פורום הפרעה טורדנית-כפייתית, אובססיבית

היי נורית, אכן, חלק מהאנשים מצליחים להיפטר מהסימפטומים לגמרי, וחלקם סובלים עדיין מרמה מסויימת שלהם, גבוהה או נמוכה, גם לאחר טיפולים. הדבר תלוי בגורמים רבים: אם האדם פנה לטיפול הנכון או לטיפולים הנכונים, וגם בטיפול עצמו- עד כמה התמיד בו? האם הכין את שיעורי הבית? האם יש קשר טוב עם המטפל? בנוסף, קיימים גורמים הקשורים לאדם עצמו, לאישיותו, לפיזיולוגיה שלו ולסביבתו. למשל- האם האדם סובל מקומורבידיות (עוד הפרעה או מספר הפרעות בנוסף)? עד כמה הוא מגיב לתרופות? האם יש לו סביבה תומכת המסייעת לו? עד כמה המוטיבציה שלו גבוהה? ועוד ועוד. כדי לסבר את אזנייך, אוסיף גם שאחוזי ההחלמה בעקבות הטיפולים הנכונים הם גבוהים מאוד. למשל, מחקרים מצביעים על כך ש-80 אחוז מהאנשים מראים שיפור ניכר בסימפטומים בעקבות טיפול התנהגותי קוגניטיבי. ניתן גם להגיע למצב שבו עדיין יש מעט כפייתיות, אך היא אינה מפריעה לאורח חיים תקין (ובשלב הזה הרבה אנשים מפסיקים טיפול). בהצלחה!

שלום לך, אם יש לך מספיק זמן להתכונן להרצאה, אתה יכול להתכונן באמצעות המטפל שלך (אם אתה נמצא בטיפול): לערוך הדמיה, משחק תפקידים, להתאמן על קהל קטן יותר וכו'. אם אין לך מספיק זמן או אפשרות להתכונן, אפשר לוותר על הרעיון אם אתה סבור שהיא לא תעלה יפה. אבל בסופו של דבר הבחירה היא שלך.

היי גלית, קשה מאוד לייחס לציפרמיל את השקט הנפשי שהיה לך, בייחוד לאור העובדה שנטלת אותו תקופה קצרה- הוא אמור להתחיל להשפיע רק לאחר מפר שבועות. איני יודעת כמה זמן את מטופלת בלוסטרל, אולם אני מציעה לתת לתרופה הזדמנות- ואם אין שיפור משמעותי אחרי תקופה מסוימת (שאלי את הפסיכיאטר מהי), אפשר להתייעץ איתו ע"מ להחליף אותה או להעלות מינונים. לגבי תופעת הלוואי- איני יודעת, בכל זאת אינני פסיכיאטרית. אני ממליצה להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל בך. בהצלחה!

שלום לך נראה שהמצב כמו שאת מתארת אותו הוא מורכב, וקשה לי לענות ללא תמונה מלאה- לא ברור מדוע היית מאושפזת ואילו תרופות נטלת. לפעמים יש קשר בין סימפטומים של OCD לבין הפרעות אחרות, ומאחר שיש קומורבידיות ("תחלואה כפולה"), צריך להתבונן על המצב ביתר זהירות. אני מאוד ממליצה לפנות למטפל התנהגותי קוגניטיבי, אין סיבה להירתע מטיפול. ניתן להיעזר בספרי עזרה עצמית כמו "די לאובססיה" של פרופ' עדנה פואה (איני מכירה ספר טוב יותר בנושא זה לעזרה עצמית). אולם, מעטים האנשים שהצליחו להפחית באופן משמעותי את הסימפטומים בכוחות עצמם, ללא טיפול. הסובלים זקוקים ליד מכוונת ולקשר יציב ותומך עם המטפל, המהווה חלק גדול מהצלחת הטיפול. בהצלחה!

היי יוסי, אם נכנסת לפורום ששמו "הפרעה טורדנית כפייתית", כנראה שאתה חושד שזה שם הבעיה שלך. נשמע שיש סימפטום של טורדנות כפייתית, ומאוד ייתכן שאתה אכן סובל מהבעיה הזו. אולם, כדי לדעת בוודאות אם דרגת החומרה אכן מאפשרת אבחון ההפרעה, עליך להיות מאובחן במפגש עם איש מקצוע. ניתן גם למלא שאלונים לדיווח עצמי דרך האינטרנט, למשל שאלון YBOCS ("סולם יל- בראון"). הטיפול המומלץ הוא כמובן התנהגותי קוגניטיבי, גם אם לא תקבל אבחנה של ההפרעה הזו ואתה מעוניין להיפטר מהסימפטומים. כתבתי בהרחבה על הטיפול לפני כמה ימים בתגובתי לגדי (מספר דיונים מתחת), ואתה מוזמן לעיין בה. בהצלחה!

שלום לך, קודם כל ברצוני להדגיש, שאם אתה מתכוון ל- OCD, אין מדובר במחלה אלא בהפרעה או בבעיה נפשית. שנית, זוגיות משפרת את מצב הרוח ואת איכות החיים, ולכן ההרגשה הכללית היא בחלק מהמקרים יותר טובה. בקשר ל- OCD, לא הוכח מחקרית שזוגיות יכולה להפחית את הסימפטומים. בדרך כלל האדם מוצא דרכים להמשיך בהרגלים שלו ובטקסים שלו גם בתוך הזוגיות. לפעמים, כאשר עוברים למגורים משותפים, יש רצון להסתיר את הטקסים מבן הזוג, ולכן מבצעים אותם פחות. במקרים רבים שראיתי, גם בן הזוג היה מודע לבעיה ולטקסים, וזה לא מנע מהסובל מההפרעה להמשיך לבצע אותם. מה גם, שלפעמים הסובלים מוצאים לעצמם בן זוג שבעצמו סובל מההפרעה, כך ששני הצדדים מבינים זה את זה ויכולים לבצע טקסים באין מפריע.

