פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בת 24 ויש לי לחץ שאומרים לי לכי תעשי ספורט אני לחוצה מזה וגם לצאת מהבית לקנות דברים כל דבר שהוא דורש מאמץ או ללכת למקומות שיש בהם חברה וכאלה ואני לא יודעת מה לעשות יש לי פסיכולוגית מה אני אמורה להגיד לה כדי שאני יוריד את הלחץ הזה

בןקר מבורך גאולה הלחץ ברחובות וכל מה שקורה בחוץ היום משפיע לרעה על המון אנשים שלא רגילים למהומות כאלה את רק צריכה לשתף את המטפלת שלך במה שכתבת כאן יעזור לך בשיחה עימה יקל עליך מאוד גמני לא סובלת את כל מה שעובר כיום כל ההמולה שסביבנו רעש אין סופי דברי ספרי ותפרקי את כל הפחדים שלך חטולית

זה לא קשור למצב אני לא אחת שיש לה חרדות פשוט המצב הנפשי שלי לא מאפשר לעשות בנוח ספורט כל הזמן נילחצת שאני יעשה יותר ויותר...

אני לאחרונה אוכלת כל הזמן בלילות וגם בבקרים ובמהלך היום אני לא יכולה בלי אוכל זה מרגיע אותי באמצע הלילה אני קמה ואוכלת כי אני לא יכולה להמשיך לישון בלי לאכול ככה כמה פעמים הפסיכולוגית אמרה שזה בגלל שאני במצוקה ואני אוכלת אני מבטאת את זה באכילה אבל אני לא יכולה לאכול כי אני לוקחת תרופות וזה משמין אותי אני חייבת למצוא פתרון כדי שאני לא יתנפל על אוכל ואני לא יודעת מה להגיד לפסיכולוגית כדי שתעזור לי כי אני לא נהנת מכלום רק מאוכל אני לא מרגישה הנאה זה לא דיכאון זה פשוט כי אני צריכה להתחבר לעצמי ובקשר לפן החברתי אני לא רוצה לדבר עם אנשים לפעמים אני מכריחה את עצמי בכוח לדבר ואז מפסיקה מהר את השיחה נגיד עם חברה אני מדברת רק עם המשפחה יותר קל לי לדבר איתם ,למה?אשמח שתייעץ לי מה אני אמורה לדבר עם הפסיכולוגית כדי שאני יטפל בבעיות האלו ותודה על ההבנה....

בוקר טוב לאה המצב המלחיץ בו את נמצאת גורם לך לאכול כל הזמן מפני שאוכל מרגיע זה רק עכשיו מצב תקופתי או מצב קבוע? למעשה הכי קל עבורך לדבר עם הפסיכולוגית על כל מה שאת עוברת לשתף אותה כדי שתוכל לעזור לך בהצלחה רבה חטולית

זאת אני היי כן זה מצב קבוע זה תחליף לבן זוג האוכל שאין לי מישהו שאני מדברת איתו אז אני אוכלת...

אין לי מושג מי עוד נוכח פעיל כאן, לא פעם חשבתי לוותר, ואולי. אבל כן אתמיד, בינתיים, ככל שאוכל, להשמיע את קולי בעולם המציאותי. גם מבחינה פוליטית. ולעשות כן נחשב עבורי להישג. קולי חרישי מאד ומוצנע. כך הוא לכאורה מוגן, אבל, כנראה, גם פחות נשמע, או שפחות מאמינים לו. טראגי משהו. ובאה חברה מהעבר, שיודעת כמה כואב גם בגוף, לעתים כואב מאד עד כי אזחל, ובאה ונוזפת בי, שבחרתי בקשיי להילחם את מלחמתי ולנתב את משאביי לתקופה ההיסטורית שאנו עוברים ופגישת קפה וקשקושים איתה לא יצאה לפועל. פחות קל לי לראות אותה כחברה כרגע. מייצג כל כך את השסע. ובמקביל ידיד טוב חולה סרטן כבר שנים בסטייג' 4. ודאגתי מצטרפת. רופא הנפש שלי ואנשים נוספים חוזרים ומדגישים את ההתמדה והעקביות והחלקיות. מבינה. שבת שלום, אנשים. סוריקטה

סוריקטה אהובה טוב שאת מתמידה אני תמיד מרגישה שהשגרה שומרת עלי. וברקע החיים עם כל המורכבות והכאבים. מרגישה שאני נלחמץ כל הזמן ושום דבר לא בא או קורה כפי שהוא כפשוטו. שלך שירה

מעניין שאולי דווקא עם שינוי השגרה אצלי, וזה מוזר מאד לעבוד באופן חלקי ולא במשרה מלאה פלוס פלוס, התפנתה עבורי האפשרות להתמיד במשהו שהוא כאן ועכשיו והרגע. מה שלתפיסתי בעל חשיבות מכרעת בקנה מידה משמעותי מאד. חשבתי שאולי אוכל להגיע לאיזו התעסקות מכוונת מטרה עם תנועתיות של הגוף, או כיוון יצירתי המוכר מהעבר - אלו לא התרחשו. אבל קורים דברים גדולים בחוץ, ולהזדמנות הזו אני בוחרת להצטרף יותר ויותר. בעידוד רופא הנפש. לא ניתן לזהות כאן מי אני, אבל ראו 'אותי' בכמה וכמה מקומות בתקשורת. יש משהו בסדר יום ששומר לפעמים שנישאר איכשהו על המסילה. כנראה שכך הוא עם נפשות מורכבות. פחות מרגישים את ה'פשוט' וה'קל' וה'שטוח'. נראה לי שכן קיימים שפע של דברים שהם 'פשוט קורים' ואינם מובנים מאליהם עד שנתקלים בבעייה ואז מבינים מה היה ואיבדנו, או עלולים לאבד. המציאות פה מייצרת מצבים בהם אנשים נפגשים גם מחוץ למסגרות התחומות והקבועות בהקשרם מאד מסוימים. מעניין. דואגת לך מאד, וגם לך אביב, טוב שבאת, מאד מאד. איתך, איתכן, סוריקטה

שירה יקירה, אליך הופנתה ההודעה שכותרתה 'יום חמישי'. כל כך מצטערת שאיכשהו נעלמה הפנייה. היא, כמובן, עבורך. סוריקטה

תודה, אודי.

תודהההה שאת מתמידה גם כאן תודה עלייך קרן שמש חיבוק

היי לכולם לפעמים נכנסת מתקשה להכיל לקרוא להבין להיות כאן או בכלל המון דברים עוברים עלי בשנה וחצי האחרונות . חלקם מדהימים טובים ,יש שיגידו אושר גדול ( לא מרגישה כלום ) המון דברים מפרקים ,אמא , עבודה שהתחלפה בריאות שלי של בן זוגי ...כאילו חזרתי אחורה שנות אור...נאספת לתוך עצמי , ללא רשת מגן או בטחון כבר הרבה זמן שהורדתי פגישות מהמטפלת , הרבה זמן שמתכננת איך ליצור את ההפרדות שלייה , הקטע הכלכלי הכריח אותי לבצע , זה לא פשוט בתוך הכאוס להיות לבד בלי שהתכוונתי ...לא יכולה גם לכתוב , מנסה להחזיר לי מקומות כמו כאן שהיו לי רשת בטחון , מתקשה ... אז הנה שיתפתי קצת מתוך מה שעוברת , מנסה להאמין שהכל לטובה שמכל משבר אצמח . זוכרת שבסוף כל גל מגיע לחוף שקט וקטן אבל האמת שכבר נגמרו לי הכוחות לגלים ולסערות אני עייפה מהחיים ..סליחה שלא ממש מביאה כוחות .

אביב יקרה טוב שבאת. היית חסרה כל כך מבינה את הקשיים והבלבול, את האילוצים לעומת הצורך האמיתי והבדידות הגדולה בתוך כל זה, התחושה שצריך להלחם כל הזמן והכוחות שאוזלים. ןבכל זאת אנחנו כאן. טוב שבאת אביב איתך שירה

אביב יקרה מצטערת שכל כך קשה ואת צריכה להפחית בפגישות בגלל כסף.... מוכר כל כך... לי זה מכעיס כל כך... שאין מספיק עזרה בשבילנו.. האמת שהתגעגעתי אליך.. לא שזה עוזר במשהו..

טוב שבאת, אביב, חשבתי המון מה לומר, ואולי פשוט להושיט יד. יכולה לחשוב לי מה אמור להיות האושר הגדול שהזכרת וכלל אינך מצליחה להרגיש. היעדר הגישה לרגש הצפוי מובן ומוכר מאד. אם הכיוון הוא מה שאני חושבת עליו, אז גם אני כמהה להרגשה הזו, של היות את שתיארת, למרות שכפי שאת יודעת היא בכלל לא ריאלית במשש עבורי, אבל מאד מעניין שיש הרגשה כזאת ואני רואה בה את הרצון להנות ממשהו מבלי לקחת עליו המון אחריות, אלא לקלוט רק את הרוך מתוכו. הטוב שידלל את המון הרעלים, שלעולם לא יפוגו, בפנים. גם חושבת שיש גבול לכמה משברים ניתן לעבור, בוודאי כל עוד את מותשת ממהמורה שהתרחשה בצפיפות ממש. מצד שני, גם קצת מפחיד לחשוב שמה נעשה אם יהיה שקט. איך נסתדר. עצוב לשמוע על עניינים בריאותיים אצלך ואצל בן הזוג. אוף גדול. והאבל על אמא יחסית טרי עדיין. רוצה להאמין שזו אינה חזרה לאחור, ושישנם כלים שנרכשו, אבל כן, צריך כוח לגשת אליהם ושגם הראש יאפשר. והשנים מחלישות. ומנסות להתאזן. בשורה תחתונה - הלוואי ויהיה מעט מנוח. הלוואי. חיבוק, איתך, סוריקטה

אביבוש אהובה מקומך כאן שמור תמיד והשמחה לראות אותך איתנו מחממת את הלב כל פעם מחדש רשת הבטחון שלך גם תמיד נשמרת כאן עבורך בואי הביתה אהובה שאת כולנו כאן איתך תמיד חטולית

אביבוש יקרה, מובן..יש לך כלים אך לא ללכת לטיפול בגלל כסף..אוףףף מוכר🙄 עוד תקופה מיני רבות..תמיד,תמיד, ישנה תקווה.

עצוב התרגשתי בהבנה ,שכולכם כאן הגבתם לי נתתם מזמנכם מחשבות חיבוק יד עוגן ורשת בטחון . אז למה עצוב כי אני לא מרגישה כלום זה מטורף עד כמה עולם הרגש שלי מנותק אז תודה באמת תודה מכל הלב על כל מילה אני אכנס שוב לקרוא לנסות להתחבר . אוהבת אותכם אביב

שלום רב, אני מרגישה שבעלי מספק לי אחד משני מצבים: כשהכל בסדר הוא מקסים, כל הזמן רוצה לחבק, לאהוב, לתת תשומת לב. אבל ברגע שאני אומרת משהו שנשמע בעיניו כביקורת על התנהגותו. גם הכי קל שיש. למשל "קבענו בארבע, למה באת בחמש? זה לא בסדר". הוא נעלב קשה, שותק, מתנתק. שתיקה עם אנרגיה קשה וזה לוקח כמה ימים לחזור לעצמו. אנחנו ככה כבר הרבה שנים אבל הבריאות הנפשית שלי כבר קורסת מזה. הייתי שמחה לשמוע עם מה אני מתמודדת.

רק לומר. מתה מפחד ממה שקורה במציאות שלנו. סוריקטה

מובן..... נשמע לפעמים כמו שטיפות מח שעשו לכולם. רב האנשים לא מבינים לצערנו, מביעים דעה בלי להבין וזה אכן מפחיד. מה נשאר? תקווה שיהיה טוב..תקווה.

מתה מפחד, אבל יצאתי החוצה כמו גדולה. אם זה הישג של הטיפול - נאה הוא. סופ"ש נעים. סוריקטה

עצוב אבל יש במציאות עוד גוונים אתך בלב

החיים ממש רועשים לי אין טיפת שלווה ולא שקט אחי וגיסתי ביקרו בארץ שבוע לאחר שהנכדה של אחי עזבה לשם שינוי אחי היה יותר מתחשב מתמיד (נס ?) לא הסכמתי לישון בבית הרוחות שם הם התארחו כהרגלם .. כשהגענו לשוחח על הנכדה שלהם אמרו שהם לגמרי מבינים את המצב גם בבית היא מתנהגת כך ! ומאז הכל סובב סביבי רק בצעקות ..בפרצופים מקומטים בטענות הם כבר חזרו הביתה זה לא קשור לאחי וגיסתי אלה לכולם הסובבים אותי אם שכחתי משהו למה שכחת אם לא עשיתי משהו שהייתי צריכה מלא טענות אצלי בבית הכל הולך על גלגלים לא יכולה להתנהל כאלו אני הולכת על ביצים!! הדיירים שלי כנראה מחפשים דירה אז למה שאני לא אדרבן אותם כבר ללכת ?? טענות אלי כאלו שיש לי כוח להכנס לתוך הדבר הזה ואני אשכנע אותם לעוף מהבית מה נסגר איתם ??? מישהו כאן שוכח שזה גם הבן שלי???? והנכדים החדשים שומעים את כל הצעקות והמריבות האלה דרך דלת החדר שלהם ולמחרת נצמדים אלי עם מבטים מסכנים כאלו שהחיים שלהם תלויים בי!!! למה למה רק רציתי לעזור מה ביקשתי סך הכל רק קצת שקט בבית אין שקט ברחובות אין שקט כולם חוזרים מהעבודות שלהם עייפים מכל הימים העמוסים שלהם ותקועים עם ההפגנות ואני אמורה לקבל את כל העצבים שלהם ככה כאלו לא קרה כלום ?? הפכתי לשק "איגרוף" מילולי כמה קשה לקבל שקט המוח שלי נהיה מעורפל מרוב לחץ וחוסר שינה משווע בבקשה רוצה קצת שקט !! חטולית

הי חטולית, יש לי רעיון שנשמע מצחיק, גם אם לא ייושם, אולי יעלה חיוך - קחי זמבורה, מגפון וכיו"ב, נשפי חזק, משל הפגנת-מחית-התנגדת בשביל עצמך ואמרת - די! סוריקטה

יפה שלי באמת העלת חיוך על פני מעצם הרעיון רק שאני לא מסוגלת לשמוע את הרעש הזה גםםםם לו יכולתי הייתי סובלת גם את כל השאר יפה לך יפה שלי ))) חטולית

האם אדם שהתקשה לקחת אחריות על חלקו בקשר זוגי(פאסיבי,הרבה לבקר, מיעט בקירבה ותקשורת מטיבה, הסתגר רבות בתוך עצמו ובתוך חוסר אמונה מיכולת להצליח במערכת הזוגית. חסר אמפתיה ומתן משמעות לבת הזוג)יכול בטיפול פסיכולוגי להתנהל אחרת לגמרי בזוגיות? האם טיפול יכול לגרום לאדם כזה להתנהל לפי הנורמה בזוגיות?

זה לאחר 2 טיפולים זוגיים. אחד ארוך של כמה שנים, ואחד קצר של כמה חודשים. אחריהם קראתי מאמר על בן זוג שאינו מראש רגשות. זה שיקף מאוד את מה שחוויתי. הפאסיביות, הביקורתיות וההסתגרות..לא היה לי פרטנר. ואז הוא לבקשתי התחיל טיפול פסיכולוגי שבו הוא הבין שיש לו בעיה של נכות ריגשית.

ואני תוהה איזו חברה ואיזה דור גדל כאן. שמציק לחלש ופוגע. אולי תמיד היו כאלו. אבל היום יש יותר ויותר גיבוי של הורים לילדים מתעללים... "הבן שלי? לא יכול להיות" או "יש עוד ילדים שילך אליהם הבן שלי יזמין את ה"טובים" הקרובים וכו'" למה???? ואיך מונעים מנער בן 13 לשים קץ לחיו? ולמה החדשות רועשות על רפורמות או נושא אחד ללבות את האש ולא מטפלים בחשוב באמת??? בחינוך? בבריאות נפשית /פיזית? חסר נושאים בוערים??? עצוב ממש!!!! איך מונעים מנער לשים קץ לחיו? האם זו סביבה? מורים? הורים? שמזמן איבדו את השליטה? האם ההורים של הילד הנפגע? ילמדו אותו חוסן? לגשת אליהם כשקשה? לדעתי זה מכלול. אבל מה הכי חשוב? אם ילד ישתף מגיל צעיר לדעתי ישתף גם בגיל ההתבגרות.. חינוך מתחיל מגיל אפס ואפילו עוד לפני.... קשה ועצוב. 😥

אם אנסה למצוא את המשותף והקשר האיתן בין הנושאים אותם הזכרת - אומר כי מדובר בהם, להרגשתי, על אינטגרציה מול פיצול. אינטגרציה (וגם ספרציה אינדיבידואציה) מפותחת ומורכבת יותר ותהליכית. סוריקטה

הי שוב מיכל, הייתי ילדה כזאת - מודרת חברתית, כזאת שהשליכו פיזית לפח אשפה, נעלו בשירותים, הבריחו את כולם ממנה, לא הזמינו לאירועים חברתיים, הפשיטו בתוך אולם רב משתתפים , דיגדגו עד שעשיתי במכנסיים ועוד השפלות למינהן. לא התאבדתי ואני כאן. הייתי הקורבן הזה כהמשך לאותו תפקיד שלוהקתי אליו בבית וגם הזדהיתי איתו, ואיכשהו נראה שזה מאד השביע את רצונה של אמא / החבר שלה. הילדים האחרים, שאת חלקם אני מכירה היום היו ילדים משנראה על פניו בעיניי היום אחלה בתים וגם גדלו להיות אחלה אנשים, אבל אז הם נסחפו עם הזרם. המורים שהיו איכשהו אמורים למלא תפקיד של מבוגר אחראי היו כעיוורים. ייתכן שהאחריות כאן מורכבת ולאנשים קל להסתבך פחות. כך, אולי, גם היום, כעבור חמישים שנה. היום, כנראה התקשורת יותר עוסקת בזה. גם בזה. יש הרבה מאד התעללויות בתוך משפחות והרבה מאד הסתרות וחומות. זה פחות מתוקשר. מכירה את הנושא הכאוב מחבריי שעובדים בתחום הנפש עם ילדים ובני נוער ממשפחות באזורים נפיצים בארץ. סוריקטה

כבר ערב שבת דממה כאן מאז יום שלישי אודי מקווה שהכל בסדר מוזר שכל כך נטוש

היי שירה. לפעמים זה סימן טוב אולי? בכל מקרה אם לא כותבים לפחות מציצים😄

הי שירה, רשמתי לך תגובה להודעה קודמת. מניחה שראית. אני פה, אבל כאן בפורום לעתים עוצרת את עצמי וכותבת פחות. כן משמיעה קולות, כלומר, מנסה, מעזה די לראשונה (כפי שאני יכולה, למרות שבתפיסתי הם חלושים ונרמסים) במקומות מציאותיים מאד ובכל הכוח שאני מסוגלת. איתך, סוריקטה

מצטערת לא ראיתי תודה על הדאגה סוריקטה יקרה הקולות הם הקרעים של הנפש אלה שנושאים מה שנושאים ושיש להפ תפקידים שונים כמו להתעלל ולהתעמר בי וכל ההפרעה הדיסוציאטיבית שאמנם היתה מצילת חיים אבל עכשיו מה... פתאום יש לי צורך יותר להיות פה ומכל החיים שיש לי בחוץ אני לא יודעץ מה באמת יש שם וקשה לי להרגיש מסופקת. הבלבול הגדול נוצר לדעתי מהפער הבלתי נתפס בין הבפנים לבחוץ. אינטגרציה היא המצב המיוחל ובינתיים אני רק מזדקנת. נשמעתי מרירה לגמרי אני מרירה סליחה שלך שירה

הי שירה, ובכן, אני מכנה אותם חלקים , סדיסטים, למשל, ומוכרים לי מאד. הזכרתי כאן אינטגרציה, מאידך, אולי לא תמיד ניתן לשלב, וכנראה שלא בכוח. בעיניי, אולי בסדר גם להכיר שיש פיצול. אבל יותר בכיוון השלום, או הפרדת כוחות, ופחות בכיוון המלחמה. אולי באופן מאוזן יחסית. אולי. אולי אני נאיבית. גם נראה לי שהפיברו מאד מקפיצה את התפיסה של היות זקנה. נחווית כמו ירידה חדה במדרון תלול. בזה, למשל, אאמין שניתן להשיג שליטה מסוימת בהיות הנפש מעורבת. אישית, בימים אלו מוטרדת מאד מהמתרחש במדינה, בחוץ, שגם מאד מזכיר לי ניחוחות מהעבר, בפנים, ומאד נוכחת ומעורבת בדרכי. שלך, סוריקטה

היי כולם. אני אדם אופטימי בדרך כלל גם אם נראה לפעמים שלא. מאמינה שיהיה טוב וגם מנסה לעשות שיהיה עבורי ועבור סובבי טוב...רק רגישה מאוד, מידיי. (מקווה שאלמד להפחית רגישות יתר כזו.) פורים שמח! בתקווה לימים של שקט ואחדות פנימית וחיצונית. (מידי פעם הפורום זורק אותי החוצה ורוצה ססמא ושם ואני מרוב פעמים שעשיתי את זה כבר שוכחת או שפשוט הוא לא נותן ואז עושה מחדש..אז לקח לי זמן ורק עכשיו הצלחתי.) מתי שתקראו מקווה שהיה ויהיה שמח. 😍

היי מיכלי אני רושמת לי במקום שרק אני יודעת וכך בדרך כלל לא שוכחת לפעמים שוכחת היכן כתבתי אז מנסה שוב הגיל עושה את שלו לא נורא פורים שמח חטולית

הי בנות, ראשית - בעניין ססמאות, מספרים, איותים - המכשירים החכמים 'יודעים' לזכור אותם, אבל לפעמים אני עדיין מתאמצת לאמן את המוח שלי במקום הקלות שהטכנולוגיה מאפשרת. וחוצמזה הן רשומות לי באיזה פנקס. הזכרת אחדות, מיכל - יש לנו קבוצה של מבוגרים שמגיעים עם קטנטנים. אנחנו מאד מאד שונים ומגוונים מבחינת תפיסה כללית, חינוכית, תרבותית, פוליטית ועוד ועוד, ואנחנו נפגשים לעתים קרובות בשיתוף למען הפצפונים שאיתנו. מניחה שכל אחת מאיתנו כאן אף על פי כן ולמרות הכל גם בזכות התקווה. סוריקטה

היי...גם אם זה נשמר בנייד זה רק לתקופה ואז פתאום זה נעלם לי.. אבל נכון לשמןר ססמא בכל מקום. אני מאלה שלא ממש,שומרים ססמאות אלה זוכרת. אולי טעות

הי מיכל, ניסיתי עכשיו, בהמשך לכתיבה כאן להיכנס לכתובות מייל מאד מאד ותיקות. כאלו שיצרתי לפני עשרים שנה ולא השתמשתי בהן שנים ארוכות. זכרתי ולא זכרתי. פשפשתי בניירות ובסוף עליתי על הסיסמאות. חלק מהמערכות בוטלו עם התקדמות הטכנולוגיה, חלק עדיין מצליח איכשהו לחזור להיות פעיל. ת'כלס אין לי שימוש בהן, ואולי גם לא כדאי מבחינה רגשית. נחמד, לדעתי, לבקר לרגע כסוג של נוסטלגיה. ולהיפרד. הפורום כאן די אובסוליט מבחינה זו. קצת כמו להשתמש היום במזומן. כשאפילו שימוש באשראי עם ווי פיי או בכרטיס רב קו נחשבים כבר מיושנים. יש טוב בהתקדמות (וגם נשאלת השאלה מה זו התקדמות), על אף שלעתים יש התנגדות רבה לקבל אותה ולהסתגל אליה, ואז הכוחות מושכים לאחור. סוריקטה

הי אודי לא ממש יודעת מה לומר רק לפתוח הודעה שלא נצא למנוחת אמצע השבוע בלי הבלבול שלי די ממשיך ואני מנסה להתייחס אליו כפי שהצעת, למצבי עצמי שונים, שאני יודעת שקיימים. אולי מה ששונה הוא שעכשיו אני לא סתם שומעת קולות אלא אני גם או יותר מרגישה אבל הנה גם אמרתי משהו תודה רבה אודי וחג שמח שירה

הי שירה, תוכלי להסביר מה משמעות שומעת קולות, ויותר מרגישה ולהבהיר שוב לגבי הבלבול? דואגת לך, סוריקטה

האם ציפרלקס עוזר לשינה? האם כדאי לקחת אותו בלילה?

היי נחמה עלי לא השפיע לשינה לקחתח בבוקר כך נאמר לי... זה אמור רק להרגיע ולהוריד חרדות מעבר לזה כבר לא יודעת שנים לא לקחתי חטולית

אולי קצת פחות לעניין להתלונן בימים שכאלו על עניינים 'קטנים', כשבעיות מאקרו קיומיות נוכחות כל כך. ובכל אופן, וכלל איני מניחה בצד את מה שמקיף אותנו, אדרבא, קראתי את תגובתך, אודי, למיכל בהקשר האפשרויות לטפל בעצמנו, ובעניין ההגזמה - שאז הגוף יאמר. לכאורה - מטפלת בעצמי, אולי בסתר, אולי מידי בסדר, ומאידך גם מגזימה. אולי ההגזמה היא הניסיון להסתיר. אולי. הגוף שלי מדבר. מאד. לקח לו זמן עד ש. שיתפתי בכך את מי שיש להם כלים לעזור. לא החבאתי. ומרגישה שאיכשהו עדיין משהו פחות מסתדר בדרכי השקטה. כן אוסיף שלדעתי בכל זאת יש חלון הזדמנויות, ואם מפספסים אותו, כי חולף זמן ועימו שינוי בלתי הפיך, האפשרויות לעזור קטנות וגם הסיכויים. ומה לעשות, לצד הצמיחה יש ניוונים שמתרחשים עם הגיל, וכן, אפשר בחלק מהמקרים ניתן למתן את הדינמיקה, אבל יש תהליכים של הזדקנות ולעתים גם של הרס. עכשיו עיינתי שוב ברשום לעיל ונראה לי שאולי ניתן לייחס אותם דברים גם לגוף גדול של מאקרו. סופ"ש נעים, סוריקטה

הימים האלה הם ימים שמחים בגנים. כל יום עושים יום מיוחד ושמח. מותשת. כאב לא מוסבר..עובר ממקום למקום וגם התקררתי נורא. השנה יותר מתמיד מצטננת בקלות... ואין לי כח לבדיקות. ערכתי סוגים שונים של בדיקות דם..החזירו אותי לסוג נוסף. וגם..עייפתי. לא שאני עצובה ממש..מותשת מכאב ללא סיבה. מכאבי שרירים,מפרקים. כאב ראש וצוואר..ודיי. ולא אלך להפנוזה כי זה יקר...בזבזתי המון כסף על טיפול שנים אין לי סבלנות או כוחות להתחיל משהו בכלל... אז "תסבלי. בעיה שלך" נכון? לא יודעת מה רוצה מכם.

הי מיכל, הכאב מתיש מאוד, עם כאב לאורך זמן קשה מאוד להתמודד, ובעיקר כשהבדיקות לכאורה תקינות. טוב שאת ממשיכה לתפקד, לפעמים השיגרה מצילה ומונעת את השקיעה המוחלטת לתוך הכאב והמצב. זה מכעיס ומיותר... אני יודעת... אם יש לך כח לבדןק טיפולים אלטרנטיביים שאפשר גם לקבל דרך הקופה, דיקור וכו'. אין לי עצה חכמה, רק לנסות ולבדוק מה מקל. את גם אומרת שהית חולה יותר השנה, הגוף מדבר. מקןןה שירגע בקרוב ומאחלת לך רק בריאות. שלך שירה

מאמי הכל בסדר להוציא קיטור מאוד חשוב ונכון שיש בדיקות שלא נעים לעשות אך לפעמים אין בריררה חטולית

הי מיכל, מסכימה שבעיצומן של בדיקות, ש*כן* עשית, ממש נמאס ואין כוח ליותר. אבל - כשנפתח מעט מרווח או מרחב, אולי יש סיכוי שיתמלאו קצת מצברים ותוכלי לגשת לעניינים מחדש. מבינה את התחושה של הרגע. שלך, סוריקטה

אז ככה אני ממש אוהב את אישתי אבל יש לה בעייה קטנה היא לא מכילה לא סבלנית עם הבנות(לא נדבר עלי כרגע כי זה פחות חשוב) אבל אם אני בעבודה כל חצי דקה טלפון הן משגעות אותי וברקע צורחת כל שתייהן שהיא בעבודה ואני חוזר לבית אני עם הבנות אבל שמגיע הלילה מסתמא שנינו עייפים אבל אני קצת יותר כי עובד ממש יותר ועושה את רוב הדברים בבית והיום לדוגמא קמתי בבוקר לתפילה וממש 2 דקות לפני שיוצא התינוקת בת ה 10 חודש בכתה כי רעבה ואז אישתי צרחה ממש *מה ישלך יאללה כ... עמ... יאללה וכו ואז נחרדתי ופשוט רצתי הוצאתי את הילדה מהחדר הכנתי לה אוכל והשארתי אותה בחוץ שלא תהיה לידה כרגע יש לציין שלפעמים שהיא בוכה ואני לא בבית שאני חוזר אני מוצא את הילדה מחוץ לחדר והחדר שלה/נו סגור כי היא מפריע לה לישון ואני מתחרפן

היי עושה רושם שאשתך לא מסוגלת כעת לטפל גם בתינוקת וגם בבנות באמת מצער שאתה נמצא במצב כזה מלחיץ אפשר אולי לשבת ולנסות לדבר על המצב שנוצר יתכן ולאשתך יש דיכאון שלאחר לידה... ואולי היא תספר לך מה באמת מציק לה שהיא מגיבה בצורה כזו? אולי גם אפשר לקחת מישהיא לשעות הבוקר לעזור לה לפחות לתקופה מסויימת עד שהיא תתאושש חטולית

הי אודי וכולם, אני מבולבלת לרגע נדמה שאני בשליטה, מצליחה לאסוף את אותות המצוקה ולהאסף, מרגישה לבד וחזקה. הוא שמח שאני מתקדמת אבל לרגע אני תוהה האם באמת. האם אני אומרת כדי לשמח אותו, האם נבהלתי כל כך מהנטישה שלו שהחלטתי להיות "ילדה טובה" הכל כדי שלא יגיד לי שלא אבוא עוד. מרגיש שאני כנועה ונכנעת, ששום דבר לא באמת נפתר ואני רק ויתרתי כי לא היה פתרון אמיתי. נכנעתי למוסכמות החיים שחייתי ובניתי לפני המשבר כי לא יכולתי להמשיך להשאר בהם פגועת נפש או חולה או דכאונית ואובדנית פוסט טראומטית מפוצלת מרוסקת. כי זה לא יעלה על הדעת. אני מתפקדת. עובדת קשה, עוזרת, קשובה, מתעניינת, תומכת, יוצרת, ממציאה, מבשלת, מכבסת, מגדלת, מחייכת, מתעניינת, דואגת, מותשת. ואולי כל זה רק מטשטש ומחביא ולא מאפשר לאחוז בבעיה לאחוז בשורש הכאב ולהבריא ממנו. הכל רחוק ממני כאילו איני אחת וחלקים ממני פונים לכיוונים מנוגדים, משהו לא כרונולוגי, לא אחיד, לא הגיוני. זאת אני. מי אני. יצא קצת מבולבל שירה

אודי וכולם.. יכולים להסביר לי? מה זה? וראומטולוג יעזור? לשם נשלחתי..לא יודעת מה זה רק קראתי פה שחלקכן סובלות מזה.. סתם כאבים לא מוסברים, עייפות..בדיקות דם שלא מובן כי הכל בסדר.. פתאום הוא אומר לי בגלל קרישיות יתר מה הקשר לא הבנתי. בקיצור מבולבלת..מה איך מאבחנים? אין לי כח למליון בדיקות... יכולות לשתף? והאם קשור לנפש? ו..מליון שאלות. לא אובחנתי פשוט בודקת אפשרות שפתאום נשמע די הגיוני.

מיכל יקרה, אצלי התחיחו כאבים חזקים בכל הגוף, כאבים מפושטים כאלה, כאבי שרירים שאף התגברו בזמן מנוחה. יש קשר הדוק בין פוסט טראומה לתופעה הן שנקראת פיברומיאלגיה. המטפל אמר לי בזמנו שהגוף כל הזמן בסטרס, שאני כל הזמן מחזיקה את עצמי ואין פלא. היו ימים שכאב לי לתלות כביסה או לפרוש שמיכה או להציע מיטה או להקליד במחשב או לשכב במיטה. בקיצור כאבים. רופאת המשפחה אמרה שזו פיברומיאלגיה ושמה שיכול מאןד לעזור הוא קנאביס רפואי והפנתה אותי לראומטולוג שגם הוא אבחן פיברומיאלגיה אבל הדרך לקנאביס הרפואי ארוכה ןכרוכה בהוכחות שלקחתי משככים חזקים במשך תקופה ארוכה, שהייתי במרפאת כאב וכו'. ויתרתי. אין לי כח. ובינתיים הכאבים גם קצת נרגעו או שהתרגלתי אליהם ובכל מקרה עשיתי הכל למרות הכאבים. גם אצלי בדיקות הדם היו תקינות. תנסי לשים לב אם היית בסטרס חריג כשהכל התחיל, או שזה מצטבר. ובכל מקרה אם תוכלי להשיג קנאביס הוא מקל ועוזר לישון ממש טוב. תרגישי טוב שלך שירה

וואו. שירה תודה..אקבע תור לראומטולוג כמו שהרופא המליץ. זה בתקופות... בחודשים האחרונים התחזקו כאבים כל פעם במקום אחר. במפרקים , בשרירים..משהו הזוי. נבדוק..

הי מיכל, גם אני, כמוך, תוהה ומנסה לברר. בדומה לאשר את מתארת, עברתי בחודשיים האחרונים שלל בדיקות ורופאים - ורק אוכל לומר שמבינה כמה כל זה מתיש, גם כאשר אין ממצאים מיוחדים. ומבינה את הבלבול שנוצר בהקשר. וחושבת לעצמי איזו מטומטמת אני - מדדים אוביקטיבים תקינים למדי והמצברוח הרוס. ואודי - אולי עד היום לא הצלחתי להבין מהי היפנוזה. מהסיפורים, אבא היה אומר שלא הצליחו להפנט אותו, אבל כן יכול היה לעשות אוטוסוגסטיה. ומהסיפורים - אמא כן עברה היפנוזה. לא הבנתי בעבר כששאלתי מה החוויה. הוריי הכירו בצעירותם את מי שהיה האורים והתומים בתחום, עבד עם המוסד בין השאר, אתה בוודאי גם יודע מיהו. סוריקטה

היי שירה מתוקה גמני סובלת מפיברומיאלגיה כבר שנים ועברתי את אותו מסלול שלך ועדיין לא אישרו לי קנאביס רפואי הרופא טוען שזה בגלל הארועים המוחים שעברתי אך עדיין לא הרמתי ידים חטולית

שלום לכולם, אז כמו שסיפרתי בהודעה אחרת על עניין הקבלות לאחר התשלום, הגיעה הפגישה השבועית עם הפסיכולוגית. נכנסתי לחדר הטיפולים במצב חצי טעון - חצי לא ברור. הכלב שלה חיכה בכניסה לחדר וכמובן ליווה את הפגישה עצמה כי היא חושבת שכלבים הם חיות תרפויטיות ובטח זה ירגיע אותי. לא ממש רציתי לדבר וראיתי עליה שהיא ממש עומדת לבכות. היא שאלה מה איתי ואמרתי לה שהכל בסדר. שאלתי מה קורה איתה והיא הייתה קצת מופתעת ששאלתי. רוב השיחה באותה פגישה הייתה כללית מאוד, כללה פולטיקה (אמרתי לה לא פעם שאני לא רוצה לדבר על הנושאים האלה), איכשהו הגענו לקריאת ספרים והיא אמרה לי מה היא קוראת עכשיו ושאלה מה אני קראתי או קוראת. שיחה יותר חברית מאשר טיפולית. לא הייתה נגיעה בכלל בתוכן רגשי עמוק. היא הייתה משוכנעת שלא אגיע לפגישה כי מהלך ההודעות שלנו לגבי הקבלה היו נחרצות וחד משמעיות מהצד שלי. היא הבינה שאני כועסת עליה. משום מה, אף לא מילה אחת על מה שקרה. פחדתי לפתוח חזית נגדה כי ידעתי שזה יגמר לא טוב. אני חושבת שאולי היא לא יודעת איך לאכול את מה שקורה. לא היה לה חשוב לדבר על הדברים והיא ברחה מהם ואולי פחדה מהתגובה שלי. אולי ראיתי עיניים אדומות כי היא חשבה שאבוא להיפרד ממנה. אני לא יודעת. אני לא מצליחה להרגיש שום דבר אליה. לא שנאה, לא אהבה. לא מצליחה לכתוב לעצמי על אחרי הפגישה כמו שהייתי עושה בפגישות עם המטפלת הקודמת. היא בן אדם מוזר בהתנהלות שלה במהלך הפגישות, בתכנים שהיא מעלה ובאופן שהיא בוחרת לדבר על דברים. פתוחה מאוד בגישה שלה ומצד שני גם שמרנית. לא יודעת. מרגיש לי מבלבל.

הי בלו אייז, כנראה שמומלץ לומר לפסיכולוגית בדיוק את הדברים הללו שאת מרגישה. בנוסף לשיתוף פה - להדפיס את הטקסט שרשמת כאן ולקרוא בפגישה הבאה. סוריקטה

שלום אנשים טובים, בחלוף שנים, עשרות שנים, יש רגעים בהן מצליחות לזלוג לפעמים דמעות. כמה שנות טיפול נדרשו לכך... בשקט. לא לעשות עניין. בוכה על המצב במדינה. בוכה על אובדניי, והתוסף להם עוד אחד השבוע. יצורה שלי והסרטן. על שהיה ואבד. היה - טוב מאשר לא היה. על הפוטנציאל שהתרסק. לצעוק לא מצליחה. לא בחלומות ולא במציאות. אבל כן יכולתי להשמיע קול דרך כלי נשיפה. איני מצליחה להרגיש טוב. איני מצליחה להרגיש טובה. ולכאורה 'כולם' רואים את הטוב והחמלה שנקשרים אליי ואני לא. במקביל מרגישה ש'עיוורים' לכאב. עוד מאותו דבר. ואעדכן שאני עדיין בבדיקות וניסיונות ריפוי או הקלה. שומעת לי ברצף את "זהו זה" הנוסטלגים בחידושיהם לתקופה זו. שלכם, סוריקטה

סוריקטה אהובה נהרות הבכי הכלוא גם אצלי יוצאים בפעפוע קטן למרות שיש רצון עז בצד פחד גדול, לתת לבכי העצום הזה לפרוץ. הפחד הוא מה יהיה אם לא ידע להפסיק. אבל אולי בכל זאת גם דמעה אחת היא מבע לכאב גדול. כל ערוץ שיתן לבכי הכלוא ולזעקה האצורה להשתחרר ולא דרך כאבי הגוף יכול להקל ולו במעט. בינתיים הגוף צועק. שלך שירה

הי שירה, אודי וכולם, כבר קשה לי להאמין שמישהו מתייחס אליי... תודה. באמת. תודה לך, שירה, ותודה אודי. ההקבלה שלך, שירה, יפיפיה. הבכי שמנקז קצת מכאבי הגוף. אם קצת מצליח, הבכי, הוא מאד חנוק וכבוש. וממש רק לפעמים. החשש שלא יהיה לצדי מי שיוכל לשאת את האוקיינוס במקרה של צונמי. מצאתי שהזעה גם היא מקלה במידת מה. אולי זה פזיולוגי באמת, אולי גם יש רכיבים נפשיים. איני מזיעה כמעט. במאמצים 'רגילים' כמו הליכה גם בעיצומו של הקיץ החם והלח באזור בו אני מסתובבת, יש לי נטייה להתאדות ולהתייבש בלי שרואים הרבה זיעה. מוזר, ולא לא שכן בגילי. באופן מוזר גם מדממת מעט. גם זה לא הכי טוב, כי יש מקרים בהם לקרישי הדם יש תפקיד של חיץ בין החוץ לפנים (ושומעת במקביל מה אמרתי כאן מבחינה נפשית). אתמול הרגשתי מאד שהייתי רוצה לתרום דם, למשל. אבל טרם חלפו שלושה חודשים מהפעם הקודמת. אולי בעצם יש קשר לאובדן הטרי מהשבוע. מהחתולה שמתה לי מסרטן נזלו כמויות אדירות של דם ברגעיה האחרונים. זה היה נורא ומזעזע. וסיפרתי לאנשים, וכאילו הכל עבר ליד. למה? איך? הגוף שלי סוג של צועק עד לשמים. אפחד לא אמר פיברו, אגב. כרגע על נוגדי כאבים חזקים, חלקם בכלל לא מדבר אליי. לא מזיז בכלום. ננזפת משום שאיני מעבירה לרופא את עוצמת הכאב, כי איני מאמינה אפילו לעצמי. מבחינתי אני משקרת. אני לא, אבל כנראה שהמסר עובר כך בלא מודע ואז ההתייחסות היא למישהי שמקשקשת, ולא מטפלים בי ברצינות. אודי - אני לא מצליחה לשמר 'הצלחות' מבחינה רגשית. לכאורה ישנה, למשל, ציפיה שאבשל, או אצפה בטלוויזיה או אקרא, או אצור, או אלך לשיעור יוגה וכיו"ב, או שיהיו לי חברים ממש קרובים - זה לא קורה. בפנים צועק די כבר! די! תודה, גם אם כתבתי וחפרתי לעצמי. אמל"ק סוריקטה

גמני בקושי מצליחה להזיל דימעה צריך לקרות משהו דרסתי ביותר להגיע להזלת דמעה אולי כבר מציתי את הדמעות שהזלתי בימי חיי ולא נותרו בהחלט כואב על יצור שגידלת ונפטר מכל סיבה איתך יפה שלי חטולית

בני 16-17 אם הוא לא סובל אותי?

שלום,אני אתחיל לא מובן כי אני לא יודעת איך לכתוב מה עובר עליי.. שבוע שעבר מתי שעשינו לחברה שלי יום הולדת,הילד הזה בר וחיבק אותה והביא לה שוקולד.ומתי שלי עשו , הוא עמד שם ואמר: "שהילד השני לא יגיע בגלל שהוא דביל " ואז הוא הגיע בירך אותי ,והילד הראשון תמיד אמר אנחנו צריכים ללכת לתפילה אבל נחזור ,שהם חזרו הוא לחש לו בוא נילך ", והסתכלו אחד על השני וצחקו ,שחברה שלי שאלה למה הם צוחקים הם אמרו שפשוט מתסכלים אחד על השני ,והם באו בשביל לכבד ולאכול"... אבל הילד הזה מתעלם ממני,איתן הוא מדבר,צוחק מעשן (אני לא מעשנת) מתי שביקשתי עזרה הוא עזר,ואמר שאני ילדה נורמלית,וטובה , אז מה זה היה? למה הוא מתנהג איתי שונה , מתעלם,אז למה הוא בא בכלל? אתם חושבים שיש פה משהו מוזר?

ספרתי למטפלת שנמאס לי מלהתעסק עם הטראומות... נמאס לי כל כך... אמרתי לה שאני מנסה בכוח להתמקד בכאן ועכשיו..זה קשה ודורש המון אנרגיות... כל פעם שיש טריגר אני מכריחה את עצמי להתמקד בכאן ועכשיו ולא להשחף לסיוטים... .. כאשר אני מגיעה לטיפול אני מתקשה להחזיק את עצמי כי אני נלחמת לא להכנס לטראומות... וכל הפגישה מלחמה גדולה של מאמץ לשאר נוכחות... לא בטוחה שאני מחליטה נכון... המטפלת אומרת צריך איזון אבל איך??? היא לא אומרת ואני מרגישה אבודה ולבד

הי ינשופית, כפי שרשמתי לשירה בעניין טיפולי השיניים הטריגריים - אני חושבת שניתן ללמוד להפריד. לא כאן ועכשיו וכהוראת הפעלה ובלחץ, אלא במתינות, הדרגתיות, וגם - כשאי הידיעה אם נצליח, ועד לאיזו דרגה, נמצאת שם ברקע. מכירה את ההרגשה של היות שם בחדר הטיפולי, שאמור להיות מקום חמים ובטוח ומחבק, כהפוכה, כמו מדורת אש שורפת. התוכלי למצוא חוטי זכרון וגישה לרגעים, לחוייה, בה הרגשת בעבר, מול אותה מטפלת ממש, רוך ושיתוף ומישהי שאיתך על כף המאזניים? סוריקטה

היי סוריקיטה תודה על המילים התומכות ... אני מנסה למצוא דרך של איזון... בינתיים יש או הצפה או סוג של ניתוק... יהיה בסדר

הי אנשים, והי מיכל בעצם ממשיכה כאן את מה שכתבת. ובכן, השיער שלי גם דליל וגם שבור ויבש מכשפה, וגם גלי בלי סדר, וגם לא גדל אף פעם ממש לאורך. לתפיסתי - מעולם לא הייתי יפה, לא היה לי גוף יפה וכד'. ומה זה יפה בכלל.. כן... בעבר ראיתי את עצמי כמכוערת במיוחד ותיעבתי, בפרט את השיער, בטח את הגוף, או הנפש, והיו לי כל מני פנטזיות שמד. היום - סתם לא אוהבת אותי, אבל פחות סוגדת לכיעור ולגועל. אממה חשבתי שוואלה לו הייתי יפה פעם, חיצונית, היום, בהזדקנותי, ייתכן שהייתי מאבדת את זה. והנה לא קרה, כי לא היה. אולי הסיסטם בפנים הוא אחד החשובים. אותו שווה לשמר, עד כמה שיכולים. ואאמין שאפשר לייפות אותו בחכמה בכל גיל. הא! פתאום חשבתי לי שקשקשתי שטויות. סוריקטה

וחושבת לי שלפני ואחרי שינה כן חוזר די חזק ביטול היותי ומשמעותי במחשבות. איך זה מרגיש כשאוהבים אותך? שלך עצמך אכפת ממך. אתמול קיבלתי על הראש שאני לא הופכת שולחנות כדי לזרז את הבדיקות בגלל הכאבים החזקים והממושכים. אני לא. גם הם איכשהו מבוטלים. אמרתי סיסטם, והשנים גם פוגעות בו, ויש כלים בעולם הזה. אבל העולם הזה. פוחדת לקום בבוקר ולשמוע בחדשות על ההתרחשויות. ויודעת מאלו חמרים מורכבות החדשות וגם על האופן בו מציגים אותן. ומאד מממננת חשיפה. ועדיין. לחיות בעולם שמשחזר רמיסה בעלת אופי דומה לשהיה בעבר, די. מייתרת גם את הכתיבה הנוכחית שלי. אבל השארתי. סוריקטה

סוריקטה יקרה ויפה מבפנים- כי זה מה שבאמת חשוב!!! מהו יפה? עיניין יחסי. אני לא צריכה להסתפר כי השיער בקושי גדל...פעם בשלוש שנים אולי כדי לסדר קצת. תמיד הייתי שמנה, לא יפה במיוחד. את האמת די קינאתי באלה שאמרו להן : "את ממש יפה חבל, אם תרזי תראי ממש יפה" פחחח לא נאמר לי מעולם שאם ארזה אהיה יפה🙄 אם רצו לתאר אותי אמרו שמנה, נחמדה וטובת לב..איכס איזה ביטוי נוראי...לא היה משהו טוב ונורמלי להגיד: לא יפה, לא חכמה, לא יצירתית..כלום! נחמדה :( אז יפה מבפנים זה נשמע לי הכי נכון! את ואני וכל מי שפה. יפה מבפנים. ביטוי הכי נכון עבורי.

נראה לי שאולי בריאה מבפנים יכולה להיות משאלה טובה. סופ"ש, סוריקטה

תודה, אודי, על התגובה ועל הכיוון. בעיניי המתבונן ועל ציר הזמן. סקרנית. אין לי יוזר בטיק טוק. רק אינסטה. בכל מקרה, הולכת לחפש את הפודקאסטים שהעלית. קצר זה מצוין, בעיניי, לצורך העניין. מאד התרחקתי מתחום האמנות אחרי ניתוק הקשר אי אז, ואיני מצליחה ממש להתפתות לחזור אליו, או ליצירה, או להמון פעולות שאיכשהו כן הייתי עושה בעבר. לא המוות של אמא ולא של אבא ולא של הטיפול הצליחו לתת נפח לגחלת, אם נשמרה. הנחת פה אור קטן, אודי, תודה, סוריקטה

נו, ובכן, תראה איך התקנתי בשעתו את הספוטיפיי והיום את הטיק טוק. רק מתוך סקרנות שמקורה כאן בפורום. כחוויה ראשונית הם רעשנים לי מידי. כמו העולם. כן, לפעמים אפשר לעבור דסנסיטיזציה, לפעמים האלרגיה מחריפה. מנסים. בכל אופן - הקשבתי. דקה זה יופי, כפי שלמיטב זכרוני רשמתי בהודעתי הקודמת. כתבתי כאן בעבר על קרובת משפחה צעירה שאובחנה מי יודע למה עם ליקוי למידה וציפיה נמוכה מאד להישגים והצלחות. באישיות הבחורה כוכבת. על אף הרבה מאד בעיות בסביבה, משפחה שהתפרקה כמה פעמים וסיבוכים נוספים, היא סיימה יפה מאד בגרויות, היטיבה למלא תפקידים בשירות הצבאי וכעת במילואים, ומדהימה היום בלימודים הגבוהים וגם בנהיגה אחראית מאד. למזלה קיבלה הרבה מאד מאד סיוע בדרך. היו משאבים והיו אנשים. אבא שלי הוא דוגמא לאיש מבריק ומוכשר ברמות אחרות, שמבחינת האישיות שלו רשומים לו שלל כשלונות. גדולים ומשמעותיים כאלה. את התהילה של הצלחותיו גרפו אחרים. שני האנשים נחווים בעיניי כאקטיבים. אלו דוגמאות לנתוני פתיחה ומה שאמרו החיים. בדיעבד. סוריקטה

אפשר יהיה לראות אותת בטיק טוק ? יהיה מענין אפילו דקה אחת חטולית

שלום, המטפלת לא נותנת לי קבלה על התשלום גם לאחר שהזכרתי לה מספר פעמים. בכל פעם בתירוץ אחר מתחמקת. אני יודעת שעל פי חוק מחויבת לתת. מה עושים במקרה כזה?

הי, הקבלה, מעבר לעניין החוקי, היא, להבנתי, מסמך שנותן תוקף לקיומו של הטיפול בפועל. כלומר, יש כאן גם משמעות רגשית. וגם משמעות בכיוון של בניית אמון. מניחה שאת כועסת, ונראה לי שזה מוצדק. סוריקטה

לדעתי תמשיכי לבקש את מה שמגיע לך יתכן והיא לא חושבת שזה ממש חשוב לך חטולית

כועסת מאוד. לא מבינה את העניין לא להעביר קבלה ואת הצורך להתחנן לזה. גם אם היא לא שולחת למטופלים אחרים ובוחרת להעלים כסף שהיא מרוויחה, לא מעניין אותי. איתי זה לא יקרה.

אם זה לא היה חשוב לי לא הייתי דורשת ממנה בכל פגישה מחדש והיא יודעת שאני כועסת על זה.

היי אודי וכולן, המצב רק מחמיר מול המטפלת. שלחתי הודעה וביקשתי שתשלח קבלה. לא עתנה במשך עשר שעות. לאחר מכן שלחתי הודעה שאני רוצה לבטל את הפגישה הקרובה וכל מה שמעניין אותה זה מתי נקבע את הפגישה הבאה ושוב מבטיחה שתשלח קבלה וכמובן שאחרי 24 שעות לא שלחה. מה ניתן לעשות במצב כזה? לא עניתי לה על השאלה לגבי קביעה של פגישה נוספת. אני כועסת ומאוכזבת ממנה. אני לא חושבת שהיא מבינה את זה ולצערי לא חושבת שהיא מבינה שהיא פועלת בצורה לא חוקית. מתוך ההתנהלות הזו כנראה שהיא שנים עבדה באופן הזה שבו מעולם לא נתנה קבלה והעלימה כספים.

הי, תרצי לומר מה הגדרת המקצוע של המטפלת? האם היא פסיכולוגית קלינית? חסרים לנו המון פרטים לתמונה השלמה. ועדיין לא הייתי קופצת מהר למסקנות גורפות. אוכל רק לומר ממה שהיה בטיפול האחרון שלי - התשלום היה בתחילת פגישה ומייד אחריו ניתנה קבלה. בנייר, כמו פעם. אשתף שלפני כן היה לי ניסיון עם מטפל שבדיעבד הסתבר כפסיכותרפיסט שההכשרה המקצועית שלו הייתה נושא רוחני כלשהו. הוא באמת לא נתן קבלה, לא הגדיר אורך פגישה ועוד הרבה דברים בסטינג, אבל כן אמר שעל כל דקה נוספת שתימשך הפגישה אשלם. קפאתי, הזמן נמשך ועליו שילמתי עוד ועוד, אבל לפגישה נוספת אצלו לא חזרתי. מאימה. לא הרגשתי כעס אז. אסייג ואומר שבדיעבד ייתכן שמשהו דומה היה יכול להתרחש בכל מקום בהתחשב במצבי בעבר הרחוק. בכל מקרה, כן הייתי מבררת או נותנת הזדמנות נוספת, כי לעתים קורה שפוסלים טיפולים וקופצים יותר מידי מאחד לשני ולא מתקבעים על דרך עיקרית אחת בסופו של דבר. האם את צעירה? האם זהו הניסיון הראשון שלך בעולם הטיפולים? תרצי לשתף מדוע בחרת בכינוי שבחרת (האם בהשראת השיר של דה הו / לימפ ביזקיט)? סוריקטה

היי סוריקטה, היא פסיכולוגית קלינית בהכשרה שלה, משהו כמו 20 שנה ואפילו מדריכה. מבחינת הסטינג הכל הובהר כבר בפגישה הראשונה מבחינת סכום הפגישה, משך זמן הפגישה ומדיניות ביטולים של 24 שעות. אני אצלה כבר חודשיים. אני לא ממהרת לקפוץ ממטפל אחד לשני כי ברור לי שצריך לתת הזדמנות. גם בחודש הקודם הייתי צריכה לרדוף אחריה עם הקבלה. אני יחסית צעירה, תחילת שנות ה-30. כבר יצא לי להתנסות בשני טיפולים פסיכולוגיים לפני כן. הכינוי נבחר רק כי יש לי עיניים כחולות, לא משהו מיוחד.

ואולי העיניים הכחולות הן משהו כן מיוחד. תודה על התשובה ועל השיתוף. את נשמעת סבבה. סוריקטה

במבי יקרה, מוצאת עצמי חושבת עלייך ודואגת, מה שלומך? האם את בטיפולים? איך את מרגישה בתוך כל זה והאם את מוקפת באהבה ותמיכה שאת כל כך ראויה להן תמיד ובוודאי עכשיו. במבי, אולי תוכלי רק להציץ לרגע. שלך שירה

שירה מתוקה! וכולכם אנשים יקרים... מה איתי? מותר לקלל פה? מותר לכתוב שהמצב שלי כרגע חרא? :(( זה המצב... התגלה אצלי סרטן שד טריפל נגטיב אלים במיוחד.. עברתי ניתוח להוצאת הגידול וזקיף (בלוטת לימפה) אמנם גילו אצלי בשלב מאוד התחלתי אך יחד עם זאת בגידול אלים במיוחד התחלתי לקבל כימותרפיה.. מחכה באימה כל בוקר לראות אם השיער הארוך שלי נשאר על הכרית... אולי זה בין הדברים שקשים עבורי במיוחד.. יש לי שיער ארוך ,חלק, שופע וכל מי שחטפתי סרטן ואני על כימו ממליץ לי להסתפר קצוץ בכדי להפחית את הטראומה.. גם אמא צביה מפצירה בי.. לא מסוגלת לגעת בשיער שלי.. מבחינתי, לקצוץ את השיער, משמעו לכרות איבר מהגוף שלי.. נכון להבוקר השיער עדיין על הראש.. מה עוד ? אאלץ לעבור עוד מס' מחזורים (כך מכנים כל טיפול כימו) של טיפולי כימורפיה ואחר כך גם הקרנות.. בקיצור.. אהיה בעלת ניסיון במגוון הטיפולים המוצעים לחולי סרטן.. אנשים סביבי מדגישים בפני שהיה לי סרטן בשד והוציאו את הסרטן בניתוח ומה שאני עוברת ומקבלת עכשיו אלו טיפולים מנע, טיפולים שימנעו את חזרת הסרטן לגוף שלי.. נו.. נו.. נכון לעכשיו אני לא עובדת, לא יוצרת, לא מציירת, לא כותבת.. אמא צביה אומרת שאולי אני במצב ש'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות'.. מה עוד? לפחות את השקדיות שפורחות ומפיצות ריח בכל מקום ונראות כמו נשים קטנות עם שמלות ורודות לבנות שרוקדות לצלילי הרוח והגשם עדיין לא הצליחו לקחת ממני וזהו לעכשיו שירה אהובה.. :(( ומה שלומך את ? שלך, במבי

באמת את נעלמת ונאלמת הכל בסדר אצלך? השמיעי קול חטולית

הי במבי, אוי... כימו... והשיער שהוא הדבר הכי הכי שלך... המילה שבחרת לתיאור המצב די ממצה... שולחת לך מכאן חיבוקים רבים, איתך, סוריקטה

בדיוק במבמע יקרה, אני רואה את השקדיות וחושבת עלייך. אני במצב השרדותי די רגיל, מנסה קצת פה, מנסה קצת שם והכל מרגיש לא קשור. קשוחה מאוד ההתמודדות שלך, במבי אהובה, פתאום מילון מונחים שלם וחדש, שפה חדשה, ימים אחרים. רעיון אולי טפשי או מופרך, מה אם תוכלי להכין פאה מהשיער שלך עצמך? אולי יקל במשהו על החוויה והפרידה מהשיער? ובדרכך שוב יצרת וציירת שקדיות במילים ודימויים שהם רק שלך. מאחלת לך שיעבור בקלות ככל שניתן ושתחלימי במהרה. שלך תמיד שירה

במבי יקרה עצוב לי מאוד לקרוא אותך וכל מה שאת עוברת... בטח שמותר לקלל ולצעוק !! מאחלת לך מכל הלב שתעברי את הטיפולים כמה שיותר בקלות... ושיהיה רפואה שלמה במהרה!! ינשופים

תודה ענקית לכן אהובות ויקרות !!! נתתן לי עכשיו אינפוזיית כח.. ואודי... אם אתה יכול.. גם ממך כמה מילים? עצות? סוג של התבוננות ? כל דבר.. שלכם, במבי

שירה ובמבי יקרות, תודה שקראת לבמבי..ולך במבי תודה שנענת. נשמע קשוח אבל את יכולה לו, לסרטן. והשיער כל כך מובן..רעיון חביב להפוך אותו לפיאה. אם זה מעודד ובטח שלא מעודד אבל השיער שלי דליל במיוחד ולא ירחק היום שאלך עם פאה בלי לקבל סרטן.סתם הומור שחור...כל חיי חלמתי על שיער שופע וארוך ומעולם לא היה לי. קצרו לי אותו בטענה שהוא יתחזק 🤣 שטויות..היה חלש ודליל תמיד. מאוד מקווה שתתחזקי ושכל זה יהיה כבר מאחורייך. והיצירה לעולם לא נעלמת.רק קצת ישנה בפנים..

הי ושבוע טוב, ומצטערת על ריבוי ההודעות. ממש. אודי - רשמת שלכאב יש פונקציה משמרת ומשרת את דחף החיים. ייתכן שהבנתי ואיכשהו צריכה לחשוב או לנסות להעמיק. עולה בי דאגה - היה ואצטרך להגיע לבדיקה או שהיה בבית חולים, ובבדידותי ולהרגשתי, אין אדם שיוכל למלא את תפקיד המלווה פיזית עבורי. אולי אותו מגשר מפורסם. סביר שאנ'לא הכי יודעת להשתמש באנשים למעני. כמו-כן, אין מי שיוכל לדאוג לחיות שאני מטפלת בהן , בשלב זה, באופן בלעדי. מה עושים במקרים כאלה? השאלה שלי אמיתית. לגבי בעלי החיים - יודעת שיש אנשים שזה עיסוקם, ומניחה שאיכשהו ניתן יהיה לאתר אותם בקבוצות רלוונטיות ברשת. וגם פה אזדקק לסיוע. אבל עם האפשרות הראשונה אני מסתבכת עוד יותר. סוריקטה

סוריקטה יקרה, מבינה את הדאגה. אני מכירה אדם שהיה ערירי והמדינה דאגה לו. מנתה לו אפוטרופוס..אין לי מושג איך זה עובד אבל מאמינה שיש סידור שכזה. וגם באשר לבע"ח תמיד יהיה מי שידאג כמו שכתבת ברשת..מספיקה הודעה ויבואו... יותר קשה זה כשאת לא יוצרת קשרים נדמה לי. כי תמיד יהיה בפן הפיזי מי שידאג...אם כבר להיות אדם בודד הכי טוב בארץ😉 אני חושבת שבפן הרגשי הרבה יותר מסובך וחשוב מאשר הפיזי. ואף פעם לא מאוחר לצור קשרים אז עוד מקווה בשבילך! בטוחה שההורים בגינות מכירים אותך ועוד אנשים ולכ יאפשרו לך להיות לבד בבי"ח וכו. ועדיין הפורום פעיל😉 בהצלחה.

כמה טוב שאת משתפת סוריקטה אהובה. מניחה שיש פתרונות אמיתיים ואפילו טובים, שבעיר מגורייך יש מגוון קבוצות לפי שכונות או רחובות אפילו (איני יודעת באיזו עיר את גרה אבל יודעת שבתל אביב יש קבוצות של רחובות, סביבה קרובה). אנשים מחפשים את הקהילתיות הזו. אבל אולי מה שאת אומרת ומוכר לי כל כך מעצמי הוא שאינך יודעת לבקש או להזדקק. בכל מקרה, מרגישה שאת מארגנת דברים, מקטלגת ומארגנת ויוצרת תרחישים של חיים. איתך ב ❣ שירה

הי בנות, מכירים אותי בשכונה ואני שותפה בקבוצות קהילתיות. מכירים אותי גם אנשים. ועדיין הדמויות קרובות רחוקות. תודה, סוריקטה

מבינה את החששות שלך ואת האחריות שלך כלפי החיות שאת מטפלת בהן במסירות רבה אולי הגיע הזמן לשים את עצמך במקום ראשון ? נראה לי שאת יכולה לבדוק אם יש גופים שיכולים לתמוך בך במצבים כאלה אל תתבישי להעזר חטולית

שבוע טוב אודי, בגלל שבאמת מנסה להבין ומקשיבה למילים שלך, תוכל להרחיב/להסביר עוד קצת למה התכוונת "יתכן והעניין הוא שאת תחזיקי יותר בכוחות שדוחפים קדימה?" תודה רבה שירה

אנחנו לא מדברים כבר מאוקטובר התוכן בעיה? או מה?

אודי יקר, הספינה מיטלטלת על מים סוערים ואני ממשיכה לנסות למצוא את העוגן. העולם די השתגע וכאילו מסמן לנו במגפות ואסונות שקיצו קרב וכאן המציאות החוקתית המורכבת. חזרתי לטיפול ואני על תנאי. שלושה חודשים כדי לבדוק אם יוצאים מהתקיעות. הוא אמר שמונה שנות תקיעות ואני לא הסכמתי. אמרתי שאולי שמונה שנות טיפול לא הניבו את הריפוי המיוחל אבל היה בהן מסע גילוי עם כל המשתמע מכך, היה ליווי משמעותי, היתה תמיכה, היה מקום, הרעש האמורפי בראש והתמונות המטושטשות הפכו לזהויות די ברורות. אני כאילו יודעת שהוא בעצם היה רוצה שלא אחזור אבל אני נלחמת על הטיפול איתו ועליו. אולי זה צריך היה להיות ההיפך? כלומר שהוא ילחם עלי? הרי שחרר אותי בלי בעיה כשלא יכולתי לעמוד בתשלומים. מצד שני היו גם תקופות שאמר שוב ושןב שהוא מחכה לי. והוא שואל כל הזמן מה את מציעה, ואני יודעת שאני חייבת להציע אחרת הוא יעזוב אותי? וגם רוצה לצעוק אתה איש המקצוע אני לא יודעת איך לטפל בי. ואני כבר לא יודעת כמה אני ממציאה ומה נכון אבל בינתיים אני משתדלת לצאת קצת מהקונכיה ולגשש במשוש פחדני מאוד בדברים של אנשים חיים והוא מרוצה מזה. אני תוהה אם fake it till you make it באמת יכול לקרות. אולי אגלה בעצמי. הגוף שלי במצב די רעוע, פיברומיאלגיה חברתי החדשה, וטיפולי שיניים (כי כבר אין ברירה אחרי שנים של הקאות) שמדליקים את כל נורות האזהרה והופכים לעינוי מתמשך ולא בגלל הכאב, בגלל הפחד, בגלל הטריגר המטורף שהסיטואציה הזו מפעילה, מפני שהיא כל כך דומה ל... אבל אולי כתבתי די ולא אמשיך. קוראת תמיד ומצטערת שלא מספיק מגיבה. תודה אודי שלכם שירה

הי שירה אהובתי המיוחדת, איך אפשר שלא לאהוב אותך, כולך, עם הקסם שלך. ומכירה שאומר את שאומר, וייתכן שלא תוכלי להאמין בעצמך, וייתכן שהמנגנון ההוא לא ייתן למילים לחדור פנימה, כמו לאוכל טוב וראוי להתעכל. אבל אולי יהיה רגע שכן. לפני שמכבש ההרס ירמוס. כתבת על שמתרחש בעולם, במדינה. נושאים כל כך רציניים שלא הוזכרו כאן, שאני פחדתי להזכיר, כאילו על אלו מדברים במקומות אחרים. אשתף אותך שעל אף כאביי וחולשותיי והזמנים הפחות נוחים אני מתמידה להתייצב למען מידי שבוע. עם זאת מרגישה תרבותית מידי, חלשה מידי. ושבמלחמות אמיתיות בדרך כלל רואים דם ואש ומאבק וסכנות חיים. מתארת לי שרשמתי דברים שאולי שווה למצוא להם פרשנות והקבלה לעולם הטיפולים שלנו. לנפש שלנו. שמונה שנים אמרת. לפעמים הקצבים איטיים מאד. הן לכאורה הרבה, אבל לא מספיק, או חלקי ומוגבל. גם זה בסדר. את יודעת - אבא שלי מת. ולכאורה מה הוא נתן? הוא לא היה אבא משו, מאד מאד לא משו, אחסוך פירוט. ועם זאת, המוות שלו איום לי ונורא והכאב מזדהם. לוקחת כהקבלה לעולם הטיפול. סיפרתי כבר שהמטפל שלי הציע, ולא פעם, ובאופן חד צדדי מבחינתי, פרידה. כמה פעמים ומזמן מזמן. כי הטיפול מוגבל והוא לא עוזר לי. ואני מסרבת באופן מופרע. הוא כן אמר שרק אחרי פרידה אוכל להרגיש מה הוא כן נתן. מבינה, גם מסכימה, אבל לא מוכנה בשום אופן, כי הנפש לא עומדת בזה. הזכרת שישנה שביעות רצון מהניסיונות שלך בעולם בחוץ, ומניחה שאת מרגישה שזו אינך. הוי מורכב. גם מחיאות הכפיים האלה מה זה מעצבנות. שב בשקט אתה. סיפרת על טיפולי השיניים והטריגר שהם מפעילים ואני מתחלחלת לחשוב על ההקשר של מה-שלא-אמרת-במילים מפורשות. אבל אולי את כבר יכולה קצת להפריד, להבין מה הסיטואציה יוצרת, וגם שמדובר ב'רק' טיפול שיניים, שאינו הדבר הנורא ההוא שהיה. שמחה שכתבת. מילותייך מדברות אליי מאד. אנשי מקצוע רבים מדברים על חשיבות הפרידות מטיפול, התהליך שלהן ועל מה שמצופה שיקרה בעטיין, העבודה הפנימית האמיתית. האוביקט הטוב הפנימי ועוד דקלומים. הנפש שלי מפריכה את התיאוריות בינתיים, כך שנראה לי שאני מבינה אותך. על תנאי נשמע אכזרי מחד, אבל כנראה שיש כאן הרבה חשיבה מקצועית. חיבוקים חמים בימים קרים, סוריקטה

על היד המושטת והכל כך מבינה שהצליחה לדייק ולגעת - תבורכי. מחבקת את החיבוק ושולחת חזרה. תודה תודה

לא פשוט המצב של על תנאי מבינה אותך יתכן וזה רק זרז כדי לעזור לך לצאת מהמקום הקפוא שלך .. מאמינה שהוא כן רוצה לעזור ובודק את הנכונות שלך כעת משחזרת לטיפול לכי על זה עם כל הכוחות שלך שבאמת שיעזור אחרי הכל המאמצים שלך הם עבורך נטו עם כל הקושי שאולי כבר ישחרר פיברומיאלגיה כמה היא כןאבת ...!? היא כל התסמינים הנפשיים שעדיין שוכנים בתוכנו קבלי חיבןק אם לא מפריע לך ומאחלת לך הצלחה בטיפול הפעם חטולית

הי לכולם, יש לי כאבים בגוף, כאבים שהולכים ומתעצמים ומתרחבים, ואיני יודעת כיצד להגדירם או לתאר אותם ולכן טרם קבעתי תור נוסף לרופא. אני גם מסתירה אותם. חזרתי לעבוד מחדש כאילו כלום. אבל כן קרה כלום. מקווה להגיע לשיחה של הטיפול שתעזור לי למצוא איך ומה לומר ולאיזה רופא. מישהו אחר כבר היה מגיע למוקד. ממש גרועה בדברים האלה, למרות שהיו לי קרוב לעשרים ביקורים במרפאות בחודש האחרון. הישג כשלעצמו לעומת מה שהיה בעבר. שיתפתי, אולי יעזור לי איכשהו להתקדם. מודאגת, כי כך החלו ימיו האחרונים של אבא בבית חולים, למרות השוני העצום בין המקרים. לא נראה שאני הולכת למות, אבל החיבור לדחף המוות במחשבות... סוריקטה

כאבים בכל הגוף לדעתי צריך בדיקה יתכן והכאב של האבל לא משתחרר ... חוצמזה עדיף תמיד בדיקה לשלול ... בטוח שאת לא הולכת למות אך בהרגשה זה מעיק חטולית

אז התוכן בסדר? ואם הוא יראה למישהו ,זה נורא?

שלום הכרתי בחור וחשבתי שיהיה משהו בינינו אז שיתפתי אותו שיש לי חוסר ביטחון לגבי החזה ואז אמרתי שיש פלוס שאפשר ללכת בלי חזייה!) הספורט נוח וכו'... אם הוא יראה את זה למישהו יש שם משהו נורא? או שהכול בסדר?

שלום, קודם כל רציתי להודות לך על הזמן שאתה מקדיש, למענה, האכפתיות וההשקעה הרבה שלך, אז תודה. אני בת 27 ומגיל צעיר מאז שאני זוכרת את עצמי נשפטתי תמיד על סמך המראה החיצוני שלי. לצערי, בחלוף השנים הדבר הפך להיות סימן ההיכר שלי ולכל מקום אליו הייתי מגיעה הדבר הראשון בו התעסקו היה המראה שלי (לעג). הדבר מנע ומונע ממני עד היום לעשות דברים שאני אוהבת, להכיר אנשים וכו.. לצערי הרב, כבר בגיל 11 פתחתי בעיות בדימוי הגוף, עיסוק באוכל, טריכוטילומניה (שגררה לעג נוסף מעבר לרגיל) המצב הפך להיות גרוע כל כך שהתפתחה אצלי ממש סוג של דסמורפיה.. אני מאמינה שאני גדולה יותר מכפי שאני באמת, העיסוק הוא בעיקר בפנים, התבוננות תמיד במראה והשוואה של צד ימין לצד שמאל, דיבור עצמי שלילי כלפי עצמי עקב הנראות שלי, אמונה מלאה שצד שמאל מעוות לחלוטין לעומת צד ימין, שיש לי פנים ענקיות (בצורה לא פרופורציונאלית) ועוד.. היום אני בסוג של קצה כביכול המצב לא גרוע כשהיה, לא מחמיר,אבל גם לא נסוג כל כך.. מה אני יכולה לעשות, לאחר שנים של התאכזרות מצידם של בני גילי בעיקר על מתנ ליצור לעצמי חיים טובים קצת יותר, משוחררים יותר והתעסקות פחותה יותר באיך האדם שמולי רואה אותי.? דבר נוסף, חלק מזה קשור ברובו לחרדה החברתית שנגרמה לי עם השנים עקב אותו הלעג מהחברה.. במצבים שאני לא נמצאת בהם הרבה זמן (כיוון שאני בקושי יוצאת מהבית) אני מתחילה פיזית לרעוד, השיניים גם כן, אני שותה בלי הפסקה מהלחץ, תריכה להתפנות מלחץ, אבל עניין הרעד לפעמים ממש בעייתי... זה משגע אותי ואני לא יכולה להפסיק עד שנגמרת הסיטואציה. לצערי המצב כל כך גרוע כאשר אני מחוץ לבית כאשר אני חוזרת הביתה אני כמעט לא זוכרת כלום ממה שקרה בחוץ, כאילו ברגע שאני יוצאת החוצה אני מתנתקת מעצמי לחלוטין ממש כאילו אני במצב שינה, חצי הכרה ואז אני חוזרת הביתה ולוקח לי כמה שעות לחזור לעצמי.. ממש ניתוק מהגוף והחשיבה.. זה ממש מונע ממני לתפקד, לקבל החלטות כאשר אני מחוץ לבית, אני כאילו משהו אחר לחלוטין כמו פיצול אבל זה לא פיצול זה עניין של מגננה מטורפת שאני לא יודעת לשבור.

היי קראתי וליבי נחמץ בקירבי כואב מאוד מה שקרה לך במשך השנים וחוסר הסובלנות בחברה שלנו לפעמים היא נגע שמותיר אחריו צלקות רוצה לומר לך שלא סבלתי מעולם משהו כמוך אך רק בגלל שהייתי ילדה להורים גרושים עברתי מסכת השפלות לא מעטות כן זה כואב נורא ומשאיר צלקות אך אולי כדי לטפל בחרדות שלך כדאי לפנות לטיפול ? לא מתכוונת חלילה לפגוע אני כן עשיתי זאת חטולית

הי חברים, השנה עזרו לי לסדר את החימום האובייקטיבי בבית. וגם הקירור בקיץ. מיזוג. אמרתי בית, כמה מוזר, יש ת'דבר הזה קונקרטית והוא כל כך לא מובן מאליו, ומה אני עושה שם בכלל. בבית. ואיך זה שהבית מאובזר. חלפו שנתיים עד שהסכמתי אז. שיאובזר. ותקופה ארוכה עוד יותר עד שהסכמתי ל..., ובכן, בית. עם חדרים ותשתיות. מערכות המיזוג שבקו לשנים ממש עד לא מזמן. (שומעת במקביל את הדיבור על קורות הפנים. מיזוג). הסיוע שהייתי צריכה הוא רק הרמת טלפון, של מישהו זולתי, לאיש מקצוע, שחזר אליי והמשכנו משם. כלומר, אותו גשר חסר, שאני נוטה להזכיר הרבה. רק טלפון אחד, ברשותי והסכמתי בעיתוי נתון, כמובן. דבר פעוט תאמרו. ולא יכולתי. ובקיץ היה מייסר עוד יותר בשנים האחרונות, גם תופעות הגיל החלו להיכנס לפעולה. וכאילו התרגלתי לקפוא ולהתכווץ, או 'למות מחום'. לסבל הזה. ואני בהלם מול התיקון ומה אני עושה איתו בכלל. והסבל עדיין שם. החום לא מספיק והעטיפה לא מספיקה. והחלקיות הזאת. ובכל זאת, הלילה עבר במקום מחומם, לא גשום, מכוסה בשמיכה, על מיטה של בני אדם. ובשינה, בסיוע הרבה אמצעים. אבוי לי מה אמרתי. איך הוא שאני מרשה בכלל לעצמי. מבינה מה אמרתי ואיפה הפנטזיה. כאילו שאם אהיה אותה מוכרת גפרורים כמו בסיפור ההוא אמא תבוא להציל, רק אמא, או שיראו כיצד הוזנחתי והלב יידום. ודי, כל אלו חלפו כבר. אינם. כבר נשמעת פתטית. אתמול היה יום שחוויתי באופן שפחות הייתי מרוצה מיעילותי בתהליך ההסתגלות למקום החדש. ויש לי משאלה שדי, לפחות עד שתגיע הפרישה, שיהיה איזה משהו קבוע יותר ורציף, אבל לא מאד מעליב. סופשבוע, סוריקטה

היי הרדמתי את הבן שלי כמו בכול לילה החדר היה חשוך ופתאום אני רואה שהפנים התנפחו לו והפנים נהיו מעוותים מרגע לרגע הלכתי להדליק את האור בחדר לראות שזה באמת לא אמיתי מסתבר שזה היה סתם כמו חלום או הזייה פעם ראשונה שדבר כזה קורה לי זה תקין? ולמה אני צריכה לחוות חוייה כזאת הרגשתי שאני בתוך סיוט אמאלההה אשמח למענה ..ומה אפשר לעשות כשדבר כזה חוזר על עצמו?

לבני בן 22 יש חברה מתגייסת בעוד 3 חודשים, הם יחד 3 ו שנים, מאז היא נמצאת אצלינו, גם כשהוא עובד היא מגיעה אלינו (גרה לא רחוק) אחרי שעתיים שלוש ונשארת לישון למרות שהוא הולך לעבודה. כל הזמן היא אצלינו , הולכת לכמה שעות לבית שלה וחוזרת. אנחנו קצת מודאגים מכיוון שהכל קשור אליה ומתנהלים כאילו הם זוג נשוי. בעוד 3 חודשים היא מתגייסת , מאז שסיימה בית ספר היא לא עושה כלום עם עצמה, רק יושנת, נמצאת עם הבן שלי ונפגשת עם חברות . היא בחורה טובה ויש אהבה ביניהם , הקשר שלנו איתה טוב למרות שיש דברים שאנחנו רואים ולא אוהבים. אנחנו מודאגים מההתנהלות של הבן שלי בקשר הזוגי, הכל סובב סביב החברה. אני יודעת שהוא בוגר ואחראי על עצמו יחד עם זאת איך אנחנו כהורים יכולים להאיר את תשומת ליבו לדברים שאנחנו רואים מתוך דאגה שהוא מבטל את עצמו.

אם רק מותר לשאול מה הכוונה ב'כמו זוג נשוי'. נישואין הם מושג מורכב מאד. אולי הייתי מצפה שבחלק ממערכת יחסים זוגית מתקדמת יהיה, למשל, ניסיון לניהול משק בית משותף ונפרד מבית המקור. וגם זה תלוי תרבות. החבריה גם מאד צעירים. סוריקטה

לפני כחודש וחצי סיפרתי על הנכדה של אחי שהגיעה לארץ לביקור במסגרת תגלית כל התכניות שנעשו לקראת בואה חוץ מאשר הפגישה הראשונה שלי ושל הבן הדתי שלי להביא אותה לביתה של אמי הסתדרו מצוין אך מעבר לזה כלום אך ממש כלום!! הוזמנה עלידי לשישי שבת ווהחליטה במקום זה לנסוע לירושלים להפגש עם בני גילה לא נורא חשבתי לעצמי היא רק הגיעה יש עוד המון זמן ועוד שבתות הבן הבכור שלי גם הזמין אותה להתארח אצלם ומצאה שוב סיבה למה לא להגיע אליו בסופו של דבר קבעה את מקומה אצל בת דודה שלי חשבתי לעצמי היא תהיה שם בין עוד חברה צעירים ואולי זה כן יענה על הדרישות שלה המון דברים אינה אוכלת ובת דודה שלי גם אינה בקו הבריאות שמטפלת באבא שלה 24/7 עמדה לרשותה יום ולילה אין לי בעיה עם זה שכל פעם נעלמה ליום יומיים כמובן בתאום מראש כדי שתהנה מהחופשה שלה אממה החליטה שגם ידיד שלה מצטרף ללינה שם אצל הבת דודה שלי הזמן עבר ולא מצאה אפילו יום אחד לבקר את הסבתא הזקנה שלה ממש פוגע מאוד עבור אמי לי כבר לא שינה במאומה שויתרה עלינו לא עושים דברים בכוח זה מה יש כל יום התכתבתי איתה בווצאפ לדרוש בשלומה לא הבנתי לא לא מוכנה לשיחת וידאו שאוכל לראות אותה גם פנים אל פנים לא נעלבתי הצעירים האמריקאים מתנהגים כך אז מה עכשיו אתחיל לנדנד לה למה וכמה ? הבנתי שאינה מעוניינת בקשר איתנו רק עם הבן הדתי שלי שהיה מסיע אותה ומחזיר אותה וסוחב לה את התיקים שלה ממקום למקום ועושה זאת באמת מכל הלב הוא גם שלקח אותה לשדה התעופה ביום האחרון אך עוד לפני היום וחצי האחרונים נזכרה שישנה גם סבתא שמי יודע עד מתי תחיה ואולי זו גם הפעם האחרונה בחיים שלהן שהן מתראות כן זה קטע ריגשי מאוד חזק ואין אפשרות להתעלם ממנו סבתא קנתה לה טבעת זהב לפי טעמה האישי וקיבלה גם עוד זוג עגילים מתנה אחרי הכל כבר בת 18 ..ואז היא חיבקה את סבתא נישקה אותה אפילו התכרבלה בתוכה כשאמי ליטפה אותה ברכות הכל ייחסית נשמע נורמלי על פניו אז אם כך מדוע אני שרויה במחלוקת ? מהסיבה שאולי לא יסכימו איתי שבחורה בת 18 עצמאית ככל שתהיה לא מציעה טיפת עזרה בדברים הפשוטים כמו..קמת מתישהו מהמיטה אף אחד לא מפריע לך ולא מעיר אותך לפחות סדרי את המקום ..מיטה שלך לפני שאת יוצאת שוב??היא קיבלה גם עם הידיד שלה שרות כמו בית מלון אישי פרטי למה חוסר אכפתיות ? מאז שחזרה הביתה אפילו לא כתבה אף מילת תודה על האירוח המדהים שקיבלה אצל הבת דודה שלי מה לומר לכם זו בהחלט "תגלית" לא נעימה ממש עלבון צורב וכפיות טובה כלפי מי שאירחה אותה מעל 3 שבועות כשהיא חולה בת 71 לא כך צריכים לסיים ביקור אשמח לתגובות מכולם ואודי גם חטולית

אודי ואייך בדיוק תפתיע כשהיא כבר חזרה הביתה ? זה ענין של חינוך מהבית תודה לך חטולית

אני הרבה שנים בטיפול עם מטפלת נוכחית... היא עזרה לי המון... לאחרונה נסינו טיפול emdr וחליתי כנראה מההשלכות של הטיפול ...כבר חודש אני תוהה אם הטיפול נכון לי וחשבתי להפסיק אותו...לא יודעת אם יש תועלת בלהכנס יותר למקומות חשוכים וכואבים כל כך... כמובן שוחחתי עם המטפלת על הכל והיא נותנת לי להחליט... בפגישה אחרונה דברנו על הכל ולא עשינו emdr ולא אפשרתי מקום לחלקים.... כל השבוע מאז אני חווה חרדה באופן קיצונית... אינני יודעת מה לעשות... כל פעם שנכנסת לחדר טיפולים הנוכחות של המטפלת מטלטלת ...לא מוצאת מנוח

הטיפול הזה הוא מועיל...אם כי אכן קשה. אולי בקצב איטי יותר? חיבוד כזה שמתאים. תראי יחד עם המטפלת. נשמע שאתן רגישות לכך.

ינשופית מתוקה שלי זו פעם ראשונה שאני שומעת על מי שעבר כזה טיפול ונהיה חולה ... לא פוסלת את מה שאת אומרת אך אם תגידי שהתרבו התקפי החרדה אני בהחלט יכולה להבין מפני ששם הטיפול נוגע גמני עברתי כזה טיפול לפני כמה שנים וכן טלטל לי את הרגשות באופן כואב ממש אך לא חליתי אפשר אולי לנסות בשיחה עם המטפלת לבדוק מה גרם לך להיות חולה מבינה שזה מרתיע אותך הפגישה כעת אך זה לא בגלל המטפלת כך לפחות מרגיש לי את תוותרי על עצמך את חשובה מאוד ואולי כדאי לעשות הפסקה חטולית

הי כולם, עוד מעט יתחיל שבוע חדש. מחר כבר תתחיל השתלבות עם קטנצ'יק שובה לב וממיס. גם לחשו לי בסודי סודות שבאחת המשפחות הקודמות שהייתי איתן התרחש נס רפואי ותיתכן הרחבה. בבית שאבא שכר והתגורר בו, עברה, לאחר שיפוץ, לשהות משפחה עם ילדים קטנים. באותו מרחב לא רק זקנים מתנוונים שואפים למות, אלא גם חיים מתחדשים וצומחים. ועוד מעט ט"ו בשבט ואני מחכה לפתחו של האביב, עוד חדשיים. ימי ביניים. פחדתי מהימים האלו של אחרי מות, לא רק בשל היעדרם של האנשים, אלא שהשאירו אחריהם המון דברים לא סגורים ולא פתורים. מאד לא סגורים. הרבה חובות. הכסף והרכוש שלנו מאוימים. אני אבודה עם זה. אבל יש אחים חזקים ממני שמצליחים להתמודד. תוך כדי הכתיבה חושבת לי על קונפליקטים רגשיים, איך לא. אם כן, שעות היום, היום, הן שעות אחרונות למנוחה. מרגישה שלא הצלחתי להשתקם ולהתאושש החודש, גם לא עמדתי בהרבה משימות שאולי ניתן היה לדחוק לתוך פרק הזמן (עובדה שלא), אבל ביום האחרון אנסה להיעטף בחום עד כדי הזעה כהקבלה לסוג של נידוף רעלים לקראת הימים הבאים. נאמר לי, ואני מקשיבה למתבוננים מבחוץ, שאני נראית חזקה מתמיד. כשההרגשה שלי, הפנימית, הפוכה בדיוק. מאד מעניין - הניגוד מוכר למדי. החיבוק ההוא חסר לי מאד. ארגנתי לי שמיכה מחבקת. כזו שממליצים עליה לאנשים עם חרדות, אנשים על הספקטרום, לבעיות עם ויסות חושי, הפרעות שינה ועוד. יש לה אפקט מסוים, אך מאד רחוק ממה שחסר לי. כשאני חווה את החלקיות, או אז מרגישה כמה גדול החסר. השבוע יש לי בדיקה רפואית שאני איכשהו פוחדת ממנה. הבדיקה עצמה לא, אבל הכנה קצת מלחיצה, והמתנה לתוצאות ושלב אי הידיעה וכל מה שרץ בראש. וכבר מגלים עניינים, כי הגוף זקן. כן חושבת שטוב שיש תיעוד למצב, כי יש מעקב, יודעים מתי ואיך דברים החלו, מה שנותן תמונה מלאה יותר מבחינה רפואית. יש לכך חשיבות. בשונה משני ההורים שלי ששנים לא הגיעו לטיפולים רפואיים כשהיו כבר במצבים מאד מתקדמים של מחלות שלא טופלו. מאד חשוב לי עניין הנפרדות. שידעו שאני שונה מכל אחד מהוריי. יש דימיון, מן הסתם, אבל יש אינדיבידואליות. המטפל מאד מאד הקפיד על הנושא. עד כדי מידי עבורי. אבל הסביר לי שאלמלא כן, אלמלא ההפרדה הכל כך ברורה, ייתכן שדרך הטיפול הייתה הורסת לי את החיים. מנסה לא להיות כזאת אגואיסטית ולתרום באכפתיות גם במה שקשור לסביבה ולזולת גם בשארית כוחותיי, במתחייב, ופחות בהגזמה. מה כפת לי שחפרתי, בוקר ושבוע, סוריקטה

למקרא דברייך סוריקטה יקרה המשפט הזה עלה בי..."מי שיש לן למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך" כנראה שיש לך "למה" נולדת לעשות טוב בעולם. כולך לב אחד גדול לבעלי החיים ולתינוקות הרכים. מהממת שאת! כמה כייף תינוק שובה לב😍 תהני מהרגעים מהלבלוב הזה !שאת רואה בכל מקום. אלופה!

בכל התחלות חדשות ישנם שובלים הכל טוב יפה שלי הם חלק בלתי נפרד מכולך כייף שישנה התחלה חדשה מרען את החיים מחסיר לשיגרה שנקטעה חזל"ש כמה טוב מאחלת לך ימים נפלאים והתחדשות שלך בהכל הנתינה האין סופית שלך תגבה אותה בהמשך מפני שאת כזו!! חטולית

הי, לא מרגישה שמגיע לי כל הכבוד וגם לא חזל"ש. התחבורה הציבורית עליה דיברתי לפני שבוע היא רכבת. וכבת של שורדת שואה המחשבות מרחיקות לכת. מודאגת מאד. מאד. כי מרגישה שהגוף לא משתקם. ואיני יודעת מה ילחיץ יותר - האם יגלו משהו בבדיקות, או שדווקא לא, ואז שוב לכאורה לא יהיה תוקף לכאבים. כאב היתמות והבדידות הוא נוראי. יותר מורכב לשחק אותה בסדר. אולי ככה זה כשמזדקנים. תודה על ההקשבה, סוריקטה

אתה צודק הלוואי והייתי יכולה. אין לי את ההזדמנות הזו או הפריוילגיה להיות חולה. יש תפקידים בבית שהם רק שלי ואין שום הזדמנות לנוח, חולה אבל עדיין כל עוד על הרגליים מבשלת, מנקה או מה שצריך...נכון- אני הרגלתי את הבית להתנהל כך. המטבח זו הטריטוריה שלי😉 אוכל לספר שהילדים שלי מהממים כי לקחו פיקוד והפתיעו לטובה- אחד קיפל כביסה השני הכין מרק עוף (עם הוראות שלי) והשלישי ניקה את הבית בקטנה... אז כן, פחות עשיתי. אבל ממש לשכב במיטה ולנוח לא קורה לצערי. אך אחשוב על כך. ואין מחליפות בגנים וגם כשיש אנחנו מחוייבות להכין יום שלם ולהעביר למחליפה...כבר עדיף להגיע. כל עוד אין לי חום או נופלת מהרגליים אני עובדת..

הי מיכל, אוסיף ואומר שגם חושבת שאיכשהו אנחנו מקנאות במי שמרשים לעצמם לקחת את המנוחה ככה עד הסוף. להפיל משקל. להתמסר. לתת אמון. לסמוך. לשחרר שליטה. "להתעצל". "להתפדל". לא לעבוד בפרך תחת אותו רודן פנימי. במקביל, אולי יש בנו איזה בוז כלפי החולשה (של הסדיסט האכזר ההוא שבפנים). ומניחה שיש גם טוב במחוייבויות שאנחנו נוטלות על עצמנו. ונחזור ל - מידתיות ושות'. שבוע טוב, סוריקטה

אהבתי את העזרה גם אם בקטנה שקיבלת בבית מהילדים לא כולם מוכנים לעזור היום מנסוני הרב ולצערי הרב גם המנוחה אינה מנוחה כשאין מי שיחליף אותך בעבודה שזו בעיה בפני עצמה לפחות טפלי היטב בעצמך הכי הכי למענך כי את שווה גם שווה !! מקווה שתרגישי טוב בהקדם האפשרי חטולית

תודה על ההבנה סוריקטה וחטולית.. חטולית מה שכתבת לי כנ"ל לגבייך, שמרי על עצמך! טפלי בעצמך. אז כן מטפלת פחות נחה😉 לא ממש יודעת איך לשכב במיטה סתם ככה? באמצע היום? למרות המטלות בבית ומחוצה לו? תוהה אם אוכל לתפוס רגעים להרגע...

שלום אודי וכולם\ן, בפגישה האחרונה עם המטפלת (אני נמצאת אצלה רק כחודש), היה לי קשה במיוחד להיפתח. רציתי לסיים את הפגישה קודם וללכת אבל היא לא נתנה לי והעדיפה שנשב בשקט. הסכמתי. לאחר כמה דקות היא הציעה משהו שהיה תמוהה בעיני, אמרה לי שאני יכולה בזמן הזה להיות בפלאפון. אמרתי לה שמבחינתי, הזמן הזה בפגישה הוא זמן חשוב ומשותף ולהיות בפלאפון זה זלזול ולא הייתי מצפה שהיא תעשה דבר כזה מולי או בכלל אני לא עושה דבר כזה מול אחרים ומצפה גם מהם לא לעשות את זה. היא התנצלה לאחר כמה דקות והבינה שכנראה טעתה. בנוסף, מרגיש לי שהיא קצת לוחצת להתקדם ורוצה מאוד שאשתף אותה אבל אני באמת מתקשה כי בשנים האחרונות עברתי דברים לא קלים והיא יודעת על חלקם, מתוך מה שכן הצלחתי לשתף. אני מבינה שיש גשר שצריך לחצות כדי שנוכל להתחיל באמת את הטיפול. הצעתי שניפגש פעמיים בשבוע והיא לא הביעה תמיכה או התנגדות. אני לא רוצה לחשוב שחשוב לה יותר התשלום בסוף החודש מאשר המטרה שלשמה התכנסנו.

הי, רק חודש. חודש אחד. מניחה שההמלצה תהיה לספר למטפלת בדיוק את מה שרשמת כאן. או להדפיס ולקרוא וכד'. כך מתחיל טיפול... סוריקטה משתתפת בפורום

מקוררת כל הזמן, הייתי חולה כבר 3 פעמים וכל פעם רציני ממש. שפעת, קורונה, דלקת בגרון....הפעם השיעול לא עוזב אותי , מקוררת כמו ילדה קטנה ומנוזלת... בנוסף הפרקים כואבים לי. מרגישה מתפרקת פיזית. הייתי אצל הרופא והתשובה הייתה מקוממת " את לא נהיית צעירה יותר" .שחיקה של הגוף...ככה קרה לזה כשאי אפשר לשים אצבע על כלום. עוד אברר מעבר מה קורה לי (כבר אמרנו גיל מעבר? אז אולי) אבל מרגישה כל הזמן לא טוב פיזית. נפשית דווקא לא כל כך.. כאילו התהפכו היוצרות. פעם הייתי מרגישה שקשה לי נפשית והדברים הפיזים פחות תפסו מקום. היום השתנה. ...מחפשת קצת איזון בין גוף לנפש. מוזר. קשה לי עם זה..נמאס להרגיש חולה כל הזמן.

החורף הזה אינו חורף במיוחד אין גשם וכל הליכלוך נשאר באוויר החורף הזה גם המון אנשים לפחות בסביבה שלי חלו בברונכיט כמןני רק שאצלי זה פקל פעמים כך חורף אז לא מתרגשת וכן בגיל המעבר גוף מדבר בשפה שונה האם הרופא טעה ? מנסיון שלי הרופא שלך צודק גי'נ'ג'ר דבש ולימון סחוט טרי עוזר להרגשה טובה יותר ומחזקת אולי את כבר נסית ? סבלנות מיכלי חטולית

הרבה בריאות , גוף נפש נפש גוף כמה איזון צריך בינהם תשמרי עלייך , שולחת חיבוק וכוחות שלך אביב

הי מיכל, לא שזה מנחם ואיני יודעת מה ההסבר - יש המשערים שיש קשר לתקופת המסכות - המון אנשים חולים עכשיו במה שנראה כמו צינונים, ומרגיש שלא נרפאים. למען האמת מכירה בעיקר נשים כאלו. וכן, הן בקבוצת גיל 45 פלוס. גם אצלי - הגוף והשרירים היו צד חזק, כנראה, ותחושתי שהם נפגעו מאד. על הקורונה אמרתי בזמנו שהיא מחלה מעליבה, וכך גם אומר על מצב הגוף. יש גבול והוא שברירי ומתישהו מתחילים לראות זאת באופן חד יותר. כנראה שבעיקר נשים. אבל השיחות שלי הן בעיקר עם נשים. בדיוק חשבתי בשעה האחרונה על אנטיאייג'ינג. פחות בקטע של נראות חיצונית כמו שערות שיבה, קמטים, יובש בעור וכדומה, אלא יותר של תחזוקת ליבה של המערכות הפנימיות והמוח. ויודעת מה - אולי גם היציבה והגמישות. כל כך הייתי רוצה להאמין שניתן לשמר באופן מסוים את אלו, ואולי אפילו לפתח, הגם אם באיטיות. וכן, לקבל גם את האובדנים ביכולת ובמסוגלות. חשבתי על אבא שלי המסכן שהיה נכה משותק שנים ארוכות. והוא היה בצעירותו ספורטאי הישגי. ניגן בכלי נגינה עם שליטה מעולה באצבעות, היה לו כתב יד מדהים והוא חווה את האובדנים של אלו ולא סבל את עצמו. קצת מחשבות, סוריקטה

הי חטולית, רק רציתי לומר שיש משהו שאני כל כך אוהבת בתשובות שלך. הן כל כך אמיתיות. בפשטות ובישירות. שלך, סוריקטה

חטולית, אביב, סוריקטה..תודה לכן... בלאגן במערכת הפיזית שאני לא רגילה לה כלל...הייתי מאוד חסינה בגנים וכל שנה לוקחת חיסון לשפעת ובכל זאת השנה. מוזר.

הרי גם אני עובדת עם ילדים. ומעניינת התחושה, גם אצלי, שקודם הייתי חסינה יותר והשנה פחות. אך כשאני מתבוננת בתיעודים שלי - מסתבר שכנראה איני מדייקת. פשוט פחות נטיתי לזכור את חוליי וקשיי הגופניים, אבל הם היו. וכן נדבקתי. אבל הסתרתי גם מפניי. אולי גם זאת אפשרות. בכל אופן, מתחברת להרגשה שהפעם משהו שונה. פגיע יותר. חדיר יותר. סופ"ש נעים, סוריקטה

אני מאוד משתדלת לחשוב היטב לפני שאני כותבת ובאמת אני ישירה ואמיתית תודה נשמה חטולית

מיכלי מאמי גמני כל חורף מתחסנת למרות שזה אף פעם לא מבטיח שלא נחלה ובכל זאת תמיד חולה ... הגוף יכול להיות חסין עד גבול מסוים ומעבר.. תהליך הבלות עושה את שלו.. ואת זה אי אפשר למנוע...לצער כולנו !! מה שאת קוראת לו בלאגן לדעתי זה תהליך הבלות קבלי את זה כמות שזה ולמדי לחיות עם השינויים חיבוק אם מתאים לך חטולית

קשה לי להסביר אך תשישות כרונית כבר כאן מזמן לאן שאני פונה בכל כיוון בכל מצב אני מותשת נפשית ממש על סף קריסה מאיפה לוקחים כוחות להתמודד עם התשישות הזו ? באמת שאין לי רגע דל בין אם זה האווירה בבית שכביכול החזיקה מעמד בדיוק 3 ימים טובים בין אם זו התמודדות באין מטפל ושום דבר אחר להחלפה הזמן זוחל לו בעצלתיים ואני הופכת אדישה למתרחש סביבי לו יכולתי לצאת לעבוד מאמינה שהיה עוזר אך לצערי אף אחד לא מעונין בנכה עם הליכון וזכרון לקוי גם זאת נסיתי הכל סגור וחסום בפני ורק דיכאון שמשתלט עלי גם כדורים לא עוזרים נמאס לי ודי תודה שקראתם חטולית

חטולית יקרה מרגיש במילותייך יאווש... תשישות גדולה... כאשר אין תמיכה מספקת הכל קורס.... הגוף וגם הנפש... מה יכול לעזור? מה עזר לך בעבר ?? שולחת חיבוק אוהב

ינשופית מתוקה שלי כבר המון שנים לא הייתי במצב כזה ואז מילאו אותי בכדורים פסיכיאטרים בשום אופן לא אחזור למצב ההוא הגמילה קשה וכואבת כל כך שכמעט אישפזו אןתי תודה לך מתוקה שלי חטולית

היי יקרה, נשמע ממש קשה, כשאתה מרגיש שלא יכול לעשות כלום ובכל זאת מצטרפת לשאלה מה יכול להקל?

הי חטולית, ככולנו, כנראה, גם את מחפשת להרגיש משמעותית, שימושית. היטבת לתאר תפקיד דומה בקשרך עם הנכדה המיוחדת, למשל. אולי בקשרים כדוגמת אלה טמון המפתח להפגת התשישות במידה מסוימת? לא פעם את נשמעת כאן חזקה ואני נפעמת. מאחלת הרבה טוב, וישרוד ממנו לאורך זמן. סוריקטה

מיכלי מאמי לצערי לא מצאתי שום דבר כעת שיכול להקל רק אולי לחזור לטיפול מה שאין לאן לחזור בגלל שלא מוצאת כלום גם הגוף שלי מגיב בכאבים עצומים עד שהרופא החליט להעלות לי את המינון של הפרקוסט חמישה מ"ג ל..10 .. תודה מיכלי חטולית

יפה שלי נכון שאוהבת להרגיש מועילה אך יצא לי הרוח מהמפרשים וכעת ...זרוקה כמו סמרטוט ללא שימוש כל פעם שקרו דברים ניצבתי פחות או יותר על 2 רגלים חולות בלי להתלונן אני כבר לא שם אני זרוקה במיטה עם כדורים נגד כאבים איומים מצטערת אם הכבדתי חטולית

המון כוחות אהובה חיבוק של הלב עצוב לקרוא את התחושות הקשות אולי עוד מעט יהיה חם יותר העצמות יפשירו וגם הלב אוהבת אביב

עצוב לשמוע. אבל, אולי, חטולית, הגוף אומר שעכשיו הגיע הזמן לטפל ולהתמקד בך. ושאת ראויה לזה. השפיפות נשמעת נוראית. אושיט לך יד וחיבוק רך, סוריקטה

למרות שהחורף מתמהמה ולא תמיד קרר הגוף שלי חורף קיץ סתיו ואביב תמיד הכאבים כאן תודה אהובה חטולית

יפה שלי אני עושה בדיקות כל הזמן יש כעת תקופה של בדיקות פולשניות טריגריות שממש לא מסוגלת להגיע ולעשות אותן מתחלחלת מכל בדיקה אך מלבדן עושה הכל ומטפלת בעצמי תודה אהובה על היד המושטת ועל חיבוק נהדר תודה לך חטולית

היי לפני פחות מחודש עברתי הפלה טבעית בשבוע 5 העברתי את זה מהר מעלי. עברתי הלאה. אבל אחרי שבוע הבנתי שאני לא חסינה ושז כן השפיע עלי והייתי אדישה להכל סביבי באותו שבוע בלי ששמתי לב. אחרי שבוע זה השתפר קצת ושוב חזרו לי חשקים (סקס, לבוש וזה) ואז בעלי טס והייתי לבד עם הילדה (בת 1.2) למשך כמעט שבוע והכל היה קל איתה אבל הרגשתי שאני לא מרגישה כלום לסביבה ובעיקר לבעלי. לא מתגעגעת. מתפקדת על אוטומט והיום אני מרגישה שאני שוב לא מרגישה כלום. הוא חזר ולא עניין אותי. אני אוהבת אותו מאוד אבל פשוט לא איכפת לי אם הוא פה או לא פה ולא רוצה לשכב איתו שוב. לא יודעת אם זה בגלל ההפלה או אולי בכלל משהו אחר? כמה זמן יכולות להימשך התחושות האלה של אחרי הפלה?

הי כולם, יום שישי כעת. התעוררתי, כפעמים רבות, אחוזת אימה מעצם קיומי והיות העולם שמסביב בחוץ. והשמש זורחת והעצים עומדים על תילם. מודאגת מכך שאיני מצליחה בדיוק להשתקם מהכאבים, הלחץ, התקיעות והחסמים ואיני יודעת מהם. לכאורה ניתן היה לחשוב שהמוות של אמא, המוות של החבר שלה, המוות של אבא ואולי גם הטיפול, וה'חופש' הקטן (רשמתי שטן במקום קטן ותיקנתי...) יצרו שחרור מסוים, יפיחו תחושת רווחה - אך בפועל מה שמתרחש הוא ההיפך הגמור: צמצום והתכווצות חמורים ממש. קיצוניים. מאוכזבת שפחות הצלחתי לנצל את ימי ההפוגה, ההחמצות, אם כי עשיתי כמיטב יכולתי. דברים טובים. נראיתי נחמד, כנראה. דיברתי נחמד, כנראה. אולי זה עצמו מבהיל. הייתי בסדר יחסית, וכעת, כשלא רואים, התחושה היא מאד לא בסדר. שוב החלקיות... פוחדת פחד אפל. לעזאזל. סוריקטה

מה יאפשר נשימה בתוך הפחד האפל ? אני יודעת שכרגע נראה שכלום לא אבל נסיון העבר מלמד אותנו שזה אפשרי אתך בלב , בניסיון למצוא את הפתח לאוויר צח והרגשה טובה חיבוק עדין אביב

תודה :-) אביב, את מתוקה ממש. המשכתי לנסות לעשות דברים טובים. המשכתי לנסות להכניס חום. אפילו באופן חד פעמי עשיתי דבר פעוט, שלא העזתי שנים. מסוג הפשוטים האלה ש'כל אחד' עושה ברמה היומית בלי בעייה בכלל. ורעיון - אנסה תרגילי נשימה. תודה, סוריקטה

הי חברים, מחד, משמח. אבל בחלוף שעות מגיע תשלום המחיר - ההרגשה של 'צריך להכחיד את עצמי'. ההישגים הרשומים החודש הם נסיעה בתחבורה ציבורית למרחקים של 8 ו 30 ק"מ. זהו. הרדיוס הרגיל היה 4 ק"מ. נשמע מטופש, או לכאורה קטנצ'יק ולא קרה כלום, אבל אצלי - אימה. וכאבי הגוף מטרידים. ואוף עם הדלילות כאן בפורום. בטוח יש תקווה בפנים, החזקתי בתמימותי המון תקווה עבור אבא, וזה לא עבד בפועל. תודה, אנשים טובים, סוריקטה

סוריקטה זה נפלא וכל צעד הוא צעד ושל כל אחד מאיתנו הצעדים אחרים ומיוחדים גאה בך חיבוק אביב

בכל אופן, סופשבוע נעים, אודי. ותודה. למרות שההודעה תיראה, כנראה, רק בראשון ואז, נאחל שבוע טוב. באהבה לכולם, סוריקטה

שלום, התחלתי טיפול לפני כחודש. אני סטודנטית בימים אלה וחיה בעיקר על המלגה שאני מקבלת שהיא לא גבוהה. חשבתי לעצמי שפגישה אחת בשבוע תענה על הצורך ועל קצב ההתקדמות שלי. אני מרגישה שיש צורך להוסיף פגישה בשבוע, לפחות בזמן הקרוב עד שהמטפלת ואני נבסס קשר ואוכל לשחרר קצת את מה שיושב על הלב ומצריך ממני רציפות והחזקה בתקופה הזו. מכיוון שיש קושי כלכלי מסוים, ביקשתי הנחה בסוף הפגישה האחרונה והיא אמרה שתחשוב על זה ותכתוב לי. טרם כתבה תשובה והפגישה שלנו ביום חמישי. האם מקובל לבקש הנחה והאם יכולה להיות סיבה שהיא לא תסכים לתת? האם לשלוח הודעה כדי לבדוק אם הפגישה אכן תתקיים בחמישי? האם להניח שכן או שעדיף לשלוח הודעה?

להתעורר בריאה. קראתי אתכם אנשים טובים ויקרים. העייפות והיעדר המוטיבציה שחולשים עליי רוב הזמן - מטרידים אותי. אדם חרוץ ששוכב ולא זז רוב היום ולא יוצא מהבית. אדם שגומע המון שמש - אינו רואה שמש. מנסה לנוח כדי למלא מצברים לקראת הבאות ומשהו פה לא מסתדר. המשימות שהשארתי לי לזמן הזה - נדחות. ואיני רוצה או יודעת איך אשוב לעבוד (למרות שיודעת לומר לעצמי שגם בימים של אפיסת כוחות כן עבדתי ולא ראו עליי). כרגע יש שיפור חלקי - ולכן גם מצליחה לרשום כאן. הייתי רוצה ל'האשים' את הכאבים, את התרופות נוגדות הכאבים, את תת הפעילות של בלוטת התריס, את הלונג קוביד, את התרופות, את החורף, את הפוסט מנופאוזה. סביר שיש להם אפקט, אך בעוצמה כזאת משביתה (?). לא בטוח. גם האבל על אבא שלוקח המון כוחות, מה שמתרחש בארץ ובעולם, לא רק. אי תחושת החופש והחירות. למה אני מצפה בכלל. חזרנו לעכבות וחרדות. המוכר. בדיקות בגוף, כאמור, נעשו. הסטנדרטיות. שימו לב לשעת הכתיבה. עד לפני שבועיים כבר הייתי בעבודה בשעה הזאת, אחרי ריטואל הבוקר והנסיעות. מיכל - רשמת על סוד. הסיפור שלי שונה. היו התקפות מגיל מאד צעיר והרבה מאד שנים קדימה. אחרות. זה היה כל כך סוד, גם מפני עצמי. רק לקראת גיל ארבעים החלו תופעות שהיום יודעת לומר שהן תופעות של חרדה. רק אחרי גיל ארבעים הבנתי מה היה שם וחשבתי שאני משוגעת. רק סביב גיל חמישים פתחתי קצת את הסיפור לפני מספר אנשים מצומצם. עדיין מבקשים שהוא יוחנק בפני הצעירים במשפחה. וכאילו שעדיין לא מבינים את חומרתו. ואולי רשמתי כאן שהיות הסיפור סוד הוא שלוקח כוחות. בסיכומו של דבר - אנסה ממש להוציא את עצמי החוצה היום. בוקר טוב, סוריקטה

הי אודי יקר, יצאתי באותו יום. וראיתי שמש וזאטוטים ונפגשתי עם אנשים שהתגעגעתי אליהם והתחבקנו. וגם עשיתי מעט מן הדברים הנדחים. כנראה שלא החשובים בהם. וכנראה שעוד מאותו דבר שעדיף שאולי הייתי כבר מוותרת עליו. בכל אופן - חלקי ממש, אולי פחות בכיוון המומלץ, אבל לא מאום. גם גערו בי שאני עושה עבודות מפרכות לצד הכאבים המשמעותיים שאינם חולפים. משהו. מאמינה שעדיף על רביצה מתמדת והסתגרות. סוריקטה

סוריקטה יפה שלי המון דברים באים כגשם מטורף ולא נעים מתי השיחה שלך עם המטפל ? אולי יעזור להפחית במשהו את הלחץ מאמינה שאת תתגברי מפני שאת חזקה לחשוב חיובי גם עוזר יפתי חטולית

סליחה אביב ..טוב שאת רואה כמה שפחות מדיה. זה יותר בריא לא לצפות כנראה..אבל משהו מושך אותי דווקא בכתבות האלה...ממש חבל :( לא מבינה אותי. חיבוק לכל מי שזקוקה..יודעת שאני צריכה.

הי מיכל, כרגע סיימתי לרשום הודעה, והנה רואה את המילים שפתחת. איכשהו חושבת שיש קשר. אולי. הסוד גובה משאבים. ישנה משאלה לפתוח את הסוד בגדול. במקביל יש פחד עצום מהיות הסיפור בחוץ, מתחושת אובדן השליטה, מהכחשות. ועוד. איך סטיות מזעזעות ואלימות כאלה יורדות אל הפועל. אנחנו יודעים על בשרנו שזה קורה ואיכשהו גם ממאנים להאמין. המין האנושי. אנשים משתמשים במילה מפלצות. לא, הם בני אדם. כאלה שיש בהם חלקים מאד מפלצתיים שגם ירדו למציאות. שזה נורא. מקפידה לשוב ולומר זאת משום שאם יוגדרו כמפלצות טוטאליות - הקורבנות יראו עצמם ככאלה, הוא כדבר הפוך לחלוטין. ואף אחת מהאפשרות אינה מדויקת (קרי - פיצול). אין מושלם לטוב ואין מושלם לרע. ועדיין, מזכירה לעצמי שיש הרבה חמלה. הנה, למשל, עכשיו יושבת עליי חתולה שאספתי מהחוץ. כמעט מבלי שאני מרגישה אותה. חתולים יודעים להניח את עצמם באופן מאד אחיד על פני השטח. היא איתי כבר שנים ארוכות. מתחממת ומחממת. יום נעים, סוריקטה, שגם מנסה להמעיט בצפייה בתקשורת, שאיכשהו מטרתה לתת נפח לדברים משלהבים, ועם זאת, כן חיה כאן ואיכשהו יש לי קצת מושג מה הולך. נו, איזון.

גמני צופה ועד כמה שזה קשה לא מצליחה להמנע מחפשת אולי תשובות במקומות אחרים חטולית

לכן כתבתי, התכוונתי שאין שום הגיון בדווקא לראות🙄😓