פורום פסיכולוגיה קלינית

מישהו מכיר את המחלה הזו. ויכול לייעץ לי כיצד מתגברים אליה?

שרון, אגורפוביה = פחד ממקומות פתוחים וסואנים. ככל שהטיפול נדחה, ככה עולמו של האגורפוב מצטמצם, עד לכדי הסתגרות מוחלטת בבית. טיפול מומלץ - טיפול התנהגותי, שבד"כ מתמקד בפוביה עצמה ולא בגורמים לה.

שלום שרון, אגורפוביה היא פחד להיתקף בפאניקה במצבים שבהם בריחה עלולה להיות קשה או מביכה. במקרים של חומרה מתונה עלולים הסובלים מההפרעה להתקשות אפילו להעזר לצאת לבדם מן הבית, ופעולה כזו מלווה אצלם בחרדה גדולה. במקרים חמורים מאוד, האגורפוביה מגבילה ביותר, עד שהאדם הלוקה בה אינו מסוגל להרחיק אל מחוץ לגבולות הצרים של הבית, או אפילו לחלקים מסוימים בתוך הבית. בחלק מהמקרים תרופות אנטי-דיכאוניות ממשפחת SSRI (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסאט ועוד) עשויות לעזור אף לטיפול באגורפוביה וידועים מקרים לא מעטים בהם טיפול כזה עזר לאנשים שהיו סגורים בביתם שנים רבות לצאת מהבית. הכתובת המתאימה להתאמת טיפול כזה הוא רופא פסיכיאטר. הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי מציע מספר דרכים לטפל בבעיה, אחת מהן היא למידת טכניקות הרפיה ותרגולן תוך כדי חשיפה הדרגתית לשהייה במקומות פתוחים והומי-אדם וכן שינוי המחשבות המתלוות לתחושה של "מה יקרה לי?" במצבים אלה. הטיפול הפסיכודינאמי (טיפול בעל אוריינטאציה פסיכואנאליטית) קיימת נטיה לראות בהפרעה סימפטום לבעיה עמוקה יותר ששורשיה בעבר, והמגמה היא להתמקד במקורות הבעיה מתוך אמונה שטיפול בסימפטום אינו יעיל וגם אם הוא מוצלח, הרי שאם ההקלה בסימפטום אחד יופיע סימפטום אחר כל עוד לא מלבנים את הבעיה העמוקה יותר. בכל מקרה, בהפרעה זו, כמו ברבות אחרות, מומלץ לשלב טיפול תרופתי עם אחד מהטיפולים הפסיכותרפויטיים (ע"י שיחות) שהוזכרו לעיל, שכן הטיפול המשולב נותן תוצאות טובות יותר מכל אחד מסוגי הטיפולים בנפרד. ובכל מקרה, זו הפרעה הדורשת התערבות מקצועית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בוקר טוב הגדרת את האגורפוביה כפחד להיתקף בפאניקה במצב בו הבריחה קשה או מביכה . האם תחושת הפחד הזו היא סלקטיבית? או כוללנית? כוונתי- האם בן אדם היודע לדוגמא , שבאיצטדיון כדורגל הומה אדם הוא אגורפוב, הוא לא יילך גם לקונצרט בהיכל התרבות? ולא יעיז להיכנס לקניון? (אני עושה שימוש בדוגמאות של איזורים הומי אדם בהם נתיבי המילוט עלולים להיות בעייתיים... בעת סכנה אמיתית..) אני מתעניינת בנושא כי , כפי שכבר סיפרתי בעבר בפורום זה, לי יש בעייה בנהיגה באוטוסטרדות הומות ועל גשרים, אבל לעומת זאת אין לי כלל פחד מאצטדיונים/קניונים מסחריים/טיסות/ולהבדיל גם לא באתרי טבע יוצאי דופן בעולם...(בהם האדם מרגיש כמו חגב זעיר...). אני כמובן שמחה שתחושת החרדה שלי מצטמצמת רק בכך, ושאלתי האם ניתן לצפות שהיא תכבוש בעתיד טריטוריה נוספת? (כפי שסיפרתי , אני לא "מוותרת לה".. ונוהגת בנתיבים מוכרים ) זכור לי כי אינך נוהג, אבל וודאי תוכל להשיב לשאלתי. תודה ש נ ה ב

לפני שנתייםסבלתי מחרדות וטופלתי בסרוסקט,בזמנו הסבל שלי היה לחצים בראש איומים וכאבים פיזיים ביום חמישי החל אצלי כאב ראש שיגרתי נטלתי אופטלגין ונכנסתי לישון בבוקר הכאב חזר ואז התחלתי להיכנס ללחץ ומאז תפוס לי כל הצוואר יש לי תחושה לא נעימה בראש,יובש נוראי בפה וקר לי ברגליים זה חרדה שוב? לציין שהתחתנתי לפני חודשיים ופוטרתי לפני חודש ואני לא בן אדם של בית וזה מה שאני עושה כרגע יושבת בבית.

מרלן, ייתכן וכל השינויים שחווית לאחרונה גרמו לחרדה לחזור... מדובר במצבים שמעוררים חששות גם באנשים שמעולם לא חוו חרדה. בשביל לוודא שאכן מדובר שוב בחרדה, כדאי לך לפנות לרופא המשפחה לבדיקות כלליות. אם הכל בסדר, תחזרי שוב לפסיכיאטר. הרה.

שלום מרלן, ראשית, יש לשלול קיום מקור אורגני לכאבי הראש העזים אותם את מתארת (בירור כזה נעשה בד"כ אצל נוירולוג). אני מניח או מקווה שהדבר נעשה. אינך כותבת האם הסרוסקט עזר בזמנו, אך בהחלט קיים מקום לחזור ולהתייעץ בפסיכיאטר לצורך התאמת טיפול תרופתי. אם האבחנה היא הפרעת חרדה, תהייה תועלת רבה לשילוב טיפול פסיכותרפויטי בשיחות בנוסף לטיפול התרופתי, מה גם שאת צריכה להתמודד עם מצב חדש, ישיבה בבית, בהיותך אדם הנוהג לצאת מהבית. גם ההתמודדות עם פיטורייך ועם נישואייך הטריים צריכה להיעשות במסגרת טיפול שבו תיבדק האפשרות האם התופעות שאת מתארת אינן מהוות תגובה לשני המצבים החדשים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה רבה על תגובתכם המהירה,אז ככה אכן הסרוסקט עזר לי בתקופה ההיא,היום יום ב' ועדין לא הלכתי לרופא יש לי פחד נואי מרופאים וכמו כל אדם שמכיר את גופו גילתי שזה כאב של פחד של חרדה ולא כאב אמיתי,כי עם חס וחלילה זה היה משהוא אורגני נורולוגי היו תופעות שונות ממה שאני חשה,הכאב חלף עכשיו זה הלחצים והאי נעימות בראש,סבלתי מי זה בעבר לתקופה של 5 חודשיים ואני מכירה כל תזוזה בראשי הדפוק(סליחה על הביטוי)ומרוב שראיתי נורולוגים בעבר הם הסבירו לי מה זה בדיוק כאב של משהוא אמיתי או משהוא כמו שיש לי. האם אני צודקת? שאני יוצאת אני בקושי חשה בזאת

האהרה מתוקה שלי קודם כל תודה אין סיכוי שבעולם שאני יקח כדורים אני מעדיפה לסבול כמה ימים,ולעבוד על הנפש שלי,מנוחה מדיטציות רייקי,לא רוצה להכניס כימיקלים לגוף שלי,הם אומנם עוזרים,אבל.....זה זמני,העזרה האמיתית זה לעבוד על הנפש תודה בכל זאת

לפני כשנתיים אחי קיבל התקף והחל לצרוח לבכות ולהזיע ולאחר שהוא נרגע הוא התיישב על כסא ולא הגיב בכלל כאשר הוא רעד בגוף והיה נראה בהלם מוחלט. זה קרה יום אחד לפני הגיוס שלו !!! עוד באותו היום לקחתי אותו למיון בבי"ח תל השומר - שם אשפזו אותו במחלקה הפיכיאטרית. כיום אחי מטופל בזיפרקסה וכבר עברו שנתיים מאז. לפני כשבוע וחצי החליט אחי להפסיק עם הכדורים ומצבו נהיה בכי רע - הוא מראה סימנים זהים לסימנים שקדמו להתקף מלפני שנתיים. אחי נהיה תוקפני מאד - הוא עושה מה שהוא רוצה - ואפילו אני מפחד שהוא יכה את ההורים שלי אם הם ידברו איתו. דיברתי איתו וניסיתי לשכנע אותו לקחת את הכדור והוא אמר לי שלעולם הוא לא יקח את הכדור כי הוא טען שהכדור "דופק לו את הראש". לאחי יש דרישות ופנטזיות ללא גבולות וההורים שלי מנסים לרצות אותו בכל מחיר . הם קנו לו רכב חדש ויקר וכל מה שהוא עושה זה להיסתובב ברכב כל היום. שאלתי את אחי ממה הוא סובל והוא אמר לי שהוא סובל מפראנויה !!! אני לא יודע ממה הוא סובל אך לפי מה שרשום על קופסת הזיפרקסה אני מניח שהוא סובל מסכיזופרניה. ביום רביעי הקרוב יש לו פגישה עם רופא ממשרד התחבורה שאמור להחליט האם לפסול לו את הרשיון. אחי כל הזמן מאשים את ההורים שלי על שאישפזו אותו ועל מצבו הרפואי. אחי כל הזמן בוהה וצוחק לפעמים לבד - הוא גם לפעמים מדבר לעצמו. שאלותיי הם: 1. האם העובדה שהוא מטופל בזיפרקסה מעידה באופן חד משמעי שהוא סובל מסכיזופרניה? 2.האם אימי נוהגת בחוכמה כאשר היא מחדירה לו את הזיפרקסה למזון מבלי שירגיש ? 3.האם העובדה שאחי מעל גיל 18 אומרת שאסור להם להתערב - ולדבר עם הרופאים שלו על מצבו הרפואי - כולל קבלת אינפורמציה ?? 4.מה יכול לקרות בעיקבות כך שהוא הפסיק עם הכדורים ?? 5.לבקשת אבי אני מעסיק את אחי במסעדה שלי - האם החשיפה שלו להרבה אנשים במסדה טובה לו - והאם זה טוב אם אני אתנה את המשך עבודתו בתנאי שיקח את הכדורים ?? 6.האם יש סיכוי שיש לו פראנויה באמת ??? ןהאם יש קשר לסכיזופרניה ?? 7.האם יש סיכוי שהוא יצא מזה או שכל חייו הוא יקח את הזיפרקסה ?? 8.האם שללית הרשיון ע"י הרופא יכולה להחמיר את מצבו הנפשי ??? 9.האם יכול להיות שהוא נהנה ממצבו הרפואי ומנצל את החולשה של הוריי בכדי להוצא מהם "תנאים טובים"??? מה לעשות הוריי לא ישנים בלילה והם חסרי אונים ??? אודה אם תענה על שאלותיי בהקדם בכבוד רב יפעת.

אשמח לראות תשובות פה בפורום על שאלות אלו ע"י רופא מומחה.

שלום רב. הצגת מספר רב של שאלות, שכנראה מעידות על המצב המבלבל בו אתם שרויים. אנסה לענות לך קצת, אך כיון שהמקום קטן כדאי לנסות לפנות באופן אישי לאיש מקצוע - רופא פסיכיאטר שיוכל לענות יותר בהרחבה. ולשאלותיך: 1. זיפרקסה (אולאנזאפין) היא תרופה אנטי-פסיכוטית. כדאי לשאול את הרופא שרשם אותה האם האבחנה של אחיך היא אכן סכיזופרניה. 2. סיפרת שאמך מכניסה לאחיך את הכדור לאוכל. יש לכך 2 השלכות: מצד אחד, אם אחיך מסרב לקחת את התרופה, אולי זו דרך יעילה לגרום לכך שהיא תיכנס לגופו. מצד שני, לא ניתן לעקוב אחר דרך נטילת התרופה. יכול להיות למשל שאחיך לא מסיים לאכול את כל מנת המזון ואז הוא לא מקבל את המינון של הכדור. המצב שאתה מתאר הוא שלאחיך אין תובנה למחלתו, וזה מסבך את העניינים, כי אז כאמור הוא גם לא מוכן ליטול את התרופה, מה שעלול להביא להחמרה במצבו. 3.כיון שאחיך כבר בגיר, מעל 18, הוא נחשב כעומד ברשות עצמו ועל כן דרושה הסכמתו לכל טיפול שעליו לקבל. יחד עם זאת אין שום מניעה שהוריכם יתעניינו במצבו, יתיעצו עם כל מי שאפשר ויתערבו במידת הצורך. במקרים חמורים יותר הורים יכולים להתמנות לאפוטרופסים של האדם החולה, ואז הם אחראים לכל ענייניו. 4. בנוגע להשלכות של הפסקת הטיפול התרופתי, המצב הוא בדיוק כפי שתיארת. ברגע שמפסיקים ליטול את הכדור עלולה להיות החמרה במצב שמתבטאת בהתקפים פסיכוטיים של מחשבות שווא, שמיעת קולות, דמיונות, מחשבות אובדניות, ירידה במצב הנפשי ובמצב הרוח. לא כל התסמינים מתרחשים ולא בבת אחת, אך בכל אופן מאוד לא מומלץ להפסיק את הטיפול ללא התייעצות עם רופא. 5. שאלת על חשיפה לאנשים. כל עוד אחיך בסדר עם זה, אין מניעה להמשיך. אענה לך כאן גם על השאלה הבאה שלך- פראנויה מתבטאת פעמים רבות גם בפחד מאנשים. אם אחיך לא מדווח על חרדה מאנשים, מחשבות שמסתכלים עליו, מדברים עליו, צוחקים, אני לא רואה סיבה להפסיק את עבודתו. 6. ולשאלתך הבאה - ישנו סוג של מחלת נפש שנקראת "סכיזופרניה פרנואידית", והסימפטומים הם קצת ממה שהזכרתי בסעיף הקודם- מחשבות רדיפה ויחס - רודפים אותי, רוצים להזיק לי וכו'. שאל את אחיך למה הוא מתכוון כשהוא אומר "פראנויה". 7.ישנן מחלות נפש שהן כרוניות, ואין הרבה הטבה במצב, אך יש מצבים שבהם בעזרת כדורים ניתן להגיע לאיזון והתייצבות ולתפקד באורח אופטימלי. לא נתת הרבה פרטים ולכן קצת קשה לענות לך באופן יותר מפורט. 8. השימוש באולנזאפין עלול לגרום לטשטוש, ולכן יש לבדוק את המצב ולהחליט האם לשלול את הרשיון, או שניתן להמשיך לנהוג. שלילת הרשיון עלולה לגרום להחמרה במובן הזה שאחיך עלול להרגיש שנעשה לו עוול, שמחליטים בשבילו ולוקחים ממנו משהו. כדאי לנסות להסביר לו את ההגיון שעומד מאחורי ההחלטה. כמו שאנשים שלוקחים תרופות אחרות לא יכולים לנהוג, כך יכול להיות מסוכן עבורו להמשיך לנהוג בעצמו. 9. קשה לי להאמין שאחיך עושה משהו במודע ו"נהנה" מהמצב. רוב האנשים הסובלים ממחלות נפש, אכן ס ו ב ל י ם. אם יש לאחיך רווחים משניים ממצבו, וכל עוד זה לא פוגע באיש, אולי לא כדאי לקחת אותם ממנו בינתיים. ניסיתי לענות לך פה, אך זה ממש על קצה המזלג. נסה לספר קצת יותר, לתת מעט יותר פרטים, וכולם כאן ישמחו לענות לך. מעבר לכך, כדאי מאוד לשוחח עם איש מקצוע(פסיכיאטר, פסיכולוג, עו"ס המתמחים בתחום בריאות הנפש). אתה יכול גם לחפש ספרות בנושא (למשל הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה") או לעשות חיפוש באינטרנט (קישורים דרך "סכיזופרניה", לדוגמא אתרים כמו: עוצמה, בנפשנו, קולות, וכו'). הרבה כוחות להמשך!

היי יפעת אני אענה לך מתוך ניסיון על השאלות שאני יודעת בביטחון את התשובה שלהן מתוך ניסיון משפחתי רב. הוריך כן צריכים להיתערב ולשאול ולדעת את כל מה שצריך לדעת על מצבו. אולי הוא לא ירצה ,אך בעתיד את והורי תהיו בשבילו משענת רצינית מה שהוא לא תופס כרגע. להפסיק כדורים בפתאומיות זה אסור בתכלית האיסור. אפשר לקבל התקף פסיכוטי קשה מזה ,ולהיפטר מזה אחר כך ,זה סיוט מעולם אחר. לכן אם אפשר להמשיך את נטילת הכדור, ורק רופא יכול להחליט ,מה לגבי ההמשך, אז עדיף להמשיך, (אין לי מושג איך היא מחדירה את זה לאוכל ,אך זה ניראה סביר וחכם בעיני) יש היום כדורים ,מהעידן החדש ש"לא דופקים את הראש" אלא ההפיך מסדרים אותו יופי. זה הכי נהדר שיש שהוא יתחיל לעבוד ,ויהיה פעיל במעגל החיים ,זוהי מטרה ופעילות מבורכת שיש לו . הן מישהו קרוב שמשגיח . והן מגע עם אנשים .ירכוש הרגלים חיונים וחשובים ,ותהיה לו אחריות לחייו , שזה פשוט הצלה למי שיש. ההורים צריכים להיות חזקים, ולקבל תמיכה ויעוץ מתחנות בריאות הנפש י.ש קבוצות תמיכה ויש קבלת שיחות שבועיות בעניני הילד ועניני המישפחה.יש סלי שיקום ואפשר לדרוש להיות משובצים שם. ברגע שתדעו יותר ,,וידע זה כח ! תעזרו לו ולעצמכם יותר . אל תתבישו לשאול או לחשוב על סטיגמה .יתכן והוא ינצל את המצב לטובתו ,,אך צריך שיהיו גבולות וכללים כדי לתפקד נורמלי. אם הוא יכול לחיות בתנאים טובים וזה לא מפריע לאף אחד ,אז למה לא,?הוא מספיק סובל גם ככה.האם ידוע לכם שרב החולים בבתי החולים חיים מתחת לקו העוני וללא תנאי ם סוציאלים אנושיים בכלל?. אני היתי מורידה לו את ההגה ,על ידי שיחות הבנה ידידותיות עם המטפל האישי שלו במרפאת חוץ של בית החולים, או הפסיכולוג במרפאת בריאות הנפש.(או כל מי שאמור להיות אחראי עליו לאחר צאתו מבית החולים). הכי חשוב הוא --שתתמכו בו ללא לאות, כל הזמן ובלי תנאים! ,בסוף הוא יודה לכם. וכן עזרו לעצמכם ! ויש סיכוי שעם השילוב של עבודה ,תמיכה מישפחתית ותרופות נכונות המחלה תלך ותפחת. ההורים הם שניים ,ואתם כאחים וכמישפחה , זה כח טוב ,שבונה ועוזר , בהצלחה וכל טוב. ויוי.

היי ויוי השארתי לך מייל כתגובה לשלך לפני כמה ימים

שלום יפעת, אם מצאו צורך לתת לאחיך תרופה אנטי-פסיכוטית, יש להניח שהוא סובל מפסיכוזה (הפרעה נפשית חמורה המתבטאת בין היתר בליקוי בבוחן המציאות). גם התופעות שאת מתארת מאשרות את האבחנה שמדובר בפסיכוזה. אחד מסוגי הסכיזופרניה היא סכיזופרניה פאראנואידית, אוז יש לאדם נטייה לסבול ממחשבות יחס כאילו אנשים רודפים אחריו. יש לציין כי הואיל וחוויית האשפוז הפסיכיאטרי, בייחוד בכפייה, היא חוויה קשה מאוד, קיימת תמיד נטייה להאשים את הגורם המאשפז. הטיפול התרופתי האנטי-פסיכוטי אכן מפחית ברוב המקרים את עצמת המחשבות הללו ועשוי להחזיר את האדם לתפקוד תקין יחסית, אך יחד עם זאת, יש ללוות את הטיפול בפסיכותרפיה (שיחות) תמיכתית ולהכין לחולה תכנית שיקום בהתאם למצבו. המחקרים מלמדים שחזרת החולה למשפחת המוצא שלו לאחר אשפוז עלולה להביא לאשפוזים חוזרים הרבה יותר מאשר אם החולה משתחרר למסגרת שיקומית-טיפולית כמו הוסטל בקהילה. לצורך כך, יש להתייעץ עם הפסיכולוג והעובדת הסוציאלית בביה"ח וכן רצוי מאוד ליצור קשר עם אחד מסניפי אנו"ש במקום מגורייך הן לקבלת תמיכה עבור בני המשפחה והן להתייעצות בקשר לבניית התכנית השיקומית. במצב שבו את מתארת את אחיך אין הוא נראה לי כשיר לעבודה, גם לא במסעדה שלך, ואכן תגובותיו עלולות לגרום מבוכה הן לו עצמו והן ללקוחות ובייחוד אם הוא מגדיר את מצבו כ"פרנויה" זו עלולה להיות נבואה המגשימה את עצמו כי תגובותיו המוזרות תזכינה לתגובות של רתיעה ממנו, דבר שרק יחזק את מחשבותיו שאנשים רודפים אחריו ולועגים לו. הטיפול התרופתי האנטי-פסיכוטי במצבים אלה אמור להיות קבוע, אם כי יש צורך להחליף את התרופה מדי פעם ויש לציין שתרופות חדשות נמצאות כל הזמן בתהליך פיתוח. הבעיה היא שלא כול החולים, ובתוכם אחיך, משתפים פעולה עם טיפול זה הן בשל תופעות הלוואי הקשות לעיתים (ואז בהחלט יש מקום להתייחס לכך ולשקול החלפת התרופה בתרופה אנטי-פסיכוטית אחרת) והן בגלל חוסר הבנה של מצבם (אם אחיך מגדיר את עצמו כפראנואיד, סביר להניח שהוא מאשים אנשים אחרים במצבו, ולכן יתקשה להגדיר את עצמו כחולה, ואם אינו חולה, הוא גם לא זקוק לתרופות מן הסתם). הכנסת התרופה לאוכל בצורה מוסתרת עלולה לדעתי לחזק את מחשבות הרדיפה שלו, שכן מדובר בפעולה הנעשית מאחורי גבו. ההמלצה היא לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים ולתת לאיש מקצוע לעשות את מלאכת השכנוע של לקיחת התרופה תוך גילוי רגישות לתופעות הלוואי וניסיון להתחשב בהן ע"י ניסיון להחליף את התרופה. לפי תיאורייך, אחיך אכן עלול לסכן את עצמו בנהיגה ורוב הסיכויים שרישיונו יישלל. הואיל והוא חושב שמתנכלים לו, אכן יש סיכוי סביר מאוד שהוא יכניס את הפסיכיאטר שישלול את הרישיון לרשימת אויביו והדבר עלול לגרום לתגובה חמורה, אך אין מנוס מכך מכיוון שבנהיגה במצבו הוא עלול לסכן את עצמו ואת סביבתו. לא הייתי אומר שהוא נהנה ממצבו, אך עליכם לגלות גישה מקבלת, תוך הבנת הסבל הרב שנגרם לאחיך כתוצאה מהמחלה, בצד הצבת כללים ברורים שיעזרו לכם לתפקד כמשפחה הן לטובתכם והן לטובתו. לשם השגת מטרה זו יש להיעזר באנשי מקצוע מתאימים במסגרת בה אחיך מטופל ולשתף את כל בני המשפחה בתהליך הטיפולי. אם אחיך אינו מאושפז, מומלץ מאוד כאמור לפנות בהקדם לאחד מסניפי אנו"ש במקום מגוריכם, שם פועלות קבוצות תמיכה לבני המשפחה בהן יש אפשרות ללמוד מניסיונם של אחרים בהתמודדות עם מצבים דומים, לקבל הדרכה ע"י אנשי מקצוע, לבנות עבורו תכנית שיקומית ובמקביל במסגרת בה הוא מטופל להיות בקשר מתמיד עם אנשי המקצוע השונים, החל בפסיכיאטר וכלה בעובדת הסוציאלית שתהיה בקשר עם הגורמים הקהילתיים העשויים לסייע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מה שלומך??? אני כועסת מאוד השארתי לך 3 הודעות בעץ שלנו שנותרו ללא מענה כמה זמן עוד אפשר לחכות לך????????????????????? שיהיה לך יום טוב מיכל

טוב, זאת היתה הודעה עצבנית במיוחד. אתה יודע שבדרך כלל אני די נחמדה:) אבל בכל זאת... עדיין מחכה לך בעץ שלנו:) מיכל.

שלומי, אפרופו אנשים רעים, יש איזה בחורה קנאית מהעבודה שלי שהתפלצה מקנאה כשראתה את הפרחים שקיבלתי מבעלי. היא מכירה את בעלי שהוא די נאה היא החליטה שיש לו מאהבת , כמובן שכל העקיצות שלה בנושא הן בצחוק לכאורה וזה לא פעם ראשונה שהיא עוקצת "בטח שישלח לך פרחים לך אין מאהב..." ליד כולם בעבודה זו העקיצה האחרונה ... בהתחלה כשסיפרתי לבעלי הוא צחק אך הפעם האחרונה הוא ממש כעס ורתח ... מה דעתך היא באמת קנאית או שאין עשן בלי אש... ים

היי ים חמודה... למרות שזה מיועד לשלומי,הייתי חייבת להתפרץ..... ים חמודה, אל תתחילי להכניס כל מיני שטויות לראש שלך, קבלי את אהבתו של בעלך, ואת תשומת ליבו אלייך בשימחה ובכייף, הקינאה של האנשים גורמת להם לנסות לקלקל על ידיי עקיצות...אל תיקחי ללב, תהני מהפרחים ומבעלך האוהב. כוכבית

הפנתי את השאלה לשלומי כי פשוט רציתי חוות דעת גברית כנה. תודה על תשובתך .את צודקת אבל עדיין הספקון הקטנטן מחלחל פנימה אולי היא ראתה משהו ומנסה לרמוז לי בעדינות ... ים

שלום רב, אני "מובטלת" מזה שנתיים . את מקום העבודה האחרון שלי ביקשתי לעזוב עקב צרכים מיוחדים שהתעוררו בבית וחייבו אותי לעזוב מקום עבודה שבו עבדתי כ ארבע שנים התרקדמתי והגעתי למשרת ניול בכירה. עם עזיבת מקום העבודה נוצרה מחלוקת (כספית בעיקר) ביני ובין הממונים עלי מחלוקת שהגיעה לבית המשפט ועדיין נידונה . בכוונתי לחזור בשנה הקרובה למעגל העבודה אך אני חשה מבוכה גדולה בכדי לדון בנושא אם כי אי אפשר להתחמק ממנו ברור שכל פניה של מקום העבודה החדש לישן לא תענה בחיוב. אני נמנעת כרגע מלקדם את הנושא רק כי אינני יודעת איך לגעת בו . אני חייבת לציין שגם בין חוג חברי לא כולם יודעים על המצב. שגם שם אני מתביישת לומר שכך נסתיים ה"רומן" ביני לבין מקום עבודה שתקופה ארוכה בחיי היווה את מקור גאוותי . אנא עזרו לי להתמודד

חדוה שלום אינני המכותבת לפנייתך, אבל בגלל שאני עובדת המון שנים במשרד עורכי דין גדול, וקצת "נושמת את החומר", אני מתערבת ברשותך, ורוצה לשאול ולחדד: 1. האם המחלוקת המשפטית שיש לך עם מקום העבודה הישן היא סביב דיני עבודה בלבד??(נגיד גובה פיצויים , פדיון חופשה,וכו') 2. אני מבינה לפי ההסבר שלך שנאלצת לעזוב את העבודה בגלל צרכים מיוחדים, האם עזבת את השטח אחריך כשהוא "נקי"??כלומר: האם מבחינה מקצועית טהורה- נשארת חייבת להם משהו?? האם חלילה מישהוא מהדרג הגבוה ביותר הטיל בך דופי כלשהוא?? 3. האם הצלחת לקבל מכתב המלצה על תקופת העבודה שלך, לפני שהחלה המחלוקת הכספית ביניכם? 4. האם בעקבות השינוי בצרכים המיוחדים, נאלצת לעבור מיקום מגורים מבחינה גאוגרפית?? .5 האם את מובטלת כי את לא מצליחה למצוא מקום עבודה? האם לא חיפשת כל השנתיים האלה עבודה אחרת כי פחדת שהמחלוקת הכספית תקלקל לך? ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ - כשתשלחי את הרזומה שלך לכל מקום עבודה רציני, וודאי תוזמני לראיון ראשוני. לדעתי, אם את אשה אמיצה, מאוד ייתכן שעדיף ,כי בראיון תספרי שעבדת איקס שנים במקום עבודה, שעזבת מרצונך לאחר שמילאת את התפקיד לשביעות רצון הדרג הבכיר יותר, ושאת מצוייה איתם במצב של אי הסכמה הנוגעת לעניין כ-ס-פ-י -ו-ל-א מ-ק-צ-ו-ע-י!!!. יותר עדיף שהמראיין ישמע זאת מפיך בצורה רכה, מאשר ישמע גירסה מורעלת ממקום העבודה הישן.כך אני הייתי נוהגת. אני משוכנעת שמראיין מנוסה יעריך אותך יותר על גילוי הלב . (אם היה מגלה זאת בדרך עקיפה, קרוב לוודאי שהיה "מסמן אותך באדום"..) קיימת גם אופציה לא נקיה , שאיננה מומלצת: להסתכן ולהתעלם מאותן 4 שנים , ולא לציינן ברזומה שלך.אגב, אני אישית לא הייתי לוקחת כזו אופציה, כי היא לא רצינית.טיבם של סודות להחשף במוקדם או במאוחר... (שיקול נוסף-- - 4 שנים זו תקופה ארוכה, ויש ענפים שאם לא עבדת בהם 4 שנים - כאילו לא היית "חיה".... ותמיד יעדיפו בן אדם שעובד ברצף...). לסיכום:אני חושבת שכדאי שתתחילי לקדם את נושא חיפוש העבודה, חבל על הזמן, שוק העבודה ממילא בעייתי. אל תחששי, יש לך וודאי הרבה מה להציע!!. אגב, טיבם של דיונים משפטיים להסתאב, האם תרצי לעצור את הקריירה שלך בגללם? אני מאחלת לך בהצלחה, לכי קדימה. ש נ ה ב

ראשית תודה על התיחסותך (וסליחה על שגיאות ההדפסה שלי) ... אני לא כ"כ רוצה להיכנס לפרטים כיוון(ותסלחי לי) אני לא ממש יודעת היכן את עובדת בתשובה לשאלתך הראשונה המחלוקת החלה סביב פיצויים...ועם הגשת הדרישה ואח"כ התביעה שלי כתב ההגנה שלהם כלל השמצות מקצועיות והביע חוסר שביעות רצון מתפקודי... כך שבכל מקרה זאת תהיה בעיה לומר שהמחלוקת היא רק סביב נושא כספי. אבל מבחינתי לפחות זה המצב. אי אפשר לתאר את המשבר שעברתי ...ואני עדיין חיה אותו עם כל ההתעסקות במשפט. אין לי שום מכתב המלצה...אם כי אני יכולה לקבל כזה מאחד מהמנהלים שעזב את החברה. "להעלים" את השנים קצת קשה לי ראשית זה עולם קטן ושנית יותר קשה לשקר ולשמור שקר מאשר להתמודד.... ובכל אופן איך מגיעים עם מטען כזה לראיון עבודה ?

שלום חדוה, הנושא שאת מעלה אינו בדיוק בתחום הטיפול הנפשי. אם אני מבין נכון, נקלעת למחלוקת עם המעביד הקודם ואת חוששת שחוות דעתו השלילית תהייה לך לרועץ בחיפוש מקום עבודה חדש. החשש נראה לי, על פניו, טבעי ונורמאלי לחלוטין. אינני יודע מה ההיסטוריה התעסוקתית שלך ומה מעמדך המקצועי, אך יש לקוות שאם הן משכנעות והנושא נמצא בבירור בערכאות, אזי המעביד החדש יתייחס בעירבון מאוד מוגבל לחוות דעתו של המעביד הקודם, שכן ברור שאם היגעתם לבירור משפטי לא ניתן להחשיב את המעביד הקודם כממליץ אובייקטיבי. ברור שאם על התפקיד החדש מתמודדים מועמדים רבים שנתוניהם דומים לנתונייך, אלא שהם אינם מעורבים בפרשייה כזו, יהיה להם ייתרון על פנייך. כפי שהדברים מוצגים בפנייתך, אם זהו המקרה הראשון מסוגו בהיסטוריה התעסוקתית שלך, ויש לך עבר משכנע בתחום המקצועי, אין מקום לחפש כאן נושאים לטיפול וייתכן שלזמן-מה תצטרכי להרחיב את טווח האפשרויות המקצועיות עליו חשבת ולהתרחק מעט מהתחום. אני משיב לך כי הפנית את פנייתך גם אליי, אך זהו תחום ההתמחות של ד"ר אברהם. במקרה שמדובר בהסתבכויות חוזרות ונשנות עם מעבידים, זה סיפור אחר שאכן שייך יותר לתחום התמחותי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יש לי ילדה בת שנה וחודש (13 חודשים) . לפני כעשרה ימים היא חלתה בשפעת (קלה למדי) ומאז ועד עכשיו היא רוצה כל הזמן על הידיים היא נעלבת עד עמקי נשמתה אם מורידים אותה (בוכה בכי ללא קול). אני חייבת לציין שאני לא עובדת מאז הלידה וכל כולי שלה אני באמת משתדלת למלא את כל צרכיה אבל אני פשוט לא עומדת בזה פיזית וגם מוראלית...אפילו לשירותים אני צריכה לתכנן.... כמובן שהסביבה הקרובה מאשימה אותי..אני מפנקת אותה יותר מדי... אני מאידך מרגישה שכשהיא חולה היא זקוקה ליותר תמיכה השאלה היא באמת היכן הגבול. אנא ייעצי לי מה לעשות

לסנונית שלום. ביתך בטח כבר הולכת קצת- או לפחות מתחילה. במצבי מחלה בדרך כלל נכנסים לרגרסיה. זהו מצב בו הגוף חלש, ולכן נזקקים יותר לטיפול ולמגע. הדחף להתפתח יוריד את ביתך בחזרה לרצפה. דברי איתה על כך שהיא כבר בריאה וחזקה ויכולה ללכת, לזחול ולשחק לבד- ולפעמים הרימי אותה לחיבוק- סתם כאשר בא לך. חזקי אותה על עצמאותה כאשר היא עצמאית- ובטח בקרוב היא תשוב להיות כפי שהיתה. בהצלחה ורק בריאות. רוית.

תודה... ובכל אופן לא להיענות לה כשהיא מבקשת ידיים....היא יכולה לזחול בכל הכית בוכיה בכדי לאתר אותי ולהושיט ידיים ...אם אני מרימה אותה היא נעלבת כשאני מורידה אותה אחרי מס' דקות אם אני לא לוקחת אותה היא ממשיכה לבכות ולבכות ונרגעת ע"י מסיח כלשהוא טלוויזיה צעצוע

אימי עברה אירוע מוחי לפני שנתיים, כיום היא במצב של מוגבלות פיזית ביד וברגל, קשה לה ללכת וכמובן לתפקד עם היד, המצב הנפשי שלה מאד ירוד עקב המצב הפיזי, היא מדוכאת כל הזמן ורק רוצה להיות מה שהייתה קודם, טיפול תרופתי שקיבלה (פבוקסיל)ולא התאים לה גרם להיפר אקטיביות מצידה אולי המילה "היי" יותר מדויקת, היא החלה לבזבז כספים, להיות עצבנית ולריב עם בני משפחתה על כל דבר, היא החלה לשמוע מוסיקה בשעות הבוקר המוקדמות בקולי קולות והפריעה לשכנים וכן דברים נוספים לא פחות גרועים, ניסו להחליף לה את הכדורים אבל היא המשיכה להיות מדוכאת לכן חזרו לתת לה את הפבוקסיל עם כדור שאמור להיות נוגד את התופעות שהזכרתי. שאלתי היא האם יש סיכוי שתחזור לסורה ? בינתיים היא לא מראה סימנים חיוביים ולא שליליים היא עדיין מדוכאת ובוכה כל הזמן , שני המצבים שהזכרתי קשים לנו מאד ואני רוצה לדעת איזה פתרון יכול להיות טוב עבורה. תודה

שלום טל, כרגע אין פסיכיאטר בפורום ונראה לי שהוא האדם המתאים ביותר לטפל במצבה של אמך. אירוע מוחי הוא טראומה לא קלה ובמקרים מסוימים גורם לשינוי בהתנהגות ואפילו באישיות. אם מדובר באדם מבוגר, ישנם פסיכיאטרים המתמחים בטיפול בקשישים (פסיכוגריאטרים) שיש להם יותר ניסיון בהתאמת הטיפול האנטי-דיכאוני. על כל פנים, אני מציע לחזור ולשאול את אותן שאלות במסגרת בה היא קיבלה את הטיפול האנטי-דיכאוני ובאשר להתערבות סביבתית יותר להתייעץ עם העובדת הסוציאלית או הפסיכולוג, אם קיימים באותה מסגרת. ייתכן גם שקיים מקום להתייעץ עם פסיכיאטר אחר. התאמת טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני יכול להיות תהליך ארוך המצריך סבלנות, לא כל שכן כשמעורב בכך גורם אורגני כה נכבד כאירוע מוחי. לכל אחת מהתרופות האנטי-דיכאוניות דרוש זמן של 2-6 שבועות עד שניתן לקבוע אם היא עוזרת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי טל שנתיים אימך לוקחת פבוקסיל ומצבה אף מחמיר , היא שקועה בתוך עצמה כועסת ותגובותיה מוזרות . ,, זה אומר שהיגיע הזמן לשנות תרופה .(מהזן הישן ותרופה חדשה ויעילה יותר) אף לאבי היה אירוע דומה ומצבו הפיזי והנפשי היה אף יותר גרוע מאמך ,גם אי תפקוד יד ורגלים וגם מצבי רוח ודיכאון בכי רחמים עצמיים ,רוגז וכו/ . והתרופה שקיבל היתה גם פבוקסיל. אני כותבת לך בכייף מאחר שאבי יצא מזה תודה לאל, והיום הוא חזר לעצמו לאדם שאני הכי אוהבת. אז קודם כל הוא עשה שתי דברים במקביל ,כשהבין בתודעתו ששנה וחצי אין תזוזה במצבו, הוא התחיל להישמע להוראות אימי ,שהיתנהגה אליו כמו מפקד בצבא,,(בוא תעזור,,תלך תביא ,,ואין לישון,,,)ומאידך ביקש ביוזמתו מרופאו להחליף ולזרוק לפח את הפבוקסיל. הוא קיבל את ה"אפקסור " שהיא תרופה מזן החדש וידידותית כמעט לכל מי שאני מכירה. היום הוא מתפקד בסדר גמור לגילו 70+ הבנתו ותובנתו חזרו ,כושרו הפיזי מניח את הדעת עם פזיותרפיה והליכות ודיאטה. הוא אמר שהאפקסור היציל לו את החיים.! (אגב גם לבני .) מאחלת לכם הצלחה . ויוי

אתם פה? אני מתגעגעת. תכתבו לי.

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אותי בסוף, גם אני עוזבת

היי כוכבית! בחיי שהיום חשבתי עלייך.... ואפילו חששתי שאולי עזבת בגללי - כי אני הייתי האחרונה שענתה לך כאן, בפורום, כשסיפרת על היחסים שלך עם בעלך. ככה הראש המטורלל שלי עובד - את כל האשמות של כל העולם אני לוקחת על עצמי... ))-: בכל אופן אני מקווה שלא אני ולא אף אחד מאיתנו כאן פגע בך באיזושהי צורה. ואגב, אם כבר מדברים, מותר לשאול מה קורה איתך ועם בעלך? האם את נסית להשפיע עליו באיזושהי צורה לשנות את הגישה שלו, או שזה נראה לך אבוד? אשמח לשמוע ולחשוב ביחד איתך, אם צריך, על פתרונות יצירתיים אפשריים... ((-: כל טוב! נזבורה

היי נזבורה חביבתי... איזה כייף לי שחשבת עליי :-)))) לעזוב את הפורום??? מי?? אני??. מה פתאום? אתם החברים הכי טובים שלי.. חוץ מזה, אני לא ניפגעת כלכך מהר...במיוחד לא מאנשים שרוצים בטובתי...הסירי דאגה מליבך :-)))) אני אשמח עם תעזרי לי לחשוב..... אני לא יכולה לשנות את הגישה של בעלי...אני צריכה לשנות את הגישה שלי... הבעיה שהוא כלכך מתוק כשאין לי תלונות וכשאני מחייכת....אך אבוי לי עם אני בצרה או שאני מתלוננת... אבל צעדתי צעד קדימה.....החלטתי להדק את הקשרים שלי עם אמא שלי... אני כנראה אסע אליה ביום שלישי עם הבת הקטנה שלי.... אמא שלי לא ראתה אותה יותר משנה..... צעד קטן להתחלה חדשה :-)))) אפשר לפעמים לכתוב לך לאימייל??? את יכולה לספר לי קצת על עצמך?? ביי וערב טוב כוכבית

יש לי ילדה אחת, בת 3.5 שנים. מאז הפעם הראשונה שהיא קיבלה פירכוס חום בנוכחותי , חיי השתנו. כל הטעטשות/נזלת שהיא מקבלת רופאת הילדים שלה בכוננות -על. כשהיא זקוקה ,חלילה, לטיפול אנטיביוטי היסטריה רבתי: אני מפסיד ימי עבודה (מזלי שאני מנהל בכיר) אני מעשן בשרשרת, התיעצויות עם הרופאה, קורא ספרות מקצועית ברפואת ילדים, בקיצור: הבית נהפך לחמ"ל. החברים סביבי שגם הם אבות לילדים צוחקים עליי . בעבודתי אני מנהל קר-רוח ונוקשה, וגם הממונים עליי נוהגים לא להתעסק איתי. אבל, שהילדה בקטע של מחלה אני נהפך ל"חנון". מה דעתכם .?.

שלום לך, ברשותך אתייחס אל תגובתך ולא אל מה שקורה לבתך, דבר השייך יותר לבריאות הגוף מאשר לבריאות הנפש. קודם כל, זה לגמרי טבעי בעיניי שבעבודה תתנהג בקור-רוח ואל בתך תתנהג להפך (אילו זה היה ההפך הייתי מודאג). שנית, נראה שאתה מאוד נוקשה עם עצמך לגבי הבעת רגשות וגילויים של דאגה ואפילו חרדה לבתך מעוררים אצלך אסוציאציה של "חנון". אילו היינו רואים אותה התנהגות על אישה, בוודאי זה לא היה מעורר את אותן אסוציאציות, ומזלן של נשים הוא שהבעת רגשות, ואפילו דאגות, לגיטימית אצלן מבחינה חברתית-תרבותית. לא תדמיתך היא זו שצריכה להדאיג אותך, אלא אם מצבה האובייקטיבי של בתך אינו חמור, לדעת מומחים, וכל דבר מקפיץ אותך, רצוי שתטפל בחרדה שלך. אם החרדה מופיע אך ורק בקשר לבתך, קיים בהחלט מקום ללכת להתייעץ עם איש מקצוע, אולי כדאי אפילו לצרף לייעוץ את אשתך ולפעמים גם את הילדה, כדי לבדוק מה מקפיץ אותך, איזה ציפיות היו או יש לך ממנה, ומה גורם לך להתייחס אל כל "פיפס" שלה כאל מצב חירום. התרשמותי היא שאתה מתמודד היטב עם מצבים מוגדרים-היטב וברורים ומתקשה להתמודד עם מצבים בלתי מוכרים ובלתי מתוכננים. במקרה הספציפי הזה, הפרכוסים של בתך הם דבר שלא היה ב"תכנון" ואני מציע שתבדוק זהו קו שמאפיין את חייך במצבים שונים שהם בלתי-מתוכננים ושאין לך שליטה מלאה עליהם. הטיפול בך חשוב גם לגבי התפתחותה התקינה של בתך, משום שאם תהפוך להיות אב חרדתי ודאגן, הדבר ישודר לך בצורה זו או אחרת ועלול להיות לו השפעות מזיקות על התפתחותה של בתך, כגון הפיכתה לאדם תלותי ומפונק כשתגדל. לכן חשוב מאוד שתטפל בעזרת איש מקצוע בחרדה הזו ובמה שהיא מעוררת אצלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אשמח לקבל מידע על המחלה

רחלי,, זוהי מחלה פסיכוטית,כרונית השכיחה ביותר. היא גורמת להפרעה בתהליכים פסיכולוגיים בסיסים של האישיות קימות באופן בסיסי שתי צורות למחלה הקלה יותר ,והשניה קשה שמתפתח בה תהליך כרוני החומר הוא רב מידי ומתחלק להפרעות ותת הפרעות וכו' מקווה שתמצאי חומר באינט' כשתקישי "סכיזופרניה". ויוי.

היי שלומי קודם כל...תשובה למה שכתבת החזרתי בעמ' 621 חוץ מזה... הבנתי שאתה דתי בסגנון של כיפה סרוגה? עכשיו אתה מבין למה לא התלוננתי? בחברה שלנו הכל בעייתי... איזה קטע בגמרא מתייחס לאנשים מבוגרים יותר? האם זה בכל הגילאים או רק בין צעירות כמוני למנוסים יותר?

מתוך מה הבנת שאני דתי בסגנון כיפה סרוגה ??? מה זה בחברה שלנו ? את באה מהחברה של הדתיים לאומיים ? על איזה בעיות בחברה הזו את מדברת ?? הקטע בגמרא מתייחס לייבום. זה קורה כאשר אשה נשארת אלמנה, ללא ילדים, (בעלה נפטר מכל סיבה שהיא), ואז התורה רוצה שהאח של הבעל יתחתן עם האלמנה. כמובן רק ברצון של שני הצדדים. להקים שם לאחיו. מה קורה אם האלמנה צעירה, והיבם (האח של הבעל) זקן ?? או הפוך ?? אזי אומרים חכמים: מלמדים את האשה שתמאן. מסבירים לה שלא כדאי לה להתחתן עם המבוגר ממנה ואז הוא נותן לה חליצה במקום ייבום. וכל כך למה ? כי חז"ל אמרו שאשה הנשואה לזקן, לא תבוא על סיפוקה מכמה וכמה בחינות, וזהו פתח לבגידות ולנישואין שמלאים בקטטות. קפיש ? ואם את לא שולחת את בן החמישים פלוס לאלפי מנשה , אז אני מפסיק להיות חבר שלך !!!!! קפיש ??? ולא ענית לי אם גם הוא "דתי" . "א יענע דתי" !!! בעצם, את יודעת מה, הוא לא מעניין אותי כל כך , הרי שלחנו אותו לאלפי מנשה !!!!! וליבי, זה בסדר שאינך נמשכת לבני גילך, אבל מכאן ועד לחמישים ????? יש עוד כמה גילים באמצע, למה להפליג עד לחמישים ? ומה עם 29 למשל ????????? או שנות השלושים המוקדמות ????? זה גם מבוגר ממך בהרבה. וגם לא ענית לי על השעות המוזרות שלך . למשל , את ההודעה הזאת, כתבת לי בעשרה לארבע בלילה !!! האמנם ? למה את לא ישנה בשעות כאלו ???? היי בריאה ! להשתמע ביי

וואו אוקיי הנחתי שאתה מסגנון של כיפה סרוגה ברגע שראיתי שכתבת שהבת שלך עושה שירות לאומי הבעיתיות שכתבתי היא בקשר למה שכתבתי לך כתשובה לשאלה שלך אם התלוננתי על אותו אדם (לא). כי הבעיתיות בחברה שלנו די גדולה. אי אפשר לצאת עם כל דבר ואף אחד לא ערב לי שהדבר הזה יישאר בסוד. אין לי שליטה על זה. ואם זה אכן כך, אתה יודע מה יכול לקרות לבחורה דתית שעוברת דבר כזה ורק להבהרה...אני לא שייכת ל"דתיים לאומיים" - אפשר להגיד שאני "בעלת חזות חרדית" אלפי מנשה? מה זה אומר? והבחור ההוא היה עם כיפה סרוגה ופרק כל עול יש הרבה גברים והגילאים נעים בין 25-55 נוטה לכיוון המבוגרים יותר... ובקשר לשעות המוזרות...אחרי שכולם הולכים לישון אז אלה השעות המיוחדות שלי..אני עושה מה שבא לי בלי שאף אחד יעביר ביקורת או יעליב (כי אני "לא נורמלית")...כי למרות שזו החלטה שלי ללכת על מה שאני מאמינה בו ומתחברת אליו, זה עדיין כואב כשאנשים לא מקבלים את זה וצריכים להוכיח לי את עליונות המסגרת בכוח.

שלום, אני בחורה בת 22 הסובלת מבעיה של חרדה חברתית, המשפיעה מאוד ומשבשת את חיי. אני סובלת מבעיה של חוסר בטחון עצמי, ביישנות יתר, רעדות בגוף,דופק מהיר,גימגום תוך כדי שיחה ועוד... יש לי בעיה עם להכיר אנשים חדשים, או להיות בחברה גדולה של אנשים, בגלל מצבי הקשה הייתי בתקופה קשה בחיי .... לא עבדתי במשך שנתיים ולא עשיתי כלום עם עצמי, בגלל שפחדתי להיות עם אנשים ולהיות במסגרת, אני בחורה מאוד רגישה ונבגעת מכל שטות, שהייתי בתקופת הלימודים עזבתי מוקדם כנל גם בצבא וגם בעבודה בגלל מילה, צעקה או פגיעה. חשוב לציין אני בחורה מאוד אינטיליגנטית וניראת- טוב אני לא שמנה, אין לי שום מגבלה למרות שאף אדם לא מושלם. מבקשת עזרה... מחפשת קבוצת תמיכה או פסיכולוג לבעיות אלו ללא תשלום או בתשלום מועט כי אני לא עובדת. בתודה מראש.

היי טלי זה שאת מחפשת עזרה בכוון זה כבר טוב,ומראה שאת בדרך הנכונה בכוון של פתרון בעיה ,יש בקופת החולים שלך שרות של פסיכולוג בתשלום סמלי ואת אמורה להיתענין אצל הפקידה שתפנה אותך אליו. אם יש בעיר ך תחנה לבריאות הנפש ,תוכלי גם שם להיתעניין בקשר לקבוצת תמיכה . בהצלחה ויוי

אני נעזרת מאוד להשגת מידע וקבוצה תמיכה בכתובות הבאות http://www4.diburim.co.il/cgi-bin/forumsdb/intraforum.cgi?forum=a-5476&alias= ובאתר שמציע הרבה מאוד מידע בנושא חרדה חברתית http://www22.brinkster.com/zarut/apd.asp

אפשר לשאול איך צירפת את הקישורים? מה הטכניקה?

שלום טלי, המצב שאת מתארת בהחלט מוכר וניתן לטיפול הן בעזרת טיפול תרופתי והן בעזרת שיחות, והשילוב שבין השניים מומלץ במיוחד. בשלב כלשהו בטיפול האינדיבידואלי טיפול קבוצתי עשוי להיות בעל ערך מוסף משמעותי מאוד במקרים של ביישנות-יתר וחוסר ביטחון בחברה. כאן יש להבדיל בין טיפול קבוצתי וקבוצת תמיכה. טיפול קבוצתי מונחה ע"י איש מקצוע וכוונתו להגיע לשינוי כאשר חברי הקבוצה מספקים אמנם תמיכה הדדית זה לזה אך מהווים גם מקור למשוב בזמן אמת על מה שקורה לכל אחד מהם. זהו מעין מיקרו-קוסמוס של העולם האמיתי, שקרוב יותר למציאות מאשר הטיפול האינדיבידואלי. קבוצת תמיכה, לעומת זאת, היא קבוצה לעזרה עצמית, לפעמים מונחית ע"י איש מקצוע ולפעמים ע"י חברי הקבוצה עצמם, ושם המטרה היא רק שיתוף חברי הקבוצה האחרים במה שעובר עלייך. לפחות במוצהר המטרה אינה שינוי אלא הקלה ע"י תמיכה בלבד. אפשרויות הטיפול העומדות בפנייך במצב של קושי כלכלי הן לפנות אל קופת החולים בה את חברה, תחילה אל רופא המשפחה, שיפנה אותך לפסיכיאטר ומשם תופני לשירותי בריאות הנפש של אותה קופה. בקופות החולים הקטנות כמו מכבי, לאומית ומאוחדת קיימת רשימה של מטפלים מוסמכים ואת זכאית בהן לסדרת שיחות מוגבלת בזמן במחיר מסובסד. בקופת חולים הכללית תופני למרפאה לבריאות הנפש השייכת לקופה או למשרד הבריאות והטיפול הניתן בהן נעשה בחלקו ע"י מתמחים המודרכים ע"י אנשי מקצוע מוסמכים. קבוצות תמיכה בנושאים שונים, שאין לראות בהן תחליף לטיפול קבוצתי או אינדיבידואלי, כפי שתואר לעיל, קיימות במרכז הארצי לעזרה עצמית טל' 036299389 או 036200259. אנצל את פנייתך כדי להסב את תשומת לבם של שתי הסובלות מעודף משקל שעניתי להן היום כדי להראות שמראה חיצוני אינו ערובה לאושר, שכן את כותבת שאת נראית טוב וגם אינטליגנטית, שתי תכונות חשובות, ללא ספק, אך אין להן דבר עם מצוקה או רווחה נפשית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

רציתי לבקש מידע על הפרעת אישיות המנעותית(apd) ועל הפרעת אישיות סכיזואידית. אני די בטוחה שאני סובלת מהראשונה ואני חוששת שאולי גם מהשנייה. האם יש קשר ביניהם ומה הסימפטומים? אשמח גם לקבל המלצות על מטפלים שמבינים בנושא.

את יכולה לנסות באתר הבא: www22.brinkster.com/zarut/apd.asp

שלום שיר, ראשית, באבחון עצמי בכלל ובאבחון עצמי של הפרעות אישיות בפרט קיימת סכנה גדולה. כפי שכתבתי כאן כבר בעבר, רוב הסטודנטים הלומדים פסיכופתולוגיה ואף רוב הסטודנטים לרפואה מאבחנים את עצמם לעיתים קרובות כסובלים ממחלות ומהפרעות שונות, משום שהספרות העוסקת בתחום מלאה רשימות של סימפטומים, שרק איש מקצוע מנוסה יכול לעשות את האינטגרציה הדרושה לאבחון. באופן כללי המאפיין העיקרי של הפרעות אישיות בכלל הוא דפוס מתמשך של התנסות פנימית והתנהגות הסוטה מציפיות התרבות שאליה שייך האדם, המתחיל לרוב בגיל ההתבגרות, מתבטא בהפרעות בקוגניציה, ברגשיות, בתפקוד בין-אישי, או בשליטה בדחפים, הוא נוקשה ומקיף שורה ארוכה של מצבים אישיים וחברתיים ומוביל למצוקה משמעותית ולפגיעה בתפקוד בתחום החברתי, התעסוקתי או בתחומים חשובים אחרים. בהפרעת אישיות סכיזואידית קיימים דפוסי חשיבה מוזרים, מוזרויות בתפיסה ובדיבור המפריעות לתקשורת ולפעילות גומלין חברתית ובהפרעת אישיות הימנעותית קיימת רגישות-יתר לדחייה או לנחיתות חברתית, ביישנות, חוסר בטחון בפעילות גומלין חברתית וביזימת קשרים. כפי שאת יכולה לראות קיימת חפיפה ודמיון בין שני סוגי ההפרעות, אך גם הבדלים, דבר הממחיש את הסכנה שבאבחון עצמי ובעצם, פנייתך כוללת רק את שתי האבחנות ולא תיאור אותנטי של מצבך ומצוקתך. בכל מקרה, לא ניתן לאבחן אדם דרך האינטרנט, בוודאי שלא לטפל בו, וההמלצה היא לפנות לטיפול אישי. אין מטפלים שבאופן רישמי לפחות מתמחים בטיפול בהפרעות אישיות בכלל, בוודאי שלא בהפרעת אישיות ספציפית, אך כל המטפלים מכירים היטב את האבחנות והוכשרו לטפל בהפרעות אלו. דווקא הפרעות אישיות הוא תחום כללי שאינו עולה בקנה אחד עם התמחות בתחומי בעיות ספציפיים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שני ההפרעות די דומות במאפיינים שלהם בגדול... השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך: האם את אוהבת להיות לבד ועושה את הכל כדי שזה יהיה כך... שזה מאפיין של אישיות סכיזואידית... או שאת לבד אבל שונאת את המצב הזה , סובלת ממנו ורוצה לצאת ממנו (לא שזה תמיד הולך) שזה מאפיין של אישיות הימנעותית כמובן שיש עוד כמה הבדלים אבל זה בגדול...

אני כבר כמה שנים בטיפול פסיכולוגי ותרופתי לדיכאון וכל מה שמסביב. אחרי כמעט 10 נסיונות תרופתיים, עוד לא נמצא משהו שיעזור לי.. הטיפול הפסיכולוגי הולך צעד קדימה ושלושה אחורה.. כבר אמרו לי מספיק פעמים ש"אף אחד לא חי עם דיכאון לנצח" ו"בסוף זה יעבור", אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להאמין לזה יותר.. אני מחפשת כיוונים חדשים.. למישהו יש רעיון??

ב. שלום אחרי 10 שנים בהחלט יש מקום לעצור ולחשוב מחדש כיצד להמשיך. השאלה אינה רק מה נעשה בתחום הטיפול, אלא גם איך החיים שלך מתנהלים מבחינת יחסים בינאישיים, עבודה וכו'. ההודעה שלך מספרת קצת על החלק הזה בחייך שאולי נמחק: ההודעה נקראת "בדויה" ובתוכה על מספרת על הדיכאון, כאילו זה המאפיין היחידי שלך כבן אדם. נכון שהדיכאון עלול "למחוק" חלקים רבים וחיים של האדם, אבל אם את עצמך לא נלחמת בזה אף טיפול לא יעזור. איך משנים? בשלב ראשון לשינוי נסי אולי לכתוב מחדש את ההודעה לא כדמות בדויה שאיננה קיימת. ספרי מי את. בת כמה את, מה את עושה, איך החיים שלך מתנהלים. ונכון, בנוסף לכל אלו יש גם דיכאון. אולי אז יהיה למישהו גם רעיון אין ממשיכים את השינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש דעה שגורסת, שאחוז מסויים מהאוכלוסיה אינו מגיב לטיפולים תרופתיים... יש שמסתייגים מזה... באופן אישי אני מקבלת את זה, כי גם אני אחרי 6-7 נסיונות תרופתיים, שבמקרה הטוב לא הועילו... לא יודעת כמה שנים את כבר בטיפול, אבל לאורך כל הדרך תמיד ניפגשת עם אותו/ה מטפל/ת או שניסית כמה? נכון, אי-אפשר לחיות עם דכאון לנצח... משהו נשבר בסוף... דכאון לא עובר מעצמו, בעיקר לא אחרי תקופה כל-כך ארוכה...

שלום בדויה, 10 ניסיונות תרופתיים זה הרבה (אני מקווה בשבילך שלא 10 שנים כפי שד"ר קפלן קרא בטעות). השאלה האם נתת לכל טיפול תרופתי הזדמנות הוגנת של כמה חודשים. פרט לכך, לא נותר לי אלא להצטרף לד"ר קפלן שדיכאון הוא אפקט (-רגש= מצב רוח) המלווה מצב חיים. כמה שנים בטיפול פסיכולוגי זה אומר שאינך בדיוק בתחילת חייך. אחת השאלות לליבון במסגרת הטיפול היא איזה רווחים מישניים את מפיקה מהדיכאון? האם הדיכאון אינו מהווה, עם כל הכאב והסבל שבדבר, "פטור" מאחריות לחייך? מה היית עושה כיום ללא דיכאון? אני משער שנוצר מצב שהתחיל אמנם כדיכאון, אך הפך להיות אורח חיים, לפחות במודע שלא מרצונך. אחת האפשרויות האלטרנטיביות היא להתיידד עם עצמך ועם הדיכאון - במקום לתת לא לגבור עלייך. אינני יכול להבטיח לך שהדיכאון ייעלם באופן ספונטאני, אך ללא ספק יש תקופות או לפחות פרקי זמן טובים יותר וטובים פחות, ואחת האיסטרטגיות היא פשוט להמתין לשלב הטוב יותר, כי כשחושבים ומרגישים כשנמצאים בתוך השלב הגרוע ביותר, המצב נראה גרוע מכול. הדבר גם משפיע על תפיסת הזמן. המתנה של כמה שעות אפילו להטבה חלקית וזמנית וויסות פעולותייך לקראת מצב זה ובהתאם לו עשויים לעזור. גם מתן הזדמנות הוגנת לטיפול התרופתי, שלא ברור אם אכן נתת לו הזדמנות כזו (מה שמובן לחלוטין עקב תופעות הלוואי) עשויה לעזור. לעיתים באופן פרדוקסאלי השלה עם המצב הקשה במקום הכרזת מלחמה עליו היא האפשרות הסבירה ביותר לצאת ממנו. ראי תשובתי ל"אלומוני" מהימים האחרונים. הרבה הצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

קודם כל תודה על התגובות. אני בת 21. פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה ככה, הדעה הרווחת אומרת שזה כבר בערך 10 שנים, אם לא יותר. הגעתי לטיפול לפני בערך שנתיים אחרי "נסיונות אובדניים". אני לא ממש יכולה לתאר אספקטים אחרים בחיים שלי פשוט כי הדיכאון משתלט על הכל. התחלתי ללמוד השנה, מה שנחנשב להישג, אבל אני לא רואה איך אני יכולה להמשיך עם זה. בטיפול הפסיכולוגי אני עם אותה מטפלת כל הזמן. כל תרופה ניסיתי כמה חודשים. היו פעמים שהן השפיעו אבל לא ליותר מחודש-חודשיים. יש לי עוד מה להגיד, אבל אני לא רוצה שזה ישמע כאילו אני "מתעקשת להשאר בדיכאון". אני לא יכולה להשלים עם המצב כמו שאני. אני לא בטוחה שאני יכולה עוד להלחם. נכון, יש תקופות יותר טובות ופחות טובות. בעקרון, מה שאני עושה זה לחכות שזה יעבור, או יהיה יותר קל, אבל זה לא מספיק. איזה ערך יש לחיים שהם לפעמים נסבלים? דיכאון אצלי הוא דרך חיים, יכול להיות שאני כן מרוויחה מזה משהו, אבל אני לא חושבת שזה הוגן לקבוע שבגלל זה אני עוד ככה. אני יכולה להבטיח שאני לא נהנית מזה. בכל מקרה, תודה על התגובות.

שלום, אני בת 40, גרושה ללא ילדים, סובלת מאכילה כפיתית. החורף הזה שמנתי. מידי פעם הייתי נפגשת עם גברים בבליינד-דייט. בזמן האחרון אני חוששת להפגש עם גברים מפחד של דחיה. כולם שואלים אותי בטלפון איך אני נראית ואז אני נלחצת ופוחדת לפגוש אותם. בטלפון הם אומרים לי שאני נשמעת מאוד נחמדה, כמעט חתונה...... בעבר גם קרו לי מקרים כאלה. שוחחתי איתם בלי שיראו אותי וכשנפגשנו לא היה לזה המשך. אל תציעו לי לעשות דיאטה, כי את זה אני יודעת ומתמודדת. מה עלי לעשות כדי שלא אחשוש מדחיה?

שרון, יש לי חברה טובה... מאז שאני מכירה אותה היא שמנה... ועם זה היא התחתנה והיום יש לה ילד בן שנה וחצי... יש אנשים, שלא נותנים למראה החיצוני להטעות אותם... גברים שנפגשת איתם רק פעם אחת, ואחרי זה "נעלמו", לא מספיק רציניים כנראה... אותה חברה שלי מלאה בבטחון עצמי, היא מדברת חופשי על איך שהיא נראית - גם זה משחק תפקיד חשוב. ברגע שאחרים מרגישים את חוסר הבטחון שלך - זה מפריע להם. כתבת שאת יודעת ומתמודדת... איך? את בטיפול? נפגשת עם קבוצת תמיכה? HERA.

שרון שלום אם נושא ההרזיה יורד מהפרק הרי שנותר להתמודד עם הדימוי העצמי שנפגע בעקבות עודף המשקל, שהרי בלעדי פגיעה זו לא היתה לך בעיה להצהיר בכל שיחת טלפון שכזו על כך שאת מלאה או שמנה, וסביר להניח שגברים שהדבר אינו מפריע או אף מושך אותם יהיו מוקד החיפוש לזוגיות. השינוי הזה יכול להיעשות א) בהחלטה שלך שזו את וזה מה שאת מציגה ב)לעשות ניסוי וטעייה, כלומר, לנסות להצהיר כזו הצהרה בטלפון ולראות האם יש שינוי לעומת שיטות אחרות מהעבר ג) במידה הצורך ניתן להיעזר באיש מקצוע כדי שההצהרה לא תהיה כלפי חוץ בלבד אלא שתוכלי גם לחיות איתה בשלום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שרון, אני חושב שהתשובה טמונה בכותרת שנתת להודעתך, בה את מגדירה בעצמך את ההשמנה כפחד מדחייה. ייתכן שעל ידי ההשמנה את דוחה באופן לא-מודע גברים, או במילים אחרות, ההשמנה ממלאת תפקיד מסוים והוא לדחות מעלייך גברים. ככל שניסיונות הדיאטה הלא-מוצלחים קשים והתסכול מההשמנה רב, הוא בכל זאת קל יותר מהתמודדות עם כל אותם היבטים בדימוי העצמי שלך שבגללם ייתכן שאת מרגישה, עמוק בפנים, שאינך ראויה לגבר. תמיד הרבה יותר קל להתמודד עם בעיה אחת, גם אם לא בהצלחה, ולתלות את כל האשם בה, כמו במקרה של השמנה. יתר על כן, את אמנם לא מצליחה לרדת במשקל, אך זה לכאורה לפחות תלוי בך. את שולטת במצב, והאשליה היא שאם רק תרזי, תשיגי את מבוקשך. לכן את צודקת בהחלט שאין מה להציע לך דיאטה. נקודה נוספת היא הכרויות בעזרת פגישות עיוורות. זהו מרשם בדוק לכישלון. את בוודאי יודעת מניסיונך יותר טוב ממה שאני יודע מסטטיסטיקות בנושא שההצלחה, לא רק שלך, בפגישות אלו היא אפסית. (עפ"י סטטיסטיקות מסויימות עומדת על אחוז אחד). מדובר באותו מעגל של אנשים עם בעיות ביצירת קשר שסובבים שוב ושוב באותו מעגל, מפרסמים שוב ושוב את אותן מודעות, וזו כמובן נקודת פתיחה גרועה מאוד המוסיפה לתסכולייך. עדיף להיות יותר פתוחים וקשובים לגברים פנויים בסביבתך הטבעית, כמו למשל עבודה, אוניברסיטה (אם מיצית זאת, הצטרפי לחוגים או לפעילויות שבאמת מעניינות אותך, לא כדי למצוא גבר, אלא לשם הפעילות עצמה ואולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה). ההתייחסות אל חיפוש בן זוג כאל פרוייקט מתוכנן היא דבר כמעט הרסני, הייתי אומר. כאן המאמץ דווקא מרחיק, משדר נואשות, בניגוד לתחומי חיים אחרים כמו עבודה או לימודים שבהם קיים יחס ישר בין השקעה ותוצאות, במסע אחר קשר זוגי הקשר מורכב יותר. בהחלט מומלץ במקרים של פגיעה בדימוי העצמי, המחבלת באפשרויות לקשר, להיעזר בפסיכותרפיה (טיפול ע"י שיחות) אינדיבידואלית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בעקבות תשובתך לשאלתי מה הם הסימנים לאנקופרזיס? רציתי לידע אותך כי אנקופרזיס מתיחס להפרעות בשליטה על הפרשת צואה ולא שתן כפי שציינתה. בעיות בשליטה על הרטבה נקרא אנורזיס.התיחסות לכך תוכל למצוא בספר פסיכיאטריה של הילר והמתבגר של פרופ" טיאנו.

שושנה שלום את צודקת בהחלט, שתי התופעות קשורות להפרעות בשליטה על הסוגרים ומן הסתם התבלבלתי בינהן בעת מתן התשובה. אני מבין מהודעתך שלמעשה מצאת תשובה על השאלה שהפנית אלינו לגבי הסימנים לאנקופרזיס. במידה ונותרה שאלה פתוחה לגבי מאפייני הבעיה אצל הילד בגללו פנית אשמח להשיב, והפעם אני מקווה לשאלה עצמה. (-: בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אמה של HERA מתמודדת עם בת חולה ובעל חולה ??? האם היא עשויה מברזל???

לאמא של הרה יש גם אבא חולה (עבר שני ארועים מוחיים)... גם לאמא של הרה יש את הבעיות שלה... אפשר "להתנחם" בזה, שאין סכנת חיים... רק בעיות גב (פריצת דיסק וחוליה שזזה...)... אבא של הרה מציב הרבה יותר קשיים מהרה... לא כהשוואה בין המחלות, אלא מבחינת התנהגות... בנתיים הרה מפתחת בעיות גב עתידיות... כי היא צריכה לסחוב כל דבר ששוקל יותר מ - 20 ק"ג... לאבא ואמא אסור...

אני בת 45. מכורה לאוכל. כבר שנתיים לא מצליחה לעשות דיאטה. יש עלי עודף משקל של 15 קילו שהורסים לי את החיים. כבר עשיתי הכל - דיאטנית, קבוצות תמיכה, מרזי מורית, דיאטת הפחמימות, הלחם, האורז האושר וכו. אחרי יומיים אני נשברת וחוזרת לטרוף. בעבר עשיתי דיאטות עם כדורים מדכאי תאבון. אפילו הם כבר לא משפיעים עלי. אני זקוקה לעזרה. לא מעונינת בטיפול ארוך טווח. אולי היפנוט? כל עזרה תתקבל בברכה.

היי זיוה חשבת על זה שכל הדיאטות חייבות לבוא מרצונך האישי? תחשבי טוב טוב מה עושה לך האוכל ומה עושה לך העובדה שיש לך 15 ק"ג עודפים מתי ולמה את בבולמוס של אכילה?

שלום זיוה, האם ניסית את קבוצת התמיכה "גריישיט"? זו קבוצת אכלנים כפיתיים, בה את מקבלת תמיכה נפשית,רוחנית ופיזית. מפגשים מתקיימים כמעט בכל הארץ בתשלום סמלי - 5 ש"ח עד 10 ש"ח לפגישה. בת"א הקבוצה נפגשת מידי יום ראשון בגינת שנקין בשעה 21.00.

זיוה שלום אכילת יתר נובעת בד"כ ממקורות נפשיים ורגשיים כאלה או אחרים, חלקם ראשוניים מאוד. כנראה שעד כה מחיר הפסקת האכילה היה גבוה מההשארות עם עודף המשקל. טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור לבדיקת מאזן האימה הזה. היפנוזה יכולה להשתלב בטיפול אבל היא רחוקה מלהיות מטה קסם שבן רגע יפסיק את רצונך לאכול. מאחר ומדובר בשינוי משהו בסיסי ביותר בהרגלי החיים, הטיפול לא יהיה בהכרח קצר. בסה"כ את כל הפטנטים קצרי המועד את כבר מכירה והתאכזבת מהם. אני בהחלט מתומכי הטיפולים הפסיכולוגיים הקצרים במקומות שזה אכן מתאים. אני לא בטוח שזה המצב אותו את מתארת, אם כי, אפשר לנסות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום זיווה, למקרא פנייתך, גם הבעיה שאת מתארת וגם הפתרונות שאת מבקשת לה (טיפול קצר) מבטאים קושי הרבה יותר מהותי או בסיסי והוא חוסר היכולת לדחות סיפוקים. גם את הטיפול את מגדירה מראש כקצר, כלומר, את רוצה תוצאות מיידיות גם שם - והלא זה כל מה שניסית עד כה. אכילה מיידית מנחמת, זה ידוע. על מה יש צורך לנחם אותך? זו השאלה שצריכה,לדעתי, להיות מוקד הטיפול בך וטיפול כזה לא יכול להיות קצר. אני יודע שקשה לך לקבל זאת, זה בניגוד לכל מה שניסית עד כה ולא הצליח. ישנם, אגב, לא מעט אנשים שמנים ומאושרים - מה דעתך להצטרף למועדון הזה? אני בטוח שאם רק תאפשרי למטפל לעזור לך ותהייה שותפה פעילה בטיפול, איכות חייך תעלה, בין אם תרזי ובין אם לא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי זיווה לדעתי את צריכה למצא תחליף אחד לאוכל , אשר יתבטאבכל תחום שהוא , רק לא כדורים, מדכאי תאבון ,דיאטות למינהם וכו'. לא לחשוב על אוכל בכלל ,,,,ואני יודעת שלפעמים כרוצים מאד ונותנים את הפקודה למח לא לרצות לאכול,,אז דווקא רוצים לאכול ויותר. לכן תחליף אחר ,כמו ספורט לכל סוגיו , לימודים,סרטים ,חוגים ,עבודה חדשה,או אהבה חדשה,,,, משהו ,שישיח את הדעת ויתן הנאה וסיפוק אדיר ומהנה שכל חושייך יתנקזו לשם,,,,, אז ,את תיווכחי לדעת שהרצון לזלול יעלם , וכי יש לך מקור לסיפוק והנאה אחר .! בברכה ויוי

בוקר טוב לפני כשנה, בגלל כמה ק"ג בלתי ידידותיים, לקחתי סדנה במכון של ד"ר איידלין. הוא נמצא במרכז עזריאלי, בבניין העגול, ומספר הטלפון שלו בתל אביב 6915566. כתובת אתר האינטרנט שלו: WWW.AIDLIN.COM אגב, אינני אשה של דיאטות, וגם אם יש עודף פה ושם, אני לא בהיסטריה. היה משהו בדוקטור איידלין הזה ששיכנע אותי להסיט את תשומת הלב מהמתוקים האלה, ובעיקר מהשטויות של מול הטלויזיה ולפני השינה. מאוד ייתכן שהסדנא הזו, שהיא סידרת הרצאות פרונטליות, תיתן לך כיוון. אני לא מתיימרת להיות מומחית, ולא מסרת פרטים על נתוני גובה משקל וגיל, אבל 15 קילו, זו נורה אדומה מהבהבת.....מצד אחד, ומצד שני- אני מאמינה שכמו שויוי הציעה לך, אם תנסי להעסיק את עצמך בפעילות גופנית, תגלי שיש משהו בתיעול האנרגיה הזו... אם את לא ספורטאית בנשמה, התחילי להקדיש לעצמך ולגופך זמן, ולצעוד מידי יום, התחילי בחצי שעה, ועברי לשעה כעבור מספר שבועות. לא תאמיני מה שזה מחולל, נפשית ופיזית, במצטבר. אני מדברת מניסיון יקירתי.. לאחר שיירדו 5 קילו ראשונים שלך, תביני שאת בדרך הנכונה. ויוי- הערה: כשאשה מרגישה שמנה, לא בא לה "לפצוח במחול האהבה..."....אלא אם כן יש בסביבה "מועמד" שמנמן שאוהב אותה שמנמונת... ואז- זה בכלל רעיון טוב לצעוד ביחד ולאבד משקל יחד... זיוה, במקביל- ההסברים של 2 הדוקטורים מאד משכנעים שיש פה צורך לבדוק דברים לעומק. אל תהססי לפנות לטיפול, ויפה שעה אחת קודם. אנחנו רוצים אותך פה יפה חטובה חיננית ותומכת .. בהצלחה ש נ ה ב

ורוניקה מוריליו לא נעלמה מגלמת אותה השחקנית הקולומביאנית אנה מריה אורוסקו בטלנובלה צחוק הגורל המשודרת בימים א-ה ב 1950 לעצם העניין ורוניקה מוריליו היא דמות שנוצרה על ידי מישהו/י מהפורום וכרגע אין לדמות מה לומר יותר שמעתם על שש דמויות מחפשות מחבר ???

אם אני מבינה נכון אז יש דמויות בפורום שהם בעצם מתחזים. איך אני יכולה לדעת מי אמיתי ומי מתחזה ומספר סיפורים?

1. השמות לא חשובים 2. אם מישהו יספר שהוא גבר שנכנס להריון הוא בודאי מתחזה וזה לא משנה אם הוא מזדהה בשמו האמיתי או בשם בדוי 3 אם מישהו יספר שהוא נרפא מדיכאון על ידי שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה אז הוא לא מתחזה גם אם הוא משתמש בשם בדוי 4 גם להדיוטות מותר להביע דיעה שטיפול תרופתי הוא מסוכן או שפסיכותרפיה היא חסרת יעילות להדיוטות הכוונה לאלה שאינם אנשי מקצוע ולא אידיוטים 5 רק אנשים שמזדהים כמטפלים וכאנשי מקצוע חייבים להזדהות בשמם המלא ולציין את ניסיונם המעשי לגבי ורוניקה מוריליו היא מעולם לא הזדהתה כמטפלת ולכן דבריה נלקחו בעירבון מוגבל מאוד ורוניקה מוריליו היא לא HERA תודה

שמעתי על המחזה ולמדתי אותו גם

רונית לי יש הרגשה שורוניקה החליפה זהות... ורוניקה היא אחת מאיתנו... אולי אחד מאיתנו....?? צריך רק להפעיל חוש בילוש ...לשים לב לסגנון.... ולהערכתי ורוניקה של אז היא לא אחרת מאשר ביאטריס של הערב.... שימו לב לסגנון הכתיבה.... לא מוכר?? בעצם לדעתי חבל על האנרגיות... אם ורוניקה רוצה היא יכולה להיות גם נגיד ....שמוליק.. ביי ש נ ה ב

שלום מאז שגיליתי את נפלאות הקסנקס, לפני כל פגישה חשובה או טיסה אני לוקח 0.25 או 0.50 מ"ג ומרגיש נפלא ולא מתוח ( אחת לשבועיים) האם אני גורם לעצמי נזק מצטבר?

וואי וואי גם אני רוצה.....

אני עושה עבודה במדעים ורציתי לדעת מהם הגורמים למחלה אנרוקסיה?

את יכולה לפנות ל www.tapuz.co.il לפורום הפרעות אכילה ויש שם חומר שמנהלת הפורום אספה

לירון, יש מגוון של גורמים אישיותיים וחברתיים... למעשה, אין גורם אחיד שמתאים לכל חולה. בכל מקרה, אני מצרפת לך כאן כמה קישורים בנושא: http://starmed.msn.co.il/FAQ/181 http://www.clalit.co.il/AllAbout/eitanim/anorex.htm http://www.infomed.co.il/questions/q_080601_3.htm http://www6.snunit.k12.il/science/biology/anox.html http://www.sahar.org.il/eating_disorder1.asp http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/24032000/ART40934.html

מישהו יודע?

כן... אבל אני חושבת, שלא אני צריכה לענות על זה...

עדי נשלח לך מייל בקשר להודעה את יכולה לשאול שאלות הבהרה גם בפורום

לשאול, קיבלתי ורציתי לשלוח חזרה. אשלח ממחשב אחר. עדי

שלחתי אתמול שאלה על התמודדות עם יובש בפה. אבא שלי לוקח כדור שגורם לו ליובש נוראי בפה ואני מאוד רוצה לעזור לו לפתור את הבעיה.יש רעיונות? חוץ מזה שגילו אצלו שלושה גידולים (עדין לא יודעים האם סרטנים או לא) מחכים לעשות בייופסיה ולראת את סוג הגושים... בינתיים כולם פה מרגישים על הפנים והוא בדכאון עמוק. אין לי מושג עד כמה אפשר להגיד לו ולאחרים להישאר אופטימים. יש דרך אחרת לעודד??? תודה סתו

שלום, התרופה שאביך לוקח גורמת ליובש בפה, למידע נוסף על התרופה: http://www.infomed.co.il/drug4.asp?dID=267 במקרים קשים של יובש יש לפנות לרופא. הוא יכול בינתיים להקל על עצמו ע"י ידי מציצת סוכריות לימון או מנטה. אם הוא נוטל תרופה נגד דכאון ועדין שרוי בדכאון עמוק, הוא חייב לפנות לפסיכיאטר ולשקול לשנות את התרופה, או את מינונה. אין פסיכיאטר בפורום ואני מקווה שעזרתי לכם במעט.

נטע היי, תודה על ההתיחסות (קניתי לו סוכריות חמוצות). אנחנו יודעים שהיובש נגרם עקב השימוש בכדורים. אבל כרגע הדיכאון הוא בעצם חרדה מהלא ידוע... הוא עשה בדיקת CT לפני כמה ימים ובבדיקה נמצאו 3 גושים (בריאה , בכבד ובבטן) שרק ביום חמישי (אחרי הביופסיה) נדע האם הם סרטניים ואך ניתן לטפל . אני כל הזמן מעודדת ואומרת שחייבים להיות אופטימים. יש לך רעיון אחר לעודד אותו?

סתו שלום כאמור, כרגע אין רופא בפורום ומומלץ בשאלות הרפואיות לפנות לגורמים המטפלים. לגבי התגובה הרגשית למחלה של אביך, נשמע שהן אביך והן אתם זקוקים לייעוץ ותמיכה בתקופה הקשה שאתה עוברים. בביה"ח בו אביך מטופל יש בוודאי מחלקה של עובדים סוציאליים ו/או פסיכולוגים שמתמחים בתחום הרפואי. אני ממליץ בחום שתבקשו פגישה עם אחד מאנשי הצוות כדי לחשוב ביחד איך עוברים את התקופה הזו. החוסן הנפשי הוא מרכיב משמעותי מאוד בהתמודדות גופנית עם המחלה, ובודאי מאפשר שמירה על איכות סבירה של חיים בתקופת לחץ שכזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על הייעוץ

שלום לכולם הבהרה חשובה- "שנהב בוכה" זו לא ש נ ה ב. תודה

את בכלל לא צריכה להבהיר, לכולנו זה ברור !!!!!!!!!!!!

תודה

?

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

,

אני כאם לילדים בני 9,13 מעונינת לדעת אם לגלות להם- שהאבא נפטר כתוצאה משחמת כבד עקב שתיה מרובה. הסתרתי כל השנים את ענין האלכוהוליזם וברגע שנפטר איני רוצה לפגוע בשמו הטוב כאבא. אמרתי להם שאבא נפטר מבעית שחמת כבד לא הזכרתי שום שתיה ואלכוהוליזם (למרות שהיה והיו מצבים של אמבולנסים וכו....) האם יש לגלות להם את האמת כדי שלא יכעסו עלי כשיגדלו יותר.????????? או לשמו ר לעד את הסוד ויזכרו אותו רק לטובה..???? תודה מראש

שירי שבת שלום, אני משתתפת בצערך, עברת תקופה קשה ואני משערת לפי מה שכתבת שבעלך נפטר לאחרונה. לדעתי עליך לשוחח עם ילדיך בשל מספר סיבות: סופו של כל סוד להתגלות, ככל שתנסי להסתירו תמיד יהיו קרובים או שכנים או מכרים שיוכלו בעתיד לומר בטעות או במתכוון לילדיך שאביהם היה אלכוהוליסט. ילדיך שגדלו בצילו של אב שתיין גם אם היו קטנים חשו בהתנהגותו הריגה, שמו לב שרופאים הגיעו לטפל בו, והרגישו שמשהו לא טוב קורה בבית. אני חושבת שכדאי לך לדבר איתם, לספר להם על אביהם, תכונותיו הטובות, אישיותו וכן על חולשתו, השתיה המרובה, שהביאה למותו. את מכירה את ילדיך ויודעת מה הם יכולים להכיל. בדרך עדינה וחמה תוכלי להעביר להם גם את המסר ששתית אלכוהול מופרזת מביאה לתוצאות הרסניות. מאחלת לך ולילדיך חיים טובים

שורה חמישית - תיקון טעות: חשו בהתנהגות חריגה.

נטע. את מקסימה. המון המון תודה את פנית כפסיכולוגית או כמביעה דעה. זה כל כך הגיוני מה שאמרת ואם כל זה מאד קשה. הסתרתי לכל אורך הדרך את התנהגותו והילדים ידעו שיש בעיה רפואית ופסיכולוגית אז למה לכקלקל ואני מקווה שברבות הימים יבינו שהייתי רק לטובתם ולשמירת שם איבהם. חבל לי לקלקל. אבל ממש אשקול את דברייך ושוב ישר כוח והמון תודה על הההסבר הנהדר והכמעט משכנע... ועכשיו אכין את עצמי לענין..... תודה

כפי שכבר נכתב לעיל, ברור שצריך לספר לילדים את האמת. אני בטוח שלא צריך לגלות להם כי הם בוודאי חשים ויודעים שיש " משהו " מעבר למה שסיפרת. הזיכרון לגביו יכול להיות חיובי אם תצייני בפניהם את תכונותיו החיוביות ( אם היו כמובן ) ותתני להם להרגיש שלמרות השתיינות הוא היה אדם טוב וכד'. בהצלחה.

שירי היי, משתתפת בצערך. לדעתי חשוב לספר לילדים בדרכך שלך וכשתהיי מוכנה כמובן. חשוב להמשיך קדימה למרות שכל כך קשה.

הבעיה שלבעלי ניראה שהכל כבר חלף ועבר וצריך להמשיך הלאה אין להחזיר את הגלגל לאחור, מאז הפיצוץ לא מדברים מלה בנושא שמא זה יהרוס שוב הכל(קשה לו להתמודד עם טעותו) לכן, איך אסביר את הפגישות עם הפסיכולוג, חוץ מזה הוא המפרנס הראשי איך אצדיק את ההוצאות? כלפי חוץ אני עוטה מסכה ומראה לעולם שהכל בסדר, אבל יש לי את הנפילות שלי ולא תמיד יכולה להסתיר אותם, ואז בא הכעס שאני גורמת זאת לעצמי ולא מנסה לצאת מזה, אין הבנה שאלו תופעות לא רציונליות. יש אולי רעיון אחר?

שנהב, את יכולה לומר לו, שאת הולכת לטיפול בגלל הנושא של ההטרדה המינית... לא הכל סובב סביבו או סביב הבגידה שלו... ככל שתמשכי את הזמן ותעטי מסיכות, ככה יהיה לך יותר קשה אח"כ...

החלפתי את שמי כפי שביקשת, אני שמחה שאתה מנסה למצוא איתי פתרון. האם אתה חושה שרק טיפול פסיכולוגי יציל אותי? הייתי כבר שם והפסיכולוג היה מנהל המחלקה, אבל הוא היה נירדם וזה פגע בי מאוד, נוסף לכך הוא לא היה אומר מלה לכל אורך הפגישה, יצאתי מתוסכלת והפסקתי את הפגישות( בתחילת המשבר לפני 3 שנים הילדים לחצו על טיפול לכן הלכתי אבל אחר כך הוא טען שזה מיותר). אני שמחה שאתה כאן איתי ועכשיו מפני שאני היום אבודה, כוסית וודקה לידי ולא יודעת איך לסדר את המחשבות.

אתה חושב שאם יש תובנה לאדם הוא יוכל להיתגבר מתי שהוא?

אתה חושב שאם יש תובנה לאדם הוא יוכל להיתגבר מתי שהוא?

כואבת היקרה כמו שד"ר אברהם כתב. יתכן והיתה סיבה לבגידה, בד"כ זה בעיות בזוגיות. אבל שזה נעשה זה פוגע באמון. זה שובר מיתוס שמי שאת אוהבת פוגע בך ככה. כמו שהרה כתבה הוודקה והכדורים זה בריחה. והבריחה מהסוג שלך זה בריחה לעולם הבא. זה לא נותן פתרונות לבעיות אמיתיות שקימות. הדרך הטובה ביותר זה להתמודד. וזה שהפסיכולוג היה מנהל מחלקה זה עדיין לא אומר שהוא לא דביל. יש כל מיני סוגים של פסיכולוגים כמו שיש סוגים שונים של אנשים. לכן תמצאי לך מישהו אחר שיתיחס אליך ולבעיות שלך בכבוד. בקשר לבגידה. הבגידה כבר נעשתה ולא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. נותר לך או להתמודד עם זה או לפרק את החבילה. אבל כדאי לך קודם לשמוע דעה מיקצועית אולי אחרי כל כך הרבה שנים יתכן צ'אנס נוסף. הרי כולם טועים בסופו של דבר. ואל תחשבי לרגע שאני מגונן עליו. בקשר להטרדה מינית בגיל צעיר. אולי זה מה שגרם להפרעות בזוגיות. לכן עליך לטפל בזה בתור התחלה ולא להזניח את זה וזה גם תירוץ טוב לטיפולים. הרי הטיפולים חסויים. וכמו שכבר כתבתי לך. בעיה אחת יכולה לפתור בעיות נוספות. לכן אל תיתיאשי, תמצאי פסיכולוג טוב, ותטפלי בבעיות אחת אחת. ושתיהי יותר חזקה תחליטי בקשר למה שאת רוצה לעשות הלאה בחיים שלך. אם זה להמשיך במסגרת הנישואים או לפרק את החבילה. ואני בטוח שתיהי יותר חזקה תצליחי לפתור בעיות אחרות שמטרידות אותך. בכל מיקרה תשפכי את כל הוודה לכיור. ותעיפי את הכדורים המיותרים מהבית שלך. ותתחילי לפתור ממש את הבעיות בהצלחה @------)----- איתן

שלום שנהב (בוכה), את אכן מתארת מצב קשה מאוד. קראתי גם את פנייתך המקורית וגם את תגובתי של ד"ר אברהם. הייתי מפריד כאן בין שלוש רמות התייחסות: א. הבגידה כמשקפת מה שקורה בינך ובין בעלך. ב. הבגידה כטריגר שעורר אצלך בעיות מודחקות שעלו בטיפול. ג. מונוגמיה (נאמנות מינית) כנורמה תרבותית לעומת צורך בגיוון מיני כצורך ביולוגי. באשר לעניין הזוגי, אני נוטה להסכים, באופן כללי, עם ד"ר אברהם: חיפוש שותף מיני ורגשי מחוץ לנישואין אכן מבטא, במקרים רבים, שחיקה, אי שביעות רצון או חוסר סיפוק מחיי הזוגיות. ברמה הזו הדברים צריכים להיות מטופלים בטיפול זוגי. עם זאת, קשר הנישואין עצמו הוא קשר מחייב הרבה יותר מהקשרים הצדדיים, המיועדים בד"כ אך ורק להנאה גרידא. לכן קיימים בהחלט מקרים שבהם אחד מבני הזוג (סטטיסטית גברים מודים יותר בבגידותיהם) חש צורך "להתאוורר" ולחפש ריגוש מיני במקום אחר, משוחרר מלחצי הזוגיות והמשפחה. ספציפית יותר למקרה שלך, את חוזרת ומתארת את תלותך הכלכלית בבעלך ויכול מאוד להיות שתלות זו היא רק היבט אחד של תלותיות כללית יותר שלך בבעלך שגרמה לו תחושת מחנק ואז, במקום ללבן זאת איתך, הוא בחר בפתרון הקל. באשר לבגידה כטריגר לפריצת בעיות אחרות שלך, כאן מדובר בעניין הרבה יותר רציני. עצמת התגובות שלך, ההתמכרות לגלולות ארגעה ולאלכוהול וההרגשה שהחיים לא שווים לאחר הבגידה - כל אלה מעידים על כך, שעד כמה שהבגידה היא אירוע כואב בפני עצמו, במקרה שלך הוא עורר הרבה יותר ובכך אכן יש לטפל בפסיכותרפיה אינדיבידואלית. לא ידוע לי באיזה אופן את מקבלת את תרופות הארגעה, אך אם לא עשית זאת עדיין, כדי להחזיר לעצמך קצת שליטה על חייך, נראה לי שפסיכותרפיה אינה מספקת ואת צריכה להתייעץ באופן מסודר עם פסיכיאטר שיתאים לך טיפול אנטי-דיכאוני ואנטי-חרדתי מסודר, לא כזה שיגרום לך התמכרות: חלק גדול מהתרופות האנטי-דיכאוניות מפחיתות את החרדה ואינן גורמות לתלות ולהתמכרות שגורמות התרופות נוגדות החרדה בלבד, שהשפעתן קצרת-טווח. מדובר בטיפול ארוך טווח ויסודי יותר שיפחית את רמת הפגיעות שלך. הדבר גם יאפשר לך להיעזר יותר בשיחות וגם להגיב ממקום יותר שוויוני במערכת היחסים עם בעלך, שכן הסימפטומים הגופניים יפחתו. לגבי מונוגמיה בכלל - הכלל שבני זוג אמורים למצוא סיפוק מיני באופן בלעדי זה אצל זו הוא כלל חברתי-תרבותי, שבא לשמר את מוסד הנישואין. הצורך הביולוגי, בעיקר של גברים, הוא צורך בגיוון. מחקרים שונים שהשוו את רמת חיפוש הריגושים אצל גברים לעומת נשים, העלו שגברים הרבה יותר מנשים מחפשים ריגושים מחוץ לנישואין, בעוד נשים שואפות יותר ליציבות בקשר הזוגי. ההתנגשות בין הנורמה התרבותית והצורך הביולוגי לגוון היא אחד הגורמים המסבירים את העלייה המתמדת באחוז הגירושין (העומד כיום על יותר מ-25% בישראל). בדברים אלו אין התייחסות אישית למקרה שלך, זה לא אמור לנחם אותך, אלא להעמיד את הדברים בפרסםקטיבה קצת יותר מציאותית. אני מאחל לך הצלחה רבה בטיפולך הלא-פשוט, שמטרתו המרכזית כפי שאני רואה אותה (בשילוב עם טיפול תרופתי מסודר), היא בצד עיבוד חוויות הילדות הקשות, ניסיון להגדיר את עצמך כאדם עצמאי שאינו תלוי כלכלית ורגשית בבעלך. אין זה אומר פרידה מבעלך בהכרח, אלא התייחסות לפרידה כזו כאפשרית ולא כסוף העולם. חוסר האונים הכמעט מוחלט שאת מתארת ביחסייך עם בעלך והעובדה שאת נזקקת לסימפטומים כה קשים כדי למשוך את תשומת לבו מקנות לו מטבע הדברים עמדת עליונות לגבייך, וזה חבל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובנשטיין. לא קראתי לעומק את תשובתך מכיוון שבאותו היום בשבת 10 בבוקר הלך לעולמו אדם יקר לי מאוד - האבא של בעלי - כרגע אני סועדת את המשפחה באבלם, אשיב לך וכל מי שפנה אלי בהקדם. תודה בכל אופן.

שלום ד"ר לא השבתי עד כה מפני שבאותו היום שכתבתי, האבא של בעלי ניפטר ונאלצתי לסייע למשפחה בשבעת ימי האבל. קראתי בעיון את תשובתך ואכן אקח לתשומת ליבי הכל ואנסה לייסם חלק מהם. יש לי שאלה- בזמן שבעת הימים כאשר הייתי עסוקה רוב שעות היום בעזרה לאנשים(לא הלכתי ללימודים) לא חשתי שום תופעות פיסיולוגות שליליות כמו שביום יום. לא חנק לא דפיקות לב וכ"ו. האם זה אומר שכשאני לא עסוקה המחשבות מביאות אותי למצבי ? (למרות שכשזה קורה אני לא חושבת בכלל על הבגידה) מחשבות לא רציונליות כמובן. או שאני גורמת לעצמי לחשוב ולשקוע בבעיה? לתשובתך.

3 שנים חלפו מאז התגלה הרומן של בעלי , עברתי טיפול פסיכולוגי, זה לא עזר, יצאתי ללימודים, לא עזר, מחפשת דברים שיוציאו אותי מכך ולא מצליחה. נישארתי במערכת מסיבות שונות, מחשבות על התאבדות עכשיו פחות תקפים , אבל ללוא התראה מוקדמת אני מקבלת חנק בגרון, דפיקות לב רעידות וחוסר שליטה על הצרכים, דבר שמאוד מלחיץ אותי, לכן אני שותה משקאות אלכוהוליים וגם כדורי ארגעה, ולא חושבת שזה עוזר הרבה אלא רק לאותו הרגע. נוסף לכך כאשר התגלה הסיפור פתאום התגלו לי דברים שהדחקתי במשך שנים רבות- עברתי הטרדה מינית מגיל 8 ועד 12 ואני שוקעת בזה עוד יותר, למרות שאני יודעת שיש עוד הרבה דברים שמודחקים במוחי. ויש לי מלחמה כל הזמן בין שני האירועים שהרסו לי את חיי שעכשיו אני יודעת שהם ללוא תכלית והריקנות חוגגת אצלי. כך שלפעמים אני מתפתה לקחת את כל הכדורים ביחד. אנא עזרו לי איך להיתגבר על כך, לא שאיכפת לי אם אמות או לא אני יודעת שזה לא כואב, אבל רוצה להעלים את הכאב ותופעות הלא רציונליות שהורסות אותי. חוץ מזה מה יהיה עם ילדי? מקווה לעזרה ... שנהב בוכה

שנהב, למה שלא תחזרי לטיפול? נדמה שעלו הרבה דברים, אבל שהם לא מעובדים עד הסוף...

שלום לך אכן את צודקת אבל יש מספר דברים שעוצרים אותי ללכת לפסיכולוג, למרות זאת הדרך שאת מציעה היא הרלוונטית ביותר ואני חייבת לעשות זאת למרות כל המכשולים. בשלב מסוים אעשה זאת מכיון שכל עוד לא פותרים בעיה היא נידחקת הצידה וגורמת לבעיות יותר קשות. כואבת

קודם כל את חייבת לקבל טיפול פסיכולוגי, טיפול כזה שמתיר את הבעיות אחת אחת. את צריכה לפתור בעיה אחרי בעיה לא את כולן בבת אחת. לפעמים שפותרים בעיה אחת נפתרות עוד שניים. חוץ מזה זה כמו להסתכל על בלאגן בבית. ברגע שלוקחים עוד בגד ועוד מכנס ההרמה מתחילה לרדת והבית נקי. ככה גם עם בעיות. לוקחים בעיה אחת פותרים אותה וככה את השאר. אל תיהי עצובה. אנחנו כאן. אם לא היום אז מחר. ומתי שתרגישי צורך תיכנסי. @----)---- לילה טוב איתן הערה קטנה. מישהי משתמשת כבר בשם שנהב אז אם תוכלי לבחור כינוי אחר שלא נתבלבל זה יהיה מצוין .

שניתי לכואבת בסדר?

שבת שלום איתן, תודה ששמרת על האינטרס שלי כשביקשת משנהב הבוכה להחליף שם. . אני- - - - ש נ ה ב

שלום איתן תודה לך על העצה החכמה, ובמיוחד על הצעת התמיכה, אני שמחה שיש אנשים שמוכנים לעזור וכמובן שאני אנצל זאת לצאת מהבלגן שיש לי. עד עכשיו הייתי עסוקה בעזרה לאנשים שיושבים שבעה (אבא של בעלי נפטר). עכשיו אמצא זמן יותר לשיחות בפורום שמאוד עוזרות לי במיוחד מאנשים כמוך. תודה לך

שלום רב, ענייני בגידה הנם מהיותר מכאיבים שיש. יחד עם זאת, כגודל הנפילה, כך גודל הפוטנציאל להתבונן מחדש על עצמך ועל הזוגיות. וכעת אומר מה שצריך להיות נקרא בזהירות וברגישות, ומתוך נכונות לקרוא את השורות הבאות ללא כעס על בן הזוג, וללא חשש שאני משדר מתוך נקודת מבט גברית ולא מקצועית: בגידה היא, בדרך כלל (דהיינו למעט מקרים של אישיות פתולוגית אצל הבוגד/ת) - תוצר של הזוגיות והמיניות, וזה עניין של השניים. במילים אחרות: הבוגד שנתפס כרע, מכוער, ופוגעני להחריד - הוא, פעמים רבות, זה שמזוית מבטו הסובייקטיבית, מצוי במצב של פגיעה. בקיצור: עצתי לך שתבחני את הבגידה כתוצר הזוגיות, ולא רק כתוצר הרע של בן זוגך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אפשר לפנות אליך במייל הפרטי ???

סליחה שלא עניתי לך, פשוט בעלי ישב שבעה על אביו והייתי עסוקה בלעזור שם. כן הייתי מאוד רוצה שתענה לי במייל.

שלום . השבוע הלכתי לפסיכיאטר כי הרגשתי שאני כבר לא יכולה עוד לעבור את זה לבד חשבתי שהוא יעזור לי . מסתבר או לפי הגדרתו אני בדיכאון קל, אם יש דבר כזה. הוא רצה לתת כדורים אפילו לא שאלתי איזה. אני לא יודעת נראה לי מוזר שתוך שעה הוא כבר מוכן עם הכדורים ביד. כנראה לא חשבתי שאגיע למצב כזה, שאצטרך כדורים תמיד חשבתי שזה יעבור וזהו. ויאמר לזכותו שהוא "קרא" אותי די טוב, מהרגע שנכנסתי לחדר. השאלה היא האם כדאי לסמוך על שיפוטו ולנסות כדורים או לחקות ולראות מה יקרה בהמשך?

האם הדיכאון מפריע לך לתיפקוד יום יומי ?? אם כן, אולי כדאי לקחת תרופה. אם הדיכאון הוא קל ואת ממשיכה לתפקד כמעט רגיל אולי כדאי להיעזר בשיחות או תמיכה מחברים ולחכות שהוא יעבור בלי לקחת תרופות.

עדיד'וש, אל תחכי... למה לסבול סתם?

הי הרה, ערה עדיין בשעה זו??

עדי, אני חושבת כמו אדי, אם הדכאון אכן מפריע לך בתפקוד היומיומי יש צורך בכדורים ואם לא את יכולה להתחיל לעשות ספורט באופן קבוע, הליכה נמרצת או ריצה, דבר שעוזר במקרים של דכאון קל. מלבד זה ,עדי, אם את מחליטה לקחת כדורים עליך לדעת שיש כאילו שמגבירים מאוד את התיאבון. את צריכה להתיעץ עם הפסיכיאטר לגבי תופעות הלואי של הכדורים שהציע לרשום עבורך.

אני חושבת שכדורים נורא עוזרים אני לוקחת כבר חצי שנה פריזמה וזה באמת עזר לי. ברוב המקרים הדכאון לא עובר לבד- והוא בא כתוצאה ממשהו. את חולה במשהו? בקיצור אני שמחה שהתחלתי בטיפול בפרוזאק כי זה עזר לי מאוד.

שלום רב, סיוע תרופתי נקודתי שנלקח בצורה מבוקרת (כמו במצבך) - הנו מצויין, לשעת משבר, וכדי לחדש כוחות. מפנייתך לא ברור מה מתרחש בחייך, והאם ניסית להתמודד עם מצוקותייך. אם לא, ממש מתבקש שתנצלי את תחושת הרגיעה שהתרופות מאפשרות לשם נסיון ברור, וגם החלצות, מקשייך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי אני לא יודעת היתה לי תקופה כזאת כמו עכשיו לפני בערך 10 שנים בגיל 15 בערך ואמי מרגישה שהתקןפה ההיא חוזרת בעצם היא כבר כאן ואני לא יודעת מה לעשות עם זה אף פעם לא הייתי בטיפול מכל סוג שהו ואני לא יודעת מה יהיה עם בכלל . אני די מפחדת מהקטא של טיפול זה מלחיץ אותי נורא . ועוד אחרי השיחה עם הפסיכיאטר בכלל התהפך לי כל הראש ואני לא יודעת מה לחשוב יותר על זה, וגם על הכדורים שהציע לי פשוט נתקפתי במן פחד לא מוגדר כזה.

ADI יקרה , חשוב שתדעי שזה לא בושה וזה לא אומר שום דבר לגבייך אם תתחילי לקחת כדורים שיכולים לשפר את הרגשתך... אמרו לי פעם שכל האנשים בעצם אותו דבר... לכולם אותן תכונות (פחד,עצב,שימחה וכו') העיניין הוא שאצל כל אחד התכונות קיימות בעוצמות שונות... פשוט אל תפחדי לנסות .... יש המון אנשים שלא יודעים אפילו אך להתמודד (פסיכיאטר וכוונה לקחת תרופות ) ומאוד רוצים ...

לילה טוב לחבריי הערים. אתמול היה הוולנטיין .... תאריך, ולא כלום. אני מניחה שאם היתה אהבה בחיי- היתה ליום הזה חשיבות גדולה עבורי. האם הייתי אמורה אתמול להרגיש רע? - - - בדידות?? (התשובה שלי - לא).. האם "ריחמתי" על עצמי?- לא. פשוט נכנסתי לקולנוע ל-ב-ד-, ראיתי סרט מעניין ,("נפלאות התבונה") מומלץ.... ואח"כ קניתי זר מדהים וגדול הביתה. ושמחתי לי . גם זו דרך. והזר מחייך ומריח .. שבת שלום ש נ ה ב

שנהב, את מדהימה. במקום לקטר ולהמציא לעצמך חיים עצובים את לוקחת את גורלך בידך ומצליחה לשפר לעצמך את החיים. כל הכבוד.

היי אדי בוקר טוב זה הרעיון.!! לא לשקוע.... גם אם דבריי נכתבו בשעת לילה, הם נועדו לכל העצובים שבינינו. אני לא "מצליחה" להיות עצובה בגלל שאני לא מצוייה בזוגיות, אבל אני נעצבת בקלות כשאני קוראה את הדברים העצובים האישיים שיש לחברי הפורום לספר, כמו מוות ואובדן. אינני נוטה לעצבונות, אפילו בקטעים קשים של חיי בעברי הרחוק(הליכי גרושין לא קלים, וכו'). האמן לי שהייתי מעדיפה להיות זוג, אבל זה לא כל כך מסתדר... תודה אדי, ושבת שלום. ש נ ה ב

הרה שלום תקישי בחיפוש את שתי המילים "רק תזכרו" ללא מרכאות תגיעי להודעה 20 שהיא האחרונה תקליקי על ה רק תזקרו הכחול תמצאי את העץ האובד בקשר אלינו 1. מה אני אמור להרגיש במהלך הפחתת המינון התרופתי ?? סרוקסט אני יודע שאין לך ניסיון אבל את אוספת אינפורמציה מגלישה בפורום 2. האם במחלתך יש ענין גנטי ?? 3. האם אביך היה בסכנה עקב אירוע לב ?? 4.אני מקווה מאוד שמחלתך לא היתה טריגר לכך 5. אם אני אירדם הלילה בלי כדורי שינה זי יהיה לילה רביעי רצוף ללא כדורים 6.מה דעתך שאני אספר על ההבדל בין כאב ועצב על אובדן לבין דיכאון תודה שאול

לילה טוב שאול, 1. אני לא מרבה לאסוף מידע על תרופות... זה נושא שפחות קרוב אליי בשלב זה. להערכתי הלא מקצועית, לא צריכה להיות הרגשה מיוחדת, מכיוון שהפחתת המינון נעשית באופן הדרגתי. איך יהיה בלי תרופות בכלל? זה תלוי... לפעמים נוצרת תלות פסיכולוגית בעצם לקיחת התרופה... יכול להיות, שה"טקס" של לקיחת הסרקוסט יחסר לך. 2. עד כמה שידוע לי לא. 3. אבי היה בסכנה. אם צוות נט"ן היה מגיע כמה דקות מאוחר יותר (אני מתכוונת פה לאירוע השני), אבי היה מחזיר את נשמתו לבורא בבית. השתילו לו דפיברילטור (קוצב חשמלי)... עכשיו הוא נצמא ברשימת הממתינים להשתלה... 4. המחלה לי לא קשורה לבעיות הלב של אבי... הוא הביא את על עצמו!!!!!!!!!! כמה זלא הזהירו אותו לפני, וביקשו ממנו, הוא התעלם. 5. אני שמחה לקרוא, שאתה מצליח לישון היטב גם בלי כדור... כמה זמן לקחת כדורי שינה עד הלילות האחרונים? 6. דעתי היא, שיש לך את הזכות והיכולת לספר כל מה שאתה רוצה ומרגיש... בכל מקרה, אני אקרא את מה שתכתוב. לילה טוב, הרה.

לד"ר יוסי אברהם שלום רב אני אמא לילד בן 4 שמסרב בכל תוקף לשבת בשירותים עושה את צרכיו בתחתונים למעט שתן. היינו אצל גסטרואנטרולוג ילדים ששלל בעיה פיסית. שאלתי האם יש רקע נפשי לבעיה ? האם פסיכולוג יכול לעזור ? אני רוצה לציין שמדובר בילד חכם חברותי שנמצא בגן רגיל. איך פותרים את הבעיה הזאת . תודה שרון

שלום רב, ענייני הסתגלות/ציות למוסכמות לוקח אותנו במרבית הפעמים אל המבוגרים, ולא אל הילדים. יתכן וסגנון ההורות בבית נוקשה, ויתכן וזה המצב בגן. כללית, יש ספרי הדרכה להורים בענייני השימוש בסיר ובאסלה. נסו, אם עדין לא קניתם את כל הגירסאות; ומה עוד: 1. אני ממליץ מאד על הדגמה אישית, דהיינו שההורים יזמינו את הילד לשהות/לראות/לתרגל את הדומה בינו לבינם, במעשה הישיבה על האסלה. תושיבו אותו על כיסא ממולכם, ותרגלו איתו כל תנועה שלכם . 2. בניית תפריט חיזוקים היא עוד מהלך רצוי. 3. ואחרון חביב, קשור למה לא לעשות, וזהו עניין הפינוק: כבר ראיתי מצבים בהם ההורים עסוקים, וההזדמנות הכמעט בלעדית לתינוק לזכות בתשומת לב, רחצה, ליטוף עדין, מריחת קרמים נעימים וכו' - היתה כשתחתוניו התמלאו. אז עד לשינוי המצב, וכהמלצה למצב הביניים: תעשו את פעולת הניקיון, ללא שום תוספות של חמימות. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

נטע... בקשר להודעה שלך מאתמול בערב... הגברים המבוגרים שיש לי קשר איתם, הם לרוב אנשים שחבוי אצלם ילד פנימי שבעולם שלהם קצת קשה לו לצאת...אז ביחד אנחנו מוציאים אותו החוצה וזה כיף אדיר חוץ מזה...הגעתי למסקנה שמשהו ביחסים שלי עם אבא שלי מוביל למצב כזה.

אנשים מבוגרים שעדין לא איבדו את הילד שבהם, לא זקוקים לבן או בת זוג צעיר או צעירה כדי שיוציא את זה מהם. אני מכירה בסביבתי הקרובה נשים וגברים שעדין הילד נמצא בהם ובהחלט יש לגיטימציה להוציאו החוצה בהזדמנויות רבות. הדיעה הרווחת היא שצעירות היוצאות עם מבוגרים עדין לא פתרו את הקשר המורכב עם אביהן.

ליבי, לא ידעתי שאת שומרת שבת... בטח תקראי את זה רק מחר בערב... בכל מקרה, חיפוש אחר דמות אב אידיאלית עלול להוביל למצבים שליליים... ואת כבר יודעת את זה. מכיוון שאת חושבת שזו הסיבה למה שקורה איתך עכשיו, אז יש לך שליטה על זה... אני חושבת שעל זה התכתבנו, בין היתר - על בחירות ועל שליטה... זה לא מקרה של נסיבות חיצוניות טהורות... יש פה גם הרבה דברים פנימיים...

HERA כתב/ה: > > ליבי, > > לא ידעתי שאת שומרת שבת... בטח תקראי את זה רק מחר בערב... > > בכל מקרה, חיפוש אחר דמות אב אידיאלית עלול להוביל למצבים > שליליים... ואת כבר יודעת את זה. מכיוון שאת חושבת שזו הסיבה למה > שקורה איתך עכשיו, אז יש לך שליטה על זה... > אני חושבת שעל זה התכתבנו, בין היתר - על בחירות ועל שליטה... זה > לא מקרה של נסיבות חיצוניות טהורות... יש פה גם הרבה דברים > פנימיים...

שלום לכל הגולשים כאשר העליתי את תחושותי על מות אבי הזקן קיבלתי תשובות גם מעדי שגילה כיום בערך כ 30 ושני הוריה הלכו לעולמם טרם זמנם. האם הלכה לעולמה בגיל חמישים מסרטן ואביה נפטר קודם לכן מדום לב אני חושב שעדי היא מופת ואני מפרסם ברשותה בפורום את הביוגרפיה שלה על כך שעדי מהווה מופת יוכל כל אחד מהקוראים להגיע למסקנה מקריאת הדברים בשנה האחרונה התמודדה עדי בצורה מוצלחת גם עם המשקל תודה שאול adi כתב/ה: > > > נולדתי רגיל. בערך בגיל 3.5 חודשים אימא שמה לב שאני לא מתפתחת > כפי שצריך והתחילה לרוץ איתי לכל מיני רופאים. חלקם אמרו לה: > "חכי, זו ילדה ראשונה, את צעירה ולא מנוסה, יש זמן, וכו'" חלקם > אמרו לה לשפשף לי את הגוף החל במגבות עדינות, וכלה בסקוטשפייטים > מתוך טענה (לדעתי ולדעתה מגוחכת) שאם אני לא הולכת, אני לא יודעת > להבחין בין ימין ושמאל. יותר מאוחר היא הסבירה לי שזה בולשיט כי > כשמלבישים את הילד מדברים אליו. התחלתי ללכת בגיל שנה ו11- חודש. > מגיל 3 עד גיל 6 הלכתי לטיפולים בתחום המוטוריקה העדינה והגסה, > והייתי בגנים רגילים. גם בבית הספר יסודי למדתי במסגרת רגילה (ללא > סייעות וכאלה, רק עם עזרת ההורים). בעקרון את רוב השיעורים עשיתי > לבד, אבל אם הייתי צריכה להגיש עבודה הייתי מבקשת את עזרתה של > אימא. אימא הייתה עוזרת רק בשלב הסופי של העבודה ולא מכינה אותה > במקומי כפי שהדברים עשויים להתפרש. > > > בגיל 10 התחלתי להתפתח, ובגיל 12 קיבלתי מחזור. זמן קצר לפני קבלת > המחזור ביקרתי אצל רופאת הילדים (בפעם הבאה שאבקר בכלל אצל רופא, > תהיה כעבור 5 שנים). הרופאה אמרה לי לא להשמין אבל לא שמעתי לה > (אני רק רוצה לציין שאני מבינה ברפואה מגיל 10). זמן קצר לאחר > קבלת המחזור התחלתי לתפוח בבטן, בפנים ואיפה לא. מבחינה חברתית > הייתי מנודה ולימודים לא היו בראש שלי(או הו, זה הולך יופי ביחד). > אני זוכרת שחזרנו יום אחד מהטיול, ואמא אמרה לי: "זהו, עדי, ממחר > את בדיאטה" וקנתה לי מצרכים מיוחדים. האוכל הדיאטטי אז היה מגעיל > ואני נאלצתי לאכול אותו (היום המוצרים הדיאטטים שופרו לעין ארוך > וברוב המקרים אין הבדלים בטעם). היחסים עם אבא שלי היו מצויינים. > נקודות הטורפה שלו היו: 1. הוא חטף מהמקרר ואני למדתי את המנהג > הזה למורת רוחה של אימא (זה מה שקורה כשהורים מעבירים לילד מסר > כפול). 2. הוא פשוט פחד להלחם בי. אימא כל הזמן דרשה שארשום את מה > שאני אוכלת (שומרי משקל אמרו את זה אחר כך) ואני לא הסכמתי לזה. > ועוד דבר: אז לא ידעו שבלוטת המגן שלי היא המקור לכל הצרות. עברתי > בית ספר ובו הייתי יותר טובה מבחינה חברתית ולימודית אם כי עדיין > הייתי שמנה. אני זוכרת שכל הזמן נפלתי. אימא כל הזמן אמרה לי: > "למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?" לא ידעו שזה בגלל הבלוטה שלי > אין לי כח להרים את רגליי. כל הזמן הזה הייתי פעילה בצופים ויצאתי > לטיולים למרות שזה הצריך היערכות מיוחדת מצד החברה והמדריכים. לא > היה לי נעים שצריך לעזור לי, אבל בסוף כל טיול הרגשתי דבר אחד: > ניצחתי!!! ניצחתי חלק מהמגבלות שלי!!! קשה לתאר את מה שהרגשתי. > בערך בגיל 16.5 חליתי בדלקת ריאות (בגלל שהבלוטה לא עבדה, כל הזמן > הצטננתי) ואז לראשונה הלכתי לרופאת משפחה. הרופאה יחסית הייתה > נחמדה וגם הייתי כבר בוגרת יותר. בצילום ראו שאב עורקים שלי > (הצינור שמוציא את הדם מהלב לגוף) לא מונח במקום. שנה שלמה הייתי > במעקב בדיקות ובירורים (גם שם וגם בלשכת הגיוס). הבירורים כללו: > בדיקות רופא, אולטרסאונד ,א.ק.ג., הולטר (א.ק.ג ל24- שעות), > בדיקות מאמץ. הבדיקות לא הפחידו אותי משום שידעתי במה מדובר. לא > הייתי בחרדה יתרה. לקחתי אותן בקלות. רק מה שכן, הייתי גם בדיאטה. > אמנם לבד, אבל ידעתי מה צריך לאכול ומה לא (לדעתי זו טעות כי אמנם > הרופאה פיקחה אבל לא נשקלתי בהתחלה, ולדעתי ירדתי 4 קילו ב8- > חודשים ) אני גם התחלתי להתנדב במד"א ואף אחד חוץ מההורים והצבא > לא ידע ולא צריך לדעת. כעבור שנה התחלתי לטפל בבלוטת המגן. בצבא > הייה לי טוב והייתי פקידה. היו לי כבר חברות, הרגשתי שאני יכולה > להיפתח, לקבל ולאהוב. אחרי הצבא התחלתי לעבוד. בגיל 23 הצטרפתי > לראשונה ל"שומרי משקל". התחלתי לעשות את מה שהם אומרים ואימא > שקודם נלחמה בי החלה ללמד אותי לבשל ולעזור לי. מאוד שמחתי כי זה > גרם לפיתוח הקשר בינינו. בהתחלה לא האמנתי לה שאפשר לעשות אוכל > דיאטטי וטעים, אבל יום אחד, קמתי ועשיתי מעשה: קניתי ספר בישול > שלהם. ראיתי שאפשר לבשל וגם שיהיה טעים!!! היה לי נהדר!!! מכל דבר > פתאום ראיתי שאפשר לאכול כף ולהנות ממנו. > > בגיל 23.8 אבא שלי נפטר באופן פתאומי מדום לב. יום אחד חזרתי > מסיבוב ספורט וראיתי ניידת טיפול נמרץ ליד הבית. נכנסתי למכולת > ובדרך אמרתי: "לשכנים יש תינוקת, בטח קרה לה משהו והם באו אליהם". > היו לי מפתחות בכיס, אבל בכל זאת החלטתי לצלצל באינטרקום. אחי ענה > ואמר: רק רגע. אימא שלי ירדה ואמרה: "אבא קצת מרגיש לא טוב אז > הזמנתי ניידת". עבדו עליו שעה, וקבעו. בשבעה כל החברים של אחי > פשוט ישנו ואליי באו מידי פעם. היה לי מאוד קשה, אבל הרבה שיחות > עם אימא עזרו לי להבין דברים. המשכתי בתהליך ההרזייה. אח"כ בטעות > עזבתי את העניין ועכשיו אני שוב. יש לי מעט חברות אבל הן כל הזמן > איתי. אחרי מותו של אבא היו לי שני חברים: אחד רצה אותי כל הזמן > איתו, היה מתקשר מיליון פעמים ביום, מבקר אותי על זה שאני עם > חברות וכו'. השני רצה רק סקס וכשראיתי שזה לא זה פשוט הפסקתי את > החברות. אין לי בעיה עם מיניות וסקס, אבל אחרי שמכירים טוב, > יודעים עם מי נכנסים למיטה. אמנם אני מקפידה לקחת גלולות, אבל > דברים יכולים לקרות. דיברתי על זה עם אימא. היא הייתה אישה חופשיה > למרות שלא גדלה בבית כזה. אימא חלתה לפני שנתיים בסרטן ומתה אחרי > ארבעה חודשים של סבל. נשארו לי סבתא ודודים ואח. יחסי עם אחי > טובים, עם הדודים והסבתא סבירים. הם מאוד אוהבים אותי ודואגים לי > ורוצים בטובתי, אבל הרבה פעמים אני צריכה לשים להם גבולות. למשל, > סבתא שלי פחות מבקרת פה (אמנם בעיקר מפני שזה קשה לה) אבל גם בגלל > שאצלי בבית צריך לכבד את זה שאני סוגרת את הדלת ואם רוצים להכנס > אז - לדפוק!!!! עם הדודים שלי זה היה יותר פשוט: יום אחד הם > החליטו שאני שמנה, אני צריכה דיאטנית. החליטו ושכנעו אותי ללכת > אליה למרות שאני בשומרי משקל. הלכתי, ראיתי שהיא לא טובה (אני > מאוד אוהבת מיונז והיא אמרה לי: "תאהבי טחינה. תעשי כמה פעמים > ובסוף את תאהבי את זה כמו מיונז". בסופו של דבר ערכתי שיחה עם > הדודה שלי (שהיא פסיכולוגית ועושה את כל השגיאות. אחת מהן הייתה: > שמה לי בורקס מול העיניים ואמרה לי: "את לא נוגעת בזה". כמובן > שבאתי הביתה, וטרפתי כמעט את כל האוכל שהיה לי בבית). הדוד שלי > אמר לי שביקש ממנה לא לעשות את זה יותר. שוחחתי איתם, הראיתי להם > את הצד שלי, שאני מה לעשות, בן אדם מבושל ומוגמר, ואמרתי: "אתם > יכולים להציע, אבל לשאול אותי: ' את רוצה?' 'את חושבת?', ' נראה > לך?'" אז הם מתחילים כבר להבין ולהתקרב אליי. > > עדי

לכולם, נתתי את הסכמתי לשאול. עדי

היי עדי, ספור חייך מרגש ומחזק. את מצליחה להתמודד כל כך יפה עם בעיות משקל ואבדן הורים, ואני משערת שעם עוד דברים שלא נאמרו. שמתי לב שתגובותיך בפורום בדרך כלל קצרות וישירות, האם את עובדת או לומדת? באיזה תחום?

היי נטע, אני כרגע לא עובדת (המצב מאוד קשה במשק) ומחפשת עבודה בתחום הפקידות, הנהלת חשבונות וכו'. עדי

בוקר טוב, שלחתי לך אימייל.

היי עניתי אהיה פה אולי בערב המאוחר ביי

היייייייייייי מה שלומכם?? אצלי הכול חלקי.. יום ראשון אני עוברת למפקדת כשוחה רעה געילה שגרמה לי רק לבכות?? מה עושים לא רוצה להיות אצלה .. אני בנוסף מפחדת היא הולכת להרוג אותי =היא כזו רעה מגעילה ...מפחידה. לא מעניין אותה כלום.. פשוט כך. הקיצר אני נורא מפחדת.. תאמת שאני לא ממש מסתדרת אם האנשים גם שנמצאים יחד איתי ..אנכנו 6 אנשים מתוכם רק אחד אני מסתדרת גם,לא ממש.. מה עושים? לפעמים אני מרגישה שהם לא אוהבים אותי שם.. צוחקים אליי (בצחוק, אבל עדיין זה פוגע) מה עושים......... כול כך מפחיד........ עזרו לי...... בייי החששנית

גלית פנית כבר לקב"ן????? תפני והוא יעזור לך. תספרי לו או לה את כל מה שאת מספרת לנו. בטח הקב"ן יוכל לעזור לך במשהו @----)---- איתן

היי, את עוברת למפקדת רעה... יש לך 2 אפשרויות:1. לתת לה להשפיע עלייך, ולהשפיל אותך; 2. להתעלם ממנה... לתת לכל הדברים המגעילים שהיא אומרת לעבור לך מעל הראש... מה זאת אומרת שלא מעניין אותה כלום? את יכולה לפרט? היה לך תור לקב"ן - היית אצלו? ואם לא - למה את מחכה? לא טוב לך בבסיס שלך... אז למה שסתם תמשיכי לסבול? אולי יש אפשרויות אחרות?

HERA כתב/ה: > > היי, > > את עוברת למפקדת רעה... יש לך 2 אפשרויות:1. לתת לה להשפיע עלייך, > ולהשפיל אותך; 2. להתעלם ממנה... לתת לכל הדברים המגעילים שהיא > אומרת לעבור לך מעל הראש... > מה זאת אומרת שלא מעניין אותה כלום? את יכולה לפרט? > > היה לך תור לקב"ן - היית אצלו? > ואם לא - למה את מחכה? > > לא טוב לך בבסיס שלך... אז למה שסתם תמשיכי לסבול? אולי יש > אפשרויות אחרות?

היי גליתי! ראשית כל - בקשר לדברייך שהמפקדת הולכת להרוג אותך - קרוב לוודאי שזה לא נכון. ייתכן שהיא באמת רעה ולא מתחשבת, אבל מכאן ועד לרצח, סביר להניח שעוד הדרך ארוכה. בסופו של דבר, למרבה המזל, רוב האנשים הם לא רוצחים. אבל זה מביא אותי למחשבה שכמו שהפחד הזה שלך הוא לא מציאותי, אולי כך גם הפחדים האחרים שלך - כלומר אולי את קצת מדמיינת דברים, רואה את המציאות הרבה יותר שחורה ממה שהיא? מה עם הקב"ן - האם את נפגשת איתו? - מאוד מומלץ - הוא בוודאי יעזור לך להתגבר על הפחדים! בהצלחה - וספרי איך הולך! נזבורה

טוב ת אז כמן שהבטחתי - טני כותבת עכשיו בעברית וחייבת להודות - זה קשה , אני אצטרך להתרגל גם לזה בין היתר............ טוב ת אז השלשב הראשון בחזרה היה קל יחסית - הטיסה עברה בשלום . השאשה היא - מה יהיה עכשיו..... לא הצלחתי כ"כ לישון ת אני מרגישה קצת בתוך חלום - הכל מוכר כ"כ ויחד עם זאת - זר כ"כ..... כאילו הזמן לא עבר בכלל וכלום לא השתנה ומצד שני - איך יכול להיות ש - 8 חודשים יעלמו להם כך באויר ??? לא רוצה לחזור לישן והמוכר - רוצה לחזור לטוב יותר השאלה היא - האם יש טוב יותר?

היי ענתוש, איזה כיף לקרוא ולשמוע ממך בעברית. כך את קרובה יותר אלינו. ודאי שיש טוב יותר, החויה הנעימה שעברת בארצות הברית הראתה לך שאת יכולה גם אחרת. שם ודאי בחנת את כוחך ויכולתך לעמוד בלחצי החיים. את לקחת את זה איתך ובתוכך...... האם את חוזרת למשפחה תומכת? לחברים? אנחנו כאן איתך, נשמח לשמוע ולהשמיע. קליטה נעימה.

השאלה היא...מה את רואה כטוב יותר? למה טוב לך יותר שם? מה רע לך כאן? פיזית? נפשית?

נשמתי... 8 חודשים הם הרבה זמן... להתרגל שוב לכל מה שהיה זה קשה, בעיקר בגלל שמה שהיה לא היה הכי שמח שבעולם, נכון? 8 החודשים האלה לא יעלמו סתם כך באוויר, הם משהו שאת יכולה להשתמש בו בשביל להמשיך הלאה... בשביל להתקדם בשבילים אחרים ממה שהכרת... בשביל לחזור לישן והמוכר, אבל אחרת... כי את שונה עכשיו. יש לך מצב נתון - את יכולה לחזור אליו כאילו לא כלום לא השתנה, ואת יכולה לשנות אותו... אם יש טוב יותר...? אני האחרונה שתבטיח לך כזה דבר... אבל תמיד יכול להיות פחות גרוע...

HERA כתב/ה: > > נשמתי... > > 8 חודשים הם הרבה זמן... להתרגל שוב לכל מה שהיה זה קשה, בעיקר > בגלל שמה שהיה לא היה הכי שמח שבעולם, נכון? > 8 החודשים האלה לא יעלמו סתם כך באוויר, הם משהו שאת יכולה להשתמש > בו בשביל להמשיך הלאה... בשביל להתקדם בשבילים אחרים ממה שהכרת... > בשביל לחזור לישן והמוכר, אבל אחרת... כי את שונה עכשיו. יש לך > מצב נתון - את יכולה לחזור אליו כאילו לא כלום לא השתנה, ואת > יכולה לשנות אותו... > אם יש טוב יותר...? אני האחרונה שתבטיח לך כזה דבר... אבל תמיד > יכול להיות פחות גרוע...

תינוקי בן 8 חודשים ואינו רוצה לישון לבד בחדרו. התחלנו לעשות לו "סדנת שינה", אנו נותנים לו לבכות כשעה, ואז מרוב עייפות, הוא נרדם. אני מקווה כי בקרוב הוא יבין את העניין וילך לישוןבלי בכי. שאלתי: 1) האם, מבחינה פסיכולוגית התינוק עלול להרגיש ש"נטשו" אותו, כיוון שאנו איננו ניגשים אליו כאשר הוא בוכה..הרי תינוק (והוא עדיין יונק) זקוק לתחושה של אמא ולחום וכד' בעת מצוקה, ובכלל. זה מאוד חשוב לי. תודה

שלום רב, פעמים רבות עניין שעות השינה יכול להיות מובנה ע"י שינוי בלו"ז של היום מבחינת שעות הזנה, מנוחה, שינה, משחק, וכו' - כדי להביא את התינוק/ת לידי עייפות טבעית ככל האפשר לקראת שעות הלילה. כללית, עניין הקשר החיובי של התינוק/ת עם ההורים, והקניית תחושת הביטחון שיש מענה לפניות שלו/ה - הנו משמעותי, ולכן אם אין צורך, לא כדאי לנקוט בטכניקה של התעלמות. ולכן, לגבי הבן שלכם: נסו להרדימו בטיול בעגלה או במכונית (נסיעה גלית מרדימה), או במיטת ההורים, ואח"כ להעבירו. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

דנית שלום הכל זה עניין של פרופורציה. לדעתי לא יקרה כלום אם הוא יבכה מספר דקות. אפשר להעלות את זמן ההמתנה בהדרגה. אח"כ להיכנס לחדר, ללטף אותו ולומר שזה לילה והולכים לישון, לתת נשיקה ולצאת מהחדר. אם הבכי ממשיך אפשר לחזור על התהליך מספר פעמים, אבל בהחלט לחכות זמן ניכר בין הכניסות (5 - 10 דקות). כך מצד אחד אין תחושה של נטישה אבל הצבת הגבולות ברורה. לא הייתי נותן לתינוק לבכות שעה שלימה מבלי להיכנס לחדר. ישנו ספר של פרופ' אבי שדה על שנת תינוקות, מומלץ לקרוא אותו. בעיקרון, פרופ' שדה תומך בהצבת גבולות בשנת הלילה. יש הורים שלוקחים את זה בצורה יותר חריפה ונותנים לילד לבכות זמן רב יותר, ויש שפחות. בכל מקרה, הצבת הגבולות הזו חשובה מאוד הן לתינוק והן לדיירי הבית האחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, עזרתם לי מאוד. כל טוב, דנית

בתי בת 22 נוטלת סרוקסט 5שבועות +2 ימים .המינון 20 מ"ג.לאורך התקופה הזו יש הרעה במצב הרוח המתבטא השבוע בהתבודדות חברתית ומחשבות אובדניות .לפני שנתיים היא טופלה בהצלחה בפרוזאק . מהו משך הזמן שהסרוקסט מתחיל להשפיע ? האם לדעתך יש להמיר סרוקסט בפרוזאק או תרופה אחרת ,או להעלות את המינון ?

שלום גבריאלה, מאחר ואין פסיכיאטר בפורום כדאי לגשת חזרה לפסיכיאטר שנתן לה את המירשם. סרוקסט מתחיל להשפיע לאחר 4 - 5 שבועות. אבל כל אחד שונה בתגובותיו לתרופות, לכן היא חייבת ביעוץ מקצועי.

פעם שניה שמוחקים עצים שהיו חשובים למספר חברים וגם לי!! הדיונים היו בנושאים חשובים. מענין על סמך מה נפלה ההחלטה למחוק דוקא אותם.....

היי נטע, על אילו עצים את מדברת? ממתי הם?

היי הרה, העץ האחרון מהבוקר - שוחחנו על הורים, אבדן והקושי להתמודד איתו. עץ קודם מלפני יומיים בבוקר - בקשר לחרדות שלי שוחחנו והעברנו חויות, כל אחד והחרדה הפרטית שלו. אוף, איך עושים את זה?

HERA כתב/ה: > > היי נטע, > > על אילו עצים את מדברת? > ממתי הם? >

נטע שלום אני לא יודע באיזה עץ מדובר, אבל קשה לי להאמין שהוא נמחק, אלא אם היו בו תכנים בוטים שמקומם לא בפורום. לעיתים עצים ארוכים "נעלמים" לכאורה, אבל הם נמצאים. השתמשי בפונקצית החיפוש שנמצאת למעלה. הקלידי מילה מתוך הדיאלוג, או אפילו את שמך וסביר להניח שהעץ יופיע לו פתאום. במידה ואינך מוצאת שלחי מכתב להנהלת הפורום, כאמור, הם לא מוחקים הודעות רק כדי לנקות את השטח. בברכה ד"ר אורן קפלן

גילו אצלי מחלת קרוהון האם ידוע שיש למחלה גורמים פסיכולוגיים? אם כן, מהם? אנא ענו לי בהקדם תודה

שיר שלום , אינני בקיא מספיק בסיבות למחלת הקרוהן , ולכן לא אספר על השערות והערכות . אני מניח שנלחצת מהאבחנה ולכן אתרתי עבורך אתר מידע ותמיכה לחולי קרוהן בתקווה שיסייע ויקל עליך. לילה טוב http://www.ccfi.org.il/

תודה רבה

הפורם שם עדיין לא מאוייש באנשי מקצוע לכן תשובות מקצועיות מתעקבות אשמח אם אנשי מקצוע, פסיכולוגים , פסיכופטרפיסטים או כל מי שיודע משהו בנושא או יודע על מחקר בנושא יענה לי תודה לכל משיב...

שיר שלום גורמי המחלה אינם ידועים עדיין באופן ברור. המחלה אינה נגרמת בשל הגורמים הנפשיים, אבל מושפעת בצורה חד משמעית מהם. מצבי סטרס (לחץ) מחמירים את המצב וגורמים התקפים. המחלה מחייבת שינוי באורח החיים במספר תחומים (לדוגמא, תזונה), והנושא הפסיכולוגי משתלב כאן כחלק משינוי פנימי נפשי באורח חיים. טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור להתמודד עם עצם פרוץ המחלה מחד, ולהפחתת מצבי לחץ עתידיים מאידך. טיפול בהיפנוזה משמש ועוזר בסוגי שונים של מחלות שבהם יש מאיצים נפשיים, ויוכל לדעתי לעזור גם כאן. בברכה ד"ר אורן קפלן

מחלת קרוהן היא מחלה אוטו אימונית שבה הגוף " תוקף " את עצמו. כלומר את מער' העיכול. הטיפול הוא תרופתי ותזונתי . מכיוון שזו מחלה כרונית בכלל לא קלה וגם יכולה להיות מושפעת מגורמים נפשיים התיעצות , חיזוק , והדרכה לגבי הפחתת מתחים יכולה רק להועיל.

ראשית תודה על התשובה אשמח אם תפרט בעיניין ההיפנוזה, איך זה קשור לזה? תודה

אני בחודש הראשון להריוני. במשך חמישה ימים נטלתי תרופות פסיכיאטריות (זיפרקסה, קלונקס, אפקסור), ככל הנראה בשבוע הראשון להריון, ואחר כך הפסקתי. האם יתכן נזק לעובר???

באמי שלום, אין פסיכיאטר בפורום, הוא פרש. כדאי שתפני בהקדם לפסיכיאטר.

הרה שלום אתמול נרדמתי מאוחר אבל ישנתי רצוף אני לא חושב שבמייל שנשלח אלייך יש דברים לא אתיים משום שהסודיות לא חלה על דברים שפורסמו בעבר תודה שאול

המייל הגיע ממך? קיבלתי איזשהו מייל לא ברור... לפחות למדתי ממנו כמה דברים חדשים...

HERA כתב/ה: > > המייל הגיע ממך? > קיבלתי איזשהו מייל לא ברור... > > לפחות למדתי ממנו כמה דברים חדשים...

שלום

שבת שלום תודה הפעם קיבלתי, להתראות ש נ ה ב

שלום רב הבת שלי בת 17 חודשיים מאד פעלתנית ואנרגטית אך בזמן האחרון שמתי לב שהיא לא אוהבת להתמודד עם דברים לדוגמא אם היא עושה פאזל והצורה אינה נכנסת למקומה כפי שהיא עושה זאת לפחות עשרים פעם ביום היא צורחת וזורקת את כל הפזאל וכך עם כל המשחקים שלה ואם היא רוצה משהו ולא נותנים לה וזאת לאחר הסברים וכ"ו היא בוכה כועסת וכל שאר ההצגות האם זה טבעי בגיל הזה מה עושים איך מרגיעים את הקטנה ומלמדים אותה להיות קצת יותר סבלנית או שזה הגיל תודה הילה

שלום הילה, נדמה לי שמילת המפתח בפנייה שלך היא "הקטנה" כשאת מתייחסת לנערה מתבגרת בת 17. אני יודע שבעינייך היא תמיד תהייה הילדה הקטנה, אך השאלה היא אם את לא מעבירה לה איזה שהוא מסר שאת לא סומכת עליה, או עדיין רואה אותה כ"קטנה" והיא מגשימה באיזה שהוא מקום את הציפייה שלך. זאת רק נקודה למחשבה במגבלות הייעוץ האפשרי דרך כלי כמו הפורום. לדעתי, כדאי שתניחי לה לנפשה, אלא אם כן יש דיווחים על ירידה בלימודים ו/או אי השתלבות בקבוצת הגיל שלה בביה"ס. במקרה כזה, כדאי אולי לדבר עם יועצת ביה"ס. אם היא "מתפרעת" רק בבית, הניחי לה אך הציבי לה גבולות, במידה שזה מפריע לכם ובמקביל נסי להתייחס אליה כאדם בוגר. בגיל ההתבגרות חשוב מאוד ל"קטנים" להיות "גדולים". בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דר גידי שלום רב הבת שלי רק בת 17 חודשיים ולא שנים ולכן היא קטנה תודה הילה

הקטנה בת 17 חדשים ולא בת שבע עשרה. בגיל כזה התופעה מוכרת ולגיטימית. יש לה צורך בסיפוק מידי, בפרט שצינת שהיא מאוד פעלתנית ואנרגטית. אפשר לנסות לא להתיחס לכל ההצגות שהיא עושה. להגיב בשלות נפש, עד כמה שניתן ולהציב לה גבולות, המתאימים לגילה.

להילה בוקר טוב. בגיל שנה וחמישה חודשים תינוקות לעיתים קרובות חשים שיש להם יכולות גדולות. הם כבר התחילו ללכת, מתחילים קצת לדבר בשפה של "גדולים", ועוד מיני יכולות המקנות להם תחושה של כח מופלא. מבחינה רגשית הם עדין קטנים- והתסכול הזה בין היכולת לאי ההצלחה הינו גדול מאוד עבורם. הפאזל, שנראה לביתך הקטנה קל בעניים הגדולות הופך לקשה ביכולות המוטוריות הקטנטנות. ואז היא כועסת, אולי מרגישה קצת מרומה, מבולבלת. חשוב להיות איתה שם, בקטעים הללו, בסבלנות ובאהבה. לעשות איתה ביחד את הדברים, ולתת לה חיזוקים חיוביים. להראות לה שהכעס אינו הרסני, אלא מאפשר התמודדות נוספת. ממרום גילה הצעיר והרך היא מנסה לעשות הכל בקלות. אנחנו- הגדולים, כבר יודעים שלא הכל קל ופשוט- היא עדין לא. חבקי אותה לליבך, ועיזרי לה כמיטב יכולתך במשימות המורכבות של התפתחותה. בהצלחה. רוית.

דבר ראשון תודה על ההענות ומה שאני עושה זה באמת עם המון אהבה וסובלנות שלפעמים אני מודה מתפקעים אך אני לא מצליחה להחזיר אותה למשחק שלפני דקה היא זרקה בכעס או להושיב אותה חזרה ובעדינות ןלנסות שוב והפעם יחד איתי היא ממש כועסת וזורקת את מה שסביבה האם לעזוב אותה ולחכות שתעבור הלאה או או או תודה שוב הילה

שלום הילה, אני מצטער, אך מסתבר שמילה אחת קטנה אכן עשתה את ההבדל וקראתי את גיל ביתך כ-17 שנים במקום 17 חודשים. בהתחשב בכך, תשובתי אינה רלוונטית. אנא התעלמי ממנה והתייחסי לתשובתה של הגב' ניסן, שזה תחום התמחותה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

עדי שלום אני מבקש את רשותך לפרסם בפורום את תוכן המייל אני עושה זאת מתוך כבוד אלייך למרות שבאופן פורמלי אני רשאי לעשות זאת תודה שאול

שלום שאול, עניתי לך במייל, ואם לא קיבלת, אז אפשר. עדי

מה הטיפול הכי טוב לחרדות? האם כדאי לטפל ע"י נבירה בנבכי הנפש כדי לדעת מה גרם למצב? או שכדאי לטפל בבעיה הקיימת וכיצד להתמודד איתה בלי לדעת מה גרם לחרדות? כמו כן מה ההבדל בין מטפל פסיכולוג למטפל פסיכוטרפויט?

שלום גלית, השאלה ששאלת כללית מידי. תלוי עד כמה החרדות מפריעות למהלך השגרתי של החיים, מהי תכיפות התקפי החרדה, ומה עצמתם. יש המטפלים בהן באמצעות טיפול תרופתי ובנוסף טיפול פסיכולוגי. קיימים טיפולים פסיכולוגיים קוגניטיבים קצרי טווח, בהם לא נוברים בעבר אלא מנסים לטפל בבעית החרדה כמות שהיא. יש אנשים המסתפקים בטיפול תרופתי ואחרי תקופה של נטילת התרופה, "מתרגלים" לא לחזור למצבם הקודם. אם תוסיפי פרטים נוספים אשמח לעזור לך כמיטב יכולתי.

גלית שלום הנושא עולה לעיתים קרובות באתר. להלן סיכום על השיטות המקובלות. חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם להתיידד עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. להלן השיטות הנפוצות ביותר לטיפול בחרדות. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הייתה ממליץ ל I Can't Breathe I'm scared to sleep, I'm scared to dream I'm scared to wake up in case I scream I'm scared to whisper one word That's all it needs I hear it breathe, I hear it sigh I hear it laughing when something dies I hear it calling But I'm too scared to move I'm so scared I can't breathe I'm so scared I just can't breathe I'm scared to look, I'm scared to see I'm scared of mirrors in case it's me I'm scared of memories But now that's all I have So I can't leave and no-one comes So no-one noticed that I've come undone I'd hide in shadows But the shadows talk to me I'm so scared I can't breathe I'm so scared I just can't breathe צריך דחוף דחוף רופא מקצועי מנוסה שמבין טוב את הנושא , אין לי זמן לניסויים העם אתה יכול להמליץ לי על אחד כזה , באיזור המרכז theend

שלום גלית, לגבי חרדה - השילוב בין טיפול תרופתי וטיפול ע"י שיחות הוכח כיעיל יותר מכל אחד מסוגי הטיפול בנפרד. לא בהכרח בכל שיטות הטיפול יש מה שאת מכנה נבירה בנבכי הנפש והעמקה בהבנת הסיבות. בטיפול התנהגותי, למשל, קיימת התייחסות להתנהגות בלבד בלי להבין את סיבותיה, לפחות לא במובן שאת מתארת. בטיפול בעל אוריינטאציה פסיכואנאליטית - מה שמכונה גישה פסיכודינאמית - בהחלט קיים ניסיון להתחקות אחר סיבות הנעוצות יותר בעבר של המטופל, בעיקר בקשריו עם הוריו ומשפחת המוצא שלו בכלל. סוג הטיפול גם תלוי באישיותך ובמה שאת תבחרי. לגבי ההבדל בין פסיכולוג ופסיכותראפיסט - פסיכותראפיה פירושה טיפול ע"י שיחות. עוסקים בה פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים מתחום בריאות הנפש. ייחודו של הפסיכיאטר הוא בכך שהוא מוסמך ועבר הכשרה מתאימה גם להתאים טיפול תרופתי וייחודו של הפסיכולוג הקליני הוא שהוא מומחה לאבחן בעזרת מבחנים פסיכולוגיים שונים (אם כי כיום המגמה היא להסתמך יותר על ריאיון). אני מקווה שהצלחתי להבהיר מעט את התמונה בקשר לשני הנושאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מה קרה למה כולם היום בדיכי ??? האם זה בגלל חג האהבה שלרבים אין עם מי לחלוק ? לא נורא לא חייב בן זוג לפעמים ילד, משפחה זה אפילו טוב יותר ... קדימה לשמוח!!! תכף אני אתחיל גם לבכות .... באהבה, ים

היי אני לא עצובה. הייתי רוצה את זה אחרת, אבל.... יום טוב ש נ ה ב