היי גדי, ייתכן מאוד (ואני אומרת "ייתכן" מאחר שאני נמנעת מלעשות אבחון בצורה כזאת) שאתה אכן סובל מסוג של OCD. יש סוג של מחשבות טורדניות שקשור בניקיון, או יותר נכון בפחד מפני לכלוך/זיהום. פעמים רבות, הסובלים מ- OCD מדווחים על כמה סוגים של מחשבות טורדניות (למשל, כאלה הקשורות לניקיון, כאלה הקשורות לבדיקה, כאלה הקשורות לסימטריה וכו'). אין זה אומר שהם סובלים מכמה סוגים של OCD, אלא יותר מדויק לומר שהם סובלים מכמה סוגים של מחשבות טורדניות. הטיפול המומלץ ביותר הוא משולב: טיפול פסיכולוגי בשיטה קוגניטיבית התנהגותית (CBT) ביחד עם טיפול תרופתי. אם חומרת ההפרעה היא קלה, ניתן להיעזר רק בטיפול CBT ללא תרופות. מטרת הטיפול הפסיכולוגי הוא לגרום לסובל מן ההפרעה להפסיק לפחד מן המחשבות שלו, ו"להעז" לחשוב אותן ללא ביצוע הפעולות הכפייתיות וללא ניסיון להימנע מהן בשום צורה. כמובן שהדבר יוביל לחרדה ו/או לרגשות שליליים אחרים שהמחשבות האלה גורמות. הרעיון הוא, שניתן להתמודד עם הרגשות האלה, ולהישאר איתם עד שהם יחלפו מעצמם- מה שיקרה בסופו של דבר (ועם הזמן יותר ויותר). אנשים רבים מביעים חשש שהחרדה לא תחלוף לעולם, וכן את המחשבה שאי אפשר להתמודד עם חרדה, שהיא מזיקה ושחייבים להימנע ממנה. מטפל ה- CBT מסביר ומדגים מדוע הדבר אינו נכון. הטיפול התרופתי הוא בדרך כלל בתרופות נוגדות דיכאון מסוג SSRIs, והוא ניתן על ידי פסיכיאטר. התרופות הנפוצות ביותר בשימוש עבור הפרעה זו הן פבוקסיל וציפרלקס. מדובר בתרופות שנוטלים אותן לטווח ארוך, במינון גבוה יותר מאשר המינון שניתן לטיפול בדיכאון. פעולת התרופות מפחיתה חרדה לטווח הארוך, משפרת את מצב הרוח וכן מפחיתה את המחשבות הטורדניות. בדרך כלל הפעולה היא חלקית, ופעמים רבות החרדות חוזרות עם הפסקת השימוש בתרופה ללא טיפול פסיכולוגי. לכן, מומלץ מאוד לשלב בין השניים. בהצלחה!

שלום לך, רק אתה יכול לדעת את התשובה, למעשה- אם המחשבות עסקו באירוע המגעיל, הרי שיש קשר. אם לא, קשה לומר.

שלום לך, אינני יכולה לתת לך אבחנה דרך האינטרנט, בוודאי לא על סמך תיאור שטחי של שתי התנהגויות שאת מבצעת לפני השינה. יש מדדים ספציפיים שמטרתם לבדוק האם ההתנהגות שלך היא בגדר הנורמה, או שהיא מוגזמת. מדובר בדרך כלל בשאלונים הניתנים בשילוב עם ראיון ע"י מראיין מוסמך. הם מודדים את הסימפטומים של OCD ואת חומרתם, כפי שהופיעו בשבוע האחרון. הם מורכבים מכמה חלקים הכוללים שאלות בנוגע למציאות של אובססיות וקומפלסיות שונות ומידת החומרה שלהן. הפסיכולוגית שלך יכולה לאבחן אותך בדרך זו, בצורה קצת יותר מובנית ומקצועית. ייתכן שהיא אכן תעשה זאת. לגבי הסכסוך המשפחתי והעובדה שאת מתחילה לריב "בלי לחשוב", כהגדרתך- אין לכך שום קשר לאבחנה של OCD. צר לי על הסכסוך במשפחתך, וכדי ללמוד לשלוט בהתנהגותך בצורה טובה יותר, את יכולה לפנות לטיפול בכעסים, המכונה גם "ניהול כעסים". שאלי את הפסיכולוגית שלך האם היא עוסקת בנושא הזה. בהצלחה!

היי מאי, אני בהחלט חושבת שהסימפטום יכול להיות מוסבר על ידי הפרעת האכילה, ואין צורך באבחנה חדשה. בספרי האבחונים בדרך כלל כתוב: "הסימפטום שייך להפרעה רק אם אינו יכול להיות מוסבר על ידי הפרעה אחרת שקיימת". כלומר, הסימפטום יכול להיות שייך ל- OCD רק אם אין הפרעת אכילה. בנוסף, יש לציין שהפרעות אכילה שייכות לספקטרום האובססיבי, למרות שהן מוגדרות בקטגוריה אחרת בספרי האבחונים. טיפ שאני יכולה לתת לך בנושא, הוא להוציא את המשקל מהבית ולא להחזיק שום משקל בבית. הדרך הנכונה להישקל היא פעם בשבוע (או יותר משבוע) אצל דיאטנית, במכון כושר, בקניון וכו'- חשוב שזה יהיה כל הזמן אותו המשקל, ושהמשקל לא יהיה בבית. אחרת זה מפתה מאוד לבדוק כל הזמן...

שלום לך, קודם כל, בהוסטל שיקומי לנפגעי נפש, רובם ככולם של המשתקמים סובלים מסכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות אחרות (כגון הפרעה סכיזו אפקטיבית). ברוב המקרים, החזרתיות מופיעה אצלם כסימפטום של סכיזורפניה- ידוע שאחד הסימפטומים של מחלה זו היא חזרה על משפטים שוב ושוב. דווקא אצל הסובלים מ- OCD אין סימפטום כזה, אלא אם כן הם מאמינים שהם חייבים לחזור כמה פעמים על מילה או משפט כדי שלא יקרה משהו רע ("טפו טפו טפו"). במצב כזה, הסובל מהסימפטום לא יניח לך לקטוע אותו, אחרת הוא ייחשף לחרדה שנובעת מאי ביצוע הטקס. מתוך היכרות עמוקה עם המסגרות השיקומיות האלה, אני מאמינה שכל מקרה לגופו. יש אנשים שיחוו את קטיעת הדיבור החזרתי על ידי אחרים כחוסר אמפתיה, אך רובם יכולים להבין כי לאחרים קשה עם החזרתיות הזו. אין זה אומר שאת לא מנסה להבין ולהשתתף איתם בסבלם. אצל אנשים מסוימים, אפילו עדיף להציב את הגבול הזה, מאחר שחלק מהתפקיד שלכם הוא לשקף להם התנהגות חריגה. זאת מתוך אמונה שהם יכולים ללמוד, לפחות באופן חלקי, דפוסי התנהגות "נורמליים" כדי להשתלב בקהילה. שבוע טוב!

היי נלי, כשמדובר בפעילות מסוג זה, הדומה לחיטוט כפייתי בעור, אין טיפול מסוים שהוכיח את יעילותו אצל כולם. כנראה שזה קורה בגלל שקיים פצע באיזור זה, ועל פי רוב כאשר מצליחים להביא את הפצע להחלמה מלאה, החיטוט באזור המסוים נפסק. הצלחה מסוימת נרשמה כאשר מכסים את הפצע (בחבישה כל שהיא) או מתחילים פעילות חילופית נמרצת, עד שהפצע מחלים. רק במקרים מסוימים תוכנית של עיצוב התנהגות סביב הנושא הזה נמצאה יעילה. בנוסף, חלק גדול מהפעולות האלה מתבצע כאשר המבוגרים אינם יכולים לראות זאת. לכן, לא בטוח שמדובר בהפרעה ושיש פה מקום לתהליך טיפולי של ממש. אפשר לנסות לחבוש את הפצע בחבישה שהוא לא יוכל להסיר אותה, לפחות כל עוד המוצץ בפה. מומלץ גם לא לתת לפעולה הזו כל תשומת לב, חיובית או שלילית, מלבד ניקוי הפצע וחבישתו. אם קיימות תופעות נוספות שיכולות להצביע על מתח נפשי או חרדה, יש מקום לפנות לטיפול. בהצלחה!

שלום לך, נתקלתי כבר במספר מקרים בהם אנשים היו מטופלים בציפרלקס, ובמקביל עברו טיפולי לייזר. לא היתה שום בעיה. בנוסף, לא ידוע לי על כך שהלייזר מגביר חרדה. נראה לי שאלו שמועות בלבד. אני מציעה להפנות את השאלה הזו גם לפסיכיאטר, מאחר שאני אינני רופאה.

שלום לך, לדעתי, יש לפנות למטפל על מנת לקבל אבחון מדוייק ומעמיק יותר. אצל ילדים מופיעים פעמים רבות סימפטומים אובססיביים, מה שנהוג לכנות "אובססיה של ילדים". התופעה היא מאוד שכיחה ובדרך כלל חולפת עם ההתבגרות. אולם, יש ילדים שאצלם המצב מוקצן יותר ומגיע לכדי טורדנות כפייתית, ובמקרים כאלה יש לטפל, כדי שמאוחר יותר לא יסבלו מההפרעה. יכול להיות, שבמקרה של בתך המצב קצת יותר קיצוני מאשר אצל ילדים אחרים. ניתן לפנות למטפל קוגניטיבי התנהגותי בילדים, כדי שיבדוק האם קיימת בעיה של ממש, ואם כן- כיצד ניתן לטפל בה. בוודאי שגורמי לחץ (כגון גירושי הורים) מעלים את רמת הסיכון להתפתחות סימפטומים כאלה, שהרי רובן ככולן של הבעיות האנושיות מועצמות על ידי סטרסורים. בהצלחה!

שלום לך, רבים מהסובלים מ- OCD נוהגים לעבוד במקומות שדווקא חושפים אותם במידה גבוהה למה שמפחיד אותם. יכול להיות שנושאים הקשורים למוסר מעוררים אצלך יותר חרדה. לדעתי שיפוט הוא ככל עבודה אחרת, שבה לא תיתקל (או תיתקל פחות) במה שמעלה אצלך את רמת הלחץ. במקרה זה אפילו תוכל לקבל תחושת סיפוק מכך שאתה עובד לפי אמות המוסר שלך ולא פועל כנגדן. במונחים של CBT, כדי להפחית את הסימפטומים של ה- OCD מומלץ דווקא להתמודד עם הדברים שמפחידים אותך או גורמים לך אי נוחות, ולא להימנע מהם. חשוב לעשות זאת תוך כוונה מודעת להתמודד עם הבעיה, וידיעה שההתמודדות תעזור (כלומר להיחשף בצורה מודעת ומכוונת). בצורה זו יהיה לך קל יותר להמשיך בתפקידך הנוכחי בטווח הארוך. עקרונית, הבחירה היא שלך- לפי מה שחשוב לך יותר: לעבוד לפי אמות המוסר שלך ולקבל מכך סיפוק, או להתמודד עם הבעיה ולהפחית את הסימפטומים. בהצלחה!

היי שאול, בדרך כלל נהוג להתייחס למחשבות כ"טורדניות" (אובססיביות) ולפעולות, שהאדם מבצע בעקבות המחשבות (שכביכול "מכריחות" אותו לבצע פעולות אלה), כ"כפייתיות" (קומפולסיביות). המחשבות הטורדניות, כפי שציינתי, קשורות לפעולות הכפייתיות בכך שהן גורמות להן. למשל, אדם שעסוק במחשבה "אסור שיהיה לי זיהום, ולכן אני חייב לשטוף ידיים"- שוטף ידיים באופן כפייתי. הטיפול המתאים הוא התנהגותי קוגניטיבי, אפשר בשילוב עם טיפול תרופתי. לא ציינת מהן המחשבות הטורדניות ומהן הפעולות הכפייתיות, ולכן קשה לקבוע אם הדברים שהתייחסת אליהם אכן קשורים זה לזה. כדי לעשות זאת, יש להבין את רצף ההתרחשויות: אילו מחשבות גורמות לאילו פעולות?

היי כלנית, בהחלט אפשר לקבל טיפול עבור ההפרעה גם בגיל כזה. הטיפול הוא התנהגותי, ומתמקד בהדרכת ההורים לגבי פעולות שהם יכולים לעשות כדי להפחית את התנהגות התלישה. התנהגות התלישה, כפי שציינת, נועדה להרגיע את הילדה. לכן, חלק חשוב בטיפול מתמקד במציאת דרכים אחרות להירגע, שאינן כרוכות בנזק פיזי. יש לשים לב באילו מצבים בדיוק הילדה תולשת שיער, באילו שעות של היום, מה קורה בשעת האלו וכו', כדי שאפשר יהיה לפנות לבעיה בצורה יותר אפקטיבית. בהמשך, בונים גם מערכת של חיזוקים שאפשר לתת לילדה כאשר היא אינה תולשת (ראי תשובתי לפונה אחרת בפורום, לא מזמן). אם את מעוניינת בהפניה ספציפית למטפל באיזור המרכז, את יכולה ליצור איתי קשר במייל (לא ניתן לעשות זאת על גבי הפורום): [email protected]

שלום לך, אינני יודעת הרבה על הטיפול ב- TMS, מאחר שזהו טיפול רפואי ולא פסיכולוגי, ומאחר שזהו טיפל חדש וניסיוני. אני יודעת שהוא מנוסה על סובלים מדיכאון קשה שאינם מגיבים לתרופות (כמו גם טיפול בנזעי חשמל), ולא ידוע לי על שימושים אחרים שלו. הייתי ממליצה לנסות קודם כל טיפול התנהגותי קוגניטיבי. אם המצב שלך לא משתפר בעקבות טיפול פסיכולוגי, לא יזיק לנסות את השיטה הזו (שגם היא סוג של טיפול פסיכולוגי), שהוכחה כמאוד יעילה ויחסית קצרת מועד. אם קשה לך להיפרד מהמטפל שלך, את יכולה לעשות הפסקה כדי לעבור טיפול מסוג זה ולהתגבר על הבעיה הזו, ולאחר מכן לחזור לטפל בטראומה המינית ובהפרעת האישיות. בנוסף, ידוע על תוסף תזונה שעוזר בטיפול בטריכו- ולדעתי לא יזיק לנסות גם אותו. מדובר בחומצת אמינו בשם "אצטיל-ציסטאין-N", ואפשר לשאול עליו בבית המרקחת. בכל אופן, המומלץ ביותר הוא לשלב טיפול תרופתי ו/או טיפול בתוסף התזונה עם טיפול התנהגותי קוגניטיבי. בהצלחה!

היי נינה, אכן, אנשים רבים מוטרדים ממוות אפשרי של אנשים הקרובים אליהם. בייחוד אם יש סכנה ממשית או שחוו אבדן של אדם קרוב אחר. השאלה "האם זה נורמלי" היא אך ורק שאלה של כמות, כלומר עד כמה הדאגות האלה מפריעות לך לתפקד בחיי היום יום. מתיאורך נשמע, שהבעיה אכן מורידה את איכות החיים שלך באופן משמעותי (תקני אותי אם אני טועה). לא הייתי ממהרת לאבחן הפרעה טורדנית. מה שחשוב הוא, שאת סובלת מדאגות וחרדות, והאבחנה הספציפית אינה משמעותית לצורת הטיפול. ניתן, בנוסף לטיפול התרופתי, לפנות לטיפול קוגניטיבי. טיפול שכזה יעסוק באופן ישיר במחשבות המטרידות אותך, וינסה לאתגר חלק מהן (למשל- "אני לא אוכל להמשיך לחיות"- עד כמה זה באמת נכון? איך התמודדת לאחר שאביך נפטר, האם נעצרו חייך? נסי לדמיין איך ייראו חייך בטווח הארוך, ואף לתכנן אסטרטגיות התמודדות). בנוסף, הנטייה לעסוק בדאגנות יתר בדרך כלל נובעת מצורך מוגבר בשליטה, ויוצרת אשליה של שליטה. כלומר, אנחנו נוטים לחשוב (אפילו באופן לא מודע), שאם נדאג יותר, הדאגה בצורה מסוימת תמנע מהתסריטים הגרועים להתרחש. כמובן שבאופן הגיוני זה אינו נכון, אך לוקח זמן להבין ולהפנים זאת באמת, וזהו חלק חשוב מהטיפול בדאגנות יתר- כמו גם הוויתור על השליטה וקבלת חוסר השליטה על אספקטים מסוימים בחיים. בהצלחה!

היי יפה, הטיפול ב- TMS (גרייה מגנטית חשמלית למוח) הינו טיפול חדש שנחשב עדיין לניסיוני, ומיועד לסובלים מדיכאון קשה שאינו מגיב לתרופות. ניתן לקבל אותו במספר בתי חולים בארץ (למשל- הדסה, שלוותה, באר יעקב), ולמיטב ידיעתי הוא גם פותח כאן. לגבי הטיפול בחו"ל- אין לי מושג. כמו- כן, לא ידוע לי על השימוש בטיפול עבור הסובלים מ- OCD. אני מצרפת קישור לכתבה, המתארת את פיתוח הטיפול ויישומו בארץ: http://www.nrg.co.il/online/29/ART1/850/670.html

היי יוחאי, אם הבנתי נכון, אתה שואל האם התיאוריה של פרויד לגבי ההדחקה בנושאים מיניים מקובלת כיום, והאם מטפלים משתמשים בה בטיפול. התשובה היא שבדרך כלל לא. הטיפול המקובל כיום הוא התנהגתי קוגניטיבי, שמתאר את ההפרעה במונחים הרבה יותר פשוטים, אשר מסייעים גם לפתרון בדרך שמקצרת את הטיפול בצורה משמעותית. כמו- כן, יעילות הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי מוכחת מחקרית, בניגוד לזו של טיפול הפסיכואנליטי המסורתי בהפרעה.

שלום לך, ראשית, אני רוצה לציין שכל אדם, במידה מסוימת, חווה דאגות וחרדות בנושאים שונים. לדוגמא, כל אדם יקבל ציון הגבוה מ-0 במבחן לייבוביץ' לחרדה חברתית, ורוב האנשים יחזרו לפעמים לבדוק האם נעלו את הדלת וכיבו מכשירי חשמל. מה שמבדיל בין האנשים שיכולים לקבל אבחנה של הפרעה נפשית לבין אלו שלא, היא חומרת הבעיה ומידת הפגיעה באיכות החיים. כלומר- הכמות ולא האיכות. בנוסף, ישנם מטפלים ש"אוהבים" יותר לתת אבחנות פסיכיאטריות למטופלים, במיוחד כאלה שמאוד רוצים לקבל אבחנה כלשהי. בפועל, פעמים רבות יכולה להיות מצוקה שהיא עדיין "בגדר הנורמלי". יכול להיות שאת עונה לקריטריונים (המאוד מוגדרים) של אחת ההפרעות הנפשיות, אך גם יכול להיות שלא. מאידך, אין זה אומר שלא קיימת מצוקה. אנשים רבים ללא אבחנות פסיכיאטריות פונים לטיפול, וזוכים למענה ולהקלה. לדעתי, מומלץ לפנות למטפל התנהגותי- קוגניטיבי, ש"יעשה סדר" בכל הבעיות שתיארת, ויטפל קודם כל במחשבה המשנית, שהיא כנראה, לפי תיאורך: "זה לא בסדר שיש לי את הבעיות האלו". מחשבה זו אכן יכולה לגרום סבל רב. אם תצליחי לקבל את העובדה שיש דברים שמטרידים אותך, להבין שזה לא הופך אותך לאדם פגום, ולא להצטער על כך כל כך, לדעתי חלק גדול מהבעיה כבר ייפתר. בהמשך, המטפל יוכל לעבוד איתך על הנושאים המטרידים, ולטפל במחשבות הבעייתיות. בהצלחה!

היי מאי, לרובם הגדול של האנשים קשה להתגבר על בעיה כמו זו באמצעות "עזרה עצמית", ולכן אני תמיד ממליצה ללכת לטיפול התנהגותי- קוגניטיבי. אם בכל זאת תרצי לנסות קודם לשפר סימפטומים בכוחות עצמך, אני ממליצה על הספר "די לאובססיה" של פרופ' עדנה פואה. היא מסבירה בספר על עקרונות הטיפול ההתנהגותי קוגניטיבי, כיצד השיטה עובדת ונותנת עצות להתמודדות עצמית. אחת העצות החשובות שאת יכולה למצוא גם בספר, היא לא לנסות להימנע מהמחשבות שלך. על המטופל הסובל מהבעיה להבין, שעליו לקבל את מחשבותיו, ושהן אינן מזיקות לו (ואף לא החרדה שהן גורמות). לפיכך, אחת הטכניקות הטיפוליות היא "לחשוב בכוונה" את המחשבות המפחידות, לנסות לדמיין את התסריט הגרוע ביותר שקשור אליהן, לחוות את החרדה שהוא גורם, וכך לחזור ולחשוב שוב ושוב (אפשר לכתוב על דף ולקרוא את מה שכתבת). החרדה פוחתת מעצמה כאשר לא מנסים להימנע ממחשבות אלה. מאידך, כאשר את חושבת את המחשבות מעצמך, עקב האובססיה, את מנסה כל הזמן להפסיק לחשוב אותן, ולכן החרדה נשארת בעינה. לגבי הדיכאון, אם אינך מתכוונת ללכת לטיפול מקצועי, מומלץ מאוד להיות כמה שיותר פעילה. מדובר בעיקר בפעילויות שמהנו אותך, או גורמות לך תחושת יעילות מתוקף העשייה. פעילות גופנית מומלצת מאוד, שכן היא משפיעה בצורה מאוד חיובית על מצב הרוח. כמו- כן, את יכולה לקרוא את הספר "בוחרים להרגיש טוב" של ד"ר דייויד ברנס, שהוא ספר עזרה עצמית העוסק בטיפול קוגניטיבי בדיכאון. בנוסף, טיפול תרופתי בתרופות אנטי דיכאוניות מאוד מומלץ, שכן רוב האנשים מגיבים אליו טוב והוא יכול לסייע לכל סוגי הבעיות שאת מתארת. תרופות מסוג זה ניתן לקבל גם מרופא משפחה, אם כי לדעתי מומלץ יותר לעשות זאת דרך פסיכיאטר (שאיתו את נפגשת כל מספר חודשים למעקב). בהצלחה!

שלום לך, בוודאי שקיים טיפול פסיכותרפויטי שעוזר. הטיפול המומלץ ביותר הוא התנהגותי- קוגניטיבי (CBT), שעיקרו חשיפה למחשבות ולחרדות בלי ביצוע הפעולה המרגיעה (הטקס), שמטרתה להפחית אותן. הרעיון הבסיסי הוא, שהמטופל יוכל להתמודד עם מה שמטריד אותו ולא לנסות להימנע או לברוח מזה. עם הזמן, תחושת היכולת להתמודד גוברת, וכן פוחתים החרדה והמחשבות. הטיפול בדרך כלל אורך בין שלושה חודשים למספר שנים- תלוי מאוד בחומרת הבעיה, במטופל ובשיתוף הפעולה שלו. אם רמת החרדה שלך נמוכה, והבעיה אינה משתלטת על חייך, סביר להניח שזה ייקח כמה חודשים. העלויות בדרך כלל נעות בין 150-350 ש"ח לפגישה (תלוי גם באם פנית דרך קופ"ח או לא), ויש מטפלים שגובים אף יותר. בהצלחה!

היי דוד, אם השיפור בעקבות שני סוגי הטיפול לא גדול, הייתי מציעה לנסות להחליף לפחות אחד מהם, אם לא את שניהם. יש מגוון של תרופות מהמשפחה של הלוסטרל שאפשר לנסות (למיטב ידיעתי, היעילות ביותר בטיפול ב- OCD הן פבוקסיל וציפרלקס). לעיתים הפסיכיאטרים מוסיפים תרופה נוספת מסוג אחר (כגון ריספרדל), אשר עוזרת לפעולתה של התרופה נוגדת הדיכאון. יש לציין, שבמקרים מסוימים ההפרעה כוללת מרכיב פסיכוטי או על גבול הפסיכוטי, ובמקרים כאלה תוספת של תרופה כמו ריספרדל עוזרת מאוד. ייתכן גם, שהמינון של התרופה נמוך מדי- יש להתייעץ עם הפסיכיאטר בעניין. בנוגע לטיפול הפסיכולוגי, הוא חייב להכיל גם את המרכיב ההתנהגותי מעבר למרכיב הקוגניטיבי. ה"מרכיב הפעיל" שמביא בפועל להפחתה בסימפטומים הוא ההתנהגותי. בכל מקרה, יכולות להיות סיבות שונות לחוסר הצלחת טיפול, ותמיד אפשר לנסות מטפל אחר. בהצלחה!

שלום לך, אני אינני רופאה, ולכן איני יכולה לענות על שאלות בנושאי תרופות. מומלץ לשאול את הרופא שלך. שבוע טוב!

היי עמרן, איני יודעת אם האבחנה העצמית שלך היא נכונה, ולא ממש ברורים לי הסימפטומים שלך. בכל מקרה, אם אתה סובל מאוד מחרדות במשך זמן רב כל כך, מומלץ ביותר לפנות לטיפול פסיכולוגי ואף פסיכיאטרי. אני יכולה לייעץ לך לאן לפנות, אם תרצה המלצות על מטפלים. שבת שלום!

היי כלנית, תלישת שיער נפוצה הרבה יותר אצל ילדים מאשר אצל מבוגרים. ילדים תולשים שיער כדי להרגיע את עצמם, או מתוך שיעמום וחוסר גירויים. אם זהו אכן המקרה, מטפלים קוגניטיבים התנהגותיים מתמקדים במציאת תחלופה מרגיעה לילד, או בניסיונות להימנע ככל האפשר משיעמום ומחוסר מעש. בנוסף, ניתן לתת חיזוקים על כל יום בו הילדה אינה תולשת שיער. למשל, היא יכולה לקבל מדבקה על כל יום שבו אינה תולשת. אם החיזוק הזה אינו מספיק, ניתן לתת פרס עבור מספר מסוים של מדבקות שהיא צוברת. אפשר לשלב פעילות מרגיעה עם חיזוק, למשל לקרוא לה סיפור לפני השינה במקום לתת לה לצפות בטלוויזיה (שכנראה אינה מגרה או מרגיעה מספיק), זו פעילות נהדרת שגם מחזקת את הקשר עם ההורה. ניתן גם לומר לה שבכל פעם שהיא מתחילה לתלוש, ההורה יפסיק לקרוא את הסיפור ויחכה שהיא תסיים. כך, הסיפור יהווה עבורה חיזוק להפסקת התלישה, וגם יעלה את המודעות שלה לפעולה זו, שתהפוך להיות פחות אוטומטית. טכניקה מקובלת נוספת קשורה בחיפוש עיסוק אחר לידיים- למשל, לשחק בפלסטלינה או כדור חוטים במקום בשיער. כובן, מומלץ לפנות למטפל התנהגותי-קוגניטיבי בילדים, שידריך אתכם באופן מסודר כיצד לטפל בבעיה, ויבנה תכנית מסודרת שתעזור להפחית את פעולת התלישה עד להפסקתה. בהצלחה!

היי שי, פנית כבר לפורום בעבר, ואני חוששת שלא תוכל לקבל את העזרה שאתה זקוק לה דרך פניות חוזרות ונשנות לפורום. אם יש מחשבות אבדניות, יש לפנות לפסיכיאטר באופן דחוף על מנת לקבל טיפול אינטנסיבי יותר. במקביל, מאוד מומלץ לפנות למטפל התנהגותי קוגניטיבי, כמובן לאחר שיוסר הסיכון האבדני המיידי ותהיה אפשרות לטפל ב- OCD באופן מעמיק.

היי זיוה, אני אינני רופאה, ולכן אין באפשרותי לענות על שאלות לגבי תרופות. ידוע לי כי קיים טיפול תרופתי ל- OCD ואפילו מאוד יעיל, אך אינני יודעת בדיוק לגבי השפעותיו בגיל השלישי או תגובות בין תרופתיות. הייתי מציעה לשאול רופא. שבוע טוב!

היי מירב, ל"חרדת הנטישה", כמו שאת קוראת לזה, יכולות להיות סיבות רבות ולאו דווקא הפרעה אובססיבית כלשהי. בראש ובראשונה, זה מאוד טבעי שכאשר מסתיים קשר משמעותי בחיינו, הוא לא יסתיים כל כך בקלות, ונמשיך לחשוב על אותו האדם עוד זמן רב לאחר מכן. בנוסף, ישנם אנשים שחוששים יותר מאחרים מנטישה ומגיבים אליה קשה יותר. במונחים של CBT (טיפול התנהגותי קוגניטיבי), מדובר באנשים שקיימת אצלם סכימה הקשורה לנטישה. כלומר, הם למדו בשלב מסוים בחייהם שאנשים עוזבים אותם שוב ושוב, וכנראה ימשיכו לעזוב אותם, ולכן מצפים להתרחשות כזו ומגיבים בצורה קיצונית יותר כאשר היא קורה. אך כמו שאמרתי, יכולות להיות סיבות שונות ל"תקיעות" שלך, שאותן את יכולה לברר עם מטפל. אם אינך מרוצה מהטיפול, הייתי מציעה להחליף מטפל. כדאי לברר על שיטות טיפוליות שונות לפני שאת פונה, ולבחור מביניהן את המתאימה לך. מטפלים יכולים להיות שונים מאוד אחד מהשני בדרך שבה הם מטפלים. בהצלחה!

שלום לך, קודם כל, אני רוצה להבהיר שסטיות מיניות המכונות לעיתים "פטיש" אינן קשורות לנושא הפורום, העוסק בהפרעה טורדנית כפייתית ובהפרעות על ספקטרום זה. סטיות מיניות הן בעיה מסוג אחר (ויש האומרים שאינן בעיה כלל). לשאלתך, אני לא בטוחה שאפשר "לבטל" סטיות בכלל, עם או בלי טיפול. מה שניתן לעבוד עליו, בטיפול או לבד, היא הקבלה של עצמך כפי שאתה. כמטפלת, הייתי מנסה לעזור לך להפחית את ההרגשה הרעה והבושה הכרוכות בכך. ניתן לחיות עם "סטיה" מינית ללא רגשות אשמה ובושה, ויש אנשים רבים שהדבר אינו מפריע להם כלל. אם אפשר להגיע למצב בו ניתן להתגרות, בנוסף, מיחסי מין רגילים, תצטרך לשאול בפורום העוסק בטיפול מיני. בהצלחה!

שלום לך, בהחלט יכול להיות שמדובר בסוג של OCD. כפי שוודאי קראת בהודעות אחרות בפורום, קיים סוג של OCD שהאנשים הסובלים ממנו עסוקים במחשבות לגבי הנטיות המיניות שלהם, אשר גורמות להם חרדה. אין פירושו שהנטיה המינית היא אכן אמיתית, או שהם יבצעו בפועל מעשים הקשורים אליה. אם את פוחדת שתעשי דברים שאינך רוצה לעשות, קרוב לוודאי שלא תעשי אותם. גם פדופילים "אמיתיים" פועלים בדרך כלל בשליטה מלאה, גם אם לפעמים התחושה היא של חוסר שליטה. לדעתי, טוב יהיה אם תפני למטפל התנהגותי קוגניטיבי, שיעזור לך להתמודד עם המחשבות האלה ולא לפחד מהן כל כך. אם זהו הסימפטום היחיד, ייתכן מאוד שהטיפול יהיה קצר וממוקד, ותצליחי להתגבר על בעייתך תוך זמן קצר. בהצלחה!

היי גא, אופי ותדירות המחשבות על המנתח שעזר לך יכולים לנבוע מסיבות רבות ומגוונות. אולם, חשוב שתזכרי כי זה אך טבעי לחשוב הרבה על אדם שהיה מבחינתך דמות מסייעת, אכפתית ואפילו מצילה. לכן, אין כל סיבה שלא לקבל את המחשבות האלה ולנסות להימנע מהן. בדרך כלל התדירות שלהן ועוצמת הרגש שהן גורמות יורדות עם הזמן, מאחר שמדובר באדם שאינך פוגשת באופן סדיר ושכרגע הוא בגדר זיכרון.

היי שי, הפתרון הוא פשוט מאוד לגשת לטיפול, רצוי CBT משולב עם טיפול פסיכיאטרי, ויפה שעה אחת קודם. אם התופעה הספציפית שאתה מתאר קשורה ל- OCD- קשה לומר, וגם לא הבנתי למה אתה מתכוון כשאתה אומר ש- OCD קשור ל"מחשבות על דברים". זוהי הגדרה מאוד כללית, בלשון המעטה. אולם, האם זה ממש משנה אם התופעה קשורה ל- OCD או לא, במידה שאתה יודע שיש לך סימפטומים אחרים של OCD? הרי אם תפנה לטיפול, תוכל לעבוד יחד עם המטפל על כל הבעיות שמפריעות לך, בין אם זה OCD, דיכאון, סתם אהבה נכזבת או כל דבר אחר. אוסיף גם, שקשר עם מטפל חשוב במיוחד לאנשים שנוהגים להסתגר בבית ולהמעיט בחיי חברה. זאת, עקב העובדה הפשוטה שהטיפול עצמו גורם לאדם לצאת מהבית, ולו רק פעם בשבוע. רק הפעולה הפשוטה הזו עשויה לגרום לאדם להרגיש טוב יותר. כמובן, שככל שהאדם הסובל מדיכאונות, חרדות, OCD ואף הפרעות אחרות, ירבה לצאת מהבית ולעסוק בפעילויות מהנות, מצבו ישתפר. הסתגרות רק מחמירה את המצב. בהצלחה!

היי בני, לא מוכרת לי ההגדרה שלך ל"אובססיה רגילה", שלפי הבנתי הגדרת אותה כמחשבות חוזרות ונשנות על אותו נושא כל פעם. בדרך כלל המחשבה היא תלוית סיטואציה. למשל, אדם בעל אובססיה הקשורה לניקיון יתקל פעמים רבות ביום במה שנראה לו כמו חשיפה לזיהום, ויחשוב כל פעם על הזיהום הספציפי שקשור לסיטואציה הספציפית. עוצמת הרגש הנלווית למחשבות בדרך כלל תהיה גבוהה, והאדם יחווה רומינציה (חזרתיות) של המחשבות במידה שתיתפס על ידו כבלתי נסבלת. לכן המצב שתיארת יכול בהחלט להיות חלק מ- OCD. כמובן, רק המטפל שיראה אותך יוכל לתת לך את האבחנה המדויקת.

היי משה, אם אתה אכן סובל מ-OCD (במידה שהסימפטומים אינם מוסברים על ידי חרדה חברתית), ייתכן מאוד שה"שחזורים" שאתה מדבר עליהם הם למעשה טקסים מחשבתיים. קיים סוג של OCD שהוא "מחשבתי" בלבד, כלומר אין טקסים התנהגותיים נראים לעין. אולם, לחלק גדול מהאנשים הסובלים מסוג זה של OCD ישנם "טקסים מחשבתיים", כלומר האדם מבצע פעולה מחשבתית במודע כדי להפחית את החרדה שנגרמת לו על ידי המחשבה הטורדנית. כמו הטקסים ההתנהגותיים, גם הטקסים המחשבתיים נועדו לעזור לאדם הסובל להשיג תחושה של שליטה ולהימנע מחרדה. יש לציין, כי הרבה יותר קשה להפסיק טקסים מסוג זה, מאחר שקשה "לא לחשוב" על משהו, יותר מאשר להפסיק התנהגות מסוימת. לפיכך, השחזורים שלך נועדו ככל הנראה להרגעה עצמית מפני המחשבות ש"לא הייתי בסדר". בטיפול CBT, המטפל דווקא היה מפתח את המחשבה המפחידה הזו, ומדבר איתך על מה שיקרה אם לא תתנהג נכון בסיטואציות חברתיות או אחרות שמטרידות אותך. פעמים רבות נהוג לשאול את המטופל: "מה הדבר הכי גרוע שיקרה?" ולפתח איתו את התסריט הגרוע ביותר. לעיתים כבר באותם הרגעים המטופל מבין ש"התסריט הגרוע" אינו נורא כל כך, ועליו לתרגל את המחשבה ההגיונית הזו לאורך זמן. כאשר התסריט הגרוע עדיין נראה למטופל קטסטרופלי, המטפל מבקש מהמטופל לחשוב על התסריט הזה במכוון באופן חוזר ונשנה, עד שהמוח "מתעייף" ממנו והחרדה יורדת מעצמה. יש הבדל גדול בין מחשבה חוזרת ונשנית הנחשבת במכוון, לבין כזו שנחשבת באופן לא רצוני ומנסים להימנע ממנה. כאשר מנסים להימנע ממחשבה או מחרדה הנלווית אליה, הן משתמרות ואף מתעצמות בפעמים הבאות. כאשר הדבר נעשה באופן רצוני ובשליטה, יש הכחדה של החרדה הנלווית, והמחשבה אינה "נדבקת" לאורך זמן. כמובן שיש לתרגל זאת עד שמגיעים למצב הזה. בהצלחה!

היי שי, כדי לענות על שאלתך ברצינות אזדקק ליותר פרטי רקע לגביך ולגבי הבעיות מהן אתה סובל. סופ"ש נעים

היי דנה, אי אפשר לאבחן את הבחור שעמו את יוצאת בדרך זו. יכול להיות שיש לו בעיה שהיא בבחינת הפרעה נפשית, ויכול גם להיות שהוא מציג כמה התנהגויות חריגות, שלא ברור ממה הן נובעות. ההחלטה האם להמשיך את הקשר או לא תהיה תלויה, כנראה, בהיכרות יותר מעמיקה שלך איתו ובדיקת העלות מול התועלת (האם ההתנהגויות האלה מפריעות לך להמשיך את הקשר, או שניתן לקיים איתו את הקשר על אף ההתנהגויות). אגב, לקיחת ויטמין B12 עוזרת מבחינה בריאותית במצבים רבים, למשל עייפות כרונית בשל מחסור בוויטמין הזה.

שלום לך, בדרך כלל לא מתכוונים לומר שהאדם עצמו הוא אמביוולנטי, משום שאין מושג כזה. ניתן לומר שלאדם יש דיעה אמביוולנטית לגבי נושא מסויים. הכוונה היא, שלגבי נושא זה, יש לאדם מחשבות בשני כיוונים שונים, והוא מתלבט באיזה כיוון לבחור, או איזה כיוון נכון יותר. אין שום קשר לבעיה נפשית, ניתן לתת דוגמאות רבות מחיי היום יום בהם האדם חש אמביוולנטיות לגבי נושאים מסוימים. למשל- התלבטות לגבי דיעות פוליטיות: האם לבחור בשמאל או בימין (כאשר אין לו דיעה פוליטית ברורה).

היי שי, קודם כל, עליי להתייחס לעניין המחשבות האבדניות. במקרה כזה, יש לפנות באופן דחוף לפסיכיאטר. אתה יכול לפנות באופן פרטי או במרפאה ציבורית, ולומר שהעניין דחוף. בקשר למחשבות הטורדניות, אם אתה כבר נמצא בטיפול, אני מציעה לך לדבר על כך עם המטפלת שלך. שום דבר שאכתוב לך בפורום לא יוכל לעזור לך להפחית אותן, אני יכולה רק לכוון אותך לטיפול המתאים, אם תרצה בכך. בהצלחה!

היי לי, בזמן הקצר שעמד לרשותי היום לא הספקתי לענות על כל השאלות בפורום. איני יודעת מהיכן קיבלת את המידע, אך אין סיבה שלא לפנות לטיפול התנהגותי קוגניטיבי כבר עכשיו. יש לציין כי ההפרעה שכיחה פי 7 בילדים (בכל גיל) מאשר במבוגרים, ולכן הורים רבים פונים לטיפול עם ילדיהם. הטיפול יתרכז בעיקר בהדרכה של המטפל אתכם, ההורים, כיצד להפחית את התנהגות התלישה. בדרך כלל, המטפל מברר באיזה מצבים הילד נוהג לתלוש את שיערו- בדרך כלל כאשר הוא לחוץ או חרד, או כאשר אין גירויים בסביבה והוא משועמם. חלק חשוב של הטיפול מתמקד בפעולות שניתן לעשות במקום לתלוש, כדי להרגיע את הילד או "להעסיק את הידיים" במשהו אחר. פעילות יצירה- ציור, משחק עם פלסטלינה וכו' יכולים להיות פתרונות יעילים. בנוסף לכך, ניתן לשחק עם פקעת חוטים, כדור לחץ וכו'. אם הבעיה נובעת מסטרס, ניתן ללמד גם ילדים צעירים דרכי הרפיה. בנוסף, אפשר לתת חיזוקים על הפחתת התנהגות התלישה- למשל בכל יום בו היא לא תולשת, היא מקבלת מדבקה. כאשר היא צוברת מספר מסוים של מדבקות, היא מקבלת פרס. ויש עוד הרבה רעיונות יצירתיים שניתן לחשוב עליהם בטיפול. בהצלחה!

היי עמית, לשאלתך, לא מובר בהפרעה טורדנית- כפייתית. את מתארת בעיה מסוג אחר לגמרי. בכל זאת, כדאי לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי, כדי לברר ממה את לא מרוצה בחייך וכיצד לשנות זאת. כנראה שהעובדה שאת "בורחת לעולם דמיוני" מצביעה על כך שאינך מרוצה מחייך כפי שהם באמת, או שחסר לך משהו, ולכן את זקוקה לעולם הדמיוני. כמו כן, אפשר לעבוד באמצעות טיפול התנהגותי קוגניטיבי על טכניקות לעצירת מחשבות ולשיפור הריכוז. בהצלחה!

היי יוחאי, תצטרך להסביר בצורה יותר ברורה מהי הבעיה בדיוק, במה היא מתבטאת, מי סובל מהבעיה ומה הקשר שלך אליו. בצורה שבה ניסחת את השאלה, לא ממש הבנתי אותה. שבת שלום!

היי משה, ידוע כי לטיפול CBT ישנם אחוזי הצלחה מאוד גבוהים בטיפול ב- OCD. הסטטיסטיקה כיום מצביעה על כ- 80 אחוזי הצלחה, ומכל מקום אין שיטה אחרת שבאמת מפחיתה את הסימפטומים (פרט לטיפול תרופתי, שיעילותו חלקית). לכן, מאוד מומלץ לטפל בהפרעה בשיטה זו. בהצלחה!

שלום לך, יכול להיות שלא סיפקת מספיק פרטים, אבל איני מבינה כיצד הבעיה שלך קשורה לאובססיה. אנשים רבים מטילים ספק בחוקים או עקרונות של הסביבה שהם חיים בה, וחזרה בשאלה היא לא עניין חריג. כמו כן, זה די טבעי שכאשר אתה נמצא בחברה שאינך מרגיש שייך אליה ואינך מסכים עם עקרונותיה, תחוש חרדה ודיכאון. ישנם אנשים שעוזבים את הדת למרות שאינם מרגישים שלמים עם בחירתם או מטילים בה ספק, ועסוקים במחשבות של "מה היה קורה אילו..." ואיני רואה קשר לאובססיה.

שלום לך, יכול בהחלט להיות שזה סימפטום טורדני- כפייתי. אם זה הסימפטום היחיד, זו יכולה להיות צורה קלה של טורדנות כפייתית שנפוצה בילדות ובגיל ההתבגרות. הדרך "לצאת מזה" היא פשוט להפסיק לגעת בצורה חוזרת ונשנית בחפצים, גם אם עדיין יש תחושה של אי נוחות או דחף לגעת, ולהתמודד עם התחושה הזו, שחולפת בדרך כלל לאחר מספר דקות.

שלום לך, קודם כל, אני חייבת להתייחס לנושא של "טיפול CBT שלא מחייב כדורים". בדרך כלל המטופל בוחר אם הוא רוצה להיעזר בטיפול תרופתי, בטיפול פסיכולוגי או בשניהם. ההמלצה של המטפלים היא בדרך כלל טיפול משולב, מאחר שהוא הכי יעיל. יותר מכך, אנשים שההפרעה אצלם היא בדרגת חומרה גבוהה יתקשו מאוד להתקדם בטיפול הפסיכולוגי ללא תוספת של טיפול תרופתי. לטיפול התרופתי לבדו יש יעילות חלקית בדרך כלל, שפוחתת במידה משמעותית עם הפסקת התרופה, במידה שלא נעזרים בטיפול CBT במקביל. לפי כל הנתונים האלה, טוב עשית שהתחלת טיפול תרופתי, וטוב עוד יותר אם תשלב אותו בטיפול CBT במקביל. יש לשים לב שהתרופות מסוג זה בדרך כלל מתחילות להשפיע רק לאחר מספר שבועות, שבהם לוקחים את המינון המלא ("המינון האובססיבי" הוא בדרך כלל שני כדורים ומעלה ליום). לדעתי לא תקבל החזרים מהצבא על טיפול פרטי, אם כי אתה יכול לשאול בקופת החולים בה אתה חבר ולקבל החזרים חלקיים ממנה (במידה שאתה בוחר מטפל שעובד עם קופת החולים שלך). לגבי הגימלים אני לא יודעת, אך לא שמעתי על מקרים שבהם אנשים ביקשו וקיבלו זאת. אינני יודעת גם לגבי השאלה האם פסיכיאטרית יכולה להמליץ להעביר אותך לבסיס אחר, תצטרך לשאול את הצבא ואותה. אולי פסיכיאטר צבאי יכול לעשות זאת. אולם, ההמלצה האישית שלי היא להתמודד ולאכול בבסיס, מאחר שזו הדרך היחידה להתגבר על הסימפטום הזה. כלומר, אם תימנע לגמרי ותעבור לבסיס אחר, עדיין יהיה לך קשה לאכול במקומות שבהם אינך רואה את הכנת האוכל, דבר שיגביל אותך מאוד בתחומי חיים שונים. מאידך, אם תחליט שאתה מתמודד עם החרדה ואוכל (בהתאם לעקרונות ה- CBT), החרדה תפחת בסופו של דבר, ואתה תתרגל לאכול בבסיס ללא חרדה, ואף תוכל לאכול במקומות אחרים שבהם לא תראה את הכנת האוכל. בהצלחה!

היי מיכל, לגבי השאלה האם הקשר נידון לכישלון מראש או שיש אפשרות להצליח בו, התשובה נמצאת בנכונות של כל אחד משני הצדדים להשקיע. האדם שחי עם בן הזוג הסובל מהפרעת האישיות צריך להיות פתוח, מקבל וסבלני על מנת להכיל את כל ההתנהגויות ודפוסי החשיבה הנוקשים. מצד שני, האדם הסובל מהפרעת האישיות צריך להבין, שגם אם הבעיה לא גורמת לו סבל, היא גורמת סבל לסביבתו. זו צריכה להיות המוטיבציה שלו להשתנות. אנשים רבים הסובלים מההפרעה מגיעים לטיפול בגלל סביבה שסובלת מהתנהגותם, או מהסיבה שאינם מצליחים לגרום לאנשים להתקרב אליהם עקב התנהגותם הנוקשה. אני ממליצה כמובן על טיפול התנהגותי קוגניטיבי. יש אפשרות להיעזר בטיפול CBT סטנדרטי, אך במסגרת הגישה פותחה שיטת טיפול שנקראת "סכמה תרפיה", ומתאימה במיוחד לעבודה עם הפרעות אישיות. ייחודה של השיטה היא בכך שהמרכיב הקוגניטיבי שבה מאגד אמונות יסוד רבות למבני בסיס, שנקראים "סכמות חשיבה לא אדפטיביות", ונעשית עבודה על שינוי הסכמות האלה. כשיש הפרעת אישיות, קיימות אמונות יסוד רבות, שיש צורך לעבוד עליהן באופן מרוכז, תוך הבנת תהליכי הלמידה שגרמו לסכמות האלה להיווצר. בהמשך, המטפל והמטופל יוצרים תהליכי למידה חדשים כדי ללמוד אמונות יסוד אדפטיביות יותר. השיטה הזו מאוד מומלצת ויש לה הוכחות מחקריות רבות. צריך להבין, ששינויים הם קשים במיוחד לאנשים שיש מרכיב אובססיבי בבעיה שלהם, מאחר שאנשים אלה מאוד תלויים בהרגלים שלהם, וכל שינוי נתפס אצלם כמאיים. בהצלחה!