פורום פסיכולוגיה קלינית

44341 הודעות
36900 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
28/01/2002 | 00:32 | מאת: סטרייט

ביום שישי פנתה לפורום גולשת בשם נינה שאמרה שיש לה חברה חצי שנה ובשנתיים שקדמו לכך היה לה חבר אם את פנית לפורום ביום שישי ושאלת אם את לסבית התשובה היא כן ?? אם את פנית ביום שישי למה שתי ההודעות מנוסחות שונה תודה

28/01/2002 | 12:47 | מאת: נינה

לא, זו היתה חברתי שכתבה את ההודעה הזו

28/01/2002 | 00:10 | מאת: ש

הרה שלום למה המחשבות שולטות למרות ההחלטה להימנע מהן? כנראה בגלל חוסר איזון של הנוירוטרנסמיטורים. את התסריט הזה אני מכיר מצויין ואפשר ואפשר גם לא לחיות אותו באהבה

28/01/2002 | 00:17 | מאת: HERA

תרופות? מודה ומתוודה שחשבתי על האפשרות... אבל גם המחשבה הזו ניסחפה בזרם...

28/01/2002 | 00:26 | מאת: אני

האם את מזהה אותי ש ??? (שאלה רטורית) קראתי עכשיו את התשובות אני נדהם ושמח שכל המשיבים שהם גולשים קבועים לא מבינים בכלל על מה מדבר הכתוב. אני מאחל לכולם שגם לא יבינו. אני שמח שאני ואת ועוד גולשת שאני מוקיר ומעריץ מהווים מיעוט בפורום תודה

28/01/2002 | 12:29 | מאת: איתן

אני מתנצל שאני מתפרץ לדלת פתוחה:)) אבל אני לא מסכים איתך. לפחות במה שקשור להרה. הרה לפי מה שהספקתי להכיר, היא בחורה מאוד חכמה והיא יודעת מה שהיא אומרת. הבעיה היא שהיא מסתכלת מזוית שונה על החיים מאנשים אחרים או לפחות מרוב האנשים. אני דווקא חושב שהיא צריכה מישהו פסיכולוג או פילוסופ אם המון סבלנות (ואני לא צוחק בכלל). כדי לדון איתו בהשקפת העולם שלה. יתכנו אז שני דברים או שהיא תשכנע אותו או שהוא ישכנע אותה. או שיהיה תיקו. אני חושב בכל הרצינות שיש לה הרבה מה להגיד. וצריך להקשיב לה למרות שזה צורם לאוזן רגילה. ולא צריך להחליט או לקטול אותה למרות הדברים האלו אני גם לא מסכים אם דעתה ולא מקבל את ההשקפה שלה. אבל אני מבין את נקודת המבט שלה על החיים. ואני מעריך שיש מישהו שחושב אחרת ויש לו או במקרה הזה לה את האומץ להגיד את זה איתן

28/01/2002 | 12:36 | מאת: שלומי

איתן, אתה הבנת את ההודעה שכתב מי שכתב בשם: "אני" שהוא גם מי שכתב את ההודעה בשם: "ש". ?? אולי תסביר לי על מה הוא מדבר ???????

28/01/2002 | 12:51 | מאת: איתן

שלומי בלי שום בעיה אני מסביר לך בלי לעבור את הסיפור בעצמי:))) ש. אומר שיש בעיה נירולוגית בעצם שגורמת להרגשה של הרה. לכן הוא שאל עם היא ניסתה תרופות הרה אמרה שזה לא מועיל לה והיא לא משתמשת בזה כבר ממזמן אני דווקא חושב שאולי יש דברים חדשים שכדאי לנסות. אבל את האמת אני לא יודע. כי לפי השיחות שלי אם הרה ניראה לי שהיא יודעת על מה היא מדברת למרות שאני לא מסכים עם הדברים. כנראה שבאמת היא צריכה לשבת עם מישהו ולנתח את הדברים ברמה גבוה מאוד. כי היא פיקחית והיא צריכה מישהו פיקח שיבין ויענה לה ברמה אחת מעל חג ט"ו בשבת שמח איתן

28/01/2002 | 12:52 | מאת: איתן

שלומי זאת תשובה בשבילך:)

28/01/2002 | 20:32 | מאת: HERA

על העידוד... העצות... והרעיונות... :-)

27/01/2002 | 23:59 | מאת: אלקטרה בתו של אגממנון

התשמעי קולי אלמונית שלי???

28/01/2002 | 00:03 | מאת: HERA

אני שומעת... תמיד.

28/01/2002 | 00:12 | מאת: אלקטרה

קראתי את האבדן וחרדתי כעת רווח לי

27/01/2002 | 20:56 | מאת: נינה

אני מנהלת קשר רומנטי ומיני עם בחורה מזה חצי שנה. לפני שהכרתי אותה הייתי נמשכת אל נשים אחרות. כשהכרתי אותה ורגשותיי התפתחו אליה משיכתי לנשים אחרות פחתה, אך לא נפסקה. מפריע לי שאני נמשכת, אני רוצה רק להימשך אליה ולהיות מסורה לה, ומפריע לי שאני מסתכלת על אחרות, מרגישה קצת בגידה נפשית למרות שזה לא כך ויש לי רגשות אליה ולאחרות לא. הנה לדוגמא, אני לא רוצה למלצר במסעדה אחת מכיוון שיש שם מישהי שהכרתי בבי"ס ושאני נורא נמשכת אליה ומרגישה לא נח ליידה, אמרתי זאת לחברתי, כי אני כנה איתה, והיא אמרה לי שזה לא בסדר שאני נמשכת לאחרות, ואמרתי לה שאין לזה משמעות ושזו סתם משיכה ושאני לא חושבת עליה שנייה במהלך היום והיא טענה שאם זה עד כדי כך זה אומר שזה עם משמעות, והסברתי לה שאני יכולה להימשך, לצערי גם בלי להכיר או להרגיש, ולמרות שרגשות מגבירים משיכה, ושזה טבעי. לא הייתי רוצה להימשך אל אחרות אני לא מרגישה בנח עם זה ולא רוצה להרגיש נח עם זה. מה ניתן לעשות? בבקשה תפרט את כל ההיבטים בפירוט המלא האפשרי. תודה.

27/01/2002 | 23:34 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום נינה, נדמה לי שעניתי לאחת משאלותייך לפני ימים אחדים. מונוגמיה, או נאמנות מינית, היא ערך חברתי-תרבותי מנוגד לדחף המיני הפיזיולוגי שאינו מבדיל בין אובייקט לאובייקט. העובדה שאת נמשכת לבחורות אחרות אינה צריכה להפריע לא לך ולא לחברתך, כל עוד אין לך כוונות לממש את המשיכה הזו הלכה למעשה. אני לא בטוח שבשם הכנות כדאי לך לספר על המשיכה הזו לחברתך, משום שזה עלול לעורר בה חרדת נטישה ובהקשר הזוגי זה גם עלול להתפרש כאילו את אומרת לה שהיא כבר לא מושכת אותה. לטעמי האישי, זה דבר שאדם צריך להכיל בתוכו. אינני מכיר שום דרך להתגבר על עצם המשיכה לאחרים ואינני חושב שהיא פסולה. הסכנה היחידה לקשר הזוגי היא כאשר מתחילים לממש אותה, משום שאז, מטבע הדברים, עלולים להיכנס מרכיבים רגשיים. זוגיות עונה על הצורך שלנו ביציבות ומשיכה לאנשים שאינם בני זוגנו עונה על הצורך בריגושים. נראה לי שהשאלה שכדאי לך לשאול את עצמך היא איזה צורך מבין השניים חזק יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותראפיסט

28/01/2002 | 12:50 | מאת: נינה

הקטע שחברתי לא נמשכת לאף אדם כל כך עד שהיא מכירה את האופי שלו ואוהבת את האופי שלו. זו תכונה נדירה מאוד, והייתי רוצה אותה. וזה מה שגם היא רוצה, שאני אהיה כמוה, היא טוענת שזה לא סתם משיכה שיש לזה משמעות אם זה מפריע לי לעבוד עם אותה בחורה. והסברתי לה שתכונה זו משויכת לרוב האנשים, והיא פסלה טענה זו בטענה שמה שהרוב זה לא אומר שזה נורמלי או בסדר. ושאני אל צריכה להימשך לאחרים.

27/01/2002 | 20:21 | מאת: קרן

שלום, ברצוני לדעת עבור אילו תסמינים ניתנות התרופות : FRISIUM, STILNOX, REMEROM. האם יש להן תופעות לוואי והאם יש בכוחן באמת לעזור..... ? אשמח לקבל תשובה, בתודה מראש קרן

27/01/2002 | 20:33 | מאת: נטע

כל התשובות באתר: http://www.infomed.co.il/default.htm

27/01/2002 | 18:02 | מאת: נועם

שלום התינוקת אמורה בספטמבר להיות בת שנה וארבע חודשים ושאלתי היא האם כדי להמשיך עם מטפלת או להכניס לפעוטון של 10 ילדים עם 2 מטפלות מה הנכון מבחינה פסיכולוגית עבורה ? היכן ניתן לרכוש ידע ,ספרים בנושא ההתפתחות הנפשית של התינוקות תודה רבה

27/01/2002 | 18:27 | מאת: נטע

שלום נועם, מנסיוני ומהכרותי מעונות לגיל הרך, ןלאור גילה הצעיר עדיף שתשאר לפחות עד גיל שנתיים עם מטפלת צמודה וחמה. בגילה עדין אין צרכים חברתיים. העברתי לך קישור של הפורום לגיל הרך, שם תקבל המלצות מפורטות יותר ומידע לגבי ספרים בנושא. http://msn.tapuz.co.il/forums/main/forumpage.asp?id=192 בברכה, נטע

27/01/2002 | 20:08 | מאת: adi

נועם, מסכימה עם נטע. עדי

27/01/2002 | 23:43 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נועם שלום אין תשובה מקצועית לשאלתך. שתי האפשרויות יוכלו להתאים. זה תלוי מחד בקצב התפתחותה של הילדה למשל, האם היא תיצור קשר עם ילדים בני גילה, עד כמה טוב והאם היא תלך, האם כבר תאמר כמה מילים וכדומה. למעשה גם כאן זה לא סוף פסוק שכן יש גנים שמתאימים גם לילדים קטנים מאוד. החלק השני הוא כמובן הצרכים המשפחתיים, כלומר, מה יותר נוח לכם. אני מציע לך להתייעץ אם אשתך ולעזוב את שאר העצות בצד, הם רק יבלבלו אותך וכאמור, אין כאן תשובה נכונה או שגויה. הכי חשוב שהמטפלת או הגן יהיו טובים ואז זה הפתרון הנכון. במידה ואחד מהם נראה יותר אטרקטיבי כרגע, בחרו באפשרות הזו. חוץ מזה, ספטמבר זה קצת רחוק. מדוע לא להמתין עם ההחלטה עוד כמה חודשים? ספר טוב ופופולרי הוא התינוק והילד של פנלופה ליץ'. יש כמובן עוד רבים נוספים. בברכה ד"ר אורן קפלן

27/01/2002 | 17:44 | מאת: צ'אק

אני נשוי 38 שנים, אפילו ב"אושר" וזאת מתוך הסיבה שאני מחליט ששום דבר אינו מספיק חזק על מנת לעורר וויכוח ו/או מריבות. לאור זה נפסקה מעין סכימה בבית שהכל בסדר-לבאורה.בזמן האחרון פשוט נמאס לי להיות ה"אידיוט" לכאורה והתחלתי לענות ולהגיב על מצבים שלדעתי אינם סבירים, לדעתי. מתוך זה כמובן מתעורריות מריבות שאיני עומד בהן. מה שאני עושה לא טוב, אני הולך צריך לדווח לאן. שותה מים אז למה לא מיץ-שותה מיץ אז למה לא מים וכן הלאה. אני בלחץ אטומי ומרגיש שלפעמים אני מאבד את השליטה על עצמי ואיני יודע כמה זמן אוכל עוד מה שנקרא to hold myself back . אשמח לכל תשובה שתחזיר אותי לתלם הסביר במצבים כאלו ועל כך אני מודה מראש.

27/01/2002 | 18:09 | מאת: נטע

שלום לך, שאלת שאלה זהה, וקבלת תשובות מגוונות, נא דפדף בעמודים הקודמים, וראה את אשר ענו לך.

28/01/2002 | 12:44 | מאת: צ'אק

שלום לכולם! תודה, נטע על הסבת תשומת ליבי לתשובות. אני מתנצל על בורותי, לא ידעתי שיש עמודים קודמים. בכל מקרה אני מודה לכל מי שטרח לענות לי, עזרתם לי בכל מה שחשבתי,ואמתתם את הגיגי. כבר נקבעה לי פגישה עם פסיכולוג, למרות שאשתי חושבת שהיא אינה זקוקה לשיחות האלה. שוב המון תודה שזכיתי.

27/01/2002 | 23:48 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום צ'אק, מפנייתך מסתמנת ציפייה לכללים ברורים בקשר למה שמותר ואסור, מקובל או לא מקובל ושהכללים הללו יגיעו מבחוץ. לכן גם אתה פונה אלינו, כשברקע חרדה לאבד שליטה על עצמך. גם את המילה אושר שמת במרכאות, כך שאני מבין שמדובר יותר על איזו שהיא תחושת יציבות שמסגרת הנישואין נתנה לך עד כה ועבור היציבות הזו היית מוכן לשלם מחיר יקר. לצערי, לא אוכל לספק לך את הכללים הברורים שאתה מחפש, גם לא את ה"תלם". לדעתי, היית מפיק תועלת משיחות עם איש מקצוע שהיה עוזר לך למצוא את התשובות לשאלותיך מתוך עצמך, לקבוע לעצמך כללים משל עצמך ומה שחשוב יותר, כתוצאה מכך, לסמוך יותר על עצמך. לעניין האושר בנישואין, כדאי אולי שאתה ורעייתך תפנו לטיפול זוגי. אתה מתאר מצב של כניעה או ניצחון, ממש כמו במלחמה. ייתכן שבטיפול זוגי תוכלו להשיג שלום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותראפיסט

27/01/2002 | 17:30 | מאת: דפנה

אני בת 25 וטופלתי כחצי שנה בכדורי סרוקסאט לאחר התקפי חרדה שהיו לי והגעתי למצב ממש קשה מבחינה נפשית. היום לאחר כחודש מהפסקת הכדורים אפשר לומר שמצבי יותר טוב אך חל שינוי לרעה בהרגשתי כאשר לקחתי את הכדורים אני יכולה לומר שהרגשתי כמעט 100% היום אני יכולה לומר שאני מרגישה 80% רציתי לדעת האם יתכן שאי צריכה להמשיך עם הכדורים(ואני יודעת שרק אחרי 3 חודשים אוכל לדעת בוודאות שאני בסדר גמור) ? או שיתכן שאצטרך שיחה עם פסיכולוג? אשמח אם תוכלו לעזור לי דפנה

27/01/2002 | 17:43 | מאת: נטע

היי דפנה, גם אני סבלתי קשות מהתקפי חרדה ומטופלת מזה 7 חדשים ע"י סרוקסאט. אני גמצאת בטיפול אצל פסיכולוג. האם שלבת את התרופות יחד עם יעוץ נפשי? מתארת לעצמי שאת חוששת מחזרתם של התקפי החרדה, פחד מוות..... מדוע הפסקת עם הטיפול התרופתי?

27/01/2002 | 19:13 | מאת: הילה

גם אני סבלתי מהתקפי חרדה. למזלי טופלתי ע"י פסיכולוגית מדהימה,בשילוב עם טיפול תרופתי בכדורי אורוריקס כיום אני כבר4 וחצי שנים אחרי נשואה +2 ,ללא פחד ממקומות הומי אדם ,ללא פחד מטיסה, וכשקשה נעזרת בקלמנרבין או בטיפות רסקיו רמדי. יש חיים אחרי התקפי החרדה ןאפילו שקשה להאמיו אחרי טיפול פסיכולוגי טוב הם טובים עשרות מונים יותר מקודם.

27/01/2002 | 23:34 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דפנה שלום אני מבין מדבריך שטיפלת בנושא החרדה באמצעות תרופות בלבד. רוב המחקרים מראים שהטיפול היעיל ביותר הוא בשילוב טיפול פסיכולוגי ותרופותי. לחרדות יש מרכיב רגשי כלשהו והתרופות אינן מטפלות בו. כמו כן, עצם קיומם של התקפי החרדה משפיע על הדימוי העצמי ויוצר פעמים רבות חרדה מפני החרדה הבאה. הטיפול בשיחות עשוי להביא לשימור ההישגים שהגעת אליהם עד כה. אני מצרף להלן הסבר על הטיפולים המקובלים בחרדה. חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם להתיידד עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. להלן השיטות הנפוצות ביותר לטיפול בחרדות. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

13/03/2002 | 16:44 | מאת: דפנה

ד"ר קפלן שלום קראתי את מכתבך ובראשית אניי רוצה להודות לך על ההתענינות הרבה בשנית היתי מעונינת שתמליץ לי על המשך טיפול אני כבר 3 וחצי חודשים בלי התרופות ואני אומנם מרגישה הרבה יותר טוב מאשר בתקופה הקשה שלי אך אי אפשר לומר שאני 100% זה מין דבר כזה שבא והולך זה יכול לא לבוא שבוע פתאם יומיים רצוף אני גרה בחיפה והיתי מאוד מעונינת שתמליץ לי על שיטת טיפול וגם על רופא אם אפשר תודה רבה דפנה

28/01/2002 | 00:12 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום דפנה, אני בהחלט מצטרף להסבר המקיף והממצה של ד"ר קפלן. גם אני מייצג אותה גישה. להרגשתי, קיימת היסחפות מסויימת בעשור האחרון בשימוש בלעדי בטיפול תרופתי. התרופה שקיבלת, סרוקסט, מיועדת בראש ובראשונה לטיפול בדיכאון, אם כי בסוג של דיכאון, שנלווית אליו חרדה. אינני אומר בזה שאת צריכה לחזור לטיפול התרופתי או לא, אך חבל שבחורה בגילך, שיכולה עדיין להתפתח, לצמוח ולגדול תיעזר אך ורק בטיפול תרופתי, המעביר את המסר כאילו הדברים אינם תלויים בך. בניגוד לדעות קדומות הרווחות בקשר לחרדה ולטיפול פסיכולוגי, מהכרות עם מטופלים רבים הסובלים מחרדה, מדובר באנשים חזקים מספיק כדי להרשות לעצמם להודות בחולשות שיש לכולנו. במקרים רבים, פסיכותרפיה (טיפול ע"י שיחות בלבד) עשויה להחליף את הצורך בתרופות לאחר תקופה של שילוב יעיל בין השניים, כפי שד"ר קפלן הסביר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותראפיסט

28/01/2002 | 01:17 | מאת: לימור

בוקר טוב דפנה, אין לי הרבה מה להוסיף לתשובות שקיבלת לעיל מאחר והן אומרות את הכל... עכשיו לאחר שאת האיזון ל"בעיה" קיבלת כבר בתרופות נשארו רק השיחות..... התרופות הן הדרך ה"קלה" - הרגעה וטשטוש הרגשות. הדרך ה"קשה" היא ההתמודדות מול ה"שד" שגורם לזה פנים מול פנים.....ולהביס אותו אחת ולתמיד!!!!!!!!!!!!! בהצלחה בשיחות אוהבת, לימור

29/01/2002 | 08:54 | מאת: דר' עמי אבני

דפנה שלום לא ממש הבנתי מה השאלה אנא פני לפסכיאטר שלך והוועצי בו להפסקת כדור יש לנסות לרדת בהדרגה לאחר שלפחות 3 חודשים את בסדר אין די פרטים לגבי שקילת התערבות פסיכולוגית בברכה עמי

27/01/2002 | 16:31 | מאת: דניאל

בננו בן 6.5,חכם ונבון,סובל מזה כ-3 שנים מבעית אנקומפרזיס (אי שליטה בסוגרים-צואה). נשללה בעיה פיזיולוגית. הילד טופל על ידי פסיכולוג ילדים אך ללא הועיל. אודה לעצה טובה בנושא.

27/01/2002 | 17:02 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דניאל יש אכן לשלול בעיה רפואית ולאחר מכן נחוץ טיפול פסיכולוגי. יש מקרים שנעזרים בתרופות ולכך ניתן להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. אני מציע לפנות לטיפול בשנית שכן לבעיה יש גם השפעות משניות על הדימוי העצמי והיחסים בתוך המשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

27/01/2002 | 15:25 | מאת: HERA

אחרי כל-כך הרבה זמן...לא זוכרת את התחושה... לאן זה יוביל? לא פוחדת לדעת את האמת, זה כבר נעשה. ובכל זאת משהו לא נסגר כראוי... לא נסגר בכלל. איך אפשר לסגור משהו כזה בבידוד? החלטות מתקבלות כל יום, כל שעה. לכל החלטה בעולם יש את המניעים שלה; מי אמר שהמניעים צריכים להיות ברורים? זה לא נכון, גם אם המניעים ברורים צריכה להיות דרך נכונה לביצוע. הכל שטויות! מהי ההגדרה של "נכון לעשות"? לא מתכוונת להתפרש על-פני השוואות בין תרבויות, כי זו שגיאה. התרבות זהה, וגם המרחק לא גדול. ובכל זאת ההבדלים התגלו כרחוקים זה מזה; כמו המרחק שבין שקיעה מפוארת לזריחה עלובה. לא יכולה לשפוט את הבחירה, לפעמים אין צדק או שהוא פשוט עיוור. או שזה בכלל חוסר צדק עיוור. כמו צונמי ששוטף את הכל בדרכו ממקומו הטבעי שבים לעבר יבשה שוקקת חיים. ואולי אף-פעם לא היו חיים? המציאות עולה על כל דמיון... וככל שהחלומות מופרעים יותר, ככה המציאות מקבלת מימדים חדשים של חוסר היגיון. כי לא יכול להיות היגיון בכל ההחלטות שמתקבלות, למרות שלהיגיון יש דרכים משלו להתבטא, לצאת אל האור ולהפתיע. הכל מלא סתירות. החיים הם רק פארודיה על המוות. כל בחירה שלא תיבחר, לא תסיט את המסלול שנקבע מראש; היא רק תהווה סטיה קטנה לדרך צדדית. בסוף הכל מתנקז במה שלא התקיים ובמה שלא יתקיים. להחלטות יש את הכוח להרוג, בעיקר כשהן גדלות על מצע מזוייף, שלא מכיל כלום. הן ניזונות מהאוויר. לא יכולה לדעת, מהי החלטה טובה עד שלא נתקלת באחת רעה. כנראה שיש גם "החלטות ביניים", אבל הן מהוות השהייה זמנית בלבד. ניסיון להאחז בעובדות לא מבוססות. והכל בשביל לדחות את ההחלטות החשובות באמת, הרות הגורל: החייפ או המוות? ההחלטות על איך לחיות או איך למות נקבעות כברירת מחדל - או שחיים או שמתים (כשמן הראוי הוא, לעשות הפרדה בין הגשמי למנטלי). ההחלטות שמתקבלות על-ידי אחרים, ונוגעות לסיבה, הן המתעתעות ביותר. לא ברור איך אפשר לקבל אותן (או לדחות), משום שהן מגיעות כעובדות. כנראה ששליטה זה שם המשחק; כולם רוצים לשלוט, ברמה כזו או אחרת - חלקם על עצמם וחלקם על הסביבה. האם גם השליטה היא החלטה? למה שמישהו יבחר להיכנע לעצמו אבל לשלוט בסביבה? למה שמישהו יבחר בשליטה מרחוק על הסיבה, מבלי להקדיש ולו מחשבה אחת על ההשלכות? לא, לא פןחדת מתשובה אמיתית. גם לסביות כבר אין משמעות. אז למה המחשבות שולטות, למרות ההחלטה להימנע מהן? אולי צריך שמשהו יקרה לפני שנועלים את החיים בפעם האחרונה...

27/01/2002 | 15:53 | מאת: שלומי

הרה, you lost me ! את מוכנה להסביר לפשוטי העם, על מה את מדברת ??? החלטת משהו ??

27/01/2002 | 16:03 | מאת: HERA

לשם שינוי - אין לי תשובה הפעם...

27/01/2002 | 16:25 | מאת: רונית

????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????

27/01/2002 | 16:34 | מאת: HERA

sorry!!!!!!!!!!!!!!!!

27/01/2002 | 16:37 | מאת: נטע

הרה שלום, נורא עצוב. את נשמעת לי כמי שהחליטה לא לחיות יותר..... תקני אותי אם אני טועה, אשמח לטעות ובגדול!!! לכמה כאב יכול אדם להגיע ולכמה בדידות נפשית, הרה, יש לך עוד הרבה לתרום לעצמך ולעולם, לפרוח ולגדול, את עוד ניצן, מה יסיט אותך מהחלטתך?

27/01/2002 | 16:54 | מאת: HERA

נטע... אני יודעת, שמרגע ששלחתי הודעה לפורום אין לי שליטה על מה שהיא תעורר... אבל עצב לא היה אפשרות... אולי כי אני כבר לא יכולה להרגיש אותו... על זה כתבתי - בין היתר... איזה ערך יש לחיים (הגשמיים), שכמבחינה מנטלית הכל שומם ומת מזמן? אני יודעת שזה לא מובן בהכרח... אני לא מנסה לשכנע אף-אחד...

27/01/2002 | 16:38 | מאת: איתן

קראתי בעיון ובעניין רב את מה שכתבת ונכון החיים אומנם מתנקזים לאותו מקום כמו במשפט כל הנחלים זורמים לים אבל יש בדרך נחל איתן ונחל אכזב. ויש נחלים שיש מסביבם צומח מרהיב ויש כאלו שפחות ויש כאלו שאין בכלל הכל יבש במיוחד אחרי הבצורת של השנים האחרונות. ככה גם בני האדם כמו הנחלים. חיים את החיים מחליטים על כיוונים ופורצים דרכים להגיע בסוף לאותה נקודה. לפעמים גם יש סלעים בדרך שאנחנו נאלצים לפרוץ. זאת שאלה טובה ומופלאה דרך החיים. אל תשכחי שבמהלך החיים אנחנו יוצרים חיים חדשים. אבל כולם מגיעים לאותו מקום. זה נשמע הבסורד עם לא היה לזה מטרה. אז כנראה שיש כזאת אחרת מה הטעם לחיות ולמות. כל אחד רואה דברים בצורה שונה. יש כאלו שיגידו איזה כיף לחיות וינצלו כל רגע בחיים שלהם יש כאלו שיהיו להם חיים רגילים ויש כאלו שיהיו להם חיים אם הרבה בעיות. ויש כאלו שירצו להעלם מהעולם. כמו בכל דבר בחיים הכי טוב זה ליהיות באמצע עם חיים רגילים. קצת טוב וקצת רע כי אם לא יהיה גיוון יהיה משעמם:) הדרך לים יכולה ליהיות מעניינת וטובה. אבל כמו נהר צריך לפעמים לחצוב ולפעמים לעקוף לעשות את המקסימום שהזרימה תיהיה טובה מלמדת ומענינת @-----)----- איתן

27/01/2002 | 16:47 | מאת: HERA

כבר הרבה זמן שאני לא חלק מהזרם... צופה מהצד על החיים חולפים... ואם לעזוב לרגע את "עולם הנפש", הרי שהמטרה היחידה של החיים, מבחינה ביולוגית, היא הבאת דור המשך... שמירה על השושלת - אנחנו לא נבדלים בזה מבעלי-החיים... אני מניחה שזה מקומם, אבל זו עובדה. גם בטבע, כשבע"ח סובל מפגם כלשהו (פיזי או נשפי) הוא לא שורד, או לא מצליח להתרבות... הטבע שומר על מאזן של "הכי בריאים וחזקים" הם אלו שיתקיימו לאורך זמן, גם מבחינת הקמת שושלת גנטית... אין ספק, שהדרך לים יכולה להיות רצופה בחוויות חיוביות ושליליות... גם פה זה הכל עניין של מאזן. אבל כשהמאזן נוטה באופן קבוע לצד השלילי, וכשהמכשולים נעשים כבדים מדי, אז הנהר נעצר ונהפך לאגם... ולאגמים יש נטייה להתייבש אם אין משהו שימלא אותם, ומאידך שואבים מהם כל הזמן...

27/01/2002 | 16:48 | מאת: נטע

איתן, כמה יפה וכמה נכון! זו דרכו של אדם שהשלים עם כל צבעי החיים ולמד לדעת לחצוב לפעמים, לעשות את הדרך מענינת,לזרום, כי יש סיבה. לא תמיד הסיבות ידועות לנו, המאמינים בגלגולי נשמות יאמרו כי לא סתם הגענו לעולם, בחרנו את הורינו ואת חיינו ונשמתינו מתקנת את העוולות שעשתה בגלגול הקודם. צריך למצוא טעם בחיים, כי לכל אחד היעוד שלו וכל אדם נולד עם ה"מתנות" שלו. יצירת חיים חדשים היא הדבר הנפלא ביותר שקורה לנו ולראות אותם צומחים ופורחים מעשירה את חיינו. לפעמים גם לא צריך לחשוב יותר מיד רק לזרום ולנבוע, כי ממילא מגיעים כולם לאותו מקום,לים הגדול.

27/01/2002 | 21:56 | מאת: מיכל

הי איתן, מה שכתבת להרה כל כך יפה:)) ומרגש. ונכון. אבל, כל הנחלים זורמים אל הים והים איננו מלא. כלומר, למי שחשובה רק התוצאה, ולא התהליך עצמו לא יכול להיות מלא. לא יכול להשלים עם מצבו הנוכחי בחיים ולראותו רק כשלב בתהליך אלא כתוצאה. ואם התוצאה כה עגומה אז מה כבר יכול להיות גרוע יותר? ואם לעולם לא נתמלא אז מה הטעם? אביב גפן כתב, זו לא חובה לחיות זו זכות להיות חיים. הרה, עד שלא תשלימי עם הזכות שנפלה בחלקך, כנראה שתמשיכי להתקע בסלעים במקום לחצוב בהם או לעקוף אותם. אני מקווה שזה רק משבר קטן וזה חולף. מיכל.

27/01/2002 | 17:10 | מאת: ד"ר אורן קפלן

כאוס – עושים סדר בבלאגן מתוך: http://www.snunit.k12.il/vmuseum/chaos/makingSense.html "...כאוס חוקר תופעות שהעקרון השולט בהן הוא חסרונו של עקרון. הוא מנסה למצוא את הסדר בתופעות שנראות אקראיות וחסרות כל סדר. כאוס אינו עוסק במערכות אקראיות, אלא במערכות שלא ניתנות לניבוי, כמו מזג האויר, הדרדרות של אבן במדרון, שינויי מחירים בבורסה, או התאבכות עשן הסיגריה (ואולי על מעמקי הנפש? א.ק.) התהליך הכאוטי אינו אקראי בכך שכל שלב קובע את השלב שאחריו אך התהליך כולו אינו ניתן לניבוי. אם נסתכל על אבן המתדרדרת במדרון, בכל רגע היא מושפעת מן המשטח עליו היא מתגלגלת ומצורתה שלה, אך לעולם לא נוכל לדעת היכן בדיוק תעצר." הרה, מסתבר שגם בבלאגן יש סדר ובסופו של דבר גם עליו אנחנו מנסים... לשלוט. הטיפול הפסיכולוגי הוא במידה מסויימת חקר תופעות הכאוס. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא מנסה להשתלט על כל המהומה שנוצרה.... אני יודעת שאני לא אצליח, ושאני צריכה לתת לה להירגע לבד... גם אם הדברים לא יחזרו לאותה נקודה ממנה הם החלו... גם לסיזיפוס היתה שליטה, לכאורה, על הסלע... הוא ידע בדיוק מתי הוא יתגלגל בחזרה והיכן הוא ייעצר, ובכל זאת זה לא היקנה לו שליטה... בהתחשב בעובדה, שהטיפול הפסיכולוגי הוא מה שהחל את ההידרדרות במדרון, אני לא בונה על זה יותר מדי כבלם.

27/01/2002 | 23:54 | מאת: HERA

לא הייתי צריכה לכתוב את זה כאן מלכתחילה... יש דברים שמקומם רק על הנייר ולא יותר... זו חריגה מהנייר... סליחה!

28/01/2002 | 00:11 | מאת: anat

herush...... don"t u dare apologize - u wanted to shre and u good u did............. people wrote here nice things - i don"t have anything to add.....i wish i had answeres to give u just wanted to say......................... i hope the sun will shine for u tomorro........................ anat

28/01/2002 | 02:23 | מאת: ריקי

HERA שלום את שואלת שאלות פילוזופיות שכל אחד שאל אותם בשלבים מסוימים של החיים . לא נראה לי שאיזה שהוא פילוזוף נתן איפעם באיזה שהוא זמן תשובה מוחלתת לאיזה שהיא שאלה של הקיום . בזמננינו יש עוד פחות תשובות לשאלות ועוד פחות פילוזפים מוכרים עם ראיונות גדולים . ולכן מה שאת עושה זה רק מבורך מצב נורמלי של בן אדם בזמנינו . אני זוכרת שבזמן התיכון היתי יוצת בטרנס מהכיתה משיעורים של פילוזופיה היתי מרוצה רק בזה שלפחות עוד מישהו שאל את השאלה למרות שלא קיבלתי תשובה . היום חיפסתי לאחר הפסקה ארוכה של סיפרות פילוזופית משהו חדש ולא מצאתי ואז במקרה שמתי יד על סיפרון קטן של מודעות שגם הוא לא פוטר את הבעיות עבל אהבתי לקרוא אותו וכנרא שזה הפילוזופיה החדשה של זמננינו ואת שמה שאלות ונותנת תשובות קרוב מואד לגישה של הספר הזה. אני בטוחה שזה יכול לעזור לתהליך של מחשבות. ריקי

27/01/2002 | 15:15 | מאת: sol

שלום רב: ברצוני להיתיעץ בקשר לבני בן 8, תמיד היה ילד חכם ומקסים, קצת ביישן אבל מאוד מפותח בדיבור, בהבנה, בציור, עם זכרון מדהים. מאז שנכנס לבית ספר יסודי, חל בו איזה "מהפך" וניהיה מאוד מפוזר, לא מרוכז, לא זוכר מה היה בבית ספר וכו'. היום הוא בכיתה ג' ועדיין ממשיך עם בעיית ה"חולמנות" שלו, אני רואה את זה בכל התחומים, גם בבית גם בחוגים, הוא כאילו בעלם אחר, מעופף, לא זוכר, חולם בהקיץ! לא מתאמץ להשתפר ולהצליח למרות שיש לו פוטנציאל, בתקופה האחרונה מזה כמה חודשים , הוא מתעניין כמעט לגמרי בקריאה, הוא "בולע" ספרים, אנציקלופדיות, מחליף ספרי סיפרייה בקצב, ונראה שזה התחום היחיד שבאמת מענין אותו. אני מודאגת מהחוסר רצון שלו לטייל, ללכת לחוגים (חוג מדע וחוג ג'ודו) אין לו גם הרבה חברים, ואפילו טלויזיה ומחשב כבר לא מושכים אותו מספיק. מה אפשר לעשות? מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות שלו? לתשובותכם אודה סול

27/01/2002 | 15:32 | מאת: adi

היי סול, הייתי מתעניינת אם העובדה שאין לו חברים זה מטריד אותו, או שלא. עדי

27/01/2002 | 17:13 | מאת: ד"ר אורן קפלן

סול שלום אני ממליץ לך לשוחח עם המחנכת, יועצת ביה"ס ופסיכולוג/ית ביה"ס. להתנהגותו יש בוודאי סיבה או הגיון וחשוב קודם כל לקבל את כל המידע הדרוש, ואולי גם עצות. בסך הכל למה שאת מתארת יכולות להיות סיבות שונות וחשוב להתייחס באופן סובייקטיבי למה שקורה לבנך. בברכה ד"ר אורן קפלן

27/01/2002 | 15:02 | מאת: ליבי

הרה בקשר למה שכתבת לי בעמוד 581... כל זריחה היא משהו שונה... תלוי מה היא אומרת לך ובאיזה מצב את נמצאת כשאת רואה אותה חשבת פעם לקחת מחברת ולרשום את המחשבות שלך? לא חייב להיות מסודר...מה שבא תכתבי תראי מה יקרה

27/01/2002 | 16:06 | מאת: HERA

אני מניחה שהתשובה מופיעה בדיוק מעל ההודעה שלך...

27/01/2002 | 14:42 | מאת: *

סלחו לי על ההדחפות, אבל איך אפשר להעביר את הימים בצורה כזו? לקוות לטוב ולהאמין, אבל עד מתי? פה עוד תאונה, עוד אונס, עוד פיגוע ועוד פיגוע ועוד פיגוע... כבר העיפו אותך מעבודה אחת, אולי עוד שעה יעיפו אותך מהשניה ואומרים לך לקוות לטוב ולהאמין... אז יש לי שאלה: להאמין במה? להאמין באלוהים? (אני כבר מאמינה...) להאמין בעצמנו? ומה זה יעזור פה שיד הגורל מכוונת את החיים בעוצמות של הרס ופחד? להאמין שהאנשים למעלה עושים את העבודה שלהם ? (ביטחון?כלכלה?) אז נניח שעניין האמונה לא ממש משפר את ההרגשה הפנימית הסוערת, את הכאב שאני חשה בכל פעם שנלקחים חיים לשווא, את העובדה שלא נשאר דבר העולם שלא גורם לי לדאוג- אז? יש דבר להפוך אדם רגיש מטבעו לפחות רגיש, ל"צפצפן"? יש אנשים כאילו? קל להם יותר לחיות? (ציניות, כן...)

28/01/2002 | 02:00 | מאת: רות

נימחק לי הכל לא יודעת איך מה פירוש המילה קטטוני

28/01/2002 | 02:05 | מאת: רות

נימחק לי הכל לא יודעת איך מה פירוש המילה קטטוני

27/01/2002 | 14:39 | מאת: *

סלחו לי על ההדחפות, אבל איך אפשר להעביר את הימים בצורה כזו? לקוות לטוב ולהאמין, אבל עד מתי? פה עוד תאונה, עוד אונס, עוד פיגוע ועוד פיגוע ועוד פיגוע... כבר העיפו אותך מעבודה אחת, אולי עוד שעה יעיפו אותך מהשניה ואומרים לך לקוות לטוב ולהאמין... אז יש לי שאלה: להאמין במה? להאמין באלוהים? (אני כבר מאמינה...) להאמין בעצמנו? ומה זה יעזור פה שיד הגורל מכוונת את החיים בעוצמות של הרס ופחד? להאמין שהאנשים למעלה עושים את העבודה שלהם ? (ביטחון?כלכלה?) אז נניח שעניין האמונה לא ממש משפר את ההרגשה הפנימית הסוערת, את הכאב שאני חשה בכל פעם שנלקחים חיים לשווא, את העובדה שלא נשאר דבר העולם שלא גורם לי לדאוג- אז? יש דבר להפוך אדם רגיש מטבעו לפחות רגיש, ל"צפצפן"? יש אנשים כאילו? קל להם יותר לחיות? (ציניות, כן...)

27/01/2002 | 16:01 | מאת: שלומי

כוכבית, דבר ראשון, למה לא תבחרי לך איזה שם כלשהוא, קשה להתייחס לכוכבית, דבר שני: ההרגשה שלך כל כך מוכרת . היא גם מאד מובנת. זה נורא מתסכל שחיים נגדעים יום יום בלי שום סיבה. ואם ימותו כל יום יהודים זה מזיז למישהו ? זה משנה את המצב של הפלשתינאים ? לך תנסה להכנס לראש של המטורפים הפאנאטים התתי אנוש המפגעים למיניהם. והם עוד חושבים שהם עושים איזו שהיא מצוה ונהיים קדושים. אי אפשר לתפוס את זה ולעכל את זה אבל החיים חזקים מהכל והם ממשיכים. צריך איכשהוא להתמודד עם זה. שיהיה לך הרבה כח , הלואי ויגיעו בקרוב ימים טובים יותר. ביי

27/01/2002 | 17:18 | מאת: ד"ר אורן קפלן

* שלום קשה לחיות ככה. לכולנו. פעמים רבות טיפול פסיכולוגי עוסק בהסרת ההדחקות, כלומר הדברים שאנחנו מתעלמים מהם ולא מודעים אליהם, וזאת במטרה לשפר את איכות החיים. כנראה שלפעמים חשוב לעשות תהליך הפוך. להוסיף בידוד והגנה ומידה מסויימת של הכחשה ממה שקורה בסביבה כדי לחיות יותר טוב. ברמה הקונקרטית, יש טיפולים פסיכולוגים העוסקים בכך, בעיקר הפועלים בעקרונות קוגניטיביים כולל גם טכניקות הרפיה והיפנוזה. מחוץ לחדר הטיפולים יכולים לעזור להתרחקות והרגעות ספורט, יוגה מדיטציה וכל דרך אחרת להחזיר את הגוף לשלוותו הפנימית. ושבאמת יהיה טוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

27/01/2002 | 17:44 | מאת: *

מ...אולי פה טמונה חלק מהבעיה... קשה לחיות ככה, קשה מאוד. קשה לכולם, ועל אחת כמה וכמה לאנשים רגישים... אני בטיפול פסיכולוגי ובגלל הסיבות שהגעתי אליו, הוא מתמקד בעיקר בהעלאת מודעות (שהיתה גבוהה מאוד במילא) והסרת הדחקות... זו הסיבה אולי שהטיפול לא מסייע לי להתמודד עם החרדות והפחדים סביב כל המצב, הוא רק מחמיר אותם. אני מרגישה שאני הולכת אחורה, מתכנסת בתוך עצמי, במרחב הסגור והמוגן שלי... אני כל-כך רוצה שהכל יעבור כבר:((((((

27/01/2002 | 13:50 | מאת: אלמוג

אני בן 17 וחצי לפני כשבוע הפסכיאטרית שלי נתנה לי כדור בשם efexor לאחר שטיפול בסרוקסט ואדרונקס לא צלח אני התחלתי לקחת במקביל לזה על דעת עצמי רסקיו האם זה בסדר? האם כאשר אני לוקח גם את האפקסור וגם את הרסקיו זה לא מזיק? והאם זה לא מבטל את השפעתו של האפקסור בתודה מראש

27/01/2002 | 17:43 | מאת: "אור

לא יודע לגבי הרמדי אבל האפקסור עוזר

27/01/2002 | 19:40 | מאת: הילה

מנסיון אישי ,אין בעיה לשלב כל תרופה עם רסקיו רמדי ,אני השתמשתי בתרופה ובמצבי לחץ אקוטיים כמו : מבחן,טסט,טיסה,שיחה צפופה,או סתם מצב רוח רע השתמשתי ועדיין משתמשת וממליצה ברסקיו.אל תצפה שהרסקיו יעיף אותך לעננים הוא פשוט מונע התקפי חרדה וגורם להתמודדות טובה יותר עם מצבים מלחיצים.

29/01/2002 | 08:55 | מאת: דר' עמי אבני

אלמוג שלום לא רואה בעיה בכל מקרה הדרך המומלצת היא להוועץ בפסיכאטרית שלך בברכה עמי

27/01/2002 | 12:34 | מאת: מיכל

הי ובוקר טוב, מה שלומך? אותי הרוח העיפה מהפורום:)) היה לפני כמה דקות שוב פיגוע ברח' יפו בירושלים. רציתי לדעת אם הכל בסדר עם החבר'ס. מקווה שכן, מיכל.

27/01/2002 | 15:47 | מאת: שלומי

הי מיכל, כל היום בלבלו לי את המוח עם ישיבות. אין משהו יותר מעצבן מישיבות. כולם רוצים לדבר ולברבר ואני רק מנסה להתחמק. אין לי אף אחד שנמצא באזור מרכז העיר בירושלים. אנחנו כבר מקבלים את הפיגועים באדישות מסויימת. על איזה רוח את מדברת ? היי בריאה, את חייבת לי את השם. ביי

27/01/2002 | 20:24 | מאת: מיכל

נרגעתי. האדישות הורגת. טורנדו. מתן.

27/01/2002 | 11:16 | מאת: ה מ ע ר י ץ

קודם כל אני רוצה להגיד לך שאתה בחור עם ביצים ולא רואה אף אחד גם אם זה לרעתך ומסב לך נזק ואנשים אחר כך יורדים עלייך אתה אומר דוגרי מה שאתה חושב ואת זה אני אוהב אפילו אם אתה לפעמים אין לנו אותם הדעות אבל עצם המחשבה שלך ותפיבת העולם שלך גורמת לי להערצה כלפיך הייץתי מאוד רוצה להפגש עמך לדבר איתך פנים מול פנים על כל הבעיות שיש במדינה ולא רק במדינה בכלל שיחה אקטואלית יש ללך ידע רחב וצורת חשיבה מעניינת והייתי רוצה ללמוד ממך דברים אם הייתה הולך לכנסת אני איתך אבל אני יודע שאתה לא תלך בגלל שאתה לא תיכנס לביצה רקובה ולחנפנים ואנשים שפועלים מתוך אינטרסים פרטיים ודואגים כל אחד לעצמו ולא על המדינה וזה מה שהם אמורים לייצג אתה לא תלך כי אתה לא כזה אתה לא תצליח לדבר ככה לעשות ככה כי אתה לא כזה אתה אומר הכל בפנים הייתי יכול לרשום לזכותך עוד הרבה דברים אבל לא אני לא רוצה שתתלהב יותר מידי אבל אתה באמת בן אדם 10 ואשמח אם יהיה לי הזדמנות לשמוע ממך...

27/01/2002 | 17:45 | מאת: "אור

מה לי ולכנסת או פופוליטיקה בגיל שלי להתחיל לגנוב??

27/01/2002 | 11:01 | מאת: שלומי

שלום ובוקר טוב, יש נושא מעניין שנדמה לי שלא עלה בפורום והוא: כמה אנחנו משלמים לתרפיסטים . אני יודע שהמחירים נעים בין 150 ש"ח (הכי נמוך שאני שמעתי) ל - 550 ש"ח . (הכי גבוה ששמעתי). השאלה עולה בעקבות תרפיסטית אחת שלקחה 180 ש"ח ועכשיו העלתה ל 240 ש"ח. היא שאלה אותי אם היא צריכה להודיע לקליינטים הישנים ולהעלות להם את המחיר או שמא בגלל שהתחילה אתם במאה ושמונים, זה לא כל כך הוגן לשנות באמצע למאתיים וארבעים. מה אתם חושבים ? כמה אתם משלמים ? כמה נראה לכם שווה שיחה של 45 דקות ? יום נעים ביי

27/01/2002 | 11:05 | מאת: "אור

חבל על הכסף

27/01/2002 | 11:17 | מאת: איתן

שלומי אם אתה שואל אותי:)) אני לא לוקח כסף מאנשים לשיחת....טלפון:))) אבל זה סטארט אפ מה שאתה אומר:))) אני יכול לחסות את חשבון הטלפון וגם להרויח מזה:))) רעיון טוב:))) נתת רעיון לרומני:))) שבוע טוב וחג ט"ו בשבט שמח איתן

27/01/2002 | 17:46 | מאת: "אור

עוד רומני??? וואי וואי מה אם איזה שפרריץ??

27/01/2002 | 12:06 | מאת: ש נ ה ב

היי שלומי מה שלומך? שאלה קשה שאלת...אם אני הייתי צריכה היום טיפול פרטי, אני חושבת ש150-180 ש"ח היו נשמעים לי הוגנים, ומאוד ייתכן שאם היו דורשים ממני הרבה יותר- הייתי חושבת פעמיים, ומכלכלת צעדיי. היות ואינני בעניין טיפול, וטוב שכך, אנסה לענות לך באופן הכי אובייקטיבי שיש. הרי אנחנו משלמים לאיש מקצוע לא רק עבור הזמן שלו, אנחנו גם "מחזירים" לו עבור הרבה שנות לימוד, "עוזרים" לו בדמי השכירות החודשית של הקליניקה, מעל הכל -משלמים עבור הידע המוניטין , וכמובן עבור הסיכוי לתוצאות. זה כמו ללכת לספר צמרת, ולשלם עבור עיצוב שיער 300 ש"ח, או לגשת לספר השכונתי שמסתפק "רק" ב100 ש"ח. התוצאות יכולות להיות דומות ואפילו זהות!!. דוגמא נוספת- שכ"ט של עורכי דין, יכול לנוע במשרדי החל מ125 דולר לשעת יעוץ ועד 300 דולר. אתה קולט??(אגב, אינני עורכת דין) והאמן לי -יש מי שישלם. זה גם תלוי היכן ניתן השירות- לדוגמא :בתל אביב, הכל יותר יקר מאשר נניח באשקלון. ככל, זהו הכל עניין של היצע וביקוש. ואני חוזרת לנושא- לדעתי, קבלת ייעוץ הקשור בבריאות הנפש, צריך להיות לדעתי בעלות הוגנת, כי טיפול בנפש הוא לא בבחינת "לוקסוס". אם מדינה רוצה אזרחים בריאים בנפשם- עליה לדאוג שהתעריפים לא יהיו מופרזים, אבל- אני סה"כ אזרח קטן, ולהשפיע אינני יכולה. אני רוצה לאחל לכל מי שצריך לקבל ייעוץ - שימצא לו את המטפל הנכון המועיל והמקצועי ביותר- בלי לקרוע את הכיס. כל טוב ש נ ה ב

27/01/2002 | 12:32 | מאת: יונת

לדעתי - שנהב פירטה ובמדוייק למה עלות של פסיכולוג כל כך גבוהה , זה לא רק 50 דקות שיחה כך הפסיכולוגית שלי עובדת יש להם הוצאות לא קטנות והם גם צריכים להרוויח ועבודתם קשה , עכשיו העלות תלויה גם בתואר המקצועי ושנות ניסיון וותק . הפסיכולוגית שעבדה איתי גם כן סיפרה לי שהיא העלתה מחירים מ - 280 ל - 350 אבל לי היא לא העלתה כי אני הייתי ממטופליה הוותיקים לכן עד שסיימתי איתה היא לקחה את המחיר הישן .

27/01/2002 | 17:49 | מאת: "אור

ואם מורידים את "הידע והמוניטין" ???

27/01/2002 | 17:38 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלומי שלום אכן התשלום איננו נושא פשוט והוא שייך לא רק למרכיב הטכני של הטיפול אלא עשוי/עלול להפוך לשאלה טיפולית לעיתים. התעריף הנוכחי של משרד הבריאות לטיפול פסיכולוגי בשירות הציבורי הוא 170 ש"ח. קופות החולים מחייבות את המחיר הזה, אבל מאפשרות השתתפות הקופה עד מספר מסויים של פגישות. זה נשמע נחמד אבל בפועל זה לא כל כך עובד. חוק הבריאות לא כלל את הטיפול הפסיכולוגי בסל השירותים וכך שני השירותים הכמעט יחידים שאינם כלולים בסל הוא הטיפול הנפשי וטיפולי השיניים. המצב בשירות הציבורי זהה בשניהם. אם יש כאב חזק ובלתי נסבל תקבל טיפול חרום לתקופה קצרה. לאחר מכן עליך לחפש פתרונות באופן פרטי. ואם אין לך אפשרות לשלם? המערכת אומרת (לא בצורה ישירה): תסתובב עם חורים בשיניים עד שהמצב יהיה כל כך גרוע שזה יהפוך למצב חרום, ואז תקבל טיפול (סתימה זמנית בד"כ). תסלח לי על הציניות, אבל כמי שמלווה את השירות הציבורי הרבה שנים (היום רק כמשקיף מהצד) קשה לא להיות ציני. מיעוט מקרים מצליח לקבל טיפול בשירות הציבורי. הרוב המכריע כלל לא מגיע לראיון הקבלה או ממתין חודשים ארוכים בתור. אין ספק שטיפול בשוק הפרטי הוא יקר. העלויות שציינת בגבולן התחתון צנועות מאוד. הטיפול נע ברוב המקרים בין 250 ל 400 ש"ח וזהו סכום גבוה ללא ספק, בעיקר כשלא מדובר על מפגש חד פעמי. זה כנראה מאזן את התשלומים המגוחכים שמקבלים פסיכולוגים בשירות הציבורי, הם נמצאים בתחתית סולם השכר של האקדמאים במדינה ומקבלים לרוב השלמה לשכר מינימום. כשעבדתי בבי"ח איכילוב קיבלתי את הסכום המרשים של 12 ש"ח לשעת עבודה (לפני קיזוז ביטוח לאומי ומס בריאות) ובסוף החודש נאלצו להוסיף לי השלמת סכום למשכורת המינימום (לא מרצון טוב, זה רק בגלל שהחוק קובע זאת). חשבתי לתומי שאחרי 13 שנות לימוד באוניברסיטה מגיע לי יותר משקל לשנת לימוד (-: ועזבתי את המערכת. מה הפתרון? למדינה בינתיים אין פתרונות. אוכלוסית הנזקקים לטיפול נפשי לא יפגינו בד"כ לקבלת זכויותיהם. הרשויות מודעות לכך ומנצלות את חולשתם. בנושא הזה אני באופן אישי הרמתי ידיים. אני פעיל בהתנדבות בגופים ציבוריים מסויימים כך שאינני מחוייב להם ואינני לוקח חלק במערכת הזו. את העבודה אני עושה רק באופן פרטי כך שלפחות על רמת התנאים והשירות שאני נותן אני גם יכול להיות אחראי, מה שלא קורה תמיד בשירות הציבורי. שביתת הנכים העלתה נושא כאוב ובלתי מטופל למודעות הציבור. אינני יודע כיצד יסתיימו שם הדברים, אבל אולי אם היתה התארגנות דומה בתחום הטיפול הנפשי משהו היה זז גם שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

27/01/2002 | 17:59 | מאת: ש נ ה ב

שלום אני מברכת על התשובה המפורטת, גם לי שאינני משתמשת בשרותי פסיכולוג ,מעניין היה לקרוא אותה. לפציינט הבודד המשלם סכום גבוה עבור מפגש, יש תחושה שכל הכסף עובר ישירות לכיסו של המומחה... לפעמים מדובר בפציינט שצריך לעבוד למעלה מחצי יום על מנת לממן פגישה או אף יום שלם, במידה ומדובר בתעריף מקסימלי. בברכה ש נ ה ב

29/01/2002 | 08:57 | מאת: דר' עמי אבני

לטעמי טפול טוב שווה (גם כסף) טפול רע לא שווה גם מחיר זול עמי

27/01/2002 | 09:39 | מאת: anat

hi everybody....................... 1-"The greatest failure is the failure to learn from our failures!" 2 --"LOVE is such a wonderful thing. You never have to take it away from one person to give to another. There is always more than enough to go around!" 3 --"Do not go silent through the good night; rage...rage against the dying of the light! CARPE DIEM! have a great week......................................... anat

27/01/2002 | 09:48 | מאת: איתן

ענת יקירתי:) כתבת דברים יפים:)) שיהיה לך שבוע טוב וחג שמח @-------)------ איתן

27/01/2002 | 16:17 | מאת: HERA

ומה אם הזכרון בוגד?

27/01/2002 | 08:54 | מאת: TONI

יש פסיכיאטר בפורום הזה??? שאלותי לא נענות. מבקש תשובה......... תודה

27/01/2002 | 10:28 | מאת: TONI

תודה לך על תשובתך.

27/01/2002 | 11:07 | מאת: "אור

אבל אתה יכול לנסות אולי..... להזמין פיצה אבל הגבינה הצהובה אזלה.....

27/01/2002 | 08:40 | מאת: קרן י.

ד"ר שלום רב , אחי נוטל זיפרקסה במינון של 1 כדור ליום . ברצוני לשאול אותך האם תרופה כזאת ובמינון כזה עלולה לגרום לאיזה שהוא נזק מוחי ? האם היא גורמת לפגיעה במוח בצורה כלשהיא ? אודה לך על תשובתך בהקדם האפשרי ... תודה .

27/01/2002 | 10:10 | מאת: דר' עמי אבני

קרן י. שלום לא ידוע על נזק מוחי יש ראיות לכאורה אולי לשפור בתפקוד השכלי בזמן נטילת התרופה בברכה עמי

27/01/2002 | 13:04 | מאת: זה מהלב

תופעת לוואי אפשרית- השמנה

27/01/2002 | 07:46 | מאת: R

שלום! יש לי בעיה , הביטחון העצמי שלי שואף לאפס. אני מתחמקת מלדבר עם אנשים שאני רואה ממרחק. גם חברי אומר לי שממש רואים עלי שאין לי ביטחון עצמי. אני חושבת שזה בגלל העובדה שאני לא אוהבת את מראי החיצוני בכלל, לא את הגוף לא את הפנים ובכלל אני נוהגת "להצהיר" לכל מי שמעוניין לשמוע ש"אם היה לי הרבה כסף הייתי משפצת את כל גופי". אני יודעת שאני צריכה לעבוד על עצמי כדי להעלות את בטחוני העצמי אבל אני לא יודעת איך. מה דעתך? בעיה שניה שיש לי: יש לי נטייה לכעוס על כל דבר שהוא, העניין גורם להרבה מריבות ביני לבין חברי ולכל הסובבים אותי. לפעמים באמת מכעיסים אותי אבל ברוב המקרים אני כועסת סתם ומתעצבנת מכל דבר קטן. עלי לציין שלא הייתי כך תמיד אבל זה לא קורה רק כשאני למשל במחזור או משהו כזה- זה קורה כל הזמן! ממה זה נובע? מה אפשר לעשות? האם אני צריכה טיפול פסיכולוגי?

27/01/2002 | 09:36 | מאת: נזבורה

שלום R ! שווה לנסות - למה לא? בהצלחה נורית

27/01/2002 | 10:00 | מאת: נזבורה

מי זה כבר השתמש אפילו בשם המאוד לא שיגרתי שלי? על כל פנים מי שזה לא יהיה -אני מסכימה איתו/ה שאם אדם מרגיש חוסר ביטחון ואי-שקט - כדאי לשקול פניה לעזרה. כל טוב! נזבורה

27/01/2002 | 17:41 | מאת: ד"ר אורן קפלן

R שלום על השאלה רק את יודעת להשיב. אם היה לך כאב כלשהו אני מתאר לעצמי שהיית יודעת מתי לקחת אקמול ולקוות שזה יעבור ומתי להחליט שזהו וצריך ייעוץ מקצועי. הטיפול הפסיכולוגי די דומה מהבחינה הזו. כאשר הכאב הנפשי בלתי נסבל או כאשר לא מצליחים לבד לשפר את איכות החיים כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. הייתי ממליץ לך לפנות למספר פגישות לייעוץ ראשוני ואח"כ להחליט איך והאם להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

27/01/2002 | 02:04 | מאת: מיכל

שלום, אני בחורה בת 24 ובזמן האחרון שמתי לב שבתקופת המחזור שלי אני נוטה לשינוי קיצוני במצבי הרוח שלי, יש לציין שהפסקתי לקחת גלולות לפני כשנה אך רק בחודשיים האחרונים אני שמה לב לעוצמת הרגשות בזמן המחזור. אני חייבת להודות שאני בחורה מאוד רגשנית בכלל, אך השבוע אני במחזור ואני לא מפסיקה להתעצבן ולבכות מכל שטות אפילו שאני מודעת להגזמה, אני פשוט לא מצליחה לשלוט על עצמי וזה נורא מקשה עלי ועל סביבתי. מה אפשר לעשות ?

27/01/2002 | 07:50 | מאת: ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, התופעה הווסתית והטרום ווסתית ידועה, וניתנת למיתון ע"י שילוב של טיפול תרופתי (או תכשירי הרפואה האלטרנטיבית) ושינוי הרגלים: מניעת כניסה לתיפקודים מעוררי לחץ, שליטה בדחפים, תרגילי הרגעות. לעניין ההתנהגותי - כדאי להתייעץ עם פסיכולוג. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

27/01/2002 | 08:16 | מאת: נטע

מיכל שבוע טוב, יתכן שאת סובלת ממה שנקרא "תסמונת טרום וסתית" שנמשכת גם בזמו המחזור,PMS,זה המונח הרפואי. זוהי מחלה הנשנית אצל נשים והסימפטומים הם: מצבי רוח משתנים, עצבנות, חרדה, דכאון ועוד. תזונה המקלה על מצבים כאלה כוללת: דגנים וירקות מבושלים, הגבלת פחמימות וסוכר לבן, הקטנת צריכת מוצרי חלב, הפחתה באלכוהול וקופאין. יש תוספי מזון שיכולים לעזור לך ומכילים מינרלים וצמחי מרפא מרגיעים. אם התופעות מציקות לך מעבר לתקופת המחזור רצוי שתפני ליעוץ רפואי.

07/02/2002 | 15:21 | מאת: הילה

מיכל שלום ! לי הייתה מטופלת שסבלה מאותה התופעה . במשך שנים רבות טופלה ע"י תרופה אנטי דיכאונית עד שהגיעה אלי ואני בעקבות קריאת מאמר שדיבר על טיפול בקומפלקס של ויטמין B ( בעיקר ויטמין B6 ) כטיפול בתסמונת הויסטית . המטופלת הסכימה לנסות את הטיפול ועד היום מודה לי על כך שהצליחה להגמל מטיפול אנטי דיכאוני ביזכות ויטמינים בהצלחה

27/01/2002 | 01:12 | מאת: דניאל

אני מצטערת אם אני מפריעה למישהו אני בד"כ לא כותבת בפורומים או צ'טים, זה נראה לי לא בריא ותחליף לקשר אמיתי, ממשי. פשוט אני מרגישה כל כך רע, בודדה, לבד. מחר אני נכנסת למחלקה להפרעות אכילה, ההורים שלי מאשפזים אותי מבלי לשאול אותי מה אני רוצה או איך אני מרגישה לגבי זה כאילו שאני אויר, ואולי באמת כדי שאעלם ואהפוך לאויר, ככה לפחות לא יטרידו אותי אני לא מבינה איך הורים יכולים לעשות כזה דבר לילדה שלהם אני כבר לא מדברת איתם שבועיים, אני לא אסלח להם על זה הם פשוט רוצים לנתק אותי מהסביבה לבודד אותי.... אני אהיה אומללה שם, אני לא צריכה להיות שם, אם הם היו טורחים לדבר איתי הייתי גורמת להם להבין, אבל כלום! אני מפחדת כל כך, אני לא רואה את הסוף לזה, איך אני אצא מהמקום ההוא? אני מקווה שעוד נותר מישהו פה שיוכל להעביר לי קצת את הזמן כי לישון הלילה אני כבר לא אצליח.. דניאל

27/01/2002 | 01:26 | מאת: משה

דניאל אם היית יודעת כמה את מוכרת לי בלי שמעולם פגשתי בך! אני פשוט יודע מהם השלבים שעוברים עלייך , הדימוי העצמי הנמוך(אני בטוח שלא בצדק), ההרגשה של "סליחה שאני קיימת " , הדיכאון הרצון למות וכל הפרעת האכילה - שהיא רק התוצאה! אני מכיר אחת שיצאה מזה (אנורקסיה במקרה שלה)כנגד כל הסיכויים אחרי מעל 10 שנים! הבעיה שלצאת מזה זה תהליך, ישנן בנות עם מזל וישנן עם פחות מזל, נסי להיות בת- המזל! ההורים שלך עושים בשכל והם שולחים אותך מחר למקום הנכון. לא יהיה לך מפחיד שם אלא דווקא בסדר במיוחד אם תדעי להפיק את הטוב מכל מצב - ובמיוחד מהמצב הזה. תנסי לשכנע את הרופאים שלך לתת לך תרופות נגד דיכאון. למרות שזה לא נהוג בפרעות אכילה- ולצערי זה כך. כי את שרויה במעגל של הפרעת אכילה - דיכאון ואז טפלי בשורשים הנפשיים של המחלה. את תצליחי אם רק תרצי באמת! המון אהבה והצלחה. משה

27/01/2002 | 01:35 | מאת: דניאל

משה, הדברים שכתבת נורא נוגעים, וזה עושה לי עצוב, באמת. אבל מה שמעציב יותר זה חוסר הבנה של ההורים ובכלל הסביבה הם לא מאמינים בי, שאני שולטת בזה, שאני יכולה להפסיק אני לא רוצה ללכת לשם, אני לא צריכה את זה. עכשיו אני לא בדיכאון, אני מתחילה להיות מרוצה מאיך שאני נראית ומה שיגרום לי להיות מדוכאת זה המקום הזה. דניאל

27/01/2002 | 08:50 | מאת: דורית

עצוב לי לקרוא על כךך שמאשפזים אותך נגד רצונך. הגעתי לכאן דרך הפורום של טרשת נפוצה,ׁ(כל אחד והצרות שלו), אני מכירה דניאל עם הפרעות אכילה שגרה בערד, אני מקווה שזו לא את. אתמול ראיתי ב-discovery תוכנית על פיצול אישיות,, שגורם להרגשת הפיצול אלו הפסיכאטרים המטפלים...! מכירה את הסרט על סיביל? צריך להזהר מהם! דורית

27/01/2002 | 00:10 | מאת: אנה מריה אורוסקו

לילה טוב

27/01/2002 | 00:12 | מאת: HERA

.

27/01/2002 | 00:38 | מאת: HERA

.

27/01/2002 | 08:24 | מאת: אנה מריה אורוסקו

המייל נשלח בבוקר

שלום, זאת שוב אני מעיין - עם אח סכיזופרן. קודם כל, תודה שעניתם לי. עד עכשיו לא דיברתי על המצב עם אף אחד - אפילו קרובי משפחה לא יודעים על כך. ד"ר רובינשטיין לשאלתך - אחי בעל הסכיזופרניה הוא בן 23. אין לנו שום קרוב משפחה ואפילו רחוק שהיה חולה נפש. רציתי לשאול מה זה אנו"ש עליו דיברת? איך אני מגיע אליהם? בקשר לעניין שאמרתם שעדיף שאחי יישאר בבית - רציתי לשאול מה קורה אם זה הורס את חיי המשפחה? ההורים שלי כל הזמן מתוחים. יש לי עוד 6 אחים קטנים שאין ספק שמושפעים מכך שרואים את אחיהם הגדול מתנהג בצורה מוזרה. לפני שלושה חודשים היה מקרה חריג פתאום הוא התחיל לשבור דברים ולזרוק חפצים - וזה עוד עם הכדורים שהוא לוקח. האם ייתכן שהוא מהווה סכנה? אמרתם שמוסד פסיאטרי יחמיר את המצב - האם אין איזה מקום - לא מוסד - שמארגן לאנשים כאלה פעילויות ותוכניות שונות? שוב תודה על עזרתכם

27/01/2002 | 00:20 | מאת: HERA

מעין, אני לא יודעת מהיכן את בארץ, אבל אני אכתוב לך את מס' הטלפון של סניף אנו"ש (העמותה הישראלית לבריאות הנפש) באשדוד, ושם, אני מניחה, יש להם את הטלפונים של יתר הסניפים: 8561311 - 08. כעקרון אנו"ש מפעילה מועדוניות לנפגעי נפש, שבהן מתקיימת פעילות חברתית ויצירתית. מעבר לכך הם מארגנים טיולים ועוד כל מיני פעילויות לנפגעי הנפש ולמשפחותיהם.

27/01/2002 | 07:58 | מאת: ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, חלק מהטיפול הוא גם לסייע למשפחה לקבל את הבן, וגם לדעת כיצד להגיב במקרים של התנהגות בעייתית. את זה צריך לבקש מהמטפלים, ויש לכך את המסגרות התומכות. אנו"ש בהחלט מסייעת, במסגרת החברתית וגם השיקומית. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

26/01/2002 | 23:38 | מאת: בל

נתת לי המון תקווה במכתב שלך אני מודה לך מאוד. אני עדיין בבעייה אבל אני לא רוצה להטריד אתכם עם הבעיה שלי תודה על התשובה המעודדת בל

26/01/2002 | 23:46 | מאת: HERA

בל... למה את חושבת שאת מטרידה פה מישהו?

27/01/2002 | 13:15 | מאת: יונת

בל שלום לך אני מכרה אותך מפורום הפרעות אכילה בתפוז שם אני גם נמצאת מידי יום שותפה בקריאה את כל הבנות שם לא כותבת כי אתן שם יותר מידי מלוכדות ומכירות אישית ומתקשרות בטלפון אחת לשניה ולחדשות קצת קשה להיכנס ולהדחף בעצם , אבל זה לא הנושא . מה שרציתי להגיד לך שאת לא מטרידה כאן אף אחד בבעיות שלך כל מי שנמצא כאן בפורום יש לו בעיות , ובניגוד לפורום בתפוז כאן יש לך אנשי מקצוע שיכולים לייעץ לך ולעזור לך וגם כאלה שיכולים לייעץ מניסיונם , גם אני סובלת מהפרעות אכילה .

26/01/2002 | 22:44 | מאת: אלמונית...

שלום רב לרופאים בפורום, הייתי מאד רוצה לדעת כיצד מתבטאות כלפי חוץ שתי מחלות הנפש מאניה ומאניה דיפרסיה. האם שתי המחלות הן בעצם אותה מחלה או באמת שתי מחלות נפרדות? ובנוסף, האם, ואם כן, כיצד, יכול אדם נורמלי לדעת שבן משפחתו חולה באחת מן המחלות, למי צריך לפנות בשעת הצורך ומהו הטיפול הקונבנציונלי שניתן לחולים במחלות אלו. אודה לכם מאד על תשובתכם בהקדם ! עוד דבר קטן, היכן ניתן למצוא באתרכם או בכלל חומר כתוב בעברית על המחלות הנ"ל? שוב תודה.

26/01/2002 | 23:22 | מאת: HERA

אלמונית... אתחיל דווקא מהסוף - בכדי לאבחן אם אדם סובל ממאניה או ממאניה דיפרסיה, יש צורך במפגש עם פסיכולוג ו/או פסיכיאטר. מצב של מאניה מתבטא בהגזמה - אדם שסובל ממאניה לא ישן כמעט, קופץ מנושא לנושא, יש לו רעיונות "מקוריים" שלא מובנים לסביבה. נראה כי האדם המאני מאושר מהחיים, משום שהוא מרבה לצחוק ולהתבדח, גם מדברים שאינם נחשבים כמבדרים. ישנה הפרזה בכל - הוצאות כספים לא ריאליות למצב הכלכלי, היצר המיני גובר וכו'... מאניה דיפרסיה היא הפרעה נפשית ששייכת למשפחת הפסיכוזות ("שגעון" או "טירוף" בשפת היום-יום). יש תנודות בין מצב מאני לבין דכאון עמוק. כעקרון המאניה דיפרסיה היא "הרכבה" של 2 תופעות נפרדות.

27/01/2002 | 10:13 | מאת: דר' עמי אבני

אלמונית שלום מאניה דפרסיה היא מחלה אחת סמני דכאון כעקרון כוללים האטה פרעות שינה תאבון פעילות יאוש יריה בהעה הנאה מאינה לרוב פעילות ירת אי שקט מחשובת רצות, הוצאות כספים ועוד יש ספרון קטן בעברית על הנושא יש ספר מבוא לפסיכאטריה שניתן לקרוא אני מניח שיש גם אתרים שמפרטים ליעוץ אמיתי ספציפי מומלץ לפגוש פסיכאטר לפרוס בפניו את הסמפטומים עדיף שיבודק את האדם ואז קלבל אבחנה בהצלחה עמי

27/01/2002 | 11:16 | מאת: שלומי

דוקטור, תעשה לי טובה, לפני שאתה לוחץ על: "שלח" , תעבור שוב על הטקסט. זה פשוט לא קריא !!! בהצלחה .

18/02/2002 | 00:36 | מאת: אלמונית...

דוקטור שלום, אומנם מעט מאוחר..... אבל לצערי לא כ"כ הבנתי את מה שרצית להגיד!!! אשמח לקבל שוב את תשובתך. האלמונית.....

26/01/2002 | 19:50 | מאת: נטע

ראיתי את המשחק בין בית"ר י-ם ומכבי ת"א ואת הנפילה של מני לוי. כל כך עצוב, פתאום , באמצע משחק, ספורטאי צעיר צונח ומטופל במקום ע"י צוות טיפול נמרץ. כנראה שמצבו קשה. כמה נורא לבני משפחתו שרואים את מה שקורה לו בשידור חי בטלויזיה. האם אין גבולות לתקשורת????

26/01/2002 | 20:35 | מאת: adi

נטע, גם אני שואלת את אותה השאלה.... עדי

26/01/2002 | 23:10 | מאת: HERA

מצד שני... המשחק שודר בשידור חי... התקשורת היתה שם בכל מקרה.... אבל זה לא מצדיק את החיטוט שלהם, את החיפוש אחרי "דרמות אנושיות בשידור חי".

26/01/2002 | 17:57 | מאת: אלון

למומחה שלום, ברצוני לברר האם אפשר לקחת "נוסידקס" נגד נזלת עם "ריספרדל" 1מ"ג? האם אפשר לקחת כדור נגד כאב-ראש עם ה"ריספרדל"? ואם כן, איזה כדור הכי טוב? בתודה מראש.

29/01/2002 | 09:00 | מאת: ד"ר אבני

שלום כעקרון כן בכל מקרה הוועץ ברופאים שלך בבברכה עמי

26/01/2002 | 17:31 | מאת: יוסי

אני מקבל זריקה קלופיקסול 100 מ"ג לשבועיים . וגם בוקר וערב זיפרקסה 10 מ"ג אני מרגיש איפוטנציה חוסר יכולת להוציא זרע , בזמן הפליטה יש לי רעידות . העם זה בגלל שאני נוטל את התרופות הללו . ואיך ניתן לטפל בבעיה .

27/01/2002 | 10:14 | מאת: דר' עמי אבני

יויס שלום יתכן ואתה סובל מפליטה לאחור - לכיס השתן במקום החוצה יתכן להיות תוצאה של התרופות אם זה מפריע לך ניתן לשקול את החלפתן אחת אחת כדי לבדוק מי מהן גורמת ואיזו תרופה אולי עדיפה יחד עם זאת שנוי כזה יש לעשות בתאום הפסיכאטר המטפל אנא פנה אליו בברכה עמי

10/06/2007 | 01:15 | מאת: מתבגרת אלמונית

הייי.. יש לי שאלה.. חבר שלי נער בן 18 נתקל לפי דבריו באיפוטנציה...דבר הקרה לא כמה פעמיים...לפניי כ4 חודשים הוא היה בסדר גמור ועכשיו הוא אינו מרגיש דבר הפין אינו עומד וכאשר הוא עומד אין לו תחושבה ולא הנאה... האם הדבר הוא פסיכלוגי..(נתקל בבעיות ריגשיות לאחרונה) או בעיה רפואית הניתנת לטיפול?!

26/01/2002 | 16:38 | מאת: גלית

הייייי איתן,דבר ראשון קראתי תהודעה,ואת של כולם אני קוראת. לא מפספסת אף פעם שום הודעה. כרגע לא יצלחתי להרגע מרוב לחץ של מחר של שבוע שלם.. אני נורא בבאסה מזה. אני לא מסוגלת לזה ,קשה לי........ אני רוצה לעבור בסיס ,מעבירים אחד ל....... יש לי עוד שנה ושמונה שזה מלאאאאאאאא אייך עוברים את זה? ביננתים אני לא יודעת מה לעשות אם הזמן הקיים מה עושים כשבאמת רע לי ואינני מסוגלת להיות שם??? \מימני העצובה מתמיד.... רציתי להודות לכולכם באמת...... אוהבת אותכן המון.....

26/01/2002 | 17:22 | מאת: איתן

גלית אם את טוענת שאת קוראת את מה שכותבים לך תקראי ובאמת תתיחסי למה שכתבתי לך בעמוד 577 אני חושב שזה רעיון מצוין לא סתם אני מפנה אותך לשם איתן

26/01/2002 | 17:28 | מאת: נזבורה

היי! גליתי, לא כתבת לנו אם את בבסיס סגור או פתוח? האם את משרתת קרוב לבית או רחוק? אלה הם פרטים כלליים שאת יכולה למסור ללא חשש, וזה יקל עלינו מאוד לעזור לך! ובינתיים - אם החלטת שאת רוצה לעבור בסיס, אם את בטוחה שזה הדבר שמתאים לך - מי אני שאגיד לך לא? ובכל זאת, מתוך ההתרשמות שלי (שהיא כמובן מוגבלת), אני לא בטוחה שזה באמת הדבר הנכון בשבילך. נניח שאת כבר עוברת בסיס, ואז - מה? את שוב על תקן ה"חדשה" שבאה לחברה המגובשת, ושוב תרגישי "אאוטסיידרית", לא שייכת... תחשבי על זה! ועד שתגיעי להחלטה הסופית - חזקי ואמצי, את יותר חזקה ממה שאת חושבת! לכל אחד יש עליות וירידות...... הנה קחי אותי, אם קראת את ההודעות האחרונות שלי בטח שמת לב באיזה באסה הייתי רק לפני שעות ספורות.... ובגלל דברים פעוטים יחסית... אבל עכשיו, ברוך השם, אני שוב על הסוס... ((-: אני מאמינה שלכולנו, בסופו של דבר, יש את הכוחות ליפול תמיד על הרגליים... שלך באהבה! נזבורה

26/01/2002 | 23:28 | מאת: HERA

יש לי רעיון - למה שלא תכתבי פה מה היה עוזר לך להרגיש טוב?

26/01/2002 | 15:03 | מאת: יפה לביא

תינוק בן 11 חודש אינו חש צורך לאכול גם אחרי 10 שעות ללא מזון, ואם כבר מאכילים אותו המזון ניתן נגד רצונו, היום מחובר לזונדה דרכה מקבל מזון. עד החדרת הזונדה הילד פיגר כמובן במשקלו ובהתפתחותו, כיום העלה במשקל אך עדיין לא רוצה לאכול בצורה רגילה.

26/01/2002 | 16:44 | מאת: רוית ניסן

יפה שלום. האם מצאו סיבה רפואית לסירובו למזון? האם המשפחה בטיפול פסיכולוגי כלשהו? האם הוא ילד יחיד? תודה. רוית.

26/01/2002 | 13:11 | מאת: שירה

שלום, מה יכולות להיות הסיבות להזעה בלילה? בעלי מזיע באופן כבד למדי במהלך של כחצי שעה בלילה בחלק הגוף העליון (חזה, צוואר, ראש) סמוך ללכתו לישון. הדבר מגיע בתקופות, כלומר לא הצלחנו למצוא תבניתיות כלשהי לגבי הקשר לעונה, הרגלי שינה, הרגלי אכילה בערב, מתח נפשי או כל דבר אחר. אשמח לחוות דעת.

26/01/2002 | 16:09 | מאת: HERA

שירה, אם הבעיה מטרידה מאוד, כדאי לפנות לרופא המשפחה. הוא יפנה אתכם לבדיקות הדרושות (לדעתו).

26/01/2002 | 12:56 | מאת: ליהי

אוקיי, את השאלה הצגתי בפורום תזונה, אבל אני אשמח לקבל עיצות ממכם. במיוחד לאור העובדה , שחלק מכם מכירים כבר את הסיפור פחות או יותר..:-))) אז.. מחכה לתגובות..:-)))http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=284&i=1566&t=1566

26/01/2002 | 12:56 | מאת: ליהי

http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=284&i=1566&t=1566

26/01/2002 | 13:12 | מאת: ש נ ה ב

שלום ליהי כדאי לך לחכות. לפעמים השומן העודף הזה הוא תוצר לוואי של תיסכול של גבר או אשה שלא מצליחים למצוא נפש קרובה. מאוד ייתכן, שכאשר תתני לחברך החדש את התחושה שהוא הגבר שלך, והוא ימצא בך עניין, ויתאהב באישיותך ובגופך, יימצא טעם בך במקום בזלילות . כוונתי- שאת תהווי בשבילו את התחליף של "סיפוק מהיר בפה-"-אותו משיגים בזלילה....ומאד ייתכן שהקילוגרמים המיותרים שלו יתחילו בהדרגה ולאט להעלם. היי סבלנית. הרעיון של לרדת 4 קילו ביחד הוא נהדר, והוא קונסטרוקטיבי, אבל חכי עוד קצת נניח עוד חודשיים. בשלב ראשון הייתי מציעה לך (מנסיוני) לצעוד איתו כל ערב שעה ברגל- זה מחולל פלאים לגוף, ועושה כייף לנשמה ולאהבה שלכם. בהצלחה ש נ ה ב

26/01/2002 | 17:52 | מאת: "אור

וואלה?? לא ידעתי.... שמינה זה יפה שמן? לא יודע אני רק יודע שאם הגיל רק משמינים יותר אבל....אני רזה ופעם הייתי יותר רזה משמין בערך 1 קג כל שנה כשהתחתנתי שקלתי 46 קג אז תעשו חשבון כמה אני שוקל היום

26/01/2002 | 11:50 | מאת: ליהי

שלחתי לך מייל אבל אני לא בטוחה שהוא עבר. האם קיבלת..?

26/01/2002 | 16:07 | מאת: HERA

קיבלתי את המייל ושלחתי תשובה...

26/01/2002 | 06:23 | מאת: אבא מודאג

הילד שלי (בן ארבע ו-3 חודשים) הוא הילד הכי פחות מרוכז בגן. בכל אירוע שבו יש צורך צורך בהקשבה ו/או בהאזנה(סיפור,אסיפה..וכו), לבן שלי כמעט אין חלק, והוא פשוט מעדיף להסתובב בכיתה או להמשיך לשבת אך ללא ריכוז. הילד שלי (גם לדעת הגננות שלו) הוא ילד שמח, חברותי , אנטלגנטי אך רגיש ביותר ואינו מרוכז. חשבתי ואכן רשמתי אותו לקורס בג'ודו בכוונה לחזק את נושא הריכוז וגם נושא המשמעת, אך ללא הועיל.. אני מאוד מודאג בגלל שהריכוז היא תכונה קריטית ו חשובה ביותר לשלבי הלימוד העתידיים.. אנא עזרו לי.. מ ה א נ י י כ ו ל ל ע ש ו ת ..!!? אגב, היחסים המשפחתיים בבית טובים וסבירים ביותר.

26/01/2002 | 14:53 | מאת: ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, עניין ההיפראקטיביות זכה להרבה תשומת לב מחקרית ופרקטית, ופסיכולוגים חינוכיים אמורים לאבחן האם מדובר בתסכול עקב קשיי למידה או ביצוע מסויימים (שמכונה בפי העם דיסלקציה), בעיות ריכוז, מתח נפשי, מחוננות, ושיעמום עקב כך מהתכניות הרגילות...), או סתם תזונה רווית סוכרים. אם הבן בגן חובה, נסה להסתייע בשירות הציבורי, או פנה למומחה בתחום. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

26/01/2002 | 04:23 | מאת: נזבורה

היי לכל מי שיכול לענות ולעזור! כמו שאתם רואים, עכשיו "ארבע בבוקר - לא נרדמת" - ממש כמו בשיר המפורסם. ולמה אני לא נרדמת? כי אני מוטרדת ממשהו שלחלק מהאנשים אולי ייראה טפשי, אבל אותי פשוט מייאש: הבעיה היא התדמית שמדביקים לי: אומרים עלי שאני "ילדה טובה", וזה פשוט משגע אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני יודעת שכל אחד מפרש את הביטוי הזה בצורה קצת אחרת, אבל בסופו של דבר כולכם בוודאי תסכימו איתי שמחמאה גדולה - זה לא. כשאני שומעת את הביטוי הזה, אני מרגישה שכאילו מחקו לי את האישיות, שכאילו אני נראית פודל מאולף, בלי שום הבנה ומחשבה עצמאית, מין יצור שאין לו בכלל רצונות ודעות משלו, חי רק למען האחרים ולא למען עצמו, עושה כל מה שאומרים לו... ובעברית יותר פשוטה: ס-מ-ר-ט-ו-ט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ס-מ-ר-ט-ו-ט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ס-מ-ר-ט-ו-ט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ועוד משהו: אם הייתי ילדה או נערה צעירה - ניחא, אם כי לעניות דעתי באף גיל זה לא כבוד גדול. אבל אלהים, אני כמעט בת 49! וכשאני שומעת את זה - אני מרגישה כאילו נשארתי בת שלוש מבחינה מנטלית... הפסיכולוגית שלי, שהיא עשר, אומרת שאין לה שום מושג למה זה קורה לי, שהיא לא רואה בהתנהגות שלי שום דבר שיכול לגרום להדבקת ה"כתם" הזה עלי. חברה טובה, ששוחחתי איתה היום על זה, אמרה שזה משהו שמשדרים, משהו לא מילולי ואפילו לא מעשי, אבל בשורה האחרונה - גם היא לא יכולה לשים את האצבע על משהו ספציפי. אז נכון, אני אדם טוב ובעל מצפון שמוכן לעזור, ואני גם אדם שומר חוק וסדר. אבל זה עוד לא הופך אותי לחסרת אישיות!!!!!!!!!!!!! ונכון שבצעירותי לא תמיד הייתי אסרטיבית, אבל דחילק, יש לכם מושג כמה מים זרמו בירדן מאז? או שאולי הכל אשליה, ובעצם לא למדתי כלום............ המון תודה לכל מי שיזרוק איזה רעיון כי אני פשוט בייאוש טוטאלי! נזבורה

26/01/2002 | 05:30 | מאת: אני

אמנם אני לא הרבה זמן פה (21 שנה), אבל אני רוצה לנסות לעזור.... תראי, גם אותי מכנים ילד טוב לפעמים. ואת יודעת מה ? אני באמת ילד טוב. לא מעשן, לא שותה, נוהג כמו בן אדם, עוזר לאחרים ובעל ערכי מוסר גבוהים. להגיד לך שזה מפריע לי שאני כזה ? כלל וכלל לא, להיפך, זה רק גורם לי להעריך את עצמי יותר ולעיתים אף, וזה קצת לא טוב, להתנשא. כי אני מרגיש שאני יותר טוב קצת, במובן הפשוט של המילה טוב. את צריכה לחשוה עם עצמך, האם את חושבת שאת לא אסרטיבית מספיק? האם את חושבת שישנם דברים שאתה רוצה להשיג או רצית בעבר ולא השגת עקב כך או חשבת שאין לך מספיק בטחון עצמי בשביל זה ? אם את אינך חושבת שנפגעת מזה, אזי הכל בסדר ואין שום בעיה והכינוי הוא אינו כינוי רע בכלל. אם את חושבת שזה כן חוסם או חסם אותך במקום כלשהו בחיים, חישבי על זה עוד קצת, האם הדרך בה רצית לפעול ולא פעלת בה תואמת אותך בכלל? היא מתאימה לאישיותך? זו את ? בכל מקרה לטעמי, תביני, כי הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות דברים אחרת, אנחנו שוכחים שהדרך האחרת היא לא שלנו, אלא דרכם של אחרים. אם בסופו של דבר את חושבת שכן נפגעת מזה ואת חושבת על עצמך שאת חסרת ביטחון ואת חושבת על עצמך שאת צריכה לעשות דברים אחרת, רק אם כל זה מתקיים ולא מה שאחרים חושבים, תקראי מה שכתוב למטה למטה..... מתוך סרט חמוד: חלק מהאנשים מבינים מאוחר מידי "שהחיים הם בעצם חזרה גנרלית להצגה שלא תתקיים לעולם" ...... אז קדימה, להתחיל לחיות.

26/01/2002 | 10:56 | מאת: נזבורה

היי "אני"! בעבר אכן לא הייתי אסרטיבית מספיק, ובאמת היו לי קטעים שרציתי דברים ולא השגתי, (ואגב, גילית פה דקות-אבחנה נהדרת, וזה מראה שחוץ מ"ילד טוב" יש לך גם אינטליגנציה!). אבל במשך הזמן הבעיה נפתרה, וכיום אולי אני עדיין קצת ביישנית, אבל יחד עם זה אין לי בעיה לעמוד על שלי ולהשיג את מה שאני חושבת שמגיע לי. וכל זה לא עומד בסתירה למוסריות - גם אני ממש כמוך אדם מוסרי ומצפוני ואין לי שום בעיה עם זה, אלא להיפך. ואם דיברנו על עישון, שתיה ונהיגה - אז מעישון אני מתרחקת פשוט מטעמי בריאות. העובדה שזה הרג לי כמה אנשים במשפחה מספיקה בהחלט להרתיע אותי מזה. בקשר לשתיה - אז דווקא לפעמים כן, בכל מיני אירועים - למה לא? בקשר לנהיגה - אני לא נוהגת, כך שכל הקטע הזה לא רלוונטי לגבי. אני רק אגלה לך שלפעמים בזמן הליכה ברגל אני קצת "גונבת" באור אדום.... בכל מקרה, כיום אני בהחלט שלמה עם עצמי ועם דרך החיים שלי! ובכל זאת - ה"כתם" לא מרפה ממני. הכינוי הזה נדבק אלי במקומות הכי לא צפויים שרק אפשר, ובנסיבות שלאף אדם אחר זה לא היה קורה. וכדי להמחיש יותר את העניין - אתן דוגמה אחת (וסליחה על ה"מגילה"): רק לפני שבועות ספורים במסעדה ידיד אמר לי שאני "ילדה טובה" כי אני גומרת את כל המנה שבצלחת.... היית מאמין??????? ומה עם העובדה הפשוטה ששילמתי על המנה הזאת? ומה עם העובדה העוד יותר פשוטה שהאוכל היה פשוט טעים? אבל לא. כשמדובר בי - כל הנימוקים הכי פשוטים, הכי הגיוניים, הכי שגרתיים - פשוט נמחקים. לוחצים "delete" וגמרנו...((-: מה שלא אעשה/אומר - תמיד אצא פראיירית, טיפשה, אחת שגם לאישיות שלה עשו delete... כן, מה לעשות שאני רואה בכינוי הזה "כתם".... אגב, "אני", בן כמה אתה? כי אם אתה צעיר - אולי יש תקווה שביום מן הימים אצלך הבעיה תיפתר... על כל פנים, עלי עשית רושם של הרבה יותר מ"ילד טוב": נוסף לנכונות לעזור - שהיא בהחלט חיובית, כמו שבטח הבנת - ראיתי בתשובה שלך תבונה וגם יכולת ניסוח מעולה. ובקיצור - עודדת אותי המון ועל כך תודה! נזבורה

26/01/2002 | 11:51 | מאת: איתן

הי נזבורה יקירתי:)) אני לא מבין למה מפריע לך המושג ילדה טובה גם לי אומרים שאני ילד טוב:)) מצטער על הצניעות:) זאת לפעמים מחמאה ולפעמים לא. תלוי מה הנסיבות שזה נאמר. קודם כל שבן אדם טוב רואים את זה בעניים שלו. ואם מכירים אז גם במעשים. וזאת מחמאה ואין בה פסול. מה שמפריע לי. שזה לדוגמה נאמר ע"י בנות. אני לא יכולה ליהיות איתך כי אתה בחור טוב או ילד טוב זה ממש מקומם אותי. אז אני מאחל להן שימצאו איזה ארס שיסדר אותן ככה טוב טוב (בלב כמובן):)))ץ אבל זאת גם הפגישה האחרונה שלי איתן. אני לא מבין למה את מרגישה סמרטוט. יש לי משהו להגיד לך בסגנון של מה שכתבת לגלית:))) מים שקטים חודרים עמוק אז שיגידו מה שהם רוצים:)) אני יודע שאם אני רואה מישהי שקטה יש לה הרבה מה להציע סיג לחוכמה שתיקה:) ככה שאל תיחסי חשיבות למילים. היחס הכי חשוב זה למעשים. חוץ מזה אנשים אומרים אז שיגידו. אנשים כל הזמן אומרים דברים טובים רעים. בלה בלה בלה אז אל תתרשמי או תפגעי מכל מילה:)) שבת שלום איתן

26/01/2002 | 12:15 | מאת: ש נ ה ב

נזבורה שבת שלום קראתי את דברייך יותר מפעם אחת. האמיני לי שלא הבנתי מה בדיוק הבעיה......ואני מאוד קרובה לך בגיל. בכלל- מי מגדיר מה זה "ילדה טובה"? האם זו מישהוא שהיא לא "ילדה רעה"?? ומה זה בכלל "ילדה רעה"? אנחנו (הנשים הבשלות, נגיד...) שבדרך כלל כבר מוגדרות, מעוצבות,יודעות מה רוצות, לא צריכות בכלל להיות מושפעות מהגדרה זו או אחרת. גם אני "ילדה טובה"- - - - -.לא מעשנת ולעולם לא עישנתי, (אגב- יש המון "ילדים טובים" שמעשנים, ואינם נתפסים כ"ילדים רעים"....) לא "מתעסקת" עם גברים נשואים (אני גרושה...), נוהגת כחוק בכביש ובחיים, משלמת מיסי עיריה בזמן, מתפרנסת בהגינות , מבקרת את הורי מידי שבת, מגדלת בן חייל, משתדלת לא להסתבך בדברים שיכולים לסכן אותי, בקיצור "ילדה טובה גדולה אמיתית"!!!!.(פעם קראו לזה "יורמית"- אבל אינני מרגישה נראית או משדרת "יורמיות".) ולאמר לך משהו?? אין לי שום בעיה עם זה. מצפוני נקי ושלם. מדוע את בכלל משתמשת במילה "סמרטוט"?? היא בכלל לא רלבנטית. לדעתי, "סמרטוט" פרושו: תלוי ותלותי, מחוק,חסר עמוד שדרה, ועוד. את לא רוצה לאמר לי שזה מה שאת מרגישה....נכון???. כמו שאת מתבטאת בפורום ונקראת על ידי,גם בין השורות - את אחללללה!! שמעת? את אחללללללה. כל טוב לך ש נ ה ב

26/01/2002 | 13:26 | מאת: נטע

היי שנהב, אני אישה בשלה ו"מעוצבת" אבל........קצת ילדה רעה. תפסו אותי פעמיים נוהגת במהירות מופרזת. רק על 115 קמ"ש, בערך...... אני מעשנת [פוי, מסריח] שותה לפעמים משלמת מיסי עיריה תמיד באיחור.... כנ"ל חשבון חשמל.... אבל מה - גם קצת טובה כי: 1. לא נמשכת לנשואים, לא אוהבת להיות כינור שני...... 2.מתפרנסת בהגינות, לא מגלגלת כספים בבורסה ואין לי חשבון בשוויץ. 3. לצערי הורי נפטרו כשהייתי ילדה, כך שאין לי הורים לבקר. אז אני "טובה" או "רעה"?

26/01/2002 | 14:58 | מאת: ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, סטראוטיפים ודעות קדומות על מישהו הם משהו שנוצר, ולא סתם נותר, אלא על סמך פרורי דברים, שאמנם היו רק חלק זעיר מהכלל, אבל הם שנשארו דבוקים לבןאדם. תנסי לזהות את המקורות, ואז לאותת לעולם בהתנהגויות שונות (נניח ביתר אגרסיביות, או בפחות נדיבות, או באסרטיביות, או בתעוזה, וכו' וכו'). בקיצור: תעמתי את הסביבה עם תדמית חדשה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

26/01/2002 | 17:31 | מאת: נזבורה

תודה! נזבורה

26/01/2002 | 23:59 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום וברכה, מה שאת בעצם אומרת זה שאת מאוד תלויה במה שאומרים וחושבים עלייך. הנקודה היא לא ילדה טובה או ילדה רעה. אם היה פחות איכפת לך מה חושבים עלייך ויותר איכפת לך מה את חושבת על עצמך, זה היה משנה את התמונה ואף מאפשר דיאלוג יותר אותנטי עם הפסיכולוגית שלך. תוכן הדיעות של סביבתך עלייך אינו רלוונטי. אני בהחלט יכול לתאר לעצמי שהיה מטריד אותך באותה מידה אם היו אומרים שאת ילדה רעה. אדם הנמצא בטיפול אצל פסיכולוגית "עשר" יכול, לדעתי, להעלות את הדימוי העצמי שלו לרמה שדעת הסביבה לא תיחשב כל כך בעיניו, ואז אוטומאטית דעת הסביבה גם תשתנה לטובה. הרגשת הסמרטוטיות נובעת מהצורך באישור מהסביבה ולא במה שהסביבה אומרת. הייתי מציע לך לעבוד עם הפסיכולוגית על קבלת עצמך כמות שאת. באופן פארדוקסאלי, הקבלה היא-היא השינוי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותראפיסט

27/01/2002 | 12:35 | מאת: נזבורה

לד"ר רובינשטיין, ראשית - תודה על התשובה. כעיקרון אני מסכימה עם דבריך, חוץ מנקודה אחת: אם היו אומרים לי "ילדה רעה" - זה לא היה פוגע בי בצורה כזאת. אמרו עלי במהלך חיי עוד הרבה דברים לא בדיוק נחמדים, ותאמין לי - שום דבר לא גרם לי הרגשה זיפתית כזאת......... אבל בביטוי "ילדה טובה" - לפחות לפי התפיסה שלי - יש משהו כל-כך משפיל, מבטל, מוחק, הופך את האדם לאפס... כל טוב! נזבורה

25/01/2002 | 23:58 | מאת: גלית

הייי ושבת מתתוקה לכן..... כן,מאז שהתגיייסתי נורא עצוב לי ,הרבה פעמים באנשים בהם אני נפגשת יום יום אני מרגישה ממש לא שייכת, הם בשלהם כאילו מכירים שנים... אני מרגישה שונה מהם... מה עושים? נורא מדכא אותי לחזור יום ראשון.....לא רוצה!!!!!!!!!!!1 1. אני מרגישה במקום הזה כבידות. 2.אני מרגישה בודדה לא שייכת איתם. 3.אין לי מה לדבר איתם..ממש כך.... גם כשאני רוצה תמיד ממתווצר מצב שהם מדברים הרבבבבההההה יותר מימני... מה עושים,זה הרבה שנה ותישע להעביר........ככה בהרגשה כזו... תודה לכם....

26/01/2002 | 00:23 | מאת: איתן

תגידי גלית את בכלל קוראת את התשובות שענינו לך????? עניתי לך כבר 3 פעמים ואת רק כותבת וכותבת וכותבת אבל להתיחס את לא מתיחסת אז ברגע שתחזרי אחורה ותיקראי את התגובות ותיתיחסי להם אני אתיחס אליך!!! איתן

26/01/2002 | 04:06 | מאת: נזבורה

היי גליתוש! מי אמר שאת צריכה לדבר הרבה? מי אמר שכל המרבה בדיבורים - הוא החכם יותר? כבר אמרו גדולים וחכמים ממני ש"סייג לחכמה - שתיקה" - כלומר: לפעמים החכמה היא דווקא לשתוק ולא לקשקש על כל דבר מבלי לחשוב. תקשיבי לשיחות של האנשים סביבך, תראי להם שמה שהם אומרים מעניין אותך - ואת בוודאי מבינה שהכוונה היא לא להסכים באופן עיוור לכל מה שהם אומרים. הכוונה היא ליכולת להקשיב - ותאמיני לי, זה חשוב לא פחות מאשר לדבר. וכשתרגישי שיש לך משהו לומר או לשאול - ובוודאי ישנם גם רגעים כאלה - אז תאמרי מה שיש לך לומר. תנסי את זה, ואז מבלי שתרגישי תהפכי לחלק בלתי נפרד מהחבר'ה בבסיס שלך. ממשיכה להחזיק לך! נזבורה

26/01/2002 | 16:06 | מאת: HERA

גלית, סתם בשביל הסקרנות - את קוראת את התשובות שמשאירים לך פה??? 1. לגבי יום ראשון (מחר) - אין לך הרבה ברירה, נכון? להסתבך בגלל "הברזה" עם הצבא זה לא נעים. אומנם זו עדיין לא עריקות, אבל לצבא זה לא ממש משנה. 2. איפה, לדעתך, לא תרגישי כבדות? 3. לגבי השייכות... את לא נותנת לעצמך ולהם זמן... את פוסלת הכל לפני שיש הזדמנות כלשהי להתפתחות חיובית.

25/01/2002 | 20:42 | מאת: נינה

אני בת 20. לפני חצי שנה התחלתי לשכב עם בחורה ולפני זה היה לי חבר שנתיים ולא חשבתי כלל בכיוון של בנות. עכשיו אני שמחה, ולא רוצה גברים בכלל. האם אני לסבית? יש לי פחדים שאני לא אוהב אף גבר ולא אמשך, או שאם אוהב אותו אני לא אוכל לשכב איתו. כיום קשה לי מאוד למצוא גבר שאני נמשכת אליו.

25/01/2002 | 21:35 | מאת: סטריייט

נינה שלום את שואלת אם את לסבית. ברור שאת מאוד נהנית מקיום יחסי מין עם בחורות ולכן את או לסבית או דו מינית. ברור שאם את דו מינית ותרצי למסד קשר עם בחור תצטרכי לספר לו על כך. ברור שלא תוכלי לחיות בו זמנית גם עם בחיר ליבך וגם עם בחירת ליבך. אם תגיעי עם עצמך למסקנה שנשים זה מספיק אז גם תוכלי לנהל זוגיות עם חברה וגם ללדת ילדים בהפריית זרע. אם התחלת לשכב עם בחורה כנראה שזה מה שחיפשת ואם טוב לך ואת מאושרת אז תצפצפי על מה שהסביבה אומרת ותבחרי בבת זוג. עבור סטרייטים קיום יחסים בין שתי בחורות הוא דבר שמעורר את האנדרנלין וכנראה שיש הרבה יותר פתיחות והבנה ללסביות מאשר להומוסקסואלים בהצלחה והרבה סקס תודה סטרייט

26/01/2002 | 09:31 | מאת: רונית

היי נינה גילי כפול מגילך. למרות שאין לי ולא היתה לי משיכה לנשים, לאחרונה חולף לי לא פעם בראש הרצון להתנסות ולחבק וללטף אשה, ובוודאי שגם לקיים איתה יחסי מין. אינני רואה ברחוב אשה ו"נדלקת עליה", אינני מפנטזת על אשה בלילה, אבל בהחלט מרגישה שייתכן ומאוד היה לי מתאים, להתעלס באהבים עם אשה עדינה, מפנקת, שאיננה אגרסיבית. (גם אני כזו). חייבת לציין שאני נהנית מאוד ביחסי מין עם גבר, ומאוד ייתכן שגילי, עליו אומרים שהוא הגיל של הנשיות בשיאה, ופתיחותי לנושא, הם אלה שגורמים לי לרצות ולהתעלס עם אשה. לשאלתך- האם את לסבית? אינני מומחית גדולה. אבל מישהיא פעם אמרה , שכשאשה מתאהבת באשה, והיא מסופקת מבחינה נפשית ומינית מהקשר איתה, קשה לה לחזור לעולם הגברי. אינני יודעת עם זה נכון. אשמח לשמוע תגובתו של מומחה. שבת שלום רונית

26/01/2002 | 15:06 | מאת: ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, זהות מינית היא עניין שמושפע מנטייה גינטית, מתהליך עיצוב חברתי-חינוכי, וממידת התגמול בעקבות התנסות מעשית. החלקים היותר "שבריריים" ומתחלפים הם השני והשלישי. לכן, ענייני ההתנסות שלך נתפסים מבחינה מקצועית כסבירים. תחושתך הנוכחית לגבי הזיקה הטבעית לבנים יכולה להשאר, או להתחלף. תקופת הצמיחה והלמידה האישית אינה מזיקה! כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

26/01/2002 | 16:16 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום נינה, אני מצטרף לדבריו של ד"ר אברהם. אוסיף רק שאחת השאלות המרכזיות שאת צריכה לשאול את עצמך היא האם בתקופה שהיה לך חבר אכן נמשכת לגברים, או שעשית זאת משום שכך מקובל וכך מצפה ממך החברה/סביבה. אם לא הרגשת כל משיכה אל גברים, וקיימת את הקשר איתו על מנת לרצות את סביבתך, ייתכן מאוד שהחלק ההטרוסקסואלי שבך, הנמשך אל גברים מודחק במידה כזו שמה שאת מרגישה הוא רק את המשיכה לנשים. במקרה כזה, עלייך לקבל את עצמך כלסבית, אם בעזרת עצמך, קבוצת תמיכה או בעזרת איש מקצוע פתוח לנושא. אם, לעומת זאת, הייתה לך משיכה לגברים כשהיה לך חבר, ייתכן מאוד שהיא תופיעה שוב, אך כאן, שוב, אני מצטרף לדבריו של ד"ר אברהם: את צוברת כרגע לפחות התנסות חיובית עם אישה וככל שתצברי התנסויות כאלו, בהנחה שהן תהיינה חיוביות, המשיכה לגברים תישאר אפסית. שאלת המפתח היא מה מפריע לך בהיותך לסבית: הסטיגמה החברתית המתלווה לכך בלבד? אם התשובה לכך היא חיובית, אני ממליץ לך לפנות לקבלת עזרה בקבלת עצמך, משום שאם המוטיבציה היחידה היא רק "להיות כמו כולם" הסיכויים לחזק את המשיכה לגברים, אפסית והצורך לרצות את הסביבה הוא, אגב, מניע לא בריא בהרבה תחומים אחרים.בכל מקרה, על אף התנסותך עם שני המינים את עדיין צעירה ובתקופה פלאסטית מבחינה התפתחותית וההתנסות הממשית שלך בחיים תוביל אותך, אם תאפשרי זאת. נדמה לי שאת עושה זאת כבר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותראפיסט

25/01/2002 | 16:06 | מאת: נועה

יש לי בת בגיל 15. היא מתלוננת באופן קבוע על כאבי ראש, בטן וכו. עשיתי לה בדיקות דם ושתן והכל יצא תקין. איך אני יכולה לדעת אם הכאבים נובעים ממצוקות נפשיות או שבכל זאת יש לה משהו.? הילדה מאוד מופנמת ולא מספרת כלום ממה שהיא חווה ומרגישה. היא נמצאת שעות בחדרה לבד. יש לה חברות בבי"ס והיא אהודה ומקובלת. אני לא יודעת מה לעשות וצריכה עיצה.

25/01/2002 | 17:00 | מאת: HERA

נועה שלום, אם בבדיקות רפואיות נשללו כל האפשרויות, כדאי לפנות לפסיכולוג. כאבי ראש ו/או בטן ממושכים יכולים להעיד גם על חרדה. HERA.

25/01/2002 | 17:58 | מאת: זיוה

מי את?

25/01/2002 | 23:38 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נועה שלום כדי להגיע לסיכום עם רופא המחלה לשלילת בעיה רפואית. במידה ויש צורך כדאי לפנות לחוות דעת נוספת. אם הגעתם או תגיעו למסקנה שהבסיס הוא נפשי כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי מתאים. אחת הדרכים המאפשרות כיסוי כל האפשרויות היא פניה למחלקה פסיכולוגית בתוך בית חולים כללי. למשל מרפאת הילדים והנוער בבי"ח איכילוב (אם אתם גרים במרכז) או בית חולים דומה. במסגרת כזו יותר קל לבדוק הן את הנושא הרפואי והן את הפסיכולוגי תחת אותה קורת גג. בברכה ד"ר אורן קפלן

25/01/2002 | 15:51 | מאת: זיוה

אני לוקחת כבר שנתיים 5 סרוקסט ליום + 2 ליתיום. אני מרגישה נהדר וכל החרדות והפחדים נעלמו. עליתי במשקל 15 קילו שזה רע. למה הסרוקסט גורם לעליה במשקל? רציתי לדעת עם הכמות מוגזמת. ?את התרופות נותן לי פסיכיאטר.

25/01/2002 | 17:58 | מאת: "אור

שמן זה יפה!! אז מה הבעיה??

27/01/2002 | 10:17 | מאת: דר' עמי אבני

זיוה שלום 5 סרוקסט ליום זה בהחלט הרבה יתכן ויש הרגשה שפחות אינו מספיק לך לגבי משקל - ניתן לשקול החלפת התרופה בתקוה למצוא תרופה אחרת שתגרום פחות לך לעלות במשקל (גם ליתיום וגם סרוקסט עלולים לגרום במגוון מנגנונים כולל צבירת נוזלים) אין לשנות תרופות אילו לבד שכן לולה להגרם החרפה במצבך ! בקצור אנא פני לפסיכיאטר המטפל בך בברכה עמי

25/01/2002 | 11:16 | מאת: מיכל

בוקר טוב, מה שלומך היום? אני מבינה ששוב יש בעיות במייל............ או שטעות בידי:)) שלחתי מגילה וחצי. מיכל.

25/01/2002 | 15:04 | מאת: איתן

המייל בסדר פשוט למדתי בבוקר ואני עכשיו כאן. איתן

25/01/2002 | 11:12 | מאת: TONI

שלום, הצגתי שאלה לפסיכיאטר ומשום מה ענו לי אנשים מהפורום, ועדין לא קבלתי תשובה מהמומחה: 1.מהן התרופות החדישות ביותר לטיפול בדכאון וחרדה? 2.אפשר לקבל אותן גם בגיל מבוגר {50}? 3.סרוקסט יכול לגרום להתאבנות בידיים ותחושת זרמים ואי נוחות בגוף? ואם כן, צריך להפסיק עם הכדור? 4.יש מחקרים חדשים על התרופות האלה, האם גורמות לפגיעה במוח או בלב, אחרי יותר משנה? תודה

27/01/2002 | 10:19 | מאת: דר' עמי אבני

טוני שלום התרופות החדישות יחסית בארץ - אפקסור, איקסל , סרזוניל 2. כן 3. בדרך כלל בהתחלת טפול כלשעצמו לא סבה להפסקה 4. לא ידוע על נזק מצטבר בברכה עמי

25/01/2002 | 00:38 | מאת: רפאל

אני סטודנט. אכתוב בקצרה. יש מצבים בהם אני רוצה ללמוד אך אני לא יכול להתרכז ,יש לי דחפים מסוימים שגורמים לי לקום ולבדוק אם הדלת או האש סגורים (למשל), לפעמים יותר מפעם אחת , בעוד אני יודע שהכל תקין,דבר זה מפריע לי. זאת דוגמא קטנה אך זה מתבטא בעוד הרבה מצבים. אני רוצה בכנות לדעת אם יש לזה פתרון ומהו. בתודה מראש.

25/01/2002 | 00:40 | מאת: HERA

רפאל, אם אכן מדובר ב - OCD, יש לזה פתרון. בד"כ הטיפול משולב: פגישות עם פסיכולוג ומקביל טיפול פסיכיאטרי... בשביל להיות בטוח לחלוטין באבחנה, מומלץ לפנות בכל מקרה לפסיכולוג... HERA.

25/01/2002 | 11:04 | מאת: לימור

יש לך חרדה ספציפית מאש?

25/01/2002 | 16:58 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רפאל, בהחלט יש מקום לאופטימיות. הדור החדש של התרופות האנטי-דיכאוניות מסוג SSRI (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסאט וכו') הוכחו כיעילות בטיפול בהפרעות כפייתיות מהסוג שאתה מתאר. אני ממליץ לך לפנות לפסיכיאטר לצורך טיפול תרופתי מתאים. ייתכן שעם הקלת הסימפטומים הכפייתיים כדאי יהיה לשקול גם טיפול פסיכותראפויטי ע"י שיחות בשילוב עם הטיפול התרופתי. התייחסות תיאורטית יותר לתופעה תוכל למצוא בצורה עממית בדף הבית שלי שכתובתו www.yofi.co.il/health אך הצעד הראשון שיש לנקוט בו הוא פנייה לרופא פסיכיאטר לצורך התאמת טיפול תרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותראפיסט

אני לא יודעת מה לעשות. יש לי אח שלא מזמן הייתה לו התמוטטות עצבים ואמרו שהוא סכיזופרן. הוא לוקח כדורים וחוץ מזה הולך לטיפול אצל פסיכולוג רק פעם בשבוע. אבא שלי בשלב של הכחשה ואומר שהכל עניין של קליק אחד והוא יחזור להיות נורמלי - זאת בעזרת חום ואהבה שנקרין לו. המצב במשפחה שלנו על הפנים. כאשר אחי נמצא בבית ישנה אוירה קודרת ואף הוריי מסתכסכים יותר מבעבר. הפסיכולוג אומר שלא יהיה טוב לו לשלוח אותו למוסד כי אז הוא יתדרדר ואף יישן יותר מאשר הוא יישן בבית. רציתי לשאול אם יתכן שעדיף שישאר בבית למרות ההשפעה וההרס למשפחה? וכן האם יתכן שמספיקה רק פגישה אחת בחודש עם פסיכולוג?

25/01/2002 | 16:35 | מאת: ד"ר גידי רובינשטיין

שלום מעין, אני מבין שהמצב בבית קשה. אשפוז פסיכיאטרי יכול לעזור במידה רבה כשהוא קצר. צודק הפסיכולוג שטוען שחזרה לאשפוז עלולה להחמיר את מצבו של אחיך. גם ממחקרים וגם כמי שעבד כ-10 שנים בבי"ח פסיכיאטרי, אני יכול להעיד שאשפוזים חוזרים ונשנים הם בעלי השפעה מנוונת, יוצרים פאסיביות אצל החולה ומקצרים את תקופות ההחלמה היחסיות בין אשפוז לאשפוז. אינני יודע בן כמה אחיך וכמה זמן הוא חולה. במקום אחד בפנייתך את כותבת שהוא נפגש עם הפסיכולוג פעם בשבוע ובמקום אחר, פעם בחודש. באופן כללי, ידוע גם שחזרה של החולה למשפחתו אינה מיטיבה עמו ומגבירה את סיכוייו לאשפוזים חוזרים. עובדה זו, בנוסף לכך שנוצר מתח משפחתי רב, מעוררת אולי את הצורך בטיפול משפחתי, שבו כל בני המשפחה נפגשים עם המטפל, יחד עם החולה, כמובן ונעשה ניסיון להגיע לשינוי במערכת כולה. מעבר לכך, בינך לבין עצמך - ברור שמצבו של אחיך אינו מרנין, אך כדאי לך לברר איך מצבו של אחיך משפיע עלייך, מה עושה לך האווירה הקודרת, מה הדברים האלה מעוררים בך אישית. בנוסף, אני מציע לך ולמשפחתך לפנות לאחד מסניפי אנו"ש הקרוב למקום מגורייך, בעזרתו תוכלו להתמודד עם המחלה של אחיך ולהיעזר באנשי מקצוע ובבני משפחה אחרים שעוברים אותה חוויה כואבת. אם אביך נמצא בהכחשה, נסי את לפנות ראשונה. לעיתים קרובות, שינוי של רכיב אחד בתוך המערכת המשפחתית - במקרה זה את - מחולל שינוי במערכת כולה ופותח פתח לשאר בני המשפחה להיעזר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין פסיכותראפיסט

24/01/2002 | 23:59 | מאת: טלנובלה

מה שלומך היום ??

25/01/2002 | 00:20 | מאת: HERA

אם אני בהאזנה... פעם היתה לי חלוקת קשב... היום כבר לא. אבל אני כרגע בהאזנה... מה שלומי היום, אני חושבת שכתבתי על זה תחת הכותרת "עוד גזור ושמור"...

24/01/2002 | 23:54 | מאת: מעין

אני לא יודעת מה לעשות. יש לי אח שלא מזמן הייתה לו התמוטטות עצבים ואמרו שהוא סכיזופרן. הוא לוקח כדורים וחוץ מזה הולך לטיפול אצל פסיכולוג רק פעם בשבוע. אבא שלי בשלב של הכחשה ואומר שהכל עניין של קליק אחד והוא יחזור להיות נורמלי - זאת בעזרת חום ואהבה שנקרין לו. המצב במשפחה שלנו על הפנים. כאשר אחי נמצא בבית ישנה אוירה קודרת ואף הוריי מסתכסכים יותר מבעבר. הפסיכולוג אומר שלא יהיה טוב לו לשלוח אותו למוסד כי אז הוא יתדרדר ואף יישן יותר מאשר הוא יישן בבית. רציתי לשאול אם יתכן שעדיף שישאר בבית למרות ההשפעה וההרס למשפחה? וכן האם יתכן שמספיקה רק פגישה אחת בחודש עם פסיכולוג?

25/01/2002 | 07:41 | מאת: ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, משפחה תומכת, ותקווה אישית - מאד מייצבת ומשפיעה על חזרה למצב נורמלי לגמרי, כי הרי מדובר במחלה עם התפרצויות, שיכולות גם להעלם. השהות בבית, אם כן, עדיפה. מפגשים פסיכולוגיים מותנים ביציבות יחסית של הנועץ, ויתכן גם כי קצב מהיר מדי יעורר ריגוש יתר. הכל תולי בסיטואציה. תוכלי להוועץ עם הפסיכולוג. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

27/01/2002 | 10:22 | מאת: דר' עמי אבני

מעין שלום לא ברור לי מה מסגרת הטפול בה הוא נמצא ומה מצבו בהנחה שהאבחנה ברורה - אם הוא עדין פסיכוטי פעיל (חשדן מחשבות שווא הזיות וכו) קרוב לודאי הוא זקוק למעקב פסיכאטרי צמוד עד שהתועפות יחלפו מעקב של פסיכולוג מדי חודש לא נשמע לי לענין לאור תאור הקשיים בבית אנא פני ליעוץ לפסיכאטר לגבי מה כדאי מה לעשות בברכה עמי

24/01/2002 | 23:52 | מאת: עדי

כבר אין לי כוח לכלום, אין לי כוח לקום מהמיטה או סתם לדבר עם מישהו כאילו החיים שלי נעצרו. יש לי בעיה עם אוכל, אני יודעת שאני לא אוכלת מספיק, אבל באמת שלי זה לא מפריע ובכל זאת זה חלק נורא קטן בחיים, ודווקא אותו אני לא רוצה לשנות ודווקא אותו אחרים כן רוצים. איך אני אמשיך ככה? אין לי כוח לכלום, מן ריקנות כזאת שהייתי נותנת הכל בשביל שתעלם. דווקא כשאני רוצה שיניחו לי, שאוכל להיות קצת לבד, אז נזכרים כולם להתיחס וכשאני רוצה איזשהו יחס, תשומת לב, אז היא תמיד שלילית וזה תמיד נגרר למריבות בעיקר על אוכל. יש למישהו עיצה מה אני יכולה לעשות כדי להרגיש קצת יותר טוב? עדי

25/01/2002 | 00:03 | מאת: HERA

עדי, לכתוב על האוכל שזה חלק נורא קטן בחיים זו ה-כ-ח-ש-ה! למה? כי אם לא אוכלים כמו שצריך לאורך זמן, בסוף אין חיים... ואולי לזה את חותרת באופן לא מודע? מאוד הגיוני שאת נושא האכילה את לא תרצי לשנות, אבל הסביבה כן... כתבת בעצמך - לך זה לא מפריע... אבל הסביבה רואה שמשהו לא בסדר. ביו אם הם מבינים שהאוכל הוא הבעיה, ובין אם לדעתם האוכל הוא סימפטום למשהו אחר. תנסי לעשות אם האנשים שסביבך דברים שלא קשורים לאוכל... באותן פעמים שבהן את מרגישה שאת זקוקה למעט יחס ותשומת לב, תהיי איתם תשוחחי איתם אבל בלי להזכיר את נושא האוכל... למרות שזו גם הכחשה מסוג מסויים. עדי מה יגרום לך להרגיש יותר טוב? הקשר שלך עם עצמך או הקשר שלך עם הסביבה? ברור ששניהם צריכים להיות בריאים... אבל עכשיו, כששניהם לא משהו, מה יותר חשוב לך?

25/01/2002 | 00:07 | מאת: adi

הרה, יש בזה משהו... עדי

25/01/2002 | 00:12 | מאת: עדי

הרה שלום, ברור שהקשר שלי עם עצמי חשוב לי יותר, אבל שני הקשרים גם עם הסביבה חייבים להיות ביחד, מקבילים, אי אפשר גם לחיות חיים נטולי קשרים עם אנשים מבחוץ כרגע, גם הדברים שעושים לי טוב אני לא מסוגלת לעשות, כי אין לי כוח ואין לי חשק לכלום. עדי

25/01/2002 | 07:33 | מאת: ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, תכנית גמילה יכולה לסייע, כשבתוכה הרבה דברים של עשייה שחיוביים לך, אבל גם סנקציות שאת מקבלת מראש לכבד. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

24/01/2002 | 23:00 | מאת: שלי

האם מישהו יכול להמליץ לי על פסיכולוג שמומחה בחרדות? (לא פסיכיאטר) תודה

25/01/2002 | 07:34 | מאת: ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, שלח למייל האישי שלי כמה פרטים על התופעות שאתה חווה, וכן את מיקומך בארץ, ואנסה לתת הכוון. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם