולוגיות אצלה אין אבל יש דופק לא קיצבי אלא קצת עם תאוצה וזה מלפני הרבה שנים, קרדיאולוג אמר שזה סינוסוידלי בזמן אחרון היא מרגישה חולשה וסובלת מהתקפים של הרגשה לא טובה שקשה להסביר במילים, היום היא אמרה שזה כאילו נפש נפרד מהגוף, ואז היא שותה כדור של רוקוסת פלוס וזה עוזר לה, מרענן ומעורר אותה, עושה אותה חזקה יותר. כוס קפה גם יכול לעזור אבל הרבה פחות מרוקוסת פלוס. ההתקפים האלה יכולים להיות בגלל תרופה Viepax שהיא שותה כל יום? או שזה הגיל? מה הם לפי דעתך ההתקפים האלה?

אני אשמח לדעת האם אנשים יש להם הפרעה נפשית (כמו חרדה דיכאון או OCD או PTSD ועוד) יכולים לחשוב שאולי אין להם כלום ושהם סתם ממציאים או שאולי כל העולם מרגיש כמוהם? יש מחקרים על זה? אני יודעת שהשאלה היא קצת כללית חברה שסובלת מדיכאון מיז'ורי שאלה אותי ולי יש PTSD וגם אני חושבת הרבה פעמים שאני עושה כאילו או שכולם מרגישים כמוני... זה נכון? יכול להיות שאני מציגה על כולם שאני סובלת? כי יש לי חיים רגילים, כמעט.

תודה רבה ושנה טובה

בתקופה שהייתי בשנות העשרים הייתי טיפוס סולידי שממתחרפן מאנשים ומצבים מרגיזים לעיתים רחוקות ובווליום מינורי אבל היום מתכנת בראש איך להגיב ולקלל מראש אנשים ואני כועס כמעט על כל זוטות ואפילו נוטר טינה להנ"ל להרבה שנים ולוקח את זה בפנים שזה לא יוצא ממני ומעוניין שתכווני אותי איך להיגמל מזה

בת 35 , הייתי בפגישה ראשונה אצל פסיכיאטרית , הפסיכיאטרית תוך כדי השיחה שאלה אם אני עוזרת להורים להורים לנקות את הבית , אמרתי שלא , והיא שאלה למה , אמרתי שאני סובלת בבית. והיא אמרה לי, נו אז מה את לא משלמת שכירות . והשאלה - מצד אחד נורא התרגשתי שהיא חשבה על ההורים המבוגרים והביעה דאגה כלפיהם. מצד שני הרגשתי סוג,של ביקורת כלפי . הרי היא לא יכולה להביע ביקורח. כי היא לא מכירה את הדינמיקה של הנפשות הפועלות בבית. קל וחומר שהפגישה היתה ראשונית וארכה 20 דקות.

הייתי בשיחה ראשונה אצל מטפלת ומאז השיחה איתה אני לאורך כל שעות היום אני מדמיינת בראש שיחות איתה באופן אובססיבי מוצאת את עצמי יושבת ומדמיינת דברים שאני אומרת לה . מה זה אמור להביע ?

אני אדם מאד רגיש שמתאהבת בכל דבר שזז , לא מתאים לי טיפול אישי כי אני מתאהבת מאד בפסיכולוג או בפסיכולוגית וזה הורס את הטיפול ומטפלים לא יודעים להתמודד עם זה , השאלה אם טיפול קבוצתי יכול יותר להתאים לי ? האם בטיפול קבוצתי לא תהיה התאהבות או העברה כלפי המטפל ?

אני סובלת מפוסט טראומה כבר 10 שנים, הייתי בהמון טיפולים והמון סגנונות רובם מטפלים קליניים חלקם גם לא, המצב שלי היום לא דומה למה שהיה פעם. אבל עדיין קשה לי המון מתי אני יהיה בריאה? אני יודעת שאין דרך להחלים לגמרי אבל מתי אני ירגיש שזהו הגעתי למקום טוב, אני חייה טוב?

האם יכול להיות מצב שפסיכיאטר לא יאמין למה שמטופל אומר בגלל שהוא חייך בפגישה?

אני מטופלת כבר 4 שנים אצל אותה מטפלת באמנות על רקע טראומה מורכבת מהילדות, היא מטפלת מעולה באמנות, מה שקורה זה שאני מרגישה שאני לא מצליחה להתחיל לעבוד באמנות אצלה כי אני מתביישת שהיא תראה אותי זורמת, בד"כ אני יושבת עם גוף נעול- זה לא רצוני, זה כה יוצא לי טבעי מולה, איך אפשר לעבוד על זה? אני מאוד רוצה אבל מתביישת, עוד משהו- יש דברים שהייתי רוצה לשתף אותה אבל אני פוחדת שזה יעשה לה משהו בפנים, איזו תגובה פיזית שתגרום לי לתחושה של טראומה חוזרת, אני לא יודעת אם את מצליחה להבין למה אני מתכוונת, ואז אני מרגישה שבגלל זה לעולם לא אוכל לשתף אותה בביטחון כי תמיד יהיה החשש הזה

וואו גם אני ככה, עם המטפלת שלי גם לי יש פוסט טראומה וגם אני לא מעיזה לזוז מהכיסא... אמרתי לה את זה אבל היא לא התרגשה ולא עשינו עם זה כלום.

אמא שלי בת 85 הייתה נוטלת רסיטל ובהתחלה היה עוזר לה אחר כך רופא פסיכיאטר המליץ ויאפקס שני כדורים 75מג בבוקר ובערב והיא סובלת מנדודי שינה.אז רופא המליץ כדור ויפאקס 150מג בבוקר ולא לשתות בערב. מה יותר טוב רסיטל או ויפאקס ? אולי לחזור לשתות רסיטל כדור אחד בבוקר?

שלום ליאת, האם יש דרך כלשהי להתגבר על רגשי נחיתות, או להפחית מעוצמתם? אני בן 45 ועם רגשי נחיתות עוד מתקופת הצבא, כששובצתי במחסן בבסיס מרוחק בצפון ועשיתי רוב השירות תורנויות שמירה, מטבח ורס"ר, כשאחרים למדו מקצוע ושירתו ביחידות מחשוב ומודיעין. אחרי השירות נפסלתי ממוקדי שירות של חברות פיננסיות בגלל הפרופיל הנפשי והטיפול בצבא. הצלחתי בלימודים מקצועיים אבל אני לא יכול לעבוד לא במגזר הפיננסי ולא במגזר הבטחוני מהסיבות שציינתי, ובמקצוע שלי אלה המעסיקים העיקריים. גם כשכבר החלטתי לעבוד בעבודה כלשהי, גם לא במקצוע, רק שיהיה משהו, בשכר מינימום, לא הצלחתי להשתלב במקום העבודה ורבתי עם מנהלים. וגם כשכבר עשיתי צעד קטן להיות עצמאי ולעבוד מהבית, וקצת שמחתי שיש שיפור ותקווה, אני רואה שבכל מגע שכן יש לי עם נותן שירות, נציגה במוקד טלפוני שנותנת לי תשובה שלילית בחוסר אמפטיה, וכן הלאה - אני מיד אמוציונלי ונכנס שוב לרגשי נחיתות, של "הם" ו"אני". מי אני בכלל. זה מקשה עלי להתרכז בעבודה שכן יש לי כעצמאי, ומתסכל אותי עוד יותר. ניסיתי טיפול לפחות 10 פעמים, חיפשתי בגוגל מידע בנושא, ואני באמת לא יודע. יש לי שלל אבחנות - OCD, דיסתימיה, חרדה חברתית, ADHD, חשש להפרעה על הספקטרום. אבל אני מרגיש שרגשי הנחיתות הם הכי חמורים והכי מגבילים. כל עצה תתקבל בברכה ובתודה, אבי

טיפול זוגי-איך אפשר להתנהג לאחר משבר אימון ? כל מה שעושים ואומרים נראה שקר מוחלט. בכל פעם יש גם הסבר מצוץ מהצבע למה השקר נראה אמת.

תודה רבה! משבר אימון=בגידה ? יש משהו מיוחד שאפשר להתחיל על מנת לשקם את האימון הזה? פשוט יוצא מדעתי .היא כרגע לא מוכנה ללכת לטיפול זוגי לא התייאשתי וממתין להסכמה של אשתי היקרה.

שלום, האם מישהו חווה חרדות, מחשבות שווא, דיכאון, או תחושות בלבול לאחר זריקת דיפרוספן? קיבלתי את הזריקה לפני חודש, כמה ימים לאחר מכן חוויתי חרדות, תחושות אשמה וכו.. לאחר מכן חזרתי לעצמי. ועכשיו לאחר חודש, זה חזר. מרגישה חרדה, מחשבות לא רציונאליות, תחושות אשם…

הי ליאת, אשמח לתשובה ממך על שתי שאלות מהותיות. 1. איך יודעים באמת האם המטפלת התעייפה/מותשת/חסרת סבלנות אלי? האם יש סימנים כאלה? ברור שהכי טוב לשאול אותה, ובכל זאת.. 2. אני לא רוצה ללכת לטיפול שלי ביום שלישי כי בפעם האחרונה יצאתי פגועה, מאוכזבת, מופתעת, היא פתאום אבחנה אצלי משהו והודיעה על זה למרות שאמרה לפני זה שמדובר "רק" במחשבות שלה שטרם עובדו וכו'.. באלי לשלוח לה הודעה שאני לא מגיעה השבוע, צריכה לחשוב ופגועה מדי. מצד שני, אני יודעת שזו בריחה מהכאב, אבל באלי קצת לנקום בה, שיכאב לה, שתתגעגע אלי, שתבין שבאמת נפגעתי. אני יודעת שאם כן אלך אני אשב בשקט, לא אצליח לפתוח יותר מדי והיא תצטרך לדלות ממני מידע. מה את ממליצה לי לעשות? האם בכלל מזיז לכם שמטופלים מנסים או עושים לכם קצת מצפון? אני רוצה לציין שאני אצלה כבר 3 שנים, היא גמישה ומכילה ומהממת, אבל בחודשים האחרונים הכשלים מצידה מתעצמים.

תודה רבה לך על התשובה! ואיך אדע אם נמאס לה כבר? שאני מכבידה ומקשה עליה? שהסיפור שלי מורכב לה? שאניהמפגישה אותה עם קשיים שאין לה כח או יכולת להתמודד? אני מאלצת אותה הרי להתגמש אבל פתאום זה נכנס לה חזק ללב שלה ולכן פתאום הקיצוניות שלה.

שלום, אני לאחרונה מתלבטת על פנייה לגורם מקצועי כי כבר מזמן איבדתי כוחות להתמודד. הבעייה שאני בכלל לא מוצאת מישהו שעונה על הניסיון שאני מחפשת. אני מחפשת בעיקר מישהו עם ניסיון בפוסט טראומה וכאב כרוני (וחשוב לי דיסקרטי ואמין). עברתי פגיעה משמעותית לפני שנים בעמוד השדרה ומאז אני סובלת מזה גם בפן הפיזי וגם הנפשי. לאחרונה יש החמרה ואני לא מקבלת מענה משום גורם, מה שהעלה עוד יותר את הקושי שלי להמשיך לשרוד. לצערי יש עוד הרבה בעיות רקע (משברי חיים נוספים שקרו, הפרעת אכילה שלא מטופלת ועוד..) אבל הדבר העיקרי מבחינתי בשלה זה זה ההתמודדות עם הכאב והתסמינים הנלווים. חיפשתי גם דרכים שיקלו והבנתי שאני ממש צריכה עזרה בלהגיש בקשה ל "פטור מתור" כי אחד הקשיים הפיזיים שלי זו עמידה ממושכת, מה שגם הרבה פעמים הופך לחוסר התמודדות נפשית. אני לא יכולה לספור כמה פעמים זה גרם לי לחזור מתוסכלת ולשקוע בדיכאון, כמה פעמים זה החמיר את הכאבים כך שלא יכולתי לתפקד וכמה פעמים נאלצתי פשוט לוותר ולצאת מתורים שכבר הייתי בהם. ממש חשוב לי למצוא מישהו/י עם ניסיון בפוסט טראומה וכאב כרוני וגם ניסיון בהגשה לביטוח לאומי ופטור מתור, אבל אני לא מוצאת מישהו שעונה על שניהם. איך אני יכולה להגיע למישהו כזה? תודה

צריכה רק עצה אחת קטנה, כן או לא. האם להפסיק את הטיפול, כן או לא. כמעט 3 שנים מטופלת אצל מטפלת בדרמה ואומנות, cbtיסטית, הכל מהכל. יש לי חסך אם רציני, אני עם בטחון עצמי נמוך, אבל מצליחה מאוד בעבודה ובעמדה ניהולית, אולי יותר להגיד בעלת ערך עצמי נמוך מאוד. הרבה דברים טובים קרו לי בעקבות הטיפול, אבל הקשר ביני לבין המטפלת, שהוא חד צדדי גומר אותי, היא אומנם משתפת בקטנה ממש מחייה האישיים כי היא חושבת שעבורי זה טוב לפעמים, נותן לי תחושה של הדדיות. הצורך שלי לקבל ממנה חיזוקים ומילים טובות הוא הכרחי, אני אוהבת וצריכה לקבל ולשמוע מכל העולם, אבל ממנה בפרט, ואני עושה זאת בצניעות ועדינות. כלום לא מספיק לי, לא הגמישות שהיא עושה למעני, אם זה חיבוק בסוף פגישה כדי לתת לי תחושת בטחון, אם זה זמינות בווצאפ להתכתבות מינימליסטית ביותר בין הפגישות במידה ואני צריכה. ושוב.. כלום לא מספיק לי, אני צריכה אותה וממנה יותר, מתאכזבת ברגע ממנה, מתבאסת ממנה ברגע, מצפה מאוד ותמיד. וברור שהייתי רוצה שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי, אחותי, אמא שלי, בת זוג שלי, הכל. אני יודעת שנכנסתי לה עמוק ללב, אבל אני מרגישה שאני נקרעת בתסכול ובאכזבה, מרגישה כבר אובססיבית משוגעת שכל היום חושבת עליה ומדמיינת שהיא שולחת לי הודעות ומתעניינת מיוזמתה בי. מה לעשות? אני בלופ שלא נגמר, שרק המחשבה מלסיים את הטיפול איתה קורעת אותי לגמרי. מה אני עושה?!

אני כבר לקחתי ציפרלקס וזה לא עזר לקחתי ריספונד גם לא עזר בלי וויואנס אין לי כמעט חרדות אבל אני כמעט לא מתפקד ויושן כ 10 שעות ועוד כמה שעות משוטט בבית בלי לעשות כלום

היי, אני מאובחנת עם הפרעת חרדה ומחשבות טורדניות.. המחשבות הטורדניות שלי עכשיו בעיקר הן מחשבות פילוסופיות כאלו כמו: "העולם הוא מקום שנמצאים בו מלא אנשים זרים ואז אנחנו מתים וזהו" "מי קבע שהמשפחה שלי היא שלי", "למה לחיות אם הכל "שטחי"? אני יודעת שיש מעבר ואני זוכרת את החווית חיים "הרגילה שלי" אבל המחשבות ממש מטרידות.. אני ממש מרגישה חוסר חיבור לעולם, אני פה ולא פה כזה. אני לוקחת ציפרלקס במינון של 20 מג 4.5 שבועות אבל לא ממש מרגישה שיפור במחשבות (בתאבון, בתפקוד וכו אפשר לומר שישנו שיפור) אשמח לדעתך- האם זה משהו שקורה? אני כל הזמן מפחדת שזה שיגעון ובנוסף, הציפרלקס אמור לסייע למחשבות הללו? מה עוד אני יכולה לעשות? תודה רבה

היי מוריה את מזכירה לי את עצמי בתחילת הטיפול אני לא סבלתי ממחשבות טורדניות אבל הייתי רק בטיפול פסיכיאטרי וזה כמובן לא פתר את בקשיים שלי ולא הבנתי למה... אם גם את רק בטיפול פסיכיאטרי (תרופתי) אני ממליצה לך לפנות גם לטיפול בשיחות. ידועה שלמחשבות טורדניות הטיפול שהכי מקל על הסימפטומים הוא C.B.T אם את לא בטיפול ממליצה לך לחפש מטפל/ת שעובדת עם C.B.T ואם את בטיפול כדאי שתדברי עם המטפלת שלך על ההרגשה שלך ותראו איך אפשר להתקדם. חבוק ענק, יום אחד את תהיי במקום אחר טוב יותר, אני בטוחה.

ללא השכלה גבוהה. ללא חברים. ללא רכב. אני מרגיש הכי בודד שיש. אני מרגיש מקורקע. אני מרגיש משועמם וחסר תועלת. אין ממשיכים מכאן? אני סובל וירא מאוד הבדידות האנושית שאני נמצא בה. אני מרגיש חסר תקווה. מה עליי לעשות? איך מתקדמים מכאן? מה עליי חעשות?

שלום, אני מטופלת בהזרקות בגלל דיסטוניה (טיקים בעיניים) ואני בוחנת את כדאיות ההמשך. הומלץ לי לנסות טיפול בהיפוך הרגלים (HRT) אבל ממה שאני מבינה זו שיטה שעובדת על התמודדות עם התחושה המקדימה לטיק. הבעייה שאצלי אין תחושה מקדימה. אם התחושה הזו לא קיימת אצלי, יש בכלל רלוונטיות לפנות לטיפול מהסוג הזה? תודה

היי, ליאת. אני נמצא בטיפול אצל מטפלת הוליסטית. אני מרגיש במהלך הטיפול שהיא מפרשת אותי כל הזמן, ומבטלת את הפרשנות שלי לסיטואציה. אני לא מרגיש מספיק מוכל בטיפול. היא לא שואלת איך אני מרגיש, ולא נותנת באמת מקום לתחושות שלי. היא כל הזמן מנסה לדחוף אותי לפרשנות שלה, וזה חוויה מאוד לא נעימה. אין לי בעיה שיש לה דיעה משלה, אבל היא ממש מבטלת את הדיעה שלי, וזה לא עושה לי טוב. גם בחלק של הטיפול הגופני, היא לחצה על חלק מסוים באזור החזה, וזה עשה לי לא טוב, והסברתי לה לפני כן שלא נוח לי הלחיצות. כלומר, מרגיש לי שהיא קצת עקשנית, והיא לא בנאדם רע או משהו כזה, אבל מאוד שקועה בעצמה, ולפעמים שוכחת שלמטופל גם יש דעות ורצונות משלו. אני מודה שיש לי רגישות מסוימת, אבל אני מצפה ממנה שאני תכיל אותי ותבין אותי יותר. אני כבר מרגיש שממש קשה לי איתה, ואני כבר לא יודע איך לפתור את הנושא. אני לא יודע אם שיחה איתה יכולה לעזור, כי יש לה את הגישה הטיפולית שלה. אני במצוקה.. מה ניתן לעשות? תודה מראש.

שלום. אני נוטל לוריוון לדיכאון וחרדה במשך תקופה של שישה שבועות במינון ממוצע של בין חצי מ"ג למ"ג בודד ביום. על מנת לשפר את מצב הרוח והחרדה, כדי שאוכל להתנתק מהלוריוון, ברצוני ליטול 5-HTP. שאלתי: א. האם חשש לאינטראקציה שלילית ביניהם. ב. ואם כן מה ניתן לעשות (כלומר כמה זמן עלי להימנע מנטילת לוריוון לחלוטין כדי שאוכל להתחיל ליטול את ה5-HTP)

לא יודעת מה עובר עלי חזרתי מהטיפול הפוכה! המטפלת כל כך עצבנה אותי בהתחלה ואז הייתי שקטה, וכל כך רציתי שהיא תשאל אותי מה קרה ולא תוותר לי- היא יודעת לא לוותר! רציתי שהיא תהיה בשבילי! שתראה אותי! שתבין שאני לא סתם בשקט! כל כך הרבה שני אף אחד לא ראה אותי! וזה התפקיד שלה! רציתי לכתוב לה את כל זה אבל לא חושבת שהיא רוצה שאני אכתוב לה, הזמן שלנו היה ויהיה שוב בעוד שבוע- ועד אז אני ירגע וזהו... אבל זה כאב

אני בטיפול כבר תקופה ארוכה ועם הזמן מתחזקת בי התחושה שמטפלים הם בעצם שקרנים - הם עושים זאת לטובת המטופלים כמובן אך הם בעצם עובדים עליו. הם מחמיאים או אומרים דברים שהמטופל רוצה לשמוע ולא כי הם באמת חושבים את זה הם כאילו מצטערים כשבוכים להם ובכלל איך זה הגיוני שמטפל אמור להיות לא מעורב אבל הוא כאילו כן מרגיש תוך כדי טיפול? הוא עובד עלי? אשמח מאוד אם תבהירי לי את העניין. תודה

מטפלים הם שקרנים? לא יודעת בדיוק- אולי לפעמים? (אני לא מטפלת) ברור לי שמטפל חייב להיות מחובר למטופל שלו- למצוא חמלה וכל זה... אני חושבת שמטפל נמצא איתך באמת ולא משקר לך, אבל המטפל לומד לעשות הפרדה בין מה שקורה בטיפול לבין החיים האישיים שלו כדי לאגן עליך ועליו.

אני הולכת לטיפול ריגשי כבר למעלה משנה ומטופלת גם תרופתית. מאוד קשה לי לשתף בטיפול כי אני כל הזמן מפחדת שהיא עובדת עלי, שהיא משחקת אותה כאילו אכפת לה ממני ובאמת היא מחכה רק שהשעה תעבור.. יש לציין שבאופן כללי קשה לי עם מערכות יחסים-מאז שאני קטנה אני חושבת שלא אוהבים אותי וכו' ולא הצלחתי לשתף אותה בזה. לאחרונה אני משתפת קצת יותר והצלחתי לספר לה שקצת קשה לי להאמין לה היא טוענת שקשה לי עם מחויבות ולכן אני לא נותנת לה להתקרב היא צודקת?

לא יודעת אם היא צודקת או לא אבל אולי כדאי שתשלחי לה את מה שכתבת פה. אני הייתי שולחת לה את כל זה: "מאוד קשה לי לשתף אותך בטיפול כי אני כל הזמן מפחדת שאת עובדת עלי, שאת משחקת אותה כאילו אכפת לך ממני ובאמת את מחכה רק שהשעה תעבור.. יש לציין שבאופן כללי קשה לי עם מערכות יחסים-מאז שאני קטנה אני חושבת שלא אוהבים אותי וכו' " ככה תשתפי אותה! זה יעזור לה להבין אותך יותר טוב ויקדם אותך מאוד!

אני מתאהבת סדרתית בכל מטפל או מטפלת שהייתי , וזה גורם לי להיות במצב רע מאד והורס את הטיפול , אציין שהמטפלים לא יודעים מה לעשות עם מטופל שמתאהב בהם ונהיה אובססיבי אליהם , מה שקורה שהטיפול יוצר עוד בעיה והיא התאהבות במטפל והתאהבות במטפל זה הורס כל חלקה טובה והורס גם על הדרך את הטיפול ואת היחסים עם המטפל או המטפלת , השאלה מה צריכים לעשות המטופלים שמתאהבים סדרתית , מי יטפל בהם ?

בת 39 - לא מצליחה בשום מקום עבודה , כי אני מאד רגישה והתגובות שלי דרמטיות ולכן מעיפים אותי , אני גם אובססיבית וקשה לי לשחרר דברים , קשה לי לשלוט בתגובות שלי שאני נפגעת או כשאני חשה אי צדק. הייתי גם בתחנת משטרה עקב הטרדה טלפונית בגלל שקשה לי לשחרר דברים . הלכתי לעובדת סוציאלית והיא לא התרשמה שהבעיות שלי קשות , לקחה בקלות את הבעיות האלה וזה לא נראה לה נורא . . והשאלה שלי האם אולי אני צריכה פסיכולוג ולא עובד סוציאלי? , האם פסיכולוג יותר יכול לאבחן ולקלוט פתולוגיות ? כי לי נראה שאולי יש לי איזה הפרעת אישיות גבולית .?

יכול להיות שאת סובלת מהפרעה קלה יותר מהפרעת אישיות, מה שברור זה שאת יכולה ללכת שוב לעוסית או לפסיכולוגית או פסיכותרפיסטית ולומר להם הכל, אני חושבת שללכת לעוד איש מקצוע יכול רק לעזור...

הייתי בשיחה אחת איתה , ולפי מצב התהנהגות שלי שזה אומר אובססיות ומחשבות רבות עולה בי השאלה - האם צריך פסיכיאטר או פסיכולוג כי עבודה סוציאלית זה יותר חובבנות.

אני במשך הימים האחרונים ממש מרגיש כאילו כל מה שמדברים אליי אני לא מוכן להרגיש כאלו נהייתי אטום כזה אפשר אפילו לפגוע בי מאוד ואני לא יפגע בגלל שאני אטום יש לציין שאני גם מרגיש אטימות פיזית בחלק העליון של הבטן התופעה התחילה אני חושב לאחר נטילת קלונקס התופעה מורגשת חזק יותר בעיקר כשיש משהו שאני פוחד להרגיש לדוגמא כשמישהו אומר לי איזה מילה פוגענית אני מרגיש הרבה יותר חזק את האטימות הזאת גם הנפשית וגם האטימות הפיזית מאוד מאוד מתחזקת האם יש לך הסבר לתופעה הזאת האם ידוע לך על שם פסיכולוגי או רפואי לתופעה הזאת חשוב לי להדגיש שאני לא מרגיש ניתוק אלא אטימות רגשית האם זה מנגנון הגנה מסוים אם כן איך קוראים לו???

הי ליאת, מה עושים אם אני מסרבת לחיות בחלקיות? אם אני לא מקבלת את זה שהחיים הם תמיד אפורים, כמעט טוב בהכל, כמעט מושלם פה, כמעט מדהים פה, למה כמעט?! אני מרגישה לפעמים שהטיפול מעצים לי את התחושות הקשות האלה, שהוא מכביד עלי את המחשבה שאף פעם לא יהיה לי טוב, יותר רע לי מטוב לי.

שלום רב, בן 40 , סובל מחרדה חברתית מאז גיל 29 בערך, אף פעם לא פניתי לטיפול , אבל המעגל אנשים שאני לא חרד נורא הצטמצם עד כדי רק אישתי וההורים. האם ניתן להתרפא מחרדה חברתית לגמרי ? או שזה ילווה אותי לכל חיי?

מי רוצה לחיות בחלקיות? מי רוצה לחיות עם דחיה? מי רוצה שיגידו לו לא? אז למה להמשיך עם הטיפול אם אף פעם לא אהיה מסופקת ורגועה? אם תמיד ארגיש הצד שרוצה ומבקש יותר, והצד השני מנסה למלא או להבין וזהו. אני הולכת לטיפול כדי לקבל אמפתיה? או שפשוט להפנים ולהבין שתמיד אחיה חיים שהם כמעט, זה החיים וזהו.

הי, ראיתי תשובה שענית באחד הפורומים והתחברתי למה שכתבת. אשמח לייעוץ קטן. אני מטופלת שנתיים אצל פסיכותרפיסטית ויש נושאים ודברים שאני מפחדת לפתוח. רובם קשורים בנושא *העברה*. יש לי חסך מאמא שלי שלא הייתה אמא כמו שחלמתי וכמו שצריך. אני מגלה שהיה לי את זה שנים עם המון דמויות מהעבר, דמויות נשיות בעיקר. שנים חשבתי שאני לסבית בגלל התחושות האלה, למרות שאני נשואה 12 שנים עם ילדים. אני לא מסוגלת לפתוח את זה מולה, קודם כל מהעניין הזה שזה חד צדדי, אני כאילו מקבלת סירוב, שלילה ממנה, לא משנה איך היא תעטוף את זה. אני מתה לחיבוק ממנה, למגע, להכל, אין לי אפשרות להגיד את זה. אתמול בטיפול שיקרתי למטפלת. היא כל כך טובה, בהקשר לדברים שדיברנו היא שאלה אם פעם הערצתי מישהו, לא בהכרח ברמת פוסטרים בקירות, אלא דמות שיש לך קראש עליה, עניתי לה שלא, למרות שזה שקר, ברור שהיה לי את זה, עם הרבה!!!! מה אני עושה???

שלום ,אני כבר בת 18 .ובגיל 16 הכרתי בחור אבל יש סיטואציה שאני את יכולה להרפות ממנה ואני לא מבינה למה.. הוא רצה להיות הבן זוג שלי וחשבתי שאולי אפשר בינתיים להיות איתו בקשר וכשאהיה בת 17/18 אולי נתחיל קשר זוגי ,וחשבתי שדבר נכון שזה לדבר על דברים לפני הכול. ויצא מצב שהוא סיפר שהוא לא בטוח בנוגע לרגליים שלו ,שהם דקות מדיי ,הועדדתי אותו ,ואז אמרתי שגם אצלי החזה לא גדול ,והישבן בסדר ,אז גם עם הרגליים אפשר פשוט להגדיל באמצעות ספורט ,ושכול אחד שונה וזה בסדר(היה לי חוסר ביטחון בגלל גודל החזה ,הוא עבר) הבעיה שמתי שכתבתי שגם אני לא ממש בטוחה לגבי זה ,הוא כתב עם תשבי עליי בעתיד הידיים לא יהיו בחזה (אם מישהו יראה את זה הוא יחשוב שכתבתי את זה בגלל משהו אחר ,לא? או שהכול בסדר?) ואז הוא שאל משהו בנוגע ליחסי מין (אני כבר לא זוכרת ממש)אמרתי שעד גיל 18 או עד אחרי החתונה וצחקתי . הוא אמר שזה הרבה זמן ,אבל זה לא הדבר הכי חשוב.. והוא שאל אם אני אוהבת לדבר על דברים כאלה ,אמרתי שלא ושמספיק ואני לא מבינה למה.. ,הוא אמר שעם בנות אחרות פעם הם היו מדברים על זה ממש לעמוק והכול בסדר,ואני כנראה עוד קטנה ,ושבינינו לא היה כלום אז לא צריך לעשות דרמה.. בסוף כתבתי לו שאני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק לדבר בהצלחה תודה על הזמן ,הוא כתבת לי שאני אדם טוב ,ואולי נשאר בקשר אמרתי שאין טעם וזהו הוא איחל לי בהצלחה ויותר לא דיברנו.לא מזמן שמעתי שהוא מאורס . אני שמחה בשבילו ,אבל מה שלא עוזב אותי זה שאמרתי למישהו שיש לי חוסר ביטחון בגלל החזה ,למרות שעכשיו זה כבר לא ככה.וזה שאמרתי שגם עם בגיל כזה אני ארצה יחסי מין אני לא אעשה את זה ,ואני לא עושה כלום ,מתי שהוא שאל.. אני לא חושבת שהוא השאיר את ההתכתבות ,אבל אם כן ,זה נורא ,אם הוא יראה למישהו ,יחשבו שאני לא בסדר? אני לא מבינה למה זה לא משחרר אותי ולמה פתאום נזכרתי בזה.. אני שמחה שאמרתי לו לא ,ולא היה כלום ,הייתי רוצה פעם אחת ולתמיד,מתי שיהיה לי חבר הוא לא יחשוב שאני לא בסדר? תודה רבה!

האם בנאדם שלא עובד ולא בזוגיות מעיד על סוג של בעיה ?ובכלל מהו תפקוד תקין ?

בת 39 , לעולם לא עבדתי בעבודה קבועה , אלא רק עבודות זמניות , קשה לי להיות בעבודה קבועה ולא מבינה למה , מחפשת תמיד משהו זמני, בנוסף מרגישה שלא יכולה לעבוד כל יום, מרגישה שצריכה מרחב נשימה של כמה ימים מיום עבודה , כלומר אם עובדת יום אחד , לאחר מכן צריכה יומיים מנוחה סוג של מרחב נשימה , השאלה ממה זה נובע ?

האם הגיוני שהתחלתי לפגוע בעצמי רק מאז שהתחלתי טיפול? אני כבר תקופה בטיפול פסיכולוגי, אבל אני לא מרגישה בנוח מול המטפלת. יש משהו במערכת היחסים שלא עובד. אנחנו מדברות על הנושא הזה בכל פגישה מחדש, ועדיין אין שיפור בהרגשה שלי. איך אפשר לספר את הדברים הכי מביישים לאדם שאני מרגישה שהוא חצי זר? התסכול הזה והביחד הבודד הזה גורם לי להכאיב לעצמי מתוך חוסר יכולת לשאת את הבדידות והכאב הנפשי. ועכשיו לשאלה: האם כדאי לי להחליף פסיכולוגית? אני חוששת שמה שאני מרגישה אלו דפוסים וחסימות שלי שילוו אותי בכל טיפול. אשמח מאוד לשמוע עצות!

אני נמצאת בטיפול בעקבות פוסט טראומה (אחרי פיגוע) ואני רוצה לדעת מה אני יכולה לעשות בזמן שבין הטיפולים? הטיפול קשה לי בטירוף ואחרי הטיפול לפעמים אני מרגישה רגשות קשים ואז אין לי למי לפנות... ויש פעמים שבלי קשר לטיפול קשה לי מאוד, מה אני יכולה לעשות?

אממ, איך רושמים את זה? אני נמצאת כבר תקופה אצל פסיכולוגית, שאני לא מרגישה שהיא אוהבת אותי. כביכול, הכל בסדר. אני באה, הולכת, משלמת. אני מדברת והיא מקשיבה מצוין, אבל משהו בלב לא יושב לי עד הסוף. הייתי פעם אצל פסיכולוגית שאהבה אותי מאוד. הרגשתי את זה. לא היה לי ספק שהיא מעריכה ואוהבת אותי כאדם, וזה נתן לי גב מאוד חזק בטיפול, ככה שאני יודעת איך זה יכול להרגיש. אני יודעת שהפתרון הרווח הוא לתקשר לה את זה, ואכן בדרך כלל משתדלת לפתוח בחדר הטיפול כל בעיה, אבל בנושא הזה אני ממש נאבדת. אי אפשר להכריח מישהו לאהוב אותי, ומרגישה בושה עמוקה אפילו בצורך הזה שלי, (ואולי בכלל מטפל לא אמור לאהוב את המטופל שלו?!) (נ.ב. כאשר אני משתפת אותה בחוויה קשה, היא ממש יכולה לדמוע ולכאוב בשבילי. אולי זאת דרך אחרת לבטא חום ואכפתיות.) מבולבלת מאוד. אשמח לעזרה.

אני סובל מחרדה חברתית ודיכאון קל תקופה ארוכה מאוד אני בטיפול פסיכותרפי סי בי טי ועוד כבר שנה וחצי הייתה התקדמות משמעותית בהרבה נושאים אבל החרדה והדיכאון עדיין קיימים (אגב הקשר ביני למטפל ממש טוב) האם שווה לעבור לטיפול פסיכולוגי ומה באמת ההבדל ביניהם??? תודה רבה

שלום רב. אני בן 34 וגר עם ההורים. אני מצד אחד רוצה לעזוב את בית ההורים שלי על מנת למצוא זוגיות כי בדור של היום לגור עם ההורים בגילי זה לא לעניין. מצד שני אני נשאר לגור בבית ההורים שלי מכיוון שעשיתי טעויות בעבר שגרמו לכך שלא עבדתי ולא חסכתי כסף מספיק. מה המלצתך? אני שואל כי אני רוצה להירשם למשרד שידוכים ואני חושש שעניין הלגור עם ההורים יפריע לנשים שימצאו לי שם.

שלום, בת 27, יוצאת כארבעה חודשים עם בחור בן 31. כרגע אנחנו לא גרים ביחד אבל אני ישנה אצלו בדירה כמחצית מהשבוע. הוא מנקה את הדירה שלו כל יום ונחשב בן אדם מאוד מסודר. כבר מתחילת הקשר התחלתי לקבל הערות על ניקיון אבל לא כזה הפניתי להם תשומת לב כי ראיתי את זה כתכונה שהיא סך הכל חיובית. ככל שעובר זמן לתוך הקשר אני מתחילה לקבל הערות שהן בעיני חסרות פרופורציה. אני מקבלת הערות על איך שאני משתמשת בידית של הדלת, שאני מושכת אותה בחוזקה בעיניו. במידה ואני שוטפת ידיים בכיור והמים קצת מטפטפים על השיש הוא ישר מתחרפן ומעיר לי שאני הורסת את השיש. כשאני יושבת בסלון ונשענת על הכריות שם הוא ישר מעיר לי שאני הורסת אותן ולוקח אותן ממני. יש לי עוד הרבה דוגמאות מהסגנון הזה. אני קצת מיואשת כי מרגיש שיש המון ריבים מיותרים כבר בתחילת הקשר שמרחיקים בינינו. גם אם יש השתדלות מהצד שלי לנסות לשמור את הסדר בדירה שלו אני עדיין אקבל הערות. ניסיתי לדבר איתו מספר פעמים אבל זה מחזיק מספר ימים והוא חוזר להעיר לי. אשמח לקבל טיפים מה אפשר לעשות ואם אכן מדובר בOCD.

איך אפשר למצא מקום מגורים מתאים לסכיזופרני אחרי תקופות אשפוז ארוכות?

התחלתי לא מזמן טיפול. זה היה לי קשה להיחשף אבל לאט לאט נהיה קל יותר. המטפלת שלי מקסימה ויש ביננו כימיה מצוינת. אבל ככל שהזמן עובר אני מרגישה שאני מתחילה לאהוב אותה. וזה מלחיץ אותי. אני מוצאת את עצמי חושבת עליה הרבה ואני פוחדת מה יקרה אחרי שהטיפול יגמר ואיך אני אסתדר בלעדיה. עולות לי הרבה מחשבות של הלוואי והיינו יכולות להיות חברות טובות, או הלוואי והיה לנו קשר קבוע ויציב שלא תלוי בדבר. אני מרגישה שאני ממש מחכה לטיפול (למרות שלא קל לי בו בכלל) מה יהיה? זה תלות? מה עושים?? תודה רבה!!