פורום פסיכולוגיה קלינית

לא מוצאת את המילים לכתוב הבן שלי שמתגרש עשה תאונה מישהו נכנס בו..הבן שלי בסדר אבל זה שעשה את התאונה כנראה שלא לא מספיק מה שיש לו על הראש עכשיו גם זה הדאגות לא נגמרות לעולם כשיש ילדים במיוחד כשאוהבים אותם ולא משאירים אותם לבד אז הנה מצאתי כמה מילים אך עדיין חנוקה כי אייך אפשר ככה ? והנה עוד לילה לבן כבר שני השבוע מעייף לא לישון ואייך אפשר לישון כשכל הזמן קורים דברים ? אין לי אויר חטולית

הי חטולית יפה שלי, מלחיץ ומטריד ולא פייר, מה אומר... אבל בתוך כל זה נשמע שיש חיים עשירים ומלאים גם כן. חיבוקים, שלך, סוריקטה

חטוליתצאהובה, בהחחט אירןעים מדירי שינה... מקןןה שתנוחי, את צריכה המון כוחות... מקוןה שהבן ירגיש טוב, ואת תנסי גם לדאוג לעצמך קצת שלך שירה

.

היי טוב שנכנסת את בסדר ? מרגישה טוב ? אם כהר נכנסת.אולי תעדכני מה איתך.. חטולית

הי גולם, ואיך עברו עליך הימים? הזכירו לי לא מזמן את השיר הנפלא של הקליק גולם. אחד השירים. ספרי לנו משהו? תרצי? סופשבוע נעים, סוריקטה

היי... טוב לדעת, ומעבר לכך? מוכנה לשתף ולהשתתף?

הי גולם, ספרי לנו מה שלומך?

אודי יקר, כן. תוחלת החיים עלתה ואיתה הבעיות... אבל ...אני לא זקנה!!!! מבין? אני יודעת שפה חלק מרגישות "קשישות" למרות שלדעתי הן ממש לא! מי שכותבת כאן איננה בת 80 אפילו לא קרוב לזה! (לפי הבנתי). ואני מרגישה שכל הבעיות האלה הגיעו מוקדם מידיי..אוףףףף... גם גיל המעבר אני עוד לא ממש..תנו רגע . מבין? מעל גיל 45 זה זקנה?? כאילו מה??? היום אומרים שזה ה30 החדש או לא יודעת.. אתה מבין שלי ולחמי שהוא בן 85 יש את אותן בעיות????? בגב??? כאילו מה הקטע??? זה מה שמפחיד אותי. הזקנה בגוף שלא תואמת את הגיל הכרונולוגי. הניתוח שלי בגב התחתון היה בגיל 26!!! צעירה!!! לא פוחדת למות. פוחדת לחיות ברע ובכאב..ולא מספיק חייתי ברע נפשית ואיכשהו צלחתי ונפשית יותר טוב. עכשיו מה? להשלים עם הרע פיזית?? הוצאתי קיטור :( מוזר שזה מטריד אותי...מעולם לא הטריד אותי הפיזי, רק מצבי הנפשי...ועכשיו הפיזי תופס מקום רציני..ואיתו הפחד מזקנה מהירה מידיי מבין???קפצה עליי הזקנה. עד שהילדים יגדלו עוד קצת ויהיו לי נכדים לא אוכל להנות מנכדים כי הגוף יבגוד??? היום בנות 70 ו 80 מקפצות ממקום למקום אני אגיע לפנסיה ולא אוכל לזוז כי הכל יכאב??? מצד אחד חיים יותר מצד שני איכות החיים זוועה. עדיף למות מוקדם מלסחוב בעיות 100 שנה🤔

הי מיכל, כתבתי לך ארוכות, ואז חשבתי לי שהאורך רק יחבל. ואחר כך עלה בראשי הזכרון שאנחנו דורות המשך לשואה. משנה זהירות למחשבות. וחשבתי על יצר/דחף החיים. לא כל בנות ה 70 80 מקפצות. בקבוצה שנולדה באותן שנים תמצאי כאלה שכבר לא איתנו, ולא מעט שנפגעה אצלן 'שלמות' הגוף. תקווה שנהיה רכות לעצמנו, ונוכל להתפייס עם עצמנו, סוריקטה

מיכלי מאמי נכון שחמיך כבר בן 85 זה לא אומר כלום על כל מה שעבד ועשה במשך כל החיים שלו ממש לא ! זו לא זיקנה רק בלאי של הגוף את עובדת שנים עם ילדים מתאמצת גופנית לא פשוט בכלל מתוקה יש כנראה מחיר השחיקה לכל הפעילות שאת עושה לי כל הזמן ממליצים לעשות כל מיני פעילויות עם כל כאבי הגב שלי ואני ממש לא מסוגלת..גמני לא בגיל 80 ח ח ח עדיין רחוקה משם והנה שכל השנים הקשות הפיזיות שעבדתי יוצא החוצה עם כאבי הגב ... השחיקה כואבת נורא ואת עדיין שם עם כל העבודה הפיזית עם הקטנים כנראה שכך הם הדברים לצערי .. חיבוק חטולית

הי אודי, אני לא זוכרת את הדיבור על ההבדל, אבל מניחה שמדובר באפשרות בחירה והשגת שליטה מסוימת בהתייחסותנו למצב נתון. קרי, ניסיון להפחתת הסבל. המממ, בהנחה שיש כיוון מספיק חזק כזה. מוכרת גם ההתענגות על הסבל. בשונה ממה שמצאתי עכשיו בחיפוש בגוגל - לדברי המטפל שלי וכזכור לי, בכל זאת חלף זמן, הסבל הוא חלק מהחיים ואין חיים ללא סבל. הייתי נותנת מקום להם וגם לחרדות שמגיעות בצמידות, מותר. כאמור, לבחירתנו ננסה להפחית את עוצמתן, משכן ותדירותן. לעתים אפילו נבין שכך זה עכשיו ולא משתנה. אך, כנראה שאין זה נכון להאמין שיתאפסו לחלוטין. וגם אם אוסיף את ניסוחי - לנפש יש גם חלק בדרגת הסיבולת של הכאב הפיזי ואיך אנחנו מקבלים אותו. זה קצת שונה מהניסוחים שראיתי עכשיו ברשת. או, לפחות, איך שקלטתי אותם ברגעים אלו. מה אכפת לי - לא חייבת להתחבר אליהם דווקא, מספיק אם מבינה גם אם בדרכי המשונה. וכל זה נאמר אחרי שנים רבות של עבודה. ההבנה לעומק לא קורית ברגע. סוריקטה

אני חושבת שבעבר אודי השתמש במשנתו של הבודהה: "זוהי האמת הנאצלה של הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל; עצב, מרירות, כאב, מצוקה ויאוש הם סבל. מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מהאהוב היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל – בקיצור כל חמשת המצרפים הם סבל." הציטוט מתוך מאמר שכותרתו איך להפסיק לסבול- הפסיכולוגיה הבודהיסטית של החופש מסבל https://mindfulness4u.co.il/%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9-%D7%9E%D7%A1%D7%91%D7%9C/

הי שירה וכולם - עבורי, למשל, הגישה המתוארת בטקסט שצירפת רוחנית מידי וגם לא מספיק צנועה. אם למישהו יש בעייה מושרשת בבסיס, ואינו בשל, נראה לי שלא תספיק בפני עצמה. ואולי אני טועה... סוריקטה

מסכימה איתך לגמרי, הבאתי את הקישור מפני שזכרתי שאודי דיבר בעבר על כאב וסבל בעיני הבודהיזם. בהחלט רוחני מדי ובוודאי שהגישה, אף שזה מוצג כך במאמר, אינה מעשה קסמים ובכך גם חוטאת בחוסר צניעות. שבוע טוב לל סוריקטה יקרה שירה

איחולי סופש נעים לכולם. עבדתי קשה מאד היום. ניכר בבחילות הידועות. אבל עשיתי עבודה טובה. סופ"ש נעים ורגוע. כמעט חתמתי בשמי, אבל היי, 'סוריקטה'

יפה שלי סופש נעים ומנוחה רבה מקווה שהסופש הזה יביא עמו שקט ושלווה אוהבת חטולית

אעדכן (וכבר כתבתי בהודעה נוספת) שלאחר חודשים, ואפילו קרוב לשנה, ההתייסרות הקיצונית פחתה ויש רגיעה יחסית. בסך הכל יום יומיים כאלה, שנאמר יותר טוב מכלום. שבוע טוב, ואנא, בשקט, אין לדעת, סוריקטה

סוריקטה אהובה, שמחתי לשמוע על ההקלה, שמחתי מאוד בשבילך ומאחלת לך עוד ימים של שקט והקלה. שלך שירה

הי שירה מתוקה, תודה. הייתי רוצה לקוות. כבר יש שיבוש, אך עדיין בתחום הרך והנסלח. לילה טוב (בוקר, אני יודעת). סוריקטה

