פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, ביתי הבכורה כל הזמן עושה חשבונות עם כסף, מאוד קמצנית, אם אחד האחים שלה חייב לה 20 או 30 ש"ח היא תבקש ממנו שיחזיר לה. גם עם בין הזוג שלה עושה חשבונות על כסף...אני לא מדברת על סכומי גבוהים אלא על סכומים נמוכים, תמיד הייתה כזו מתחשבנת בעניין הכסף, מעולם לא הזמינה אותי כשישבנו בבית קפה (אני לא מצפה רק בשביל הדוגמא), אף פעם לא מביאה מתנות לחג...איך אני אמורה לומר לה על העניין הכספי בכללי ובמיוחד מול האחים שלה בלי שישתמע שאני לוקחת צד ......הם מאוד מתוסכלים וכועסים בעניין...מה גם שאני בטוחה שההתנהלות הזו מול הכסף רק פוגעת בה מול אחרים (חברות וכו')
שלום סימונה, הייתי מפריד את היכולת להתנהל נכון כלכלית (להיות מחושב, לדרוש חובות) מקמצנות (או צדה החיובי - נדיבות). כשאתה נדיב - אתה מתחיל מעגל של נדיבות ונתינה מסביבך. זו עמדה שיש ללמוד ולתרגל, ואם את נדיבה - אולי זה ישפיע. לגבי מערכות היחסים - לדעתי אין זה תפקידך, אלא תפקידם של האחים - לומר את אשר על ליבם. עדיף לדבר את הדברים... אודי
הי אנשים, לא אוכל להישאר אדישה נוכח האירועים, ועל אף שתכננתי, כמו רבים מאיתנו, לסגור אתמול יום אחרי עבודה של שעות על הרגליים בחוץ, הגיעה קריאה, שלא הייתי סולחת לעצמי אלמלא הייתי מזנקת על אף כאבי ועייפותי לשטח. התלונות מונחות בצד. חמש שעות נוספות עד אמצע הלילה. וזו מציאות מפחידה מאד של כאן ועכשיו, ... סוריקטה
את מתכוונת לומר שהשתתפת בהפגנות אמש ? כנראה לא הבנתי נכון !! אש מה היתה הקריאה שהיית מחוייבת ללכת ? מקווה שתוכלי לנוח כל הסופש 🙏🙏 חטולית
הי חטולית, כן. הצטרפתי פעמיים בשבוע האחרון. כמה שעות טובות בכל אחת מהפעמים. לא תמיד אפשר או יכולים. מגבלות המציאות. אבל עושה את המקסימום. ואכן מאד קשה. תודה, סוריקטה
הי, יש לי התקפי חרדה מאירועים גדולים, וביום שבת עוד כמה ימים יש את החתונה שלי. אני נורא לחוץ ומפחד שבוודאות תקרה לי חרדה. אי משתמש בואבן לעתים (פעם-פעמיים בשבוע, 10 מג) - לוקח אותו שעתיים לפני אירוע מלחיץ. הבעיה שאני לא יושן וזה מגביר את הפאניקה קניתי טונייט מסופרפארם (doxylamine succinate 25mg) השאלה - האם אפשר להשתמש בטונייט בלילה, ואחרי 12-16 שעות במהלך היום לקחת כדור ואבן? זה לא ינטרל את האפקט של ואבן? ושאלה נוספת, אם אני מרגיש ש10 מג של ואבן לא מספיק, לקחת עוד חצי כדור?
הייתי ממליצה לך להתעייץ עם רופא שידריך אותך בצורה הכי טובה לא יכולה לומר לך מה לעשות גש והתייעץ חטולית
שלום, איני רופא ואיני יכול להמליץ על תרופות. עקרונית - מותר להתרגש ביום החתונה. קח בחשבון ש: א. אתה מחמיר את החרדה בכך שאתה חושש ממנה. ראה זאת כהתרגשות - ותנסה לא לעשות מזה עניין. ב. מינון גבוה של תרופות ינתק אותך מהאירוע. ג. הכי טוב, כמו שנכתב לך - להוועץ ברופא שמכיר אותך. מזל טוב! אודי
אני פונה בהקשר לבן שלנו (22) לאורך השנים שמנו לב כי יש פער בין מה שהוא רוצה לבין היישום של הדברים, מאז שהיה קטן, היה לו קושי בהתנהלות, הוא מתחיל משהו בהתלהבות ואחרי תקופה ההתלהבות יורדת והוא סוג של "בורח" לדוגמא התחיל אחרי צבא מקום עבודה, היה מרוצה ולאחר מספר חודשים לקח חופש חודש. עניין הדחיינות אצלו מאוד בולט, פעולה שאמורה להעשות יום אחד נגררת לחודש. (אני מתכוונת לדברים חשובים שהוא יודע שעליו לקדם.)בצבא איבד דברים, מאז שהשתחרר דחה תאוריה, לא הולך לטפל בבנק, יש לו שיעורי נהיגה לא מוציא כסף בזמן ומגיע לבקש מאיתנו) הוא מאוד מודע לעצמו, אינטיליגנט וחכם. אנחנו כהוריו מודאגים וכבר לא יודעים מה לעשות ואיך אפשר לעזור לו, יוצא מצב שכשאנחנו מדברים איתו הוא מבין זאת כביקורת וכאילו שאנחנו לא מרוצים ממנו. בתור תלמיד אובחן עם לקויות למידה, עוד כשהיה קטן לא היו לא הרבה חברים, גם שם היה קושי חברתי ושוב תמיד מצא מה לא בסדר אצל האחר. כן חשוב לי לציין שכשהוא מתעניין במשהו הוא יחקור את הנושא עד הסוף וילמד אותו. יש לו תחומי עניין והוא מתעסק בהם. הבנות שלי מאוד עצמאיות וגרות לבד (לא שאני חלילה משווה) והוא הקטן גר איתנו. אני ובעלי דואגים לעתיד שלו, אם הוא דוחה כל דבר, בורח מהתמודדויות ומוותר לעצמו מה יהיה בהמשך? אנחנו עובדי עצות מה לעשות ואיך לנהוג כלפיו.. הקשר ביננו מצויין ואנחנו לא רוצים שיהרס יחד עם זאת לא מוכנים שהוא ימשיך עם ההתנהלות הלא מקדמת הזו שלו, דואגים לעתיד שלו...כמו שכתבתי יש פער בין היכולות (הרצונות) לבין היישום..תודה
שלום סימונה, הדאגה מובנת, אבל קחי בחשבון שהוא צעיר ושגיל ההתבגרות ממשיך היום גם לבגרות. בנוסף - זה אופייני גם לבעלי לקויות למידה (אבל לא רק...). נסו, בשיחה פתוחה, לשאול מה תכניותיו והאם הוא צריך עזרה במימוש שלהן (למשל, קאוצ'ר, או טיפול, או מנטור וכו'). אודי
תודה על התגובה. איך אפשר לשוחח עימו בלי "להקטין" אותו או לגרום לו להרגיש שהוא לא בסדר אלא להביא אותו להבנה שהוא שהוא בהימנעות מלעשות את הדברים שלו ויש סיבה לכך...
אני גרה בדירה עם בנות דיור מוגן ואני מתביישת שיראו אותי אוכלת כי אני מתנפלת על האוכל ואם אני הולכת להוסטל אני מתביישת שהמנהלת רואה אותי אוכלת אבל יש אנשים ספציפיים שאני לא מתביישת מהם למה מחלק אני מתביישת וחלק לא
לא הבנתי.. כי אצל פסיכולוג אני לא מתביישת
הי אודי, אני מאוד כואבת. הכאב קם איתי בבוקר ומלווה אותי כל היום. כאב גדול מאוד. המטפל אומר שאני צריכה להביא את הכאב לטיפול ואני חושבת שאני מביאה, מדברת עליו בכאב כותבת ומשתפת. מבחינתו להביא את הכאב משמעו לבכות, ואילו אני לעתים דומעת ובשתי פגישות לאחרונה בכיתי מעט, בכי חרישי כמו שהוא אומר. העניין הוא הבכי. האם אין מבע של כאב ללא בכי קטרזיס כזה גדול? הרי אי אפשר לתזמן בכי שכזה ובינתיים הכאב לא מרפה והמעגל נשאר, אין טיפול בכאב כי אין בכי. איזה עוד מבעים של כאב גדול יכולים להיות? כיצד מעבדים כאב אם לא דרך המילים והסיפור? מה הוא מנסה לומר לי בעצם ומדוע הוא מתעקש שעיבוד הכאב הוא דרך הבכי? תודה שירה
הי שירה, איני יודע לדבר בשמו של המטפל, תצטרכי לשאול אותו... כן אוכל לשער שיש כנראה פער בין ה'דיבור על' לבין חוויה של חיבור לכאב. אני משער שבכי זה אחד הביטויים החיצוניים לחיבור כזה. אודי
הי שירה, חושבת שאת יודעת ומכירה שאוכל להזדהות המון עם מה שרשמת. הפירושים שקיבלתי, הפירושים שנמחקים ונמחקים תדיר, הם, שקיימת חרדה שאם יצא הבכי / הכאב הוא יהיה כל כך גדול ומציף יותר מאוקיינוס רחב ידיים ביקום כולו עד שגם המטפל (או דמות אחרת שתחשף לזה) ייסחף בו ויהרוג את שנינו. או, כולנו. בנוסף - אומרים שעדיף השיתוף של העולם הפנימי מאשר שימור פנימה בלבד. כן, אנחנו יכולות לחזור על כך בדקלום, והחוויה שלנו עדיין דומה לזו של שורדי שואה. מצטרפת לכך ההרגשה שאם איננו מביעות בצורה חיצונית עוצמתית את הכאב - לא מאמינים לנו. מקום בודד מאד. אנחנו נושאות גם כאבים גופנים שאינם זניחים בכלל ואיכשהו כנראה גם מתנועעות ומתנהגות כרגיל, כך שלכאורה תחושת הכאב לא עוברת ושוב 'לא מאמינים לנו'. אני כן מסבירה לאנשים סביבי שמאד מאד כואב ועדיין אני עושה את כל הקונצים הגופניים, אבל זה מבנה נפשי שאיתו אני מרגישה שהכאב שלי לא עושה רושם. את זה איכשהו אולי כן מבינים. אולי זוהי דרך להסתיר ולהסוות, כך שההרגשה ש'לא דואגים לנו' תשתמר. אני כן מקנאה במי שמצליחים לצרוח את הכאב או להתנהג אותו. כאילו 'להם' כואב יותר ואליהם יגשו ראשונים לטפל. כבחיילים בשדה קרב. אלו מחשבותיי, גם העם שלנו שתק הרבה יותר מידי, ועכשיו חלקים ממנו מנסים בדרכם השקטה יחסית לזעוק. אחזור על המשפט - השואה לא נגמרה... ניחומים, סוריקטה
הי אודי, שאלתי אותו כמובן ונשארתי עם תשובתו או גישתו שבכי הוא הביטוי לכאב ומרגיש לו שיש פער בין הדיבור לכאב. רציתי לבקש נקודת מבט נוספת שלך. כתבת אני משער שבכי זה אחד הביטויים, אולי תוכל להרחיב ולהגיד איזה עוד ביטויים באים לידי ביטוי בתוך הטיפול ביחד עם המטפל? תודה שירה
תודה שכתבת וכל כך דייקת ממש כאילו מפי נכתבו המילים לא רואים לא מאמינים רק מעשים קיצוניים וכל הכאבים האלה אוף מבאס כל כך וכל המוחצנים שיודעים אפילו לחשוף את הכאב ולספר את סיפורם על הבמה ממש שלך שירה
הי שירה, התחלתי לרשום לך כבר מזמן, ועכשיו חזרתי לכתוב ולשלוח על באמת. מי שבעיקר לא מאמיו לנו אלו חלקים בנו, וכשזו נקודת המוצא, העולם מסביב משתתף, גם אם ללא דעת, באותו תפקיד ממש. אנחנו אלופות בלעוור ולהפיל בפח. רגשות נוקשים קל לראות בתוך הטיפול. הרכים יותר איכשהו מוסתרים. בבכי מקרב, כזה שמאפשר להראות חולשה, יש גם התמסרות, ואמון. וקל יותר לאהוב. איך ניגשים אליהם...? מאמינה שחלק מהאנשים, שמספרים את הכאב על במה, עושים זאת לעתים באופן מנותק, וגם אז מוצאים קהל מכחיש ולא מחבק או תומך, ניתן למצוא חלקים יהירים ושיפוטיים. תפקידנו לנסות פחות להזדהות עם הקבוצות הללו בקהל. סוריקטה
כותבת כדי לנסות לעזור לעצמי ולעזר. לבד מעל 20 שנה לאחרונה הכירו לי בחור. יצאנו 4 חודשים באופן אינטנסיבי משום מה לא ראיתי כל הסימנים של בן אדם לא בריא בנפשו ואז התגלה שהוא סדו מקיסטי..והתחיל לדרוש כל מני... חברה קרובה שמה לב שאני לא בסדר ואחרי כמה זמן הכל נגמר. כרגע חודש אחרי ואני לא חוזרת לעצמי...סיוטים מהעבר... ואני לא מצליחה להפריד בין אז להיום. מרגישה כל כך הרבה מצוקה וחוסר אונים... וכועסת על עצמי על איך לא יכלתי לראות מייד. המטפלת שלי אומרת שהוא היה מאוד מתוחכם.. אני מתקשה לאסוף את עצמי
ינשופית אהובה, אמיצה שניסית. נורא ואיום ומכעיס ומזעזע עבורך מה שגילית. ושוב אמיצה וחכמה שחתכת, ואפילו די מהר, הגם אם לא מייד, וגם אם ממש מרגיש בלתי אפשרי להניח לעבר. וטוב שיש חברה קרובה שרואה, וגם מטפלת. וגם אותנו כאן - כך שאת באופן מסוים לא לבד עם זה. כולנו עדים. חיבוק וירטואלי, סוריקטה
אוי נורא וכמה טוב שאת נשמרת. לא להמשיך בתוך קשר הרסני זה הישג גדול והוא כולו שלך! שלך שירה
תודה לכם על המילים ועל ההבנה. באמת שהייתי אמיצה בזה שנסיתי להיות להיות בקשר. היה נס שלא נפגעתי.. כרגע מנסה להבין ולעבד מה שהיה שם ... תודה שוב
היי אודי יש לי לחץ מהרבה אנשים שיש בתוך זה מוזיקה כמו חתונה אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה נגיד ואני יהיה כלה וכולם יהיו סביבי אני לא יודעת איך לנהוג כדי לרצות את הסביבה אני רוצה לרקוד אבל מתביישת ורק הזקנות ירקדו איתי בטח ולא הצעירות אני גרושה אז אני זוכרת שחתונה שעברה אחיות שלי הקטנות התביישו לרקוד לידי וסבתא שלי הלכה ולא רקדה איתי אולי זה משהו בי שגורם להבריח אנשים..?
היי גאולה, יש לי רעיון - תתחילי לתרגל כאן קשרים חברתיים. נסי להגיב לאחרים, ליצור אינטראקציות. מעניין מה זה יביא ואיך זה ירגיש... אודי
בפורום בבית ולצד המתרחש במדינה תקופה של רמת חרדות רגרסיבית. כואב ממש. סוריקטה
לא כל כך יודעת מה לומר לך.. קוראת אתכן.. קראתי בזמנו על החיה האהובה שלך שלא ניתן היה לה להצילה.. הצטערתי.. הייתי חלשה בכדי להגיב. לא כל כך יודעת מה לומר לך.. כן יכולה לומר לך שהמילים שלך מהדהדות גם אצלי.. אולי בגלל ההודעה שמדברת על קולות לרצוח ולהתאבד? אולי בגלל ריבוי ההודעות האלמוניות ? חסרים לי הקולות המוכרים על סגנונות הכתיבה המוכרים. יחד עם זאת מרגישה שאני האחרונה שיכולה לדבר על כך בגלל שאני כמעט ולא כותבת כבר זמן רב.. יחד עם זאת כן חשוב לי לומר שאני קוראת את ההודעות של כולכן. איתך, במבי
היי יפה שלי מצטרפת לרגשות כל מה שכתבת קשה לי בימים אלו להכנס ולכתוב רגשית ימים לא קלים אצלי בבית הכל הולך על גלגלים מעצבן ברמות קשות ואין טיפול אין למי לומר מה שמעיק וכואב הכל נשאר בפנים כואב ומתסיס רוצה רק לישון ולהתעורר כשכבר הכל מאחורי אין כוח עוד להתמודד איתך חטולית
מבינה אותך. מפחידה ההסתה, מפחיד הקיצוניות... הקיצוניות בהחלט מפחידה, וגם לומר את דעתך לצערי. אבל החרדות כדאי לטפל בהם. יש גם טוב בארץ ובכלל, אבל נכון הכל מקצין וחבל ממש!!! גם אותי זה מלחיץ. החיים פה נעשים קשים יותר ואין בכוונתי לעזוב!!ואולי מנצלים את הציוניות שלנו.. אבל עצוב לי שהכל מקצין.
הי במבי, תודה שכתבת. זו הייתה אחת מהחיות המרפאות המיוחדות שלי. אובדן כבד ועד עכשיו הכאב הגופני הנקשר לנפשי עצום. כן. בגלל ההודעה הספציפית וריבוי ההודעות האנונימיות. שוב, תודה שכתבת. אני מלווה בחודשים האחרונים חבר חולה סרטן כרוני שלב 4 יומיומית. איש צעיר ואמיץ שממשיך לרצות לחיות באיכות המיטבית שמתאפשרת לו. לבי גם איתך. ההלם והחששות, לצד האמירה שמאחורייך וניצחת. תודה שוב, במבי יקרה, איתך, סוריקטה
הי חטולית, תודה שהצטרפת. כל כך מבינה אותך. היעדר המקום מכאיב עוד יותר. אין מילים בכדי לנחם כאב בעוצמה הזאת. אוף. מקווה שתזכי למעט מנוחה יחסית. וקצת רענון. ממש. איתך, סוריקטה
הי מיכל, תודה על המילים. אוסיף ואומר שעל אף שחלק ממני מרגיש רמוס, מתמידה לצאת למחאות עם מילותיי והכרזותיי הבולטות כלפי חוץ, הגם אם אינן מתלכדות עם החלקים אליהם אני מצליחה להתחבר אליהם בזמן נתון. וממשיכים ורואים אותן לרגעים מאד בגדול. וואלה, אני... ומנסה כתמיד לעשות דברים טובים. לפחות עבור הפיצים שפה בשנה שנתיים הראשונות שלהם פה. עדיין פה. סוריקטה
הי סוריקטה, קודם כל - טוב ששיתפת. שנית - אפשר בהחלט להבין את הפחד. שלישית - פחד זה דבר טבעי, מגן וחשוב, שאפשר להתמודד אתו. אודי
תודה ממש שהייתן כאן בימים רגרסיביים לי. תודה, אודי, שהשבת בבוקר וכך התרכך בור החרדה. יש לי שאלה מעניינת - אולי אפתח נושא חדש. האם ניתן במצבי קריסה נפשית, כאב נפשי, פרגמנטציה, עומס יתר להשאיר לטיפול חלק מהחלקים החולים/ החלשים אצל מישהו אחר, באחריות גורם אחר. לשחרר. האם פנטזיה מציאותית? איני מתכוונת לאשפוז, או למצב בו נלקחות חירויות. יותר משהו בכיוון ההישענות וההתמכות. או שמא איכשהו תמיד משלמים מחיר. והאם המחיר מידתי? אולי אחשוב על זה. סוריקטה
הי סוריקטה גם לי יש פנטזיה ואני מבקשת לתת לחלקים צעירים להשאר איתו ולנוח. הוא אומר שאי אפשר כי יש לנו גוף אחד. כאילו שאני לא יודעת. הוא לא משתף פעולה עם הפנטזיה בנסיון מתמיד לעורר אצלי חמלה כלפי עצמי כלפי חלקים פגועים וצעירים שאני רק רוצה להשמיד. שלך שירה
הי סוריקטה, לדעתי לא רק שזה אפשרי, אלא שזה קורה באופן ספונטני: אנחנו מרבים 'לשים'חלקים לא רצויים אצל אחרים... זו אכן היעזרות והיתמכות. כדברי שירו של עמיחי: 'אנשים משתמשים זה בזה כמרפא לכאבם'. אודי
הי אודי, את השיר המדובר של עמיחי הכרתי הודות לך והוא שמור איתי. הייתי מדברת על חלקים שאנחנו פחות מסוגלים לטפל בהם טוב מספיק בעיתוי מסוים, ואולי אחר כך נוכל שוב. הסיוע האפילו זמני וחלקי אולי יכול להקל וליצור מעט רווחה. תודה, ממש תודה :-) סוריקטה
הי שירה, רשמתי לך כמה וכמה אסוציאציות גם בהודעה למעלה. איכשהו מתאים לי 'לחלוק' על מה שהמטפל אמר, וכן למצוא איזו דרך. אולי באמצעות אובייקט מעברי. אבל זוהי מחשבה. אולי המציאות מורכבת הרבה יותר. סוריקטה
איך להעלים הקול לגמרה?
שלום אסף, לפנות לפסיכיאטר לבירור. שמיעת קולות מסוג זה נשמעת כמו סמפטום פסיכוטי. הטיפול היעיל ביותר כאן הוא תרופתי. אודי
לפעמים אני מרגישה שחוסמת אחרים כשכותבת כאן...עובדה כשיש שקט מגיעים אנשים חדשים, אחרים... קצת עצוב לי שכך. ו... מקווה להסתדר עם הקושי כרגע. קצת תחושת החמצה שלי את הפורם ופינוי מקום לזקוקים באמת. תודה. מקווה שהכנס היה מהנה ומועיל.
הי מיכל, היה אחלה כנס. איני חושב שאת חוסמת מישהו בכתיבתך. יש מדי פעם שאלות 'מומחה' ויש את הדינמיקה של האנשים הקבועים פה... הם קצת משפיעים זה על זה, מן הסתם, אבל את יכולה להרגיש חופשיה לכתוב כאוות נפשך. אודי
הי מיכל, להרגשתי, חל בפורום שינוי מבחינת הקבוצתיות שאפיינה את המקום. אולי לכן רואים יותר את השאלות המזדמנות. 'הם' לא בהכרח 'זקוקים יותר'. אומר שאני חולקת איתך את ההרגשה במובן זה שעצם קיומי וצרכיי גוזלים משאבים ל'אחרים' (גם ברמה הבסיסית של אוויר ואוכל, למשל, או רגשות שמופנים כלפיי), מעין תפיסה שגויה שלא ייתכנו כמה במקביל וצריך להכחיד אותי. מוצאת קשר עגום למילים המקוממות שנאמרו לאחרונה על ידי הימין הקיצוני בהקשר לקהילת הלהטבים. נורא ברמות קיצוניות. סוריקטה
שלום אודי, כיצד ניתן לא להיות מודעת לבליעת רוק? מהקימה ועד השינה יש מודעות לבליעת רוק שמחרפנת, מוציאה מריכוז, מונעת ממני לתפקד בכל תחומי החיים כראוי. ממליץ על ביופידבק? והאם זה יכול לעבור? מרגיש לי תקוע כבר כמה חודשים ואני מפחדת להשתגע מזה אני קמה עם תסכולים כל יום. תודה
שלום, ביופידבק זו שיטה טובה להתאמן על חשיפות למה שמעורר חרדה. ממליץ גם לבדוק היפנוזה (אצל מטפל מומחה עם רישיון של משרד הבריאות, לא ללכת לשרלטנים!). אודי
האם אתה יודע להגיד טווח של זמן (כמובן לא מדויק ונתון לשינוי אבל טווח) לאורך טיפול בשיטת סכמה תרפיה?
שלום, אני בת 42 נשואה + 2 ותמיד סבלתי מגועל גם מדברים פשוטים שבאופן נורמלי יכולים להגעיל אבל חולפים תוך שניה, אצלי אותו מראה או זיכרון מלווה אותי הרבה מאוד זמן לאחר מכן. לאחרונה זה החמיר ואני ממש נגעלת אפילו מאנשים שמדברים איתי, לא יכולה לראות רוק או לכלוך על הפנים שלהם, חרקים ועוד ועוד. ממש בחודש האחרון הזכרונות של מה שאני רואה ביום יום, נחרטים לי מאוד חזק במח ואני מרגישה חסימה בגרון, מתקשה מאוד מאוד אפילו לבלוע רוק כי מיד קופצים לי לראש כל דברים הכי מגעילים בעולם. ירדתי במשקל כי אני לא מסוגלת להכניס אוכל לפה ומתקשה לשתות. כל עניין הבליעה חסום אצלי ואפילו כואב לי הגרון… האם יש משהו שיכול לעזור לי?
שלום אדל, זה נשמע כמו OCD קשה. ממליץ לפנות לאיש מקצוע (פסיכיאטר) ולשקול טיפול תרופתי, לאחר אבחנה נכונה. במקביל - טיפול היפנוטי או CBT שייסע במיגור הבעיה. אודי
הי אודי, בימים האחרונים מקבלים את פני כשאני מגיעה לעבודה משפחה של סיקסקים. זוג וגוזל. ההורים שומרים מרחק נותנים לו להסתובב אבל הם על המשמר וכשהאם מתרחקת הגוזל ממהר אחריה ונכנס תחת כנפה. כשמתקרבים אליהם ההורים פוצחים בקריאות שאמורות לגרש כל איום על הגוזל שלהם. מצאתי שאני מהופנטת מהחכמה הזו של הטבע. ניסיתי להבין מה כל כך משך אותי אל הדבר הזה. אולי מצאתי את עצמי קצת כמו האמא וקצת כמו הגוזל. צועקת ומרחיקה כשמנסים להתקרב אלי. צועקת ומרחיקה כשאני מנסה להתקרב לעצמי. מחפשת כל הזמן כנף מגנה אבל מרגישה שהיא לא בנמצא וממשיכה לרוץ ולחפש אחרי אמא דמיונית וכנף דמיונית. רציתי מאוד שמישהו יהיה לי סיקסק. מקווה שהכנס היה מוצלח. שלך שירה
הי שירה, היה כנס מוצלח מאוד. הסיקסקים מדגימים סוג של היקשרות בטוחה. יש בזה באמת הרבה חוכמה טבעית ופשוטה. אצלך החלק החרד בולט, לצד ההזדקקות. אכן סיקסק מייטיב יכול לסייע כאן... אודי
הי שירה, סיקסק - אחת הציפורים שאהבתי, ידעתי לזהות ולמדתי את שמה כבר בילדות המוקדמת. ואיכשהו מצלצלת לי בראש המילה זיגזג. נשמע דומה. אולי תמצאי קשר? איתך ותודה שפנית אליי בהקשר החיה הרפואית שלי שאינה עוד. סוריקטה
מצטערת לשמוע על החיה (תרצי לומר עןד? האם חתול ומה היה גילה? מתי פגשת אותה לראשונה?), נשמע שזה היה קשר מיוחד. והמוות ודאי לא פשוט, ובעיקר בשנה האחרונה. המסירות שלך מדהימה שולחת לך חיבוק מנחם. הלוואי שלא תדעי עוד צער 🙏 שלך שירה
הי שירה יקירתי, מרגישה שכבר כמעט לא נותר לי עם מי לדבר. כלומר, בתדירות סבירה וגם קצת הקשבה וראייה. לשאלתך - חתולי. אצלי מגיל כלום. בחרתי בו בגלל הדומיננטיות והיצריות יוצאות הדופן. איתי יותר משלוש עשרה שנים. צמוד יום יום. ממש צמוד בכל רגע נתון אפשרי. רפואי לי. מתקשר, מדבר, מספר, מביע, מבקש. מלא דחפי חיים. עוצמתי. גם גדול מימדים. קצת מופרעיקו ופראי. מאפשר, לא שורט, או נושף או נושך. אוהב ואוהב ואוהב. הוא לא היה יפה תואר במונחי האסתטיקה, וגם נראה מאד מרוט עם השנים בשל תחלואים שונים. אחד ממוצלי החצר בחוץ. אבל בפנים - נפש יהלום. והקשר המיוחד איתי. היו לי בעלי חיים, אבל ספורים היו עם אופי מאד ייחודי ומילאו תפקיד ששום אדם לא היה שם מולי. הוא אחד מהם. צועקת את הכאב. משתדלת כמה שפחות, כי הבכי מופרע מטורף, ולא צריכים לשמוע כמה אני משוגעת. אז הזעקה כבושה. לא רוצה להיות בבית, לא רוצה לצאת, יש רגרסיה ותחושה שויתרו עליי. אני ויתרתי עליי. ומצטערת שאין לי כוח לאף אחד. השנה עוד עובדת, אבל בינתיים (וזה רע מאד) עצרתי המשכים. סוריקטה, שעושה דברים טובים בחשאי והעולם עיוור ושותק.
סוריק, תנחומי..קשה...מצטרפת...אל תוותרי עלייך!!!! מקווה שתראי סוריק יקרה! כי למנלה תופסת מקום...וכנראה שצריכה לפנות מקום..
שלום, לקחתי במשך שנה ציפרלקס 10 מ״ג. אחרי החלטה שאני יכולה להתמודד בלי התרופה, הפסקתי אותה בהדרגה ובהשגחה. אני כבר חודשיים בלי התרופה, הבעיה שמאז שהפסקתי, זה הציף לי את ההפרעות קשב וריכוז שתמיד היו לי, אבל למדתי מאוד לשלוט בזה, בלי שום תרופה, תמיד תיפקדתי נהדר. עכשיו זה בעיקר מתבטא בחוסר שקט בגוף, כל רעש משגע אותי. והכי גרוע אני ממש קצרה עם הילדים שלי. ומכיוון שזה משפיע עלי בעבודה, לא מצליחה להתרכז ודוחה עשייה, אני שוקלת לנסות לבקש לקחת ריטלין. האם הריטלין באמת יכול לעזור לי? לחזור לציפרלקס לא בא בחשבון, עשה לי תופעות שלא אהבתי. אשמח לכל עזרה בעניין. תודה סיון
שלום סיון, בהתייעצות עם הרופא - אפשר לנסות ריטלין. אני ממליץ גם לנסות מדיטציה על בסיס יומי. כדי לסייע במדיטציה אפשר להאזין לרצועות של מוזיקה דו אוזנית שהלחנתי והעלייתי לרשת (להקשיב באוזניות), בגלי גמא ובתא (המסייעים להגברת הריכוז). את הרצועות ניתן למצוא בכל פלטפורמות הסטרימיג תחת שמי בלעז: Udi Bonshtein. אודי
מתביישת לשיר ליד אנשים ולהרגיש פתוחה כי אני לא רוצה שידעו שאני שרה יפה שלא יקנאו ושאני ניפגשת עם בחור אני מתנהגת אחרת ושאני ליד אנשים אית אני משתדלת להתנהג רגיל אבל זה לא מתאים זה הגיוני שאני מתנהגת שונה מתי שאני נפגשת עם בחור לפגישת שידוכים ולאחרים אני מתנהגת אחרת ומתלבשת ביום יום פחות יפה
אני יוצאת לשידוך ורציתי לדעת איך אני יידע שהוא מחבב אותי
עשיתי טעות בעבודה שהיתה מוזרה ונבעה מבלבול באותו זמן, וחוסר הבנה במשמעות חומרת הענין. מאז הרגשתי סביבי לחץ חברתי מטורף לעזוב, פתאום מתגלגלים לידי נזקים רבים שמנסים ליחס לי, מחפשים אותי בפינה בנרות על כל דבר קטנטן, כל מילה שלי נבדקת ונותנים לי להבין ששקרתי אם לא דיקתי במאה אחוז, גם משקרים לי כל הזמן, ונותנים לי להבין שאחרים שקרו לי.והכל לדעתי, כדי שאתפטר. אך הדבר קשה מאד כשיש קביעות וכשמשפחתי משוכנעת שאני בפראנויה ולא מאמינה כלל. ובמקום לדחוף אותי לצאת דואגים ליציבות הכלכלית ולא להתעללות שלדעתם תלויה בפרשנות שלי. ואני שואלת כדי לומר למשפחתי- האם יתכן שלאדם יש פראנויה רק בעבודה ולא בשום תחום אחר בחיים? איך מוכיחים דבר שאינו נאמר ברור אלא נעשה ברקע ובלי אפשרות לתעוד ברור. אך קים בודאות. אני צריכה גב לעזוב, כדי לקבל תמיכה לשרוד הלאה, אנא, מה אתה מציע לי כדי לשרוד נפשית?
שלום תמי, הייתי מציע קודם כל לא להשאר לבד עם ההרגשות האלו, ולמצוא עם מי לשוחח כדי לקבל תיקוף לרגשותייך. יש מצבים בהם נוצרת חוויה, או עמדה פרנואידית, גם מבלי שזו תהיה הפרעה נפשית 'רשמית'. אם יש חשש להתעמרות בעבודה מומלץ לפנות לגורם ניהולי הנמצא בשתי רמות מעלייך, ולשטח את הבעיה מולה/ה. אודי
הבעיה שלי שמאשימים אותי במשהו אני חשה מהר הכי אשמה בעולם, למרות שיש סמנים ברורים שמשהו לא מסתדר בהגיון במה שמאשימים, אולי כי בילדותי הייתי השעיר לעזעזל בבית ולא פתחתי שם מחשבות עורך דין. ואחרי שכל פעם שבאים לעבודה משהו אחר לא עובד בחדר שלי. ואני אמורה להיות אחר אית לו, ולהסביר למה יתקנו. גם שאני בטוחה לא קשורה לזה, אין לי הוכחה, כי אי אפשר לבוא עם מצלמה ולצלם מול כולם, נגיד שעזבתי המחשב עבד, זה ידגיש שקלטתי והם ילחצו, ורק יחליפו אסטרטגיה. כי המטרה להפוך אותי ל-0 בעבודה ברורה, ודי מצליחים בה.ולכן לא שיך לפנות לגורם ניהולי כעצתך. אבל במשפחה רואים רק פארנויה. אבל תחושתי שאיך אפשר להישאר במקום שבחברה כולם משקרים לך? או טוענים שאחרים שקרו לך? חוסר האמון מטריף. הענין המוזר שרק המנהלים מראים שדואגים ומעריכים וגם זה מינימלי. ומילה שלהם מילה. ןאולי כי עם הבוס הקודם בעבודה זו, היה לי 0 אמון. ובצוות יותר טוב ועכשיו המגמה להיפוך? דבר אחד ברור שאני בטוחה שזה לא פראנויה אלא מציאות שמהתלים בי. ואני צריכה כוח כדי לעזוב, כי התחושה אחרי יום עבודה כזה, נוראית. גם אם אחרי העבודה שיא ההתאוררתי וכאילו שכחתי מהמצב, כשאני בעבודה, זה הולם בי בפרצוף. זה הצילו ברור?
אוי, כל כך חיכיתי ובסוף דלגת על התגובה שלי. ואולי אני מוחרמת?
שלום תמי, ראית - אני מתנצל שפספסתי את הודעת ההמשך שלך. שנית - זו דווקא דוגמה טובה לראות: האם את אכן מוחרמת? האם זו דוגמה לחשיבה הפרנואידית? האם יתכן הסבר אחר לעובדה שלא עניתי? אם ניתן למצוא הסברים אלטרנטיביים - זה מצב טוב יותר מאשר אם האאלטרנטיבה היחידה היא שמנסים להתנכל לך. אודי
שואלת מכיוון שאני נותנת לפסיכולוגית שלי המון קרדיט - ז"א היא יודעת מה היא עושה. אגב אני גם הולכת לשאול אותה על כך ועם זאת מעניין אותי לשמוע איך יראה את זה פסיכולוג אחר/ יסביר את זה. היה ברור שזה הולך להיגמר במפח נפש ולכן עם כל הפיתוי ניסיתי לוותר על זה, הוא צעיר ממני ב17 שנה, תחילת שנות השלושים, בהרס עצמי מאפיין דור אבל אדם סופר יצרתי, מרתק, ייחודי ואינטליגנטי, החיבור היה מקרי לחלוטין בפייסבוק, כבר מהסמסים היה משהו כל כך מרגש, מיוחד ואינטואיטיבי ויוצא דופן שנשבתי ועם זאת הייתי במקום בריא מספיק שיכול להסיק שמדובר במשהו שרק יסב לי סבל. כל החברות שלי אמרו לי לוותר כי הוא מחפש רק סקס. רק הפסיכולוגית שלי עודדה אותי ללכת על זה 'אולי תהיה לך חוויה חיובית' כשברור היה שהסיכוי לחוויה חיובית לא גבוה. נכון, אז חוויות כאלה בונות בנו חוסן, מראות לנו את האשליה של האגו, את הדפוסים שלנו וכל היתר אבל עברתי מספיק מזה. אני פרודה ואם חד הורית ויצאתי לדייטים אמנם לא בהתמדה, אבל בנכונות למצוא זוגיות אמיתית, בריאה, אוהבת. התחושה שלי היא שנכנעתי לפיתוי ולא ברור לי למה היא עודדה את זה. נפגשתי אתו בסך הכל פעמיים היה סופר מלהיב אבל גם מתסכל ומכאיב ומטלטל עד שיגעון. ניסיתי לעשות לזה רי-פריימינג, אני יכולה לראות את הצד החיובי של החוויה הזו, זה עורר אותי בממדים רבים, הייתי קצת במצב דורמנטי. ועם זאת אני כבר כמה שבועות לא מתפקדת כרגיל, אני מתעוררת בלילה עם מחשבות עליו. וקל היה לנבא את זה, בטח שלפסיכולוגית שלי. היא מכירה את העבר שלי, את מבנה האישיות שלי, מה לעזאזל היה טוב בלעודד את זה. כל ההימור הזה עלה לי לא מעט, כלכלית, מנטלית. אני אומרת לעצמי שאין לי מה להיכנס לכזו מרה שחורה כי בעצם אני לא רואה את התמונה הגדולה. הוא נעלם, גוסטיניג זה פתרון קל, למרות שברור שקרה בינינו משהו מיוחד במידה יוצאת דופן גם עבורו. אולי הייתי צריכה עוד סטירת לחי כזו שתייצר מוטיבציה גדולה יותר לקשר בריא. לא מבינה, באמת שלא. באיזה מקרים הייתה גם אתה מעודד משהו כזה? אשמח לשמוע ממך. תודות!
שלום לך, איני יודע מה ההקשר של ההמלצה של הפסיכולוגית שלך ולכן איני יכול להעריך אותה. הייתי ממליץ להפנות את השאלה אליה ולשמוע מה הייתה כוונתה שלה בהמלצה. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון, קצרות, ואז ניפרד שוב לרגל יציאתי לכנס הפסיכולוגים הקליניים למהלך השבוע. שמרו על עצמכם, אודי
בהצלחה רבה חטולית
שלום לכולם, מספרת ואפילו לעצמי. רשמתי שיש לי חיה, זקנה, לענייננו, אבל לא מאד, שזמנה קצוב. מחלתה סופנית. במקרים מסוימים קודמים, כאשר היה ביטוי חריף במיוחד של מחלה - סייעתי בחסד. הפעם - האירוע היה גבולי. החיה ממשיכה, אם כי חלש יותר ודליל יותר, להיות עוד קצת ממה שהייתה. יש ביננו קשר חזק מאד. היא לא הורה ולא ילד ויש לה תפקיד מיוחד אצלי. החיה גם אהובה מאד וגם נותנת לי לטפל בה וגם מבקשת לחיות. במקרה כזה איני יכולה לומר - עצור. הטיפול בה מצריך משאבים רבים. הטיפול כעת נעשה רק בבית ללא טרטורים לחוץ או לבדיקות חודרניות. ובעיקרו מתן תרופות, אוכל ושתייה. את אלו החיה לא ממש מצליחה בעצמה. את השאר - כן. והחיה מוקירת תודה. ההתעסקויות רבות השעות לסיוע דורשות גם הרבה וסבלנות ובשונה מחלק מהמקרים האחרים, בהם זהו, זה עובר, וזו רק תקופה והיא תחזור לעצמה, כאן ידוע שהסוף קרוב. אי אפשר לתקן. אפשר להנעים את מה שנותר. בתוך כל זה, גם אני נעלמת וזה העניין. ולבד. אך איני מסוגלת בתנאים כאלה לבחור אחרת. גם זה יעבור כשהמוות יכריע. אין לי מושג מדוע שיתפתי ורשמתי. הימים מאד מייסרים לי, הגוף כואב ומתמעט, המוות של אבא, שעל אף שהיה אבא די מעפן, נותרו ממנו זכרונות טובים, ובכן, גם המוות של אבא חזק מאד ברקע. המוות תופס יותר מידי מקום, והרי יש גם דברים אחרים, אבל איכשהו הוא חוסם אליהם אהבה. עוד אחשוב על הנושא. סוריקטה
הי סוריקטה, אני חושב שהיכולת ללוות יד ביד עד למוות היא מרגשת וחשובה מאין כמוה. היא בורכה... אודי
תודה, אודי על התמיכה. תודה על ההבנה. בהצלחה בכנס. סוריקטה
החיה הכי שלי מתה. בשעותיה האחרונות כבר לא הייתה מוכנה לקבל את קרבתי, וכך אמרה את דברה. כל כך כל כך כל כך אהבתי אותה. ובורכתי שיכולתי להיות שם עבורה ושהיא איפשרה. היו לנו הרבה שנים צמודות ביחד. לנפש שלי קשה לעמוד בכאב העמוק. סוריקטה
תודה :-( סוריקטה
יש לי טעם מאוד טוב בכללי בחיים אבל אני לא יודעת להתאים בגדים ולדעת מה יפה מה לא יפה אני צריכה יותר להתחבר לעצמי דרך הטיפול עם הפסיכולוגית שלי כדי לדעת אז אני מפחדת שאם אני ילך לפגישת שידוך ויתלבש לא בהתאמה אז תהיה דחייה מצד הבחור מה לעשות ..(יש לי הרבה שאלות על שידוכים כי אני כבר בשידוך)
שלום ד"ר אודי, אני בת 27, מתוסכלת כבר 3 חודשים אני בולעת רוק באופן מודע ואף מפחדת לבלוע את הרוק. אוכל מזה כשנה וחצי בהתחלה ליד אנשים ובמקומות ציבוריים ועכשיו גם לבד... בבדיקת גסטרו יש רפלוקס והייתה אדמומיות בקיבה שלדעתי עברה כי כבר אין כאבים, צרבות תמיד היו לי פעם ב. ממאכלים מסוימים. א.א.ג תקין. כרגע לא נוטלת תרופות, אך כן ריסקתי משהו דומה לנקסיום, קונטרלוק וסירופ אומפרזול שבוע כן שבוע לא, שבועיים כן שבועיים לא, "שיחקתי עם זה". אבל לא היה קשר לרוק, הרוק מפריע לתפקוד ברמות, לא עובדת כמה חודשים, לא יודעת כבר מה לעשות. התחלתי טיפול CBT עברתי ממטפלת לאחרת, אבל אני לא יודעת אם עדיף טיפול פסיכולוגי קליני ואם נתקלת במקרה באנשים שמתקשים לבלוע רוק/מפחדים/מודעות יתר. תודה
שלום, ממליץ לנסות טיפול הפנוטי אצל מומחה בעל רשיון (וניסיון). CBT גם הוא יכול לעזור (אם כי מעבר המטפלים נשמע לי בעייתי קצת. מדוע עברת?), וגם התייעצות רפואית לטיפול תרופתי מתאים, בלי 'משחקים'. אודי
עברתי בגלל מקצועיות כנראה, וצריך הרבה סבלנות לדעתי השאלה אם זה משהו פיזי או נפשי, כי כבר לא ברור, למה שבן אדם יבלע רוק באופן מודע 3 חודשים ויפחד לבלוע את הרוק? זה מונע ממני לתפקד בהרבה תחומים, כן מנסה קצת לנסוע, קצת לצאת. ים , שמש , מוזיקה , מדיטציה, הבנתי שיכולים להקל על הסטרס של הבליעה ועל סטרס באופן כללי? טיפול תרופתי פחות בא בחשבון אני מאוד פחדנית וגם לא יודעת לבלוע כדורים זה כאילו המוח התרגל לבלוע רוק עם תזוזות או לפחד לבלוע רוק אז איך אני אמורה להקל על זה, עדיף CBT על פני פסיכולוג קליני? תודה
אני בשידוכים ויש מישהי בעמותה שלי שהיא נראית טוב יחסית והיא קולנית ורועשת כל מקום שהיא הולכת היא מדברת עם אנשים ויוזמת וצוחקת ושמחה ואני לעומת זאת לא ממש מדברת עם אנשים ושקטה עצובה לפעמים ושאני מסתכלת עליה אני נזכרת בשידוך שלי וחושבת אם הוא היה פה הוא היה מסתכל רק עליה ..איך אני יכולה להרחיק את המחשבה מהראש ולדעת שאני גם טובה יפה וכו'...תודה ..
הי גאולה, לא זוכרת אם רשמת מה גילך. התרצי לומר? ראשית - את מקבלת סיוע מקצועי וכולי תקווה שתוכלי להסתייע בו, כי הוא החשוב. אענה לך כאן על מספר נושאים שהעלית. עניינים פעמים רבות עובדים לאט, הדרגתית וגם חלקית. גם בטיפול. בנושא הבנים - ייתכן שחלק מהבחורים פחות יתחברו אליך, וייתכן שגם את פחות תחבבי בחור מסוים. כלומר, ישנה אפשרות לאכזבה או פחות התאמה מסיבות כלשהן. לא בהכרח הלבוש, למשל. באשר ללבוש - אולי אינך גנדרנית במיוחד ביומיום וייתכן שגם זה בסדר. אם את חושבת שהתלבשת באופן פחות מותאם - גם את זה אפשר ללמוד, אבל לא בטיפ אחד, אלא בעבודה ממושכת שיש בה גם שינוי מסוים של תפיסה. את הנך מי שהנך. מהפוסט הנוכחי התרשמתי שאת מרגישה שיש מישהי אחרת דומיננטית יותר או מרשימה יותר. אכן יש בחורות כאלה. אבל יש גם נחבאות אל הכלים, ולעתים יש מי שהתעדפתו תהיה בחורה מכונסת יותר. מה שאת מוטרדת ממנו לא 'יורחק מהראש', סביר שהוא יישאר שם, אבל בהדרגה, ומדובר על זמן לא קצר, אולי הוא יישתלט פחות. בשורה תחתונה - אין קסמים. אפשר להתפתח לאט ובלי הרבה לחץ. למרות שאני יכולה להבין את העניין של השידוך שיוצר לחץ. הייתי מאחלת לך שיהיה לך אוויר עד שתרגישי מוכנה יותר. לא יודעת אם זה אפשרי במסגרת בה את נמצאת, או האם היית מבקשת לך זמן בכלל. סוריקטה
שלום גאולה, זוהי אחת מהמשימות שהטיפול אמור לעסוק בה - הדימוי העצמי שלך. וכמו שכתבה סוריקטה - זה תהליך שצריך לתת לו זמן. אודי
אני אדם מאוד חברותי אבל יש לי אבחנה של חוסר חברה ואני לא מבינה כל כך סיטואציות למרות שהפסיכולוגית אמרה שכן קצת ..בכל מקרה אני מרגישה שלא רוצים לדבר איתי כי אני לא מעניינת כי אין לי על מה לדבר עם אנשים אני מדברת ואז יש שתיקה ואז אף אחד לא ממשיך את השיחה ורציתי לשאול אם לשידוך שלי זה אמור להפריע כי אני נפגשת איתו ומדברת איתו והאם אני מספיק נראית בנאדם שכיף להיות במחיצתו כי חברות טובות יש לי אבל אני לא רוצה להתחבר לחברות קל לי יותר לבנים כי כיף לי לדבר איתם אז הוא יאהב אותי למרות שאין לי חברות ממש צמודות?
שלום גאולה, מי שיאהב אותך - יאהב אותך כמו שאת ויקבל גם את החלקים היותר טובים וגם את הפחות טובים. אודי
אני קונה לאחרונה מלא בגדים רק לשידוכים וליום יום הולכת בבגדים רגילים ופשוטים מרגישה שאין לי כוח להראות יפה אם זה לא לשידוך עם בחור יש פיתרון? תודה ..
שלום גאולה, לא הבנתי מה הבעיה שצריכה כאן פתרון. שאין לך כוח להשקיע בעצמך ביומיום? נראה לי שהמודעות לכך היא צעד ראשון, הצעד הבא זה להחליט שזה חשוב ושעושים, גם אם ברגע הראשון אולי לא בא (אני משער שיש בך חלק שכן רוצה, אחרת זו לא היתה בעיה...). אודי
אודי תודה רבה על התשובה לגבי השידוכים שאמרת שאני גם יכולה להתקשר לבחור ולא רק הוא אבל איך אני ידע שזה הדדי ביננו ושהא רוצה שאני יתקשר כי יש ימים שהוא לא מתקשר והוא מדבר לא בשמחה לא מבינה למה
שלום גאולה, קודם כל - אפשר לשאול אותו ישירות, ולהגיד שזה חשוב לך שיהיה יוזם ופעיל. שנית - תיארת את עצמך כאדם שאינו נהנה מכלום. אולי הוא מגיב לכך? אולי הוא חש שהוא אינו מעניין אותך? אודי
פשוט מבאס.. כאילו שלהיות טובה זה פריארית, לעזור לאחרים ולהתחשב זה פריארית :( למה זה צריך להיות ככה??? השתמש וזרוק. הכל אנטרסים.. למה ההרגשה שלי כזו? והאם זה נכון?? ובעלי אומר שאתחיל לדאוג לאנטרסים של עצמי..האם באמת כולם דואגים רק לעצמם ולא אכפת להם מאחרים??? ויש את אלו שלא רואים אף אחד ממטר?? למה אני כזו שלוקחת כל דבר ללב??? למה אני לא מסוגלת פשוט להבין שזה הצד השני ולא אני.......מרגישה שפשוט לאף אחד לא באמת אכפת או משנה כל עוד זה נוגע להם. ושהכל מונע מאנטרסים אישיים :( אני לא מסוגלת לחיות ככה להיות אנטרסנטית אז אני פריארית..מבינים??? אוףףףף מתסכל 😓
הי מיכל ובוקר אור. את יודעת, מיכל. גם אני, נראה לי, מעניקה המון מעצמי, לעתים על גבול ההקרבה. חלק מכך נקשר לאשמה (רגשות אשם בסבל של האחר, רגשות אשם על שרווח לנו), והרי הזכרנו זאת כאן פעמים אין ספור. מאחר שמאחוריי טיפול בכל זאת, מידת ההקרבה קטנה, וגם אז, בימים ההם של הקרבה מטורפת כמעט ללא גבולות, נראה שאיכשהו ובאופן מוזר כן שמרתי על עצמי, כי הנני כאן. והיום, ועודני 'פריארית', היום, בגלל ההתרחשויות ההיסטוריות הפוליטיות כאן, מנסה להיבנות גבול די ברור. בכולנו, כך אאמין, יש גם צדדים אגואיסטים. ושוב חזרנו לשאלת האיזון. שיהיה בוקר אור. סוריקטה
הי מיכל, מבינה מאוד לליבך גם אני מתקשה לשים את עצמי במרכז ולא יכולה חעמחד מהצד כשמישהו מבקש עזרה ורואה איך הרבה דברים מונעים מאינטרסים אני מנסה להסתכל על קשר משמעותי קרוב אפילו עם הילדים כדי להבין שיש גם אחרת... שמחה לראות שבעלך דואג לך. שלך שירה
מיכלי מאמי יש אנשים איטרסנטים זה נכון את תהי בדיוק מה שאת את מרגישה פריירית ,? תשני גישה שתרגיש לך טוב חטולית
הי מיכל, מעבר לתסכול שיש בלהרגיש פרייאר - אני חושב שרוב האנשים כן חושבים על האחר ונותנים. יש ערבות הדדית מרגשת בכל פינה, יש אכפתיות ויש נתינה. זה נכון שיש גם הרבה לא. אבל בני אדם הם יצורים שמונעים אחד לעבר השני, שרוצים וצריכים להתחבר, כך שהאמפתיה היא ציוד בסיסי שלנו... אודי
מזל טוב!!!! טוב שמצליחים לתכנן משהו. מבינה ללבך לגבי ימי הולדת. ובכלל רעב וחוסר טעם הרגשתי הרבה זמן( אני מהאנשים שאוכלים כדי להרגיש טעם בחיים כשרע לי..) מקווה שההרגשה של הטעם תגיע! המשמעות! כי את חשובה וחשוב שתרגישי עטופה.
תודה רבה מיכל יקרה, על האיחולים וההבנה. חיממת את לבי ממש. שלך שירה
קראתי למטה על אחיך..שתדעי שאת מאוד משמעותית!!! לחנך ולטפל בילדים רכים זאת ממש ממש עבודה חשובה! ובטח שיש לך אמירה!! כמו כל אדם! לא צריך להיות פוליטיקאי בשביל זה!!!!
הי מיכל, מבינה לגמרי. רק רשמתי כיצד אני מפרשת אמירות וחווה אותן רעילות, למרות שמבינה את המשמעות שמאחוריהן. לא הייתה כוונה רעה, הכוונה הייתה לומר שאני סוג של מוגנת בהיותי דמות שאינה דמות מובילה. המילים מהצד השני נפלטו מבלי יותר מידי פילטרים. קצת צר לי על כך, אבל זה מה יש. בשביל להיות פוליטיקאי צריך מבנה נפש שלא היה ולא יהיה לי ואחלה לי שכך. גם אחד האנשים שפגעו בי בעבר היה אההמממ איש ציבור וכאלה. אני ברוך של הטיפול בכל מני. בוקר אור, סוריקטה
אמת ויציב את אמיתית ונשמה טובה חטולית
לא שאלה רפואית אבל לגבי היפנוזה - האם ניתן להשתמש בה כדי לזכור משהו מהעבר ? לדוגמא שם שזכרתי לפני 3 שנים
לדעתי בהחלט כן אך המומחה אודי בטח יענה לך חטולית
אפילו אם רק ראיתי את השם על מסך של הטלפון ?
הי אודי וכולן, מצד אחד מחכה שהיום יגמר שהימים יגמרו מצד שני הזמן דוהר וההחמצות נאספות לממדי ענק. כשאין טעם בכלום ואין טעם לכלום. רעבה כל הזמן ולא מצליחה לשבוע. הרעב הזה לא ברור ומונע מאי שקט גדול. אולי יכולתי לשתף גם במשהו יותר אופטימי. הנה: היתה לי יום הולדת ולמרות החששות הקפדתי לתכנן את היום כדי שלא יכבור סתם כך ולרגעים הרגשתי עטופה וחשובה. שיהיה סופשבוע רגוע שירה
הי שירה, רעב וחוסר טעם. איזה שילוב מבאס... ומזל טוב ליום ההולדת! :-) בתקווה שזה יצטרף לתחושת העטופה וחשובה. אודי
הי שירה יקרה, ברכות של אחרי יומולדת, בעיניי, קלות יותר לספיגה - מקווה שיחסית טוב איך שהיה. וחוצמזה - החלקיות המעצבנת וכל זה... את יודעת. חפרתי על כך רבות. שיהיה שבוע פחות מיוסר, או, שיהיו חמרי תמהיל מרככים. לכולנו. כשאלו בנמצא, כנראה שגם תחושת ההחמצות המשולבת במשאלה שייסתיים כבר עשויות להתעדן. שבוע טוב, סוריקטה
מאחלת לך יום הולדת שמח למרות שהברכה באיחור חטולית
תודה ואמן סןריקטה יקרה שיהיה קל יותר... קצת אויר נקי מחלקיקים שלך שירה
חטולית יקרה, תודה רבה על הברכה שלך שירה
אני בחורה חרדית והכרתי מישהו באתר שידוכים ומסתבר שיש כמה נתונים משותפים לשנינו אז יצאנו לפגישה כמו שזה מקובל בשידוך וכשסיימנו הבחור התקשר אליי כמו תמיד אחרי כמה שעות להודיע שהגיע הביתה וכל זה ולשאול מה שלומי אבל ביומיים האחרונים הוא לא התקשר אליי או שלח הודעה האם זה נכון שאני יתקשר אליו או שלא כי אני רוצה שזה יבוא מימנו ואני לא רוצה לצאת נואשת שרק אני רוצה לדבר איתו והוא לא השאלה שלי היא מה הוא יחשוב אם אני יתקשר אליו , שאני רוצה אותו יותר והוא לא? או שזה בסדר להתקשר ולהרגיש יותר משוחררת כי גם עם בנים בדרך כלל אני לא מתקשרת כי אם הם ירצו הם יתקשרו ככה אני עם בנים ...
שלום גאולה, אם חשוב לך לדבר אתו - תתקשרי. להמתין עד שהוא יעשה את הצעד זו אפשרות, אבל אז הכל תלוי בו. איני רואה בעיה בליזום קשר ואם זה מוצלח ויש עניין הדדי - מה טוב. אודי
החלה לדבר ולטפטף מילים כל כך כל כך כל כך מזעזעת אותי ההנחייה הניסיונית מלמעלה להרוג לנו את האמירה של האמת והצדק שבעיננו או את הצעקה בשעת חירום או החירות וגם הקטע שהופכים 'עלינו' הכל. ומצמצמים ורומסים ובזים. נורא. זוועה. סוריקטה
צודקת בהחלט מסכימה עם כל מילה איתך חטולית
וזה מה שכן אמרתי ברגעים בהם היה (ועדיין מותר לומר) גם כאן, בפורום, גם ברשת, וגם בראיון הקטן ההוא ששודר. אמנם חלף ונבלע, אך היה. אחי משגע אותי עם אמירות כמו 'אף פעם לא היה לך סיי', או 'את לא מעניינת אף אחד'. לצערי, סופגת אותן כאמירות רעילות ויהירות קצת נעדרות פילטרים. הוא, אמנם, מתכוון שאני לא נחשבת בעולם ה'פוליטיקה' וזה נכון, אבל אני שומעת את זה כמו אמר שכך מול קרוביי, וכך היה מול אמא. אולי קצת כן שומעות אותי, או שיש לנו דיבור משותף, המשפחות שאני עובדת איתן. ההורים בכל המשפחות האחרונות הם הורים, או נכון יותר, אמהות שעוסקות במקצוען בתחום שנקשר לנפש וכן יש לנו סוג של שפה משותפת. הלוואי והיו עוד אנשים כאלה בסביבתי, ולא רק כאלו שחולפים ומתחלפים כל שנה או פחות. החיה שלי במצב סופני, אבל אני מטפלת בה, באופן המוגבל שאני יכולה, ועדיין יש לה איכות חיים, וגומעת עוד מתפקידה החשוב עבורי בנפש. סוריקטה
לפני כמה שבועות קיבלתי שיחה בשעות הלילה המאוחרות שיחה לא מזוהה עניתי ונתבקשתי לתת פרטים בטלפון על פרטי חשבון הזדהה מבטחון של הבנק והודיע לי שהחשבון בנק שלי נפרץ !! נשמע לי מוזר ולא נתתי פרטים שוב התקשר אותו אחד ושוב ביקש פרטים אמר שזה ממש חשוב שוב ניתקתי לו את השיחה בפעם השלישית בעלי ענה ושוב אותו הדבר ביקשתי מבעלי שינתק את השיחה הוא ממש יצא מגידרו ולא אחזור על המילים כאן מה שנאמר אך זה השאיר אותנו ערים כל הלילה נכנסתי לחרדה והדופק התחיל להאיץ עד כדי כמעט אילפון!! למחרת התקשרתי מיד לבנק וביקשתי שהענין יועבר מיד לטיפול... הייתי חייבת להגיע לבנק להצהיר ומשם ועד היום החשבון שלי חסום בגלל החקירה שעדיין לא הסתיימה !! עדיין רועדת מהמצב וההבנה שניסו לעקוץ אותי בחשבון אך מחכה שגם זה יסתיים ! ואם לא די בכך אתמול ירדתי לקחת דואר מהתיבה החדשה שהתקינו אצלנו בבנין וניסו לגנוב לי דבר דואר במעטפה שהיה בה כרטיס אשראי ! גם הלחץ של החגים לאחרונה לא עושה לי טוב והמתח בבית הכל מגביר אצלי את המצב החרדתי שלי נראה לכאורה שאני מתפקדת אך אני ממש לאאא מה הייתי צריכה את כל הדברים האלה על הראש המתפוץ שלי??? כשכתבתי בפעם הקודמת אפילו לא יכולתי להעלות את כל זה אך זה באמת מרסק אותי לגמרי חטולית
באמת מלחיץ מטןד ומדאעג חטולית יקרה. יש היום הרבה דרכים לבמקים ולחברות כרטיסי האשראי לוודא שאכן לא בעל הכרטיס או החשבון ביצעו עסקה מסויימת והם מזכים את הלקוח. אל תשכחי שהם מבוטחים ומחוייבים לפצות את הלקוחות שנעקצו. מקווה שהכל יסתדר בקרוב שלך שירה
הי חטולית, טוב שהיית עירנית! כעת זה בטיפול הבנק, והם יעילים מאוד ויתפסו את הנוכלים. וזה באמת מערער, הידיעה שמנסים לגנוב אותנו. אודי
מצטרפת - יפה שהיית עירנית. ומסכימה שמטריד מאד ומעורר חרדות עוצמתיות. העולם מורכב גם מנוכלים &^%^@$%... בוקר טוב, סוריקטה
יואו....ממש נורא!!! טוב שמטופל! באמת צריכים להיות ערניים.
את לא יודעת כמה מלא אנשים נופלים בפח במצבים כאלה ומגיעים לבנק כדי לשנות את כל הפרטים נוכחתי בזה באותו היום שהייתי בבנק מזעזע פשוט לא יאומן ועד שהחקירה תסתיים יקח עוד זמן תודה על המילים שלך חטולית
אכן העולם מלא בנוכלים מכל מגוון הקשת אני עדיין לא מעכלת מה שעברתי ביום אחד גם העוקץ וגם נסיון גניבת כרטיס האשראי מתיבת הדואר החדשה שרק כעת התקינו אותה תודה יפה שלי חטולית
אכן כן אסור לענות לאף אחד שמתקשר מבטחון של בנק הכל עוקץץץ תודה מתוקה חטולית
כשבכלל הבקשה המקורית לפגישה הייתה כיצד לצלוח ארוע משפחתי..ובסופו של דבר הוא עבר וצלחתי..ואת הפגישה השארתי גם אם הייתה מרוחקת בכלל.. ודברנו על דברים טובים. שאני בוחרת כמה רחוק להיות מהמשפחה שלי. היום אני יכולה לבחור! וזה נפלא. למרות שבכיתי שהקשר שלי לא כמו שאחיי שהם קרובים מאוד אחד לשני וגם הילדים שלהם חברים ממש. ושלי מרוחקים והיה לי קשה לראות את זה. זה בני דודים והם כ"כ קרובים ויש להם נושאים משותפים ולשלי אין את זה..אין בני דודים קרובים רק "שלום,שלום" בגללי :( .בארוע הם היו מרוחקים וכאילו לא שייכים לארוע לצערי..היה מוזר. גם הבן שלי אמר שהוא מרגיש שהוא פחות שייך..וזה עצוב מאוד שזה כך...אבל לא יכולתי אחרת. וגם היום לא. אז ככה זה. מנסה לראות מה יש לי: יש לי בעל וילדים מקסימים ותומכים ואוהבים. אז אצלם זה כבר יהיה אחרת..מקווה. יש לילדיי בני דודים מה שלא היה לאימי כי הם נכחדו בשואה..והנה לילדיי יש בני דודים אבל אני לא הייתי מסוגלת לקרב בניהם בגלל אחיי והוריי.זה כאילו אין להם....לא אפרט. עייפתי. תודה שקראתם. לא יודעת מה רוצה לומר....סה"כ אני בסדר. והבדיקות במעקב...ודחיתי קצת את הניירת הזו שקבלתי לעשות. את הבדיקות הנוספות כי עייפתי..אעשה בחופש. אין לי זמן.
בוקר מבורך מיכלי עצוב שאין קירבה בין בני דודים אולי זה קשור גם לדרך שלך עם הקרבה שלך אל בני המשפחה בכללי לא יודעת מקווה שיש דרך לפתור את זה לפחות לנסות לקרב בינהם חבל על זמן מבובז ובדיקות גמני תמיד דוחה גם אין על כך מצברוח לבדיקות אך צריך לעשות כדי לא להזניח יום מקסים חטולית
הי מיכל, קירבה וריחוק. על זה את מדברת... וזה אכן מבאס להרגיש את הריחוק, אם כי את אומרת שיש סיבה לכך, ויתכן שאי אפשר אחרת... אודי
הי מיכל, להבנתי, הפיצולים והמידורים, ההתכנסויות וההתנגשויות והבדידויות בתוך המשפחה מאפיינים הרבה משפחות של שורדי שואה. יש לי נטייה לומר שהשואה לא תמה. אפילו הרמיסה של קבוצות מסוימות והעליונות של כוחות ההרס שמתרחשים כאן במדינה מאד מדברים את זה, בעיניי. סוריקטה
הי , נכנסתי לקרוא כאן והופתעתי לכאורה לראות ש וואלה הלם חג. והרי יודעת שזה מה שמתרחש בלוח השנה. אבל בפועל - כאילו אין. נראה שלשום חג לא נתתי ביטוי השנה. כלומר, הבדידות וזה. גם מתוחה ועצובה ועייפה ביותר כי עוד אחת מהחיות שלי הייתה במצב חירום בבית חולים. אמנם לאחר כמה ימים שבה הביתה, אבל זקוקה לטיפול תומך אינטנסיבי מאד ותלויה על בלימה. הטרטורים והטיפול מתישים מאד. החיה האהובה שלי עלולה למות כל רגע, ושוב, גם עם זה אני ממש לבד. בסוף נכנסתי לכאן לומר משהו של אחרי החג. למרות שעכשיו עוד לפני. הנה קיץ בא. סוריקטה
סוריקטה יקרה, אי אפשר להציל את כל בעה"ח...את עושה הרבה לפי מה שאת מספרת וזה טוב דיו!!! אמא טובה דיה ;) את אלופה בהצלות, גם של עצמך!! רואים הרבה הצלות והתקדמות. חבל שבחגים לבד...סוף סוף הגיעה הפגישה שלי ואני בכלל מזמן רציתי לדון במשהו אחר..יודעת מה? שוחחנו על המרחק שלי מהמשפחה שלי ובכיתי על כך, ובסופו של דבר היא אמרה שזו החלטה שלי גם אם זה עצוב לי..היא צודקת. למרות שזה בלתי אפשרי עבורי להיות איתם בקשר טבעי שיש בכל משפחה רגילה. בסופו של דבר זו גם בחירה שלנו הלבד. כמה שקשה להגיד את זה... פה אני איתך..ויחד. אם עוזר לפעמים.
הי מיכל והי כולם, תמיד יש גבול. הפעם זו חיה שהקשר ביננו מיוחד. אני מקריבה יותר ומנסים לעצור אותי. להרגשתי - מנסים לעצור מידי. ומכאן גם הרגשת הבדידות. אני עוד לא שם. עוד יש קצת תקווה ואיכות. ויש עוד חיה שמדברת קשר. ויש עדיין הרבה רגעים שהם לא סבל, ואפילו הנאה. מושכת עוד קצת מזה. אולי עוד כמה שעות, או ימים, או חודשים. היו פעמים שחתכתי הרבה יותר מהר. אין מילים לתאר את העצב הזה. וכשאני חושבת על כך - אולי דרך החיה אני מבינה יותר את שעבר על כל אחד מההורים שלי בסוף הדרך. ואין מילים לתאר את השבר והזעזוע ממה שמתחולל פה במדינה. גם עם זה אני מתמידה. כל השבועות כולם. ונכון שהרבה פעמים, לפחות במה שקשור לחגים, הבחירה שלי היא לבד. סוריקטה
בוקר מבורך סוריקטה יפה שלי החיות הקטנות חסרות אונים בלי יד תומכת מצטערת שגם את החג הזה עברת לבד ולפעמים גם לעבור לבד זה יתרון אך לא כל הזמן מקווה שהחיה הקטנה תתאושש את מסורה להם כמו אמא ממש חטולית
ורוצה שיתנו לי להיות עצובה. כבר היו לי שנים כאלה בעבר הרחוק, בהן הייתי הולכת ברחוב ואנשים היו פונים אליי ביזמתם ואומרים ומבקשים - חיוך. גם היום. אז אני מבינה שנראית מאד מאד עצובה. וזה באמת. סוריקטה
סוריקטה אהובה בין כל ההתמודדויות הזמן מקבל מימדים אחרים כמה טוב וחסד את עושה עם בעלי החיים היה חג וסיימנו עם כל החגים עד תשרי. עבורי החגים מעיקים ומלאים בעבודה קשה והמון אוכל. גם סופי השבוע. הימים ארוכים ואני מחכה שיסתיימו מהר. שלך שירה
הי שירה, מבינה מאד את הקושי סביב המשפחתולוגיה בסופי שבוע ובחגים החונקים. גם את המשאלה לאוויר ומרחב. מאידך, כנראה שהמחיר של 'היחלצות' מזה הוא בדידות קיצונית. החיה שלי עוד איתנו, המצב קשה מאד, זמנה קצוב, כאמור, אבל אני תומכת בה עד שיראה שאיכות החיים שלנו גרועה מידי או שהיא סובלת וכואבת. הרבה מתח. והרבה השקעה. אני חייבת לה. סוריקטה
הי חטולית יקרה, מילים טובות בחיקך. החיה לא תבריא. זו מחלה סופנית מתקדמת, אבל כל עוד יש לה רגעים של חיות והנאה ואינה מתייסרת, היא איתנו. ואהובה. סוריקטה
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע ולחופשת החג. נוחו היטב ואספו כוחות. שבועות זה אחד מהחגים החיוביים (נדמה לי שלא הרגנו ולא נהרגנו בו?). נזוב ונפגש בראשון, שמרו על עצמכם, אודי
צודק! לא הרגו אף אחד :)
אודי וכולכם הי, נראה לי שאולי אני כבר מרגישה טיפונת טוב יותר (?) כשאני מסתכלת על הקרקפת אני גם מגלה כבר אולי פלומה דקה (?) לפחות כך אמא צביה אומרת.. אתם יודעים ? לא הצלחתי לכתוב ולו מילה אחת לגבי הסרטן הזה .. כלומר, כן כתבתי פה אבל כוונתי שלא כתבתי שיר, תיעוד, כלום. אבל כן צילמתי ותיעדתי את השדיים לאורך התהליך כולו. * עם גילוי הסרטן, * לאחר הביופסיה, * לאחר הניתוח ,עם התחבושת ולאחר הסרתו-עם הצלקות (בשד ובאיזור בית השחי. * עם קבלת הכימותרפיה צולמתי עם העירוי וסוגי הרעלים, כולל כפפות קרח לכפות הידיים והרגליים. * וכעת, לאחר סיום ההקרנות לשד ימין , כשהיא אדומה מעט . למה חשוב לי לתעד ? אין לי מושג... חיה בפה ועכשיו. לדעת המומחים אני ללא סרטן ורק צריכה להיות במעקב.. מרגיש לי מוזר.. משונה... מרגיש לי שאני לא שייכת לעולם.. כאילו לא שייכת לעולם החי, היוצר, המתפתח, המביא יבול פנימי וחיצוני לעצמו, לסובבים אותו ולעולם כולו.. יחד עם זאת, גם מרגישה שלא שייכת לעולם המתים... אמרו לי שסיימתי עם הסיפור של הסרטן.. לא כל כך מאמינה ..הרי הגוף כבר בגד בי , לקח לעצמו חירות מוחלטת והתחיל להשתולל חופשי על הבר עם תאים לא מפוקחים... לך תסמוך על גוף שכזה... אבל אני גם לא מתה.. לא צריכה לעבור יותר אף לא טיפול אחד.. אז למה אני לא יכולה להשאיר את החוויה ההזוייה שחוויתי מדצמבר עד עכשיו ? למה אני לא מצליחה לעבור לצד של החיים ?????? אולי בגלל שהגוף עדיין חלש מידי ? עייף מידי ?אולי הגוף גם רוצה למות ??? לך תדע עם גוף כזה.. ?? ויחד עם זאת ,אולי כן צומחת פלומונת על הקרקפת ? סימן לחיים ? לך תדע... מבקשת לאחל לך אודי אהוב ויקר ולכן יקרות ואהובות חג שמח! שלכם, במבי
במבי יקרה משמח לשמןע שאת מרגישה טוב יותר וגם ניצני הצמיחה החיבור לחיים יגיע הניתוק הרגשי כמו יצר השרדות כדי שתוכלי לעבור את כל זה והתעוד הויזואלי ישמש כזכרון ואולי כבסיס ליצירה חג שמח שירה
במבבי אהובה נהדר לשמוע אותך מעט יותר אופטימית העתיד נראה כעת ברור יותר ונחשוב רק חיובי שכל העצב והכאב יעלמו לתמיד חג שמח ובריא חטולית
מצטרפת לדבריה של שירה, טוב לשמוע שאת אחרי...אני לפני איזה משהו לא ידוע. בדיקות. ולא ממש אכפת לי כי טוב לי! (אולי קצת מתכחשת כי היום הרופאה שלחה לי עוד בדיקות מסתבר שאשכנזים צריכים עוד בדיקה;) ) היצירה תבוא! ועוד איך! בת דודתי עברה סרטן השד וחוגגת כל שנה. אולי כדאי לאמץ לחגוג את היום שאמרו שצריך רק ביקורות. מה דעתך? חג שמח ובריא! הכי חשוב,בריא! לכולכם.
הי במבי, הגוף הזה גם הצליח לנצח את הסרטן, אסור לשכוח... ומאוד משמח מה שכתבת. היצירתיות תחזור, וגם תחושת החיות. הגוף והנפש עברו טראומה לא פשוטה. זה ייקח זמן, אני משער. חג שמח! אודי
חג שבועות שמח חג מתן תורה שמח חג קציר שמח חג המים שמח חג שבועות שמח לכולן ואודי גם לך מי יתן והחג הזה יביא עימו רק משורות טובות המןן שמחה בלב אני כמובן מארחת כולם יבואו יש עדיין המון עבודה לחג ומי שלר טוב לו שיהיה לו רק טוב חטולית
חטולית יקרה, שיהיה חג שמח ומלא בטוב! אני מאוד אוהבת את חג שבועות. ובכלל מאכלי חלב ;) ולכולם חג שמח!
חטוליטוש יקרה, משהו צחק לי בלב כשקראתי את מילותייך.. בפרט בשורות ' ומי ש..טוב לו שיהיה לו רק טוב' הזכיר לי את שיר הילדים 'מי שטוב לו ושמח שימחא' חג שמח יקרה, במבי
היי מיכלי מאמי גם אני אוהבת את חג השבועות את כל מאכלי החלב יש אוירה אחרת לבנה כזו שונה מכל השנה חג שמח מתוקה חטולית
במבי מתוקה שאת אחרי שכתבת הזכרת לי גם את השיר וגרמת לי לחיוך ענק את נהדרת באמת החלמה מהירה ורפואה שלמה לתמיד חג שמח חטולית
כן..במונחי אינטרנט אנחנו נצח..אבל זה גם היחוד של המקום..שאתה מכיר את הקבועות ויש בזה משהו מרגיע. לפחות לגביי. לא אכפת לי להמשיך להיות פה בתור אחת מקבוצה מבוגרת..גיראטרית 🤣 עברתי הרבה ולמקום הזה יש חלק נכבד. משהו בי לא נותן לי להתנתק לגמריי. ומעניין שכך גם עם המטפלת, ממש לא אכפת לי לבוא ואפילו ממש מתחשק לי לבוא ולהגיד אני היום שונה. וטוב לי! בלי להתנצל על כך שטוב לי. מותר לבוא ולהגיד הנה אני! מתגברת ורוצה לשתף? לשתף בדברים טובים? הרי באים לפתור בעיות...לא יודעת. אני נהנית לבוא לשתף בטוב גם..האם זה משמח את המטפלת? לא יודעת. אולי זה הרגשה של "תופסת מקום"? לא יודעת למה אבל יש לי צורך בלשתף ולא משנה במה. מוזר קצת. מה דעתכם? דעתך?
היי מיכלי תמיד כייף לשתף כייף לקרא אותך כמה נפלא שאת מריגישה טוב הלוואי כך תמיד מתוקה שאת חג שמח מלא אור ושמחה בלב חטולית
הי אודי וכולן אני פותחת עץ חדש אם אפשר שנשתף איך מרגעש ששקט כאן. התבואו? גם מי שמזמן לא נראו כאן? כששקט פה אני קצת נלחצת שהמרחב הזה פשוט יכול להיעלם עם כל המילים והא.נשים ואודי, זה די מפחיד. כששקט פה אני מרגישה קצת כמו חרדת נטישה או כמו גן סגור. יש משהו בדברים הקבועים, הימים הקבועים של אודי, ההודעות הקבועות שסוריקטה נהגה לפתוח בתחילת השבוע ויש משהו מערער בחוסר הוודאות. תבואו? ואודי, איך אתה מרגיש כששקט כאן? שלכם שירה
שהמון נשמט ממני. גם בפועל נשמטים לי דברים מהידיים. וגם כאן מצטרף לזה. אובדן של הורים בשנה וחצי האחרונות, אובדן של כמה יצורים אהובים, מהטיפול לא נשאר הרבה, מהעבודה שלי לא נשאר הרבה ועוד מעט כלום, החלקים החזקים שלי בגוף די התאפסו. בשלב זה נראה תהליך של הרס במדינה ובגלובוס בכוחות אדירים. השסע שכאן גם יצר קרע בחברויות עבר. במשפחה. שגם כך מפורקת. עצוב. וכאילו לא אכפת לי, וכנראה שבה בעת אכפת לי מאד. סוריקטה. דווקא ממני שמעו הרבה יותר מידי. עייפה ועצובה. והכי גרועה בפרידות.
היי שירה אני נכנסת מדי פעם..קוראת מרגישה פחות מחוברת לכאן האמת ההמתנה לתגובות מכניס אותי לחרדה... לכן מעדיפה לא לשתף.... איתך ינשופים
כשהכל שקט כאן זה בדיוק מגדיר אותי כבר תקופה ארוכה רק שקט למען השם מפני שהכל מקרה לא מתמודדת עם רעש או קולות גבוהים ובלאגנים שהם מנת חלקי מאז הגיעו הדיירים שלי לגור אצלנו ממש לא פשוט ואין פרטיות למעשה יש רק דברים שאמרתי שלא אחזור עליהם כי נמאס להתלונן לכן השקט הזה הוא נפלא בעיני לא כאן בפורום אלה בכלל וכן באמת שלאט לאט מתרסקת חטולית
היי שירה וכלם, השקט שכאן הוא כמו השקט מהטיפול. לכאורה סיימתי אותו. וגם כאן לכאורה מיציתי... אבל לכאורה כי בעצם הולכת/חוזרת..מדשדשת בתוכי/ בנפשי..דברים קורים גם בלי שאדבר ואתעסק בהם כל הזמן....למדתי סוף סוף שהחיים הם לא שחור/לבן יש אפור ויש צבעוני..ואפשר לבד אבל אפשר גם יחד.יש תקופות עליות וירידות. לומדת ללכת בכוחות עצמי. דווקא אני בסדר בלי טיפול. אז אולי כאן אני יותר🙄..לא יודעת. כששקט כאן אתן חסרות לי. לקרוא אתכן..ודי הפסקתי להגיב, אולי כי חושבת שאין טעם להגיב..כבר אין לי מה לומר..אולי מיציתי תגובות גם... לא יודעת.
שירה אהובה וכולכם, אני חלשה, עייפה ,כואבת, מפחדת ומלאה בחרדות אך נכנסת בכל אופן בכדי להיות איתכם בעץ הזה מקווה לימים טובים שלכם, במבי
הי שירה, הפורום קיים כאן נצח במונחי אינטרנט. הוא משתנה, וכבר זמן רב הוא שקט יותר. אני רואה בזה תהליך בלתי נמנע. כל זמן שיהיה צורך אני כאן. ברגע שנרגיש שהעניין מוצה - נוכל להחליט על סיום, או שלא נחליט והוא ידעך מעצמו (זה מה שקורה בדרך כלל). אבל כאמור, כל זמן שיש פעילות וצורך - אני כאן. אודי
הי אודי וכולם, מניחה שזוכרים שתיארתי אותי כסירת מפרש ללא מנוע. איכשהו נקשר לי גם לפרידות. ותיקים פעמים רבות דועכים מעצמם עם הזמן ומפנים מקום. לחדש. "טוב יותר? רע יותר? לא יודעת מה יותר. משהו אחר" משערת שהסיכוי שנגיע למצב של קבוצה גריאטרית סיעודית אינטרנטית (כולל אותך, אודי, כמנהל ותיק בן שמונים פלוס) אינו גבוה. ועל אף שנראה שהמקום מוצה זה מכבר, משהו משמעותי הוא כן נותן, כנראה. לא יודעת מה. נרגיש בחסרונו כשיהיה סוף. וסביר שנתרגל אליו, לסוף, למרחק, מתישהו. אומרים שבפרידה פרידה נעשית עבודה חשובה, ובכל זאת - הקטע מרגיז אותי, ויש קול שממשיך לצעוק - לאאאאא! אחד החתולים האהובים עליי נאבק על חייו ברגעים אלו ממש. לילות לבנים. יודעת שיהיה סוף ולא מאד רחוק, הוא זקן, והייתי רוצה ממנו עוד. וגורים, וגורי אדם חדשים, נוצרים. וגם אליהם אני נקשרת. ואוהבת מאד מאד. סוריקטה
גמני בקושי נכנסת נמאס לי כבר להתלונן כל הזמן על אותם דברים ושום עיצות לא עוזרות גם מבחוץ לצערי הרב !! גם לא ישינה בלילות כמו שצריך כבר לא מחכה לרופאה הנוירולוגית מאז נובמבר עד...ספטמבר שיגיע..הרמתי ידים ... הלכתי לרופאה הפסיכיאטרית שלי ושאלה כאלו בתמימות מה אני יכולה לעזור לך ? אני מספרת לה על הטיפול הנוירולוגי ועדיין אין שום שינוי .. אייך אפשר להעלות מינון של כדורים שאינם עוזרים בלי הגבלה ?? הפסקתי אותם למסלי הטוב בזמן כעת שינתה לי כדורים ומקווה ללילות רגועים ויושנים 🤣🤣 הנכדה המאומצת שלי שגרה אצלנו עברה השבוע ניתוח להקטנת שקדים טוב שכבר מרגישה טוב יותר בלימודים צריכה לקבל עזרה בכל המקצועות נראה מתי יעזרו לה🙏 והמיוחדת שלי לומדת כבר אנגלית כיתה ג עשתה מבחן וקיבלה ציון 💯איזה כייף תענוג היום הייתי אצל עוס"ית בקופת חולים מאחר וכבר מנובמבר אני ללא טיפול באמתמעזרה לי המון עם טופסולגיה ... מקווה שיצא מזה לפחות משהו טוב כי מצבי הבריאותי ממש גרוע קוראת כל הזמן ורואה כאן לרוב את סוריקטה היפה שלי את שירה ומיכל כן מצטערת אך לרוב אין לי מילים מה לכתוב יש לי מסך שחור מחוסר מילים אולי עכשיו אצליח לשבור את מצבי העגום תודה לכל מי שקראה ואם גם הגיבה חצי מרוסקת ... חטולית
חטולית יקרה, טוב שבאת וכתבת ובין השורות בתוך האין כח אני דווקא רואה שיש לך כוחות אדירים להתמודד ולא לוותר, להמשיך לטפל בעצמך וגם להמשיך להשקיע וליהנות מהנכדים. איתך שירה
זה שיש דבר אחד או שנים שהם בגדר משו טוב אכן כן אך אני ממש לא מלאת כוחות אדירים לצערי תודה על המילים החמות שלך והלוואוי וכך היה באמת חטולית
הי חטולית, כמו שכתבה שירה - גם אני רואה את הכוחות ואת ההתרחשות החיובית בתוך המצב העגום. אודי
אודי וכולם... חודש עמוס עמוס.....עבודה, עבודות בהשתלמויות, שמחות, בדיקות רפואיות..הכל בכל כל ועדיין לא הגיע זמן המפגש עם המטפלת..מחכה לזה אבל גם וואלה אני בסדר. מתמודדת. ראיתי את התוכנית הזו "מבחן ההורים הגדול" וזה נראה די קשקוש..כי בחינוך אין שיטה אחת ואין חד משמעי...והנה הילדים גדלים וסך הכל אני אמא טובה דיה. משפט שלא הייתי אומרת פעם. ובכלל הילדים שלי מוצלחים ומקסימים!!!! והגיע הזמן להיות אמא גאה! אמא מאושרת. מתמודדת עם העבר ועם העתיד גם...וכנראה שלא ממש היה לי צורך לשתף ממש פה...וגם מחכה למטפלת יקח עוד שבוע וכבר הרוב עבר...לא ממש יודעת מה רציתי לומר.. אולי שאני בסדר. שיש כוחות התמודדות למרות שהייתי סקפטית...
הי אודי, מה הסיפור שאני מנסה לדבוק בו מה הסיפור שאני מספרת לעצמי וזה שאחרים אוהבים לשמוע מה הסיפורים שרוחשים סביבי מי אומר מה למי וגם אם הסיפור בורח לי ופתאום מרגיש לי לא אותנטי אני מקווה שהווליום של הנגינה לא ירד שהיאוש לא יכריע מנסה להאחז כל הזמן. קשה לי להבין למה כל כך ריק ובו זמנית סוער. למה כל כך אטום ובו זמנית משתאה מכל דבר פעוט. כאילו הכל ראשוני. כאילו הכל בפעם הראשונה. שאלת הסיפור גדולה ואני מרגישה שהמילים מתבלבלות ומעמיסות מאוד וגם הופכות לרעש. נראה שקצת הלכתי לאיבוד. שירה
הי שירה, איני יודע מה הסיפור ומהם הסיפורים, אבל היכולת לראות את עצמך כמי שמספרת את הסיפור יכול לאפשר לא מעט חופש. לא כך? אודי
הי אודי אני לא מרגישה את החופש הזה כי העצמיים מספרים וזה מרגיש כמו נטול שליטה (שלי) ומלא קונפליקטים. מעניין לנסות ולהסתכל על החופש שאתה מציע. האם זה החופש לבחור בסיפור כדי להתאים אותו לסיטואציה? תודה שירה
היי דוקטור בת 36 עם אוסידי כבר מעל ל30 שנים ועם הפרעת קשב ברקע. עם פסיכיאטר קבוע כבר עשר שנים עמי אנמ נפגשת כאשר החרדה משתקת ושתי פסיכולוגיות שנתנו מענה. האחת שיחתי והשניה לסיביטי. לאחרונה אני שמה לב שאני כותבת ולרוב בעת שאני מקלידה יש מילה או שתיים שלא קשורות שמשתרבבות לתוך המלל. לפעמים כותבת ומאבדת את חוט החשיבה. יש לציין שסבלתי ועדייח מתמודדת עם אובדן זיכרון לטווח קצר מאז שחליתי בקורונה לפני תשעה חודשים. למרות שאני חושבת שזה יותר שילוב של אוסידי והפרעת קשב שנכנסה לפעולה מאז שפוטרתי מעבודתי , גם לפני תשעה חודשים, ועדיין לא חזרתי למעגל העבודה. אשמח לדעת כיצד ניתן לשפר יכולת קוגנטיבית ואיך לעקוב אחרי התופעה הזאת. קצת מלחיצה אותי אבל אני חיה עם אוסידי שבא לידי ביטוי בהיפוכונדריה בין היתר. אין עוררין על בריין פוג מאז הקורונה וטנטון שהגיע . כרגע מסונדלת מלשוב לעבודה מלאה בגלל ילד שאובחן על הרצף ומצריך המון זמן ומשאבים וכמובן שגם מאוד מקשה עלי מהחינת חרדות
שלום לך, הרבה קשיים ובעיות את מתארת, כך שנשמע סביר שזה ישפיע גם על הקוגניציה. אני ממליץ לנסות להאזין למקצבים דו-אוזניים בתדר גמה. צריך להקשיב באוזניות וזה מייצר פעילות מוחית המגבירה קשב במהלך משימות. יש רצועה כזו שהעלייתי כאן: https://open.spotify.com/track/5bbELaKZTrNcz9F676C4NP?si=3dfa69a9afeb4ea9 אודי
אודי זה מקסים המוזיקה אהבתי חטולית
ובינתיים, התבשרנו על מותה של יעל גרינברג הנאנסת משומרת, אחד הסיפורים האיומים שבהם, וכמה חוסר צדק בעולם. ואיך פושעים מסתובבים להם חופשי בכיף שלהם והקורבנות מתכלות אל תוך עצמן. ההתלהבות שלי מהרגע ההוא שבהודעה הקודמת, כעת נראה מטופש, והיא נגוזה, או, השתנתה, גם כי פשוט חלף זמן. מצטערת על פתיחת הודעה חדשה. אבל סיפור מזעזע שעולה שוב לפני השטח, והאדישות היחסית של הסביבה לכאורה שאופפת אותו, או, ההתייחסות הקלושה ובמקביל להתרחשויות אלימות אחרות - הולמות בנו. יש גם יפה וטוב - הנה הולכת לעבודה שמטפחת חמידות ותבונה ויש בה רוך וחמלה ואהבה ושמחת חיים, אך מתערבב בה פחד - כי כנראה לא אמשיך עוד בכיוון, כפי שכבר אמרתי, כואב מאד מאד בגוף, והעייפות פולשת עוד ועוד, ואין לי תכניות המשך. נשימה עמוקה, סוריקטה
סוריקטה יקרה, עצוב מאוד מותה של מי שהיתה סמל למאבק של נפגעות רבות. יפים בעיני הגלים שבהודעותייך, הרוע, הקושי והכאב לצד ההתעקשות לראות גם את הטוב והיפה. כמה את אמיצה סוריקטה. וההתגלות שלך יש בה מן הנראות, רואים אותך, את קיימת ממש וניבטת אלייך מבעד למסך. רק יום שני או כבר יום שני והזמן בשלו. שלך שירה
הי סוריקטה, רע וטוב, בין ההודעות ובתוכן. ואין דבר מטופש בהתלהבות, גם אם היא השתנתה בצוק העתים... אודי
רק אומר מדוע מרגיש לי קצת פתטי - כאילו מיצינו כבר את ה'ראו אותי'. וואלה יופי לי. ואפילו היה מזה יותר מידי (פה, למשל - אני ממש מתפדחת ומעלה גרה מרוב סוריקטות). אולי נתקענו, המון המון נתקענו, אך לאן הלאה... סוריקטה
סוריקטה יפה שלי מצטערת על הכאבים בכולל שאת חווה גם אם כרגע אינך מוצאת מה לעשות בהמשך תני לזמן את הזמן מאמינה שכבר תמצאי פתרון למצב חטולית
הי ושבוע טוב. ... שוב ראו אותי. כלומר, סוג של נדחפתי וחיפשתי וראיתי אותי. שוב, וגם, על המסך הגדול. ואני מתלהבת. משמיעה קול קטן-גדול, ובה בעת מתכנסת ונחבאת. ולחשוב שרוב היום אתמול הייתי באפיסת כוחות וכאבים ועשיתי מאמץ על בערב. ה'לא רואים אותי' (/ בתרגום חופשי - לא רואה את עצמי) עדיין מככב בפנים, ומעניין שמחפשת במציאות נישות איך שכן. מתחילים עוד מעט לטפל בעניינים רפואיים ונקווה שגם שם יראו ויאמינו ואולי אפילו יצליחו לתרום. איחולי כוח ותקווה לשבוע הקרוב. סוריקטה והליברליזם