יפה שלי מאחלת לך עוד המון ימים טובים בשקט בשקט חטולית

אודי הגבתי לסוריקטה למטה להי אביב .. אשמח אם תמצא את התגובה תודה

הי אביב, ראיתי שם למטה ואמשיך קצת. אקח כיוון מחשבה מהטיפול שהיה ואומר לך ולעצמי - לא חבל ואולי פחות נכון לומר שעבודתנו ירדה לטמיון. גם אם השגת בעבודתך המאומצת כמה שנים של הטבה בתחום הנפש ואיכות החיים ואחר כך נאמר יכולה להיות הדרדרות, זה יותר טוב מכלום. מה גם, שאומרים שאם יש הכנה כזאת מראש לזקנה, הסיכויים טובים יותר משמעותית.בעיקר מוכנות לתלות עקב הקטנת העצמאות האישית. מניחה שאת מכירה מאד בתחומך את ההתנגדות לתמיכה, וגם את ההקשר שעושים בדרך כלל לדמנטיות. טוב לשמוע את כיווני המחשבה שלך במיוחד משום שאת בתחום ממש. תודה רבה. באמת. סוריקטה

עניתי לך קודם ארוכות לא בטוחה שזה נקלט ...ענייני טכנולוגיה תודה על מילותייך , בהחלט מכירה את עולם הקשישים ובמיוחד את עולם תשושי הנפש בגיל השלישי . המחשבה על הפרוק בגיל מאוחר בהחלט חולף במוחי ואת צודקת מאוד כל יום שהתקדמנו זה רווח שלנו ... אתך אביב (באתי לחתום בשי האמיתי)

הי אביב יקירתי, אהבתי את השימוש המדויק במונחים תשושי נפש והגיל השלישי. מאחלת לנו לנסות, לפחות עכשיו שאנחנו קצת יכולות, לנתב את הדרך כך שלא בהכרח תוביל למסלול של שבר ופירוק רציניים. מאמינה שניתן להשיג שליטה מסוימת. אומרים שאפשר איכשהו להתכונן מלכתחילה. אני קצת חושבת, למרות שיש קול שמאד מאד מסווה, שהטיפול שלנו שינה באופן מסוים את הדרך ל'סוף ידוע מראש'. בראש :-) אלו הימים הראשונים מאז סוף שנת 2020 שבהם בראש שלי יש לעתים גם תחושה של מנוחה והקלה. שבוע טוב לך, וראי - גם אני, שם למעלה, התכוונתי לחתום בשמי האמיתי. חיוך, סוריקטה

אני לא אדם שנוטר תינה לאף אחד ומאחר וכזו אני ..תמיד אבל תמיד התנהגתי לכחתי המתגרשת בסבר פנים מאירות ושמרתי על מקומה בתוך המשפחה כמו על מקומו של כל אחד אחר..!! כבר סיפרתי בעבר כמו שכתבתי גם השבוע על התנהגותה..ואייך תמיד הרסה לי כל ארוע משפחתי..כל שמחה..כל..מה שרק היה והיתה כמובן חלק בלתי נפרד מהמשפחה האוהבת שלי.. חוץ ממני אף אחד לא סובל אות ולא רוצה אותה בתוכנו.. אני מנסה להסביר לכולם שהרגשות שלהם לא רלונטים כי ישנה עובדה אחת קיימת חיה ובועטת שהיא תמיד אבל תמיד ולכל החיים היא תשאר אמא של המיוחדת שלי ואני עושה הכל כדי שהקשר שלי איתה יהיה פתוח ומחייך לא יודעת אייך יתפתחו החיים ולאיזה כיוון רק רוצה שכשאני ארצה לראות אותה את הקטנה שלי היא לא תגיד לי לא כי אני לא כמו כולם..תמיד תומכת בה חייבת שיהיה לי ערוץ פתוח לקבל ממנה כן כי הרי זרועות התמנון שלה לא ישחררו את הקטנה שלי סתם כך !! האם אני טועה בגישה שלי אליה לכלתי המתגרשת ?? מקבלת כל מה שתגידו אם אני טועה ואייך אפשר או רצוי לתקן מחכה לתשובות שלכן חשוב לי מאוד לדעת מה אתן חושבות מעריכה מאוד ותודה רבה לכל מי שתענה לי בכל הכנות !! חטולית (עוד רגע טובעת)

חטולית יקרה מרגיש לי נכון שאת שומרת קשר סביר עם כלתך לטובת הנכדה. לא בטוח שהיא עדיין תאפשר זאת אבל את עושה את שלך. בינתיים הככדה זוכה בסבתא אוהבת ואכפטית שזה המון!! איתך, ינשופים

לא יודעת לתת עצות כי לא באמת מכירה את הנפשות הפועלות שימי לב למה אומרת האינטואיציה שלך מה אומרת לך הבטן מה מרגיש לך נכון לתת כבוד לבן אדם זה לא רע כן בטוח לא פשוט לך להיות נחמדה למי שמתעלל בבנך ובנכדתך ובכל זאת את מצליחה לגבור על הכל עבור הנכדה שלך זה ראוי להערכה ממש . יכולה גם להבין את האחרים בהחלט מצב מורכב חיבוק ענק ענק אתך אביב

חטולית יקרה, את מתנהגת בתבןנה של מי שיודעת להחזיק את המשפחה. למרות הכעס הגדול ורגשות הטינה את נוהגת באיפוק כדי לשמור ערוץ תקשורת פתוח אל כלתך בתקווה שכך לא תפגע בקשר המיוחד שלך עם הנכדה. כל הכבוד לך באמת! שלך שירה

יקירתי. אני חושבת שאת צודקת. אין ברירה. לפי מה שספרת אם תתחילי להתנהג אחרת..נו, היא תתרחק ותרחיק את הילדה. לטובת הילדה גם, היא אמא שלה למרות הכל...אין ברירה. אבל תוך שמירה על האינטרסים של בנך ושלך!! המון הצלחה.

תודה ינשופית מתוקה שלי כמה טוב לראות אותך כאן התגעגעתי מאוד אני לא מסוגלת לחשוב על אפשרות שלא אראה אותה.. חיבוק יפה שלי חטולית

את לגמרי צודקת שלא קל ולא פשוט להתיחס בכלל למי שמתעלל בבן שלי ועל אחת כמה וכמה בנכדה שלי האהובה אך למענה אני כנראה מסוגלת ולא מתחשבת במה שאומרים כל האחרים !! תודה אהובה חטולית

היי שירה תודה על מילותיך המעודדות לא יכולה לנהוג אחרת חיבוק חטולית

מיכלי מאמי האינטרס היחיד שלי הוא רק לשמור על ערוץ פתוח עם סליחה על הכינוי זרועות התמנון כך היא מחזיקה אותה עם כולנו גם נגד אביה .. הלוואי שזה לא יהיה לשוא חיבוק חטולית

הי חטוליתי, אני חושבת בדרך כלל ללכת עם האמת הפנימית ולא על פי הוראות הפעלה. במקרים כמו שלנו צריך אולי לשים לב אם נופלים למשהו משחזר, אבל איך אפשר לדעת... יפה אמרת שהאישה תמיד אבל תמיד תהיה אמא של הילדה. וכנראה שלא נכון לראות את האם כשלילית בלבד, זה סוג של פיצול, אלא לראות ולזכור גם את הטוב שבה. כי אין מושלם לא לטוב ולא לרע. לדעתי, זה חשוב למען התפיסה של הילדה את עצמה וחלקיה. עכשיו ובעתיד. גם אם ייקבע שיש סכנה והילדה תופרד מאמא. מה אומר המטפל הטוב שלך? והעיקר שתשמרי על עצמך. מסובך, כאמור, סוריקטה

יפה שלי אכן פועלת לפי תחושת הבטן שלי ולא נגררת אחרי כל המתלהמים ...לא שלא בצדק כמובן אך הקטנה שלי ובריאות הנפש שלה חשובים בעיני יותר מהכל !! והאמת שגם בכלתי המתגרשת ישנם דברים טובים אך כמה חבל שהם ממש נדירים.. כן..עלוב ועצוב שכך.. המטפל שלי אומר שהוא מעריך את צורת החשיבה שלי שמכוונת רק לטובת הקטנה ולא לגבי האם המתעללת שאל אם יכול לעזור במשהו..? תודה לך יפה שלי חטולית

אודי וכולם, פעם לא פחדתי מהבריאות כל כך...אולי הייתי צעירה וטפשה שלא עניין אותי כשהרגשתי רע. אולי פשוט חשבתי שמגיע לי עונשים כאלה..לא יודעת... לפני יותר מ20 שנים עברתי ניתוח פריצת דיסק בגב התחתון. הייתי אמא צעירה לילד חולה בן שנה, (פג שהרגשתי אשמה על מחלתו) תינוק יותר נכון שהיה לו אסור להחשף לאף אחד מפני החיידקים..משהו כמו בידוד חברתי כמו הקורונה ;)עד גיל שנתיים..היום הוא בסדר ב"ה. לא אספר לכם הכל..אבל קצת רקע שתבינו. שנה שלימה סחבתי רגל עם כאבי תופת ותפקוד עם התינוק כמעט בלי להתלונן. (בעלי עבד ועבד ועבד) כח סבל עצום שאין לי מושג מאיפה....עד ש..לא יכולתי לזוז כאבים עצומים ש..בקיצור ניתוח. הניתוח הצליח..החלמה קשה של שנה שלימה..עברו השנים..לא משנה מה עברתי עוד....ממש פולניה חולה עם כל מיני..אבל לא התייחסתי למצב הפיזי. כלומר צריך ניתוח-עושים. כדורים-לוקחים עד היום בגלל מחלה כרונית..לא משנה. מה שרציתי לומר שבשנים האחרונות זה מטריד..המצב הגופני שלי. החלו כאבים ביד, כאבי ראש..בקיצר בדיקות.והנה שוב פריצת דיסק והפעם בצוואר..אין מצב שאעבור ניתוח חס ושלום! עושה פיזיו וכל מה שצריך...אבל פתאום מחשבות: מפחיד!!!! ובצוואר לגעת זה...לא מאחלת לשונאים שלי ככה....מפחיד מפחיד מפחיד...שיתוק מהצוואר ומטה זה מפחידדד נוראאאאאא!!!!!! מה יהיה איתי? לא יודעת.. תרגילים ופיזיו..אבל..מפחדת שיחמיר חס ושלום....לא יודעת... פעם שכאב לי הגב התחתון בסדר..כאב היה ניתוח. הניתוח הצליח למזלי..והיום עדיין רגישות ונתפס מידי פעם אבל חיים עם זה....ובצוואר??? אוףףףף..ואני רוצה לחיות בטוב . איכות חיים..מבינים???? כל פעם יש לי משהו אחר..הגוף שלי לא מחזיק אותי יותר..נמאס לו ממני לגוף שלי. אז הוא מכאיב. מחלה, כאבים וכו... פולניה. חולה חולה חולה...ומפחדת מאוד ....ולכן אודי מה שכתבת..נכון, צריך לשמר את הגוף לדאוג לו. יודעת..מרגישה שהוא בוגד בי ..מרגישה מתפרקת. פיזית הפעם ולא רק נפשית...גופנפש...

הי מיכל יקרה, לא כיף בכלל. אבל חשבתי על הצוואר שמחבר בין הראש (נפש), לבין הגוף. וגם על היציבה של הגוף שהרבה פעמים יש לה קשר לנפש. אולי תרגילי נשימות הרפייה יוכלו קצת לעזור. אם את פתוחה לזה. איתך, סוריקטה

מיכלי מאמי המון כאבים ועוד פריצת דיסק בצוואר ..כאבים איומים מקווה שלא תגיעי שוב לניתוח.. פולניה..הצחקת אותי מאמי..לא רק פולניות מתלוננות כיום כולם מתחוננים על כאבים..הנה גמני כל הזמן מתלוננת אז מה ? מותק . מותר..ורצוי ואפשרי..וחוקי לגמרי להתלונן..כמה שאת רק מרגישה צורך .. גמני עכשיו צריכה לעשות הדיקת סי.טי לגב בגלל הכאבים הבלתי פוסקים כבר כתבתי שאני חיה על זריקות..עכשיו הרופא שואל אותי אם תצטרכי ניתוח תעשי..לא חשבתי פעמים ואמרתי כן..מתוך מחשבה שזה יביא לקץ כל הכאבים.. עם הגיל והעבודה הפיזית שלא נגמרת ..על הדרך הגוף נגמר ממאמצים חיבוק גדול מאמי שלי חטולית

מיכלי כל כך מוכר פחד זה כבר טוב פחד זה דבר מטיב ושומר השאלה מה את עושה עם הפחד הזה בורחת לאוכל לדוגמא או מטפלת האם הגוף בוגד בך או את בו בהחלט הגוף שלנו משלם את המחיר של כל מה שאנחנו דוחקות .... אתך בקושי הכל כך מוכר אביב

מיכלי יקרה מבינה את הפחד כמה כאב צריך לשאת עד שאנחנו מוכנים לעשות משהו שונה... כמה אפשר להתעלם.. הגוף זועק לעזרנ השאלה אם אנחנו מוכנים להקשיב לה ... כל מה שקשור לגוף הוא מציף סומכת עליך שאת יודעת מה נכון ומדוייק לך איתך, ינשופים

סוריקטה,חטולית ואביב יקרות... תודה על התגובות..מתלוננת, נו פולניה או סתם מפונקת??לא יודעת.. והשאלה מה בתכלס עושה...אממממ מצד אחד מטפלת ומצד שני גם לא ממש כי אוכלת... פחד פעם לא היה אולי כן אביב את צודקת..פחד זה מוביל לחשיבה מה עושים. אמנע ניתוח בכל מחיר לדעתי..וכן המשקל מוסיף, תמיד אומרים קודם להפחית במשקל עוד לא פתחת פה אצל רופא..ככה זה. פחד גם משתק לפעמים... הגוף בוגד בי אני בו..לא יודעת הדדי כנראה. הגיל פתאום מפחיד. הזקנה, למרות שאני לא נקראת זקנה אולי מבוגרת..?? מרגישה שפתאום הגיל נתן קפיצה. קפיצות בגיל, מתינוקת נזקקת לבוגרת לזקנה..לא יודעת אם הובנתי..

הי מיכל, אוסיף רק שהשינויים סביב גיל המעבר אצל נשים (ככל שאני מכירה מחוויתי האישית) אינטנסיביים יחסית לתקופה ואחר כך שוככים. לכן, אולי בדומה לגיל ההתבגרות, רק הפוך, הם מבלבלים וכואבים. את השינויים המסתגלים אצלי התחלתי לפני כמעט עשר שנים, כך שהגעתי לגיל ה'מפחיד' עם הכנה כלשהי. ועדיין - סערה. בתקופתנו המתועשת והזמינות המיידית לא מעט אנשים, ואפילו ילדים ומתבגרים מפתחים את התסמונת המטבולית וזה מעציב. המודעות לעניין חשובה, והלוואי שתופנם עוד בעולם המודרני. בעיניי, הרבה זקנים (בין אם מודים בכך או מכחישים בכל תוקף ובושה) אוהבים לחזור להיות 'תינוקות'. להיות מואכלים, שרוחצים אותם, מחתלים אותם, לוקחים פחות אחריות. זאת משאלה שאני, לפחות, מאד שומעת. סוריקטה

ינשוף יקרה, תודה..כן הגוף הזה שלא יודעים לפעמים איך להתייחס אליו. וסוריקטה, גיל מעבר ממש מוזר..גם בזה לא ממש מבינה מה עובר עליי. לרצות להיות אהובה, מוכלת ושיטפלו בי זאת כמיהה שלעולם לא עוברת אצלי . לא חושבת שאצל כולם זה כך...לפחות לא ברמה גבוהה כזו. ויקרות ממש תודה על התמיכה והתגובות.

אסופה חזק מתפקדת לא נעלמת אבל נאלמת מתפקדת כמו חיילת הגוף נותן אותותיו לא נרדמת אסופה לא נעלמת נאלמת אירוע משפחתי מוכרחה להיות נוכחת דוחקת את השדים הרגשות הקשים זכרונות העבר העצב הכאב תחושת הבדידות לצד ההתרגשות , האושר , השמחה. אירוע משפחתי לא נעלמת רק נאלמת ודוחקת הפעם במודע בונה סביבי בועה בועת זכוכית שקופה לא כואב לא שמח לא נעלמת אבל לגמרי נאלמת בתוכי מתפקדת הגוף כרגיל משלם את המחיר מתפקדת לא מתפרקת בשליטה סחרחורת , בחילה כאבים בכל הגוף לא ישנה כל כך עייפה מתפקדת יושבת אצל המטפלת שותקת כותבת כאן ומוחקת הנפש עומדת להתפוצץ הגוף בקריסה אני עייפה מהמתח של השינויים שעברו עלי בשנה וחצי האחרונות ושוב שאנחנו דקה וחצי לפני שוב , הגבלות שוב איומים שוב ושוב ושוב ...כל כך פוחדת מלחשוב מלהרגיש מלהיות והנה תוך כדי כתיבה אני כל כך מבינה תודה על המקום והאפשרות לכתוב אביב

ההבנה למה אני ככה נותנת טיפה אויר כשאהייה אחרי מאמינה שאצליח לנוח ולנשום בנתיים מחזיקה לא להתפרק אביב

הי אביב, מתוך כל הטקסט נתפסתי על שתי מילים. אירוע משפחתי. מניחה שמדובר במשהו שהוא מאד משמעותי, וגם אמור להיות חיובי ומשמח ומצמיח סך הכל, ועם זאת, יוצר, כמוכר, קונפליקט וסערה עזה בנפש. וכל זה בצל הקורונה. נחגוג וניענש. ההקשר הזה... ימים טובים לנו, שלך, סוריקטה

בהחלט משמח מרגש וגם מורכב הקורונה הוסיפה מימד אחר של הגבלות ביטולים אי ודאות ומורכבות אחרת מקווה לטוב אביב

מרגישה סערה עזה מתחוללת בתוכך וכעת את מותשת מכל המלחמות הפנמיות והחיצוניות כן.. באמת שנה קשה עברת ועדיין נלחמת עליך מכוחות פנימיים שואבת אותם אליך לתוכך כדי להמשיך... לא פשוט ולא מובן מאיליו אהובה שאת !! חיבוק עוטף ורך אליך חטולית

תודה על החיבוק התמיכה והמילים החמות

איתך אביב יקרה, בתוך הקושי והסערה, כמה קשה להחזיק את החזות המתפקדת כשבפנים הכל מפורק, כל כך מתיש. נייחל לימים שקטים ושלמים יותר שלך שירה

הי אודי וכולן, אחרי תקופה ארוכה של תקיעות בלתי נסבלת ויאוש גדול, יש קצת תזוזה. זה התחיל כשהחלטתי מתוך היאוש לנסות לקבל את המצב ואותי, אבל לא ממש הצלחתי. אחר כך אמרתי למטפל שאולי צריך לעלות למעלה ולהסתכל על הסיפור שלי ממעוף הציפור, לספר אותו באופן שונה מזה שאנחנו מספרים אותו כי אנחנו בתוכו כבר הרבה שנים. לא בטוחה שהבנתי מה הצעתי, אבל דברים התחילו להכתב כתבתי על עצמי ואת עצמי בגוף שלישי וזה איפשר לי לא רק לתת תוכן אלא גם קצת יותר להרגיש, או לחוש חמלה כלפי הדמות עליה אני מספרת. לתת מילים לא רק מתוך הכאב אלא גם על הכאב, לתת פרשנות לסיטואציה מבחוץ ולא מתוך שיפוטיות הרסנית פנימית. אני מנסה. מקווה שהנסיון הזה יוביל לשינוי. היה לי חשוב לשתף אתכם. שלכם, שירה

שירה יקרה, תודה על המילים למטה...וההזדהות. יכולה לומר לך שאני הפוך ממך התחלתי בריחוק ובגוף שלישי...זה היה "הילדה הזאת" וכו'..לאט לאט זה היה אני...אז מאמינה שלאט זה יקרב..בהצלחה.

רעיון נפלא פשוט נפלא כל כך שמחה שזה עוזר לך לפתוח ולכתוב גאה בך אהובה כל הכבוד לך חטולית

איזה מרגשת שאת בהחלט כתיבה עוזרת ומקדמת ומאפשרת מקומות שהחלקים המתנגדים לא מגיעים אליהם גאה בך ממש שאת לא מוותרת

שירה יקרה קראתי אותך ולבי שמח בשבילך. נראה לי שמצאת לעצמך דרך להתחבר... כי כאשר משייכים את הסיפור שלנו אלינו זה מרגיש גדול מדי וקשה מדי לשאת ולהכיל ואת מסתכלת מזוית שונה... זה כאילו את אבל לא באמת ואולי מרגיש יותר קל ויותר בטוח לגשת כך בינתיים. לאט לאט את עושה דרך. תודה ששתפת אותני. ינשופים

הי שירה אהובה, מקשיבה לך. מניחה שלכל אחת ואחד יש דרך ייחודית מתאימה אישית יחסית. דרך ועיתוייה. הלוואי. שלך, סוריקטה

תודה על המילים הטובות והמחזקות שכתבתם לי כאן. תודה על המקום הזה שמאפשר. שלכם שירה

להיות נבזיים ? אין גבול פשוט אין !! הגירושים של הבן שלי עדיין תקועים ..... דברים נבזיים מאחרי גבו נרקמים עם העו" ד של כלתי המתגרשת.. שוב החליטה להשתמש בתחבולות שלה כדי לעצור הליכים משפטיים והלכה שוב להגיש תלונה במשטרה ( כוזבת ) שהבן שלי שוב נוגע במיוחדת שלי..וגם לבית הדין הרבני.. מי שמטפלת בקטנה שלי ..כבר מתחילת כל הסיפור כבר קרוב לשנה עוקבת בדריכות על על דבר שהמיוחדת שלי מוציאה מהפה בכל רגע נתון בגלל הרגישות של הענין...ויודעת מקרוב שאין בכל הסיפורים האלה קמצוץ של אמת.. גם לפני כמה ימים אמרה למטפלת שאמא שלה אומרת לה להגיד שאבא נוגע בה !! שוב אין לה ברק בעינים...שוב היא עצובה..לא מחייכת .. תהרגו אותי אם אני מבינה למה היא מתעללת במיוחדת שלי בצורה כזו ..למה ?? הבן שלי כבר החליט לוותר על משמורת משותפת לרווחת הקטנה ..נראה לי שהולכת להיות כאן מלחמה לא פשוטה למרות הכל..!! הלב שלי בוכה על המיוחדת שלי...מסכנה קטנה לתוך איזו ביצה טובענית נכנסה ..מה על הרגשות שלה ? אמא שלה בכלל לא רואה אותב ממטר.. היא אפילו לא יודעת הקטנה שויתרו עליה לטובתה..!! קשה לי לתאר את מה שהולך עכשיו..כל מה שמתנהל מעל ומתחת לפני השטח.. רק שהמיוחדת שלי לא תיפגע.. רק שהמיוחדת שלי לא תסבול.. רק שהמיוחדת שלי תמשיך ללמוד .. שלא תבכה בדמעות שליש כשיפרידו אותה מאבא שלה חיים יפים שלי..אחת יחידה ומיוחדת של סבתא שמתה עליה !! מה עושים ?????? היאוש מכרסם בכל פה .... בואי לסבתא אהובה שלי אתן לך חיבוק ענק ומלא נשיקות קטנות בלחי כמו שאת אוהבת .. 🥰🥰🥰🥰🥰🥰..... חטולית

חטולית יקרה, זה ממש נורא!!! אין מי שיעצור את האמא הזאת??? עו"ד..מישהו שמבין שהאם הזו משקרת??? נורא שהיא משתמשת בדרך הזאת!!!! מקווה שהילדה תהיי מוגנת. מאמינה שהבן שלך ואת תעשו הכללל כדי להגן עליה. המון הצלחה!!

חטולית יקרה, עצוב וכואב מאוד, להשתמש בילדה בסיפור הגירושין. טוב שיש מי שמלווה את הילדה כך שרב הסיכויים שהאמת תצא לאור וטוב שיש לקטנה סבתא אוהבת ודואגת כמוך. מחזקת את ידייך שירה

אני קוראת אותך וליבי בוכה אתך מתפללת לימים טובים יותר מקווה שדווקא אולי בגלל שהיא (הכלה) מותחת את החבל חזק מידי ...זה יהיה לטובת הקטנה ולטובת בנך ליבי איתך ימים לא פשוטים ולא קלים חיבוק ענק ענק ענק

הי חטולית מתוקה, זה אכן נורא ואיום ומזעזע. ובתוך כל זה את כזאת סבתא מדהימה בצורה מיוחדת שאין לתאר עם נשמה חמה ועוטפת. באיזשהו אופן מזכיר לי אותי כילדה. המשמורת, אז, ניתנה לאמא מכל מיני סיבות, וסיפור ההתקפה המסוכן של אמא הוחנק. אבל סבתא מצד אבא, שלא הייתה אישה חמה ורחבת לב כמוך (את מיוחדת ברמות אחרות) דאגה, אמנם עשרים וחמש שנים אחר כך לפתח מסוים לחיים שלי. וגם בהיותי ילדה קטנטנה, היא הייתה זאת ששמרה עליי בימי מחלה ואצלה ראיתי את תכניות הטלווזיה הלימודית של הכיתות הגבוהות מהן למדתי. לפעמים סבתא יכולה להיות משהו מאד מיוחד שהטוב מזוקק בו. התהליך מורט, ומקווה שהמיטב יעשה. באמת שאין לי מושג איך עומדים בזה. נורא. שלך, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי תודה לך נשמה על כל הדברים הנפלאים שכתבת לי מעודד מאוד להיות סבתא זו ברכה משמים ועוד לנשמה כזו נפלאה על הרצף .. עושה מאמצים עילאיים כדי לראות את המיוחדת שלי אך זרועות התמנון של אמא שלה לא משחררות אלה אם כן היא עצמה נוכחת בפגישה.. אף אחד לא רוצה להיות במקום שכלתי המתגרשת כולם שונאים אותה הלווי שכבר יגמר הכל חטולית

1. למדתי להרגיש רעב. אבל, כשאני עובדת והעבודה שלי מאד קשה ובאיזה מקום משהו בי מבטל את צרכיי - יש לי נטייה פחות להרגיש, בין השאר, רעב, ובכלל זה גם צרכים בסיסיים אחרים. 2. משתמשת בחומרי גלם מאד מעולים. אבל בעשרים השנים האחרונות איני מכינה מתכונים. הם נאכלים לרוב כ... חומרי גלם. 3. אין לי גישה להנאה, וככל שאני זוכרת - כשהייתה, המחיר היה כבד. 4. אי אפשר לומר עליי שאיני עושה פעילות גופנית. וככה זה באופן מתמיד מגיל עשרה. ולבד. אוטיסטי. 5. אז זה די שגרה. בריא או לא בריא? גם וגם סוריקטה

כודי וסוריקטה יקרים, את יודעת סוריקטה למה כתבתי וואו??? לא כל כך בגלל התובנות של אודי(סליחה אודי) ייתר הופתעתי שאודי פתאום נהיה קונקרטי כזה.. אני לא רגילה לתשובות כאלה ממך. לסגנון ... כאילו..שם לי מראה של הדברים החשובים לשים לב אליהם..למרות שכולנו מבינות ויודעות את זה...תחושת רעב, ספורט שאוהבים עם חברה, דברים איכותיים... ברור שיש לי בעיה עם תחושת רעב, דברים איכותיים וכו'. זה עבודה עצמית ומחוייבות לעצמי, לגוף שלי...בעיקר לכבד אותי..קשה ..

הי, על אף שמרגישה לא שייכת לכאן ולא ראויה לכתוב (אין ויכוח על רגשות) רושמת לי - אני בדיכאון. נו. וגם די אכלתי אותה. יאללה. ואצלי - באמת קפאון על, שבינתיים איני יכולה לו. אבל לא אצלי, מסביב, יש סוג של קפיצה בנושא של האמא. סוף סוף ינסו להביא פסיכיאטר מחוזי לאשה הסופר משוגעת הזאת וינסו להעיף את הטפיל שהשתלט עליה, אותו אחד שכילה בי את זעמו ונגע בי כמו שאסור. לקח חמישים שנה. חמישים שנה של המון הרס בלתי הפיך לחיים שלי. כרגיל - מרגישה מעט מידי, מאוחר מידי. כמה סמלי להרגיש ככה בתשעה באב. אנסה למצוא איך להעביר את היום הזה במצברוח אחר ולא לבזבז גם אותו על התכנסות נטו ותחושת נחבטות מכל עבר. אין לי מושג. מצטערת. אין לי עם מי לדבר. סוריקטה

אכתוב כדי שתראי- ומסכימה שעם רגשות לא מתווכחים... אבל ודאי שאת ראויה ואם לא את, אז הפורום חסר מאד. נשמע שיש רגשות כואבים וחזקים מול כל מה שקורה...ואני חושבת שזה בסדר שלפעמים הכאב הוא ככ גדול ועמוק שרואים רק אותו( בעיקר אותו). ולפעמים יש ימים או תקופות שקשה להכיל וקשה לתפקד ולא בטוחה שאפשר להתנגד לזה כל כך... אני ככ שמחה שאת כותבת פה, מותר לך להזדקק ומותר לך להיעזר. ואף רצוי. את אהובה פה ואת שייכת! ואני מאד מאד אוהבת אותך! מקווה שהכאב קצת פחות חזק ואת מצליחה להתחיל לראות עוד גוונים בחיים שולחת חיבוק גדול גדול ♥️

סוריקטה אהובה, באמת חורבן הבית... עצוב מאוד מאוד. מקווה שיעשה הדין עם הטפיל, למרות שלא ניתן להשיב את הזמן האבוד... עבורי את חלק משמעותי כל כך מהפורום. איתך שירה

לא מתווכחת עם הרגש שלך.. מבחינתי את ראויה ורצויה תמיד! ויש לך המוןןןןן מקום! ומוטב מאוחר מאשר אף פעם...וכואב על השנים..אבל בהחלט מוטב שזה קורה..

יפה שלי יום תשעה באב הוא יום אבל כך שמן הסתם גם דיכאון אופף די..מקובל בתוספת לקורות חייך הקשים שעברת ..נו..מתחבר.. ואולי אני טועה אך זו בשורה טובה שאמך מסכימה לדבר עם פסיכיאטר מחוזי..? נכון אין תקנה אחרי 50 שנים אך גם אם היה קוקרה אז בזמנו מה היה ההבדל ? שהרי נפגעת ממנו ..די..הרבה.. אולי כעת יש הזדמנות לאמך ללמוד משהו על החיים שנגנבו ממך ? מי יודע אייך תגיב לטיפול.. ואת יפה שלי..צר לי שכך מרגיש לך שאינך ראויה להיות חלק מהמקום הזהנלהכנס ולכתוב וסליחה על הבורות שלי שאיני מבינה אייך הגעת לתובנה הזו אשמח לתגובה ממך אייך עעבר עליך אותו העום ? חיבוק אם מתאים חטולית

הי, לא שייכת משום שלא התקדמתי. באמת לא התקדמתי מאד מאד מאד, ויוצא שאני רק לא עושה ואין לי חיים ומתבכיינת. זה שונה ממי שכן היו אצלה התרחשויות יזומות ואקטיביות במקביל. לכן נשמע בי הקול שאני צריכה לסתום. לא, אמא לא מסכימה. לא מסכימה להיות מטופלת בשום צורה ואופן. ולא מסכימה לראות רופא או כל דמות מטפלת. כשלא מסכימים לראות פסיכיאטר מחוזי, למשל, בדרך כלל בודקים למה הסירוב. בקיצור, זה מורכב. די מעלימים ממני את המתרחש, והכל רק תיאורטי. אבל הובע רעיון בכיוון, מה שקודם נהדף. לי בכל אופן אין אמירה או תפקיד. והטפיל - ינסו להרחיק אותו. שוב, אני לא מעורבת. רק שמעתי על כך לאחר ניסיונות הסתרה. סוריקטה השבורה

קראתי אותך ליבי איתך יקרה שאת ראוייה כל כך (לא מתווכחת עם רגשות ומבינה מהכן מגיעים ) בהחלט מעט מידי מאוחר מידי ובכל זאת מישהו סוף כל סוף נותן לך אישור ....את בסדר יקרה את כל כך בסדר חיבוק עוטף אם נכון לך אביב

הי אביב יקירתי, עדיין לא מרגישה שאני בסדר. ההיפך בעצם. אני כמעט היחידה שידעה על החלקים המטורפים אז מזמן. היום הם פשוט מככבים תחת הכותרת של זיקנה ולכן חל שיבוש בראש. ומעניין - מספר זקנים מחורפנים שראיתי - הם אנשים שהחלקים האלה היו בהם בעבר אבל בחלוף שנים, החלקים האלה לא מוסווים יותר ותפסו כיוון מרחיק לכת. לילה טוב (כן, בוקר) עצוב, סוריקטה

סוריקטה יקרה , עצוב לקרוא אותך . את בסדר והלוואי ותצליחי להרגיש את זה. כן מכירה את עולם הזקנה בייחוד את התחום של הפסיכוגריאטרי , מוכר עד כדי כאב. לעיתים אני חושבת האם כל העבודה שאני משקיעה היום תיעלם בגיל זקנה ושוב יצאו כל חלקי הנפש בלי סנכרון אז למה להתאמץ עכשיו. אתך בקושי עם זה בסדר מבחינתך שלך אביב

וואו..איזה מתכון לחיים! הפתעת, רגשת, לא ממש יודעת מה לומר לך. באיזשהו מקום כולנו יודעים את זה, אבל ביישום היום יומי פחות... ובגדול מה שהבנתי זה תכבדי את עצמך! היי קשובה לגופך..כבדי את הגוף. תני לו מקום, אתה מבין שלרוב זה נובע מחוסר כבוד לעצמי :( לגוף שלי...זלזול כזה בי. ומה שכתבת זה..וואו. אתה כל כך צודק. לא ציפיתי לתשובה כזו ממך כלומר ...נו, הפתעת בגדול!!! תודה רבה על הפירוט וההבנה של לתת מקום וכבוד לעצמי, ומגיע לי ולגוף שלי להנות ממזון איכותי...וכו'. הנה מצאתי די הרבה מילים בסוף 🤣 תודה. מקווה שאפנים.

הלוואי והייתי מצליחה למצוא מילים באיזה מקום ,לכל הרגשות שאני חווה בימים אלו שנה מורכבת מצד אחד המון עשייה ומצד שני ריקנות מטורפת שממלאה כל פינה בלב ובנשמה הלוואי והייתי יכולה לחשוף יותר הלוואי והייתי מוצאת מילים ולא רק מילים ריקות שמסתירות יותר ממסבירות מרחיקות יותר ממקרבות שתהייה שבת טובה אביב

אביבוש לדעתי מצאת מילים מאוד חשובות לומר גם אם אינן מבטאות כל רכשי ליבך ההם המילים אינם מרחיקים להפך הם מקרבים כדי לדעת עוד.. חיבוק אם מתאים חטולית

תודה חטולית יקרה שמצאת מילים עבורי

היי אודי וכולם, הייתי ו(עדיין)שמנה כל חיי..תקופות יותר תקופות פחות..דיאטה מגיל 14-15 בערך ומאז יויו. בטיפול בשנה הראשונה עליתי במשקל (די נוראי) ואז לאט לאט נשרו ממני הקילוגרמים..משהו נרגע בי..ויכולתי לשמור. היו כמה שנים בערך 5 שאפילו שמרתי על המשקל והרגשתי נפשית טוב יותר... ואז התחלתי בקורונה לפני שנה וחצי בערך לעלות שוב . אמנם לאט אבל עלייה... ואורח החיים הבריא הלך ונעלם לו...תנודות במצבי רוח היו כמובן וזה די הולך יחד.. הייתה לי שנה קשה בעבודה השנה..בסופו של דבר הוציאו את ההיא..וגם את שותפתה. שזה נחמד. גם אני עוברת מקום בעבודה חושבת שזה הכי טוב לכולם... אבל לא מצליחה לחזור אחורה. לאורח החיים הבריא, לאכילה הנכונה, לספורט. אני שונאת ספורט..העולם נחלק לדעתי לאנשים שפריקים ואוהבי ספורט, אנשים שבסדר אין ברירה ועצלנים כמוני ששונאים להזיע. אני שונאת להזיע..בכלל באופן כללי עושה לי רע ממש. אז שחייה הייתה חביבה עליי..אבל גם שחיה אין לי חשק או רצון לחזור לזה .לא מבינה כל כך למה.. לא במצב נפשי רע כל כך.דווקא אני בסדר. ולא מסוגלת להוריד או לפחות לעצור את העלייה הזו במשקל.... אשמח לתובנות🤔

מיכלי מבינה אותך כל כך ומזדהה עם הנושא של היויו בעליות וירידות במשקל גם אצלי ככה נכון צרת רבים אינה נחמה אך אולי את לא במצב מצאים כעת לרדת במשקל שוב מסכות וכו מאמינה שכשיתאים לך כבר תמצאי את עצמך בדרך לשם חזרה גמני מחכה חטולית

הי מיכלי, את יודעת - בהמון דברים לא הצלחתי - אבל דווקא שמירה על הגוף הוא הישג של הטיפול שהשתמר אצלי לטווח ארוך. הייתי מציעה לחשוב אלו הישגים *כן* השתמרו אצלך לאורך זמן. חוזקות - זוכרת? ;-) שלך, סוריקטה

וחשבתי על תגובה מסוג אחר לגמרי. למשל, שדווקא המחמאות וההקלה וההתפתחות הטובה מייצרים 'חולי' באזורים מסויימים. זה מה שעלה לי בראש עכשיו.כיוון לחשוב עליו. אולי במקרה ייתכן קשר כזה. או שלא. סוריקטה

סוריקטה יקרה, הורדה במשקל זה לא "השג"של הטיפול.לא לשם כך הלכתי. .זה פשוט נוצר וקראנו לזה "תופעת לוואי" טובה אמנם..של הטיפול. זאת לא הייתה מטרה בטיפול עד שזה התחיל להיות מדובר ואז זה כן הפך למשהו בטיפול... זה מאוד מוזר..כאילו "לא אכפת לי שאני משמינה"...לבין מאוד אכפת לי..ורגשות אשם שהשמנתי/אכלתי.. לא יודעת .זה די נמאס לחשוב על זה כל הזמן.....אישו. כאילו להתעלם ואז שוב להרגיש,רע... וחטולית בקשר לזה שזה יגיע שוב. לא יודעת..צריך מוטיבציה וכח רצון שהתמסמס לו. מצד אחד רצון מצד שני אם הייתי רוצה הייתי עושה נכון??? מתוסבכת..

מיכל יקרה, בטוחה שיש דברים עמוקים אבל יש גם עניינים פיזיולוגיים כמו חילוף חומרים וגם גיל... מזדהה עם השנאה לספורט לא חושבת שכל זה רק עניין של רצון, זה םשוט מדי, אבל אולי עניין של תזמון. אולי אם תוכלי להניח לזה קצת, כי לפעמים ככל שחושבים על זה שצריך לרדת במשקל זה הופך לעיסוק מכביד ומעיק שמסיג תוצאה הפוכה. אולי לחשוב רק על בריאות ולנסות לכוון את התזונה לשם. מאוד מכירה את המלחמות האלה ותחושת האשם שהן מייצרות. שלך שירה

מיכל ואודי, הי, לפי מה שרשמת, אודי, כנראה שאיני מתאימה להגדרה של שומרת על אורח חיים בריא, אז מסתבר שהטעיתי ועמכם הסליחה. מיכל, גם אצלי עניין המשקל לא היה הכותרת של האישיו שבגללו הגעתי להתחיל טיפול. נו, מה זה משנה, להתראות, סוריקטה

כן אני תמיד באיחור להגיב מאחלת לך יקרה הצלחה רבה עם המון סבלנות וסובלנות יש לך כבר את בירכת הדרך מכולן ואודי גם מצטרפת גמני חטולית

תודה חטולית יקרה ומזל טוב באיחור קל חגגת? איך עבר עלייך?

אודי כתבת לשירה שאפשר להתכונן למשמעות אתה מוכן להסביר ... משמעות זה דבר שבא מבפנים אז או שאני מרגישה או שלא אני לא חושבת שזה משנה מה אני עושה אני יכולה להרגיש משמעותית שאני מנקה את הבית ויכולה לא להרגיש משמעותית גם עם אני מתכנתת טילים ... תודה שירה על מה שכתבת מאוד מבינה למרות שאצלי אין קשר לעצם יציאת הילדים מהבית ....דווקא זה נותן קצת שקט וזמו שיוט ופירוק באין מפריע . אביב

אביב יקרה, כמה טוב שבאת... הבית שהיה מאוד אינטנסיבי במשך שנים רבות יצר מציאות של תפקוד ועשייה סביב האמהות. אני חושבת שההצמדות לעשייה בשבילי היתה גם בריחה מכל מה שלא רציתי לדעת. כשהבן הגדול יצא מהבית מיהרתי לאמץ ילד, כשהבת יצאה מהבית נרשמתי ללימודי תואר שני. אני גם חושבת שמשמעות באה מבפנים, השאלה אם יש את היכולת להרגיש אותה, ואני חייבת לומר שאני לא מרגישה אותה. שלך שירה

עכשיו רק ראיתי את הברכות שלכם תודה רבה מאוד מעריכה שימח אותי פתאום הבנתי שהזדקנתי בעוד שנה ..זכיתי מן הסתם..צוחקת אבל כן ..מגיע זמן שפתאום מתחילים להבין שהגיל הוא ענין גדול כשמגיעים לגילי.. כי הגוף מתחיל להתעייף ממחלות..לפעמים גם הסבלנות..שלא לדבר על הזכרון..ותכנים של החיים משתנים בהתאם..כן ..רציתי לומר עוד משו אבל ברח לי.. אני לא יודעת מה לומר על הטיפול שלי ..כלומר..כן מרגישה שהוא טוב מכל מה שחוויתי עד היום למען האמת ..ועברו כבר מספיק חודשים שאוכל לומר כן המטפל הזה נוגע בעדינות בתכנים שלי לא ממהר עוזר לי המון לעשות סדר בבלגן שהייתי בו עד היום אף אחד לא נושף לי בעורף על ט.17 המהוללים שהיו נחלת העבר ..רק במזכירות מעדכנים אותי מתי נשלחה חוות הדעת של המטפל וזהו !! אז אני מהבחינה הזו רגועה יותר וזה המון עבורי תודה רבה לכולן לכל מי שקראה עד כאן ואולי גם נשתמע ? אוהבת חטולית❤❤

הי חטולית, נפעמת לשמוע על החוויות המרגיעות בטיפול שלך. קצת נחת לעת היות מבוגר בשנים, לצד הכאבים הכרוניים. איתך, סוריקטה

חטולית יקרה, יש איזשהו רוגע בלדעת שאין מי שלוחץ עלייך להביא טפסים וכו'... זה מזכיר לי שגם אצלי בהתחלה בהתחלה מספרי הפגישות היו מוגבלים בגלל קופ"ח. והרגשתי שחייבת לסיים טיפול..והיא ברוגע שלה פשוט נתנה לי להמשיך טיפול בדרך אחרת ועזרה לסדר את הכל כדי שאמשיך.... כמה טוב ורגוע נשמע הטיפול שלך. מיטבי..

הי אודי, הזמן קיבל מימד מוזר, ימים שלמים הולכים לאיבוד או מרגישים לי מוזרים. אני מבועתת מהגיל שמתקדם בלי להתחשב בכל השנים האבודות מצד אחד, ומצד שני לא מצליחה לחזור לחיים שיש בהם סיפוק ומשמעות. לפעמים מתעורר צורך עז ליצור למשל, אבל אני ממהרת לכבוש אותו ושומעת "מה הטעם". הטיפול לא נגמר. שנים ארוכות של נסיונות לייצב משהו וליצור קשר המושתת על אמון. הילדים גדלים, חלקם עזבו את הבית ואני מגלה שי לי יותר זמן פנוי אבל לא מצליחה ליהנות ממנו. שבוע טוב שירה

היי שירה יקרה כן גם אני מרגישה אייך הימים חולפים ביעף שלא לדבר על השנים לפעמים כשיש לי רגעים של שקט...מתחילה לחייך חיוך גדול על השנים שחלפו מהר בלי "שהספקתי" לעשות כלום את מבינה אצל כל אחת זה מרגיש אחרת ואסביר: למשל לא הספקתי ללמוד דברים שחלמתי עליהם עוד טרם נישאתי....אך הילדים הגיעו כמעט מיד כשנתים לאחר מכן כשעסקתי בלהכין את עצמי ללמוד אחרי כן שוב כעבור שנים כששוב חשבתי לעשות עם עצמי קורס לציור הזוי הגיע הנכד הראשון.. כשגדלו לי כל 4 היהלומים שלי והלכו כולם כבר לגנים לבית כבר הייתי אחרי השבץ המוחי אז כן לא הגשמתי עצמי בכלל במובנים האלה אבל מי אמר שבאמת לא הספקתי כלום ? על זה עלה לי החיוך והנה שרק לפני כשבוע כשבכלל כבר לא תיכננתי כלום ( כבר שכחתי אייך מתכננים ) עשו לי יומהולדת כולם ביחד זה השג לא מעט אהובה ואת ? ואת שומעת " מה הטעם" מה פרוש? כל זמן שחיים יש טעם וכן בנתיים גידלת משפחה והיית בטיפול אלה לא שנים אבודות !! אני מאמינה לפחות שאת היציריות שבך עדיין את מחזיקה בפנים וזה הזמן הכי מתאים "לשרוף" את כל שעות הפנאי שלך ותגלי מהר מאוד שזה יסחוף אותך עד שהזמן ילך לאיבוד ולא את ❤❤ חיבוק אם מתאים חטולית

שירה יקרה, אין כמו למצוא טעם...טעם לחיים, להגיע לשלווה פנימית. הלוואי שתתני לעצמך ליצור, זה משחרר.

אם וכאשר תהיי סבתא (?) רעיון שכזה. וסיפרת כאן המון על היש. שבסיכוי סביר נשלח אליו איזה טיל. והייתי מוסיפה גם שככל שמורכבים או אינטליגנטים יש, לדעתי, סיכוי להסתבך עם עניינים כמשמעות וטעם. אולי. סופ"ש נעים לך שירה יקרה, סוריקטה

אני רוצה לומר לך ממש תודה מקרב לב שאתה מודיע ומתייעץ איתנו ולא קובע עובדה שתפחית וכו'.. כל כך רגשת אותי שהסברת לנו מה כוונתך, ואינך טרחן עם הודעות סגירה ;) זה נותן עוגן לכולנו. באף פורם אין דבר כזה!!!!! אני אישית בהתחלה לפני שנים כשהתחלתי לכתוב בפורום כתבתי גם בפורום פסיכותרפיה ובנפגעות..ושם בכלל לא ידעתי מתי תעלה ההודעה ומתי ואם בכלל יענו עליה, זה לא היה קבוע ולכן עזבתי שם. נשארתי פה כי מצאתי מקום/בית חמים ומקבל. ועצם זה שיכולה לכתוב בהמשכיות וכבר מכירים נותן לי ביטחון! אין כזה פורם!! מודה לך מאוד מאוד על המקום הנפלא הזה! ולכל החברות הנפלאות שכותבות מעוד נקודות מבט..כשהולכים לטיפול ואין את מי לשתף במה שקורא בחדר(אצלי זה כך) אז יש חשיבות הרבה יותר גבוהה למקום הזה מבחינתי. שמחה שבינתיים נשאר רגיל... ואני בכלל חשבתי שהסיבה שבקשת להפחית היא כי לך כבר נמאס וקשה מידיי, וזה צורך שלך לסגור...לא בגלל התנועה הדלילה ;) אז תודה שהבהרת...אוהבת את כולם פה ואת המקום. ואותך❤

הי מיכל ואודי, סליחה שנדחפת... מסכימה עם מיכל, ריגשת מאוד אודי! עבורי, כשמהלכים כאלה נתפסים קודם כל כנטישה או מיאוס, פתאום להבין מה היה המניע מאחורי ההודעה שלך.. וואוו, להבין שאתה באמת כאן מבחירה נקייה ומשתדל כל כך עבורנו וזה כל כך כל כך לא מובן מאליו שזה ממש מרגש. תודה אודי ותודה מיכל יקרה על המילים שנתת בהודעה הזו. שירה

מאחלת לך בריאות טובה והרבה רגעים של נחת בחיק המשפחה. ההתמודדות שלך מעוררת התפעלות, את לא מוותרת למרות הסבל הגופני והנפשי. מקווה שבשנה הקרובה תרגישי מעט הקלה בסבלך ותדעי להעניק גם לעצמך ולו מעט מהשפע שאת מעניקה לסביבתך. מזל טוב שירה

מצטרפת לברכות. מזל טוב!!! שפע ברכות ורוגע! בריאות הנפש והגוף 🙏❤

שבקרוב אני אמורה להתחיל טיפולי פוריות... והאמת שזה מרגש אותי ומשמח וכמובן שגם מעלה תחושות ורגשות של פחד וחשש ולבד....

וואו חנה יקרה!!! כייף לשמוע ממך. ועוד בשורה כזו משמחת. המון המון הצלחה!!!! יישר כח על האומץ. זו החלטה אמיצה!

חנה יקרה, איזו החלטה אמיצה ויציאה לדרך חדשה ומרתקת. מאחלת לך בהצלחה! שלך שירה

וואו, חנה. בשקט בשקט וכמה מתקדמת. כמה אמיצה. מחזיקה אצבעות עבורך, סוריקטה

גאה בך לא מעט אומץ נדרש נפלא ובהצלחה אביב

רציתי להגיד שממש ריגשתן אותי ושהמקום הזה מיוחד וחשוב בעיניי... אני לא הרבה כותבת ועוד פחות מגיבה ועל כך מצטערת... אני כן קוראת וחושבת עליכן ואיתכן ♥️

גם אני פה לרוב קוראת ומגיחה ולא תמיד כותבת... כשקראתי את ההודעה שלך תהיתי מה אני חושבת... מצד אחד המקום הזה מיוחד וחשוב לי הרבה מאד זמן, גם אם לא פה באופן עקבי . מצד שני, אולי המקום הזה לפעמים בא על חשבון החיים האמיתיים שלי ועוד מחשבות לא מסודרות שעלו לי בהקשר של 'לסגור' את הפורום. בינתיים שמחה לראות שממשיכים כרגיל(: וכן גם ההודעות של אמצע וסוף שבוע גם בלי הודעות שלנו הן חשובות עבורי ונותנות לי הרבה אז תודה אודי שאתה עדיין פה ומאפשר את המקום הזה

תודה אודי על המקום המיוחד ועל כל מה שאתה נותן לנו פה . מעריכה מאד!

אני מכורה לכדורי שינה. לוקחת גם באמצע היום.. לא נרדמת בלעדיהם ומעלה כך הזמן את המינון. לאן עלי לפנות?מחפשת מענה לא אישפוז.

הי רוני, את אותה רוני שכותבת פה, נכון? את הרי מכירה אותנו, את המקום, ויש לך טיפול (נכון?) ואיכשהו נראה לי שיש בך אזורים שיודעים לקחת אחריות וגם יודעים לחלוטין מה לעשות. משערת שכתבת מתוך ניתוק ותלישות ואובדן אוריינטציה. כאילו אינך זוכרת אפילו את הפורום וההיסטוריה שלו. אותנו. את הטיפול. את החוץ. כאילו 'הדיבוק' / 'הפיצול' כתב פה, ולא את. כאילו 'הדיבוק' גם מסית אותך לקחת כדורים באמצע היום כביכול בלי קשר. מקווה שתוכלי להיעזר. סוריקטה

אודי וכולכם הי.... ... .... כן.. אני מבינה שאין לי כל כך זכות לדבר פה.. ... נעלמתי מפה.. נכון יותר לומר נאלמתי מפה... .... ובכל זאת... רק מבקשת לומר לך אודי ש... ש..... שכשקראתי את ההודעה שלך על אפשרות שינוי הפורמט ברגע הראשון לא נשמתי.. אחר כך צרחתי בלב לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא בשום אופן אל תשנה אפילו פירור מהפורמט הקיים... אחר כך נזכרתי שאני כבר תקופה ארוכה נאלמתי מפה.. רק קוראת בשקט... ואז הרגשתי שאין לי זכות לפצות פה ולומר משהו... זה מותר רק למשתתפים הפעילים... אז מה שאני מבקשת לומר זה... זה.... לא יודעת..... :((( שלכם-במבי גם אם אתם כועסיפ/רותחים/מאוכזבים ועוד מהרגשות הללו...

במבי - את הראשונה שציפיתי שלא תוכל לשתוק לשמע ההצעה. שמחה שלא שתקת. שאת פה. כל הזמן חושבת לי מה קרה. גם אני צועקת אותו -לא- ארוך. כמי שנופל לתהום ללא תחתית. כך שמבינה אותך. אצלי זה קרה בטיפול והזעקה הייתה כל כך שקטה וכל כך מפלחת. בבקשה תגידי, תגידי לא-יודעת-מה, תגידי. בבקשה, שלך, סוריקטה

במבי יקרה בהחלט יש לך זכות מלאה גם קוראת שקטה משתתפת בדרכה והנה גם לך חשוב ואכפת חוצמזה התגעגעתי.... שלך שירה

היי יקרה, חשבתי עלייך כמה פעמים..וככה החלטתי אפילו לא לקרוא לך..ופתאום אודי וההודעה... ואז הייתה לי הרגשה שיעורר ושיבואו כל הקוראים השקטים אבל ככה זה גם לפני סיום טיפול..אצלי היה ככה בכל אופן ובסוף החלטתי שלא לסיים לגמריי..פשוט להופיע אצלה מידי פעם. וזה עובד! אז אולמ גם פה ...אולי יסגר פה. לא יודעת..תלוי באודי ומה שנכון עבורו. וכמובן שיש לך זכות להביע דעה! את חלק מפה . תמיד היית ונשארת! ואם מתחשק לך אז..איך את? ;)

אודי וכולכם.... אתם אנשים יקרים ואהובים אודי, לגביך אין לי בכלל מילים ...מה אגיד ? הנדיבות הענקית שלך והמחוייבות העמוקה שלך לאורך שנים ...אין לי מילים שיכולות להביע את מה שאני מרגישה כלפיך... וכולכן !!!! נשים יקרות ואמיצות שמתמודדות עם המציאות החיצונית והפנימית ולא מוותרות !!! למרות האופן בו 'העולם' קיבל אתכן ביציאה אליו..ואולי כבר ברחם.... . כן.... אולי אני מכלילה פה גם אותי.... למרות שזה נשמע לי מוזר להגיד דברים כאלו גם עלי.. ( יקרות.. אמיצות.. ועוד דברים טובים) סוריקטה ,שירה ,מיכל, רוני,אביב, ינשוף, חנה,חטוליתוש וכולן... אני חושבת שאתן באמת !! באמת מדהימות !!! ולמה אני כבר לא כותבת ? באמת..אין לי מושג... אני בכזה...לא יודעת.. עם אמא צביה.. כזה כמו.. לא יודעת לומר במילים... זה כזה.. כזה... לא יודעת מה ואיך להגיד... אבל זה משהו מיטיב... משהו כזה רגוע... משהו כזה מכוסה נעים... זה המצב שאני נמצאת ... שלכם-במבי ותודה ענקית על התגובות של כולכם

מגיע לך מכוסה כזה נעים מטיב שימשיך ככה

אודי וכולם, בעקבות ההודעה של אודי. כתבתי . תראו, אני בחופשה עכשיו (רציתי להתנתק) ואז באה לי ההודעה שלך אודי...אז הרגשתי מחוייבות לכתוב. ועכשיו אני מבינה את אביב מפעם שכתבה שאם הן לא יכתבו או יחזיקו את הפורם. הפורם יעלם. .אז לא הבנתי מה הקטע שלהם, כאילו מי מכריח אתכם ל"החזיק" פורום. רק עכשיו מבינה למה הייתה כוונתן.. אודי, היחודיית שלך היא הזמנים הקבועים ולכן אם ברצונך להפחית. תפחית ימים לא יודעת. אבל תשאיר קבוע. מצידי תרד לפעם בשבוע אבל שנדע...הרעיון של מתי שאראה אעלה הודעות וכשיהיה לי זמן אענה. מאבד מכל היחודיות שלך ושל הפורום ההודעה הקבועה ליציאה למנוחה או לסופ"ש.. כאילו נשמע שאתה רוצה לשנות את זה ולא רק להפחית..אז נקודה למחבה..ובהחלט מבינה אותך. מה שתחליט!

בוקר אור שבוע טוב, הנה קצת לפני צאתי לעבודה מנסה להבין שנפתח השבוע. גם לתת אות. רשמתי הודעה כתגובה למיכל - היו אלה אסוציאציות המשך, ולא רציתי לנתק מההקשר. אבל מוזמנים להצטרף ולהמשיך כאן בעץ, אם רוצים. עייפה ופוחדת. הגעתי למצב חולי לא טוב ממש. ננסה לרפא קצת. אודי - מניחה שתראה - רשמתי לך תגובה ראשונית לרעיון שהעלית. שבוע טוב, סוריקטה

בוקר טוב יקרה, קראתי אותך..לנוע בין גילאים זה בול אני!!! וואו.

סוריקטה יפה שלי שבוע טוב ומבורך מלא אור ושמחת חיים אולי גמני אשמה שיש פחות תנועה כאן מפני שקשה לי לקרא ולכתוב כל הזמן מתקנת את הטעויות בכתיבה שלי מה שגורר אותי לאמץ את העינים מעבר ליכולות שלי ולך אודי מה שכתבת למטה יותר על ההגעה שלך ...אל תרחיק לכת מעבר למה שכבר רחוק מפני שגם אם קשה לי אני נכנסת כל יום לקרא וחשוב לי מאוד הכניסה שלך לכאן וגם הפודקסט שלך.. ולסיום אומר לכולן וגם לך אודי אמש הילדים והנכדים חגגו לי יום הולדת מקסים וחגיגי היה כייף ואני הכי זקנה מכולכן כאן 😃😃😃😃😃😃😃 וברור שלא אומר את גילי כי נשים לא מגלות את גילן..פעם ראשונה שהתיחסתי לזה שאני אשה ולא משו אחר אז כנראה שהגיל גם עושה את שלו מקווה שההודעה לא תיכנס בסגירה חטולית

הי חטולית, נעים לשמוע על ההתכנסות המשפחתית הנעימה לכבוד יום הולדתך. עצוב הקושי עם הכאבים והעיניים. אני אישה (לדקלם את זה יודעת) וכן מגלה בקלות את גילי הכרונולוגי בין בני אדם שאני מכירה. וגם כבר נראית כמו סבתא. ברכות ליום ההולדת - שתהיינה הקלות במידת הניתן, ושתרבה שהייה בחברה שמרימה אצלך אנרגיות. לילה טוב, (כן, בוקר, אני יודעת) סוריקטה

אני בן 64 שנה, רווק ובלא צאצאים. האם תוכל בבקשה לומר לי כיצד מוגדרות במקצועך 3 התופעות שלהלן? א. בגיל 15 חוויתי תחושת "דיזיניס/ריחוף" למשך שנה, (שלא פגעה בקואורדינציה וכד') + תחושה שביני ולבין סביבתי מפריד קיר זכוכית שקופה ועבה, אך שאינו מונע אינטראקציה עם הסביבה ואנשים, אבל היה קיים בתחושה. ב. בשנים האחרונות, אני מביט בתינוקות וחש אהבה אבהית/סבאית עצומה כלפיהם, ויחד עם זאת אני חש ברחמים עליהם מפאת הכאב והצער המצפה להם בחיים, כמו נטישת בת/בן זוג ואובדן יקיריהם. ג. אני מביט בזקנים וזקנות, ורואה אותם בדמיוני כילדים קטנים ותינוקות כי ברור לי שבכל אחד מהם/ן קיים התינוק והילד הקטן שהיו, ואני חש כלפיהם באהבה אבהית גם כן. ברור לי שמדובר במידע טכני ולא באבחון, אז אנא הרגש חופשי להשיב את שאתה חושב שיש להשיב. בתודה גדולה ובברכה.

תודה רבה אודי.

יצא לנו להפגש במקרה מחוץ לטיפול, והשיחה התארכה. לכן השאלה הזו צצה

אודי יקר, וואו...מובן. אך עצם העלאת הרעיון יקים אנשים לתחייה פה🤣 טוב, נו. תהליך כמובן. גם פעם היית עונה כל יום הפעם רק לקראת הסגירה וכו'. אתה מחנך אותנו להיות פחות ופחות תלויים....ולהתרגל לתהליך הפרידה ממך.. מעניין🤔

קראתי אותך ברגע הראשון ממש נבהלתי שינוי לא בא לי אף פעם בקלות בטח לא בתקופות עמוסות כמו עכשיו אבל אני סומכת עלייך מה שנכון לך ולמקום כאן ברור לי שאתה רוצה בטובה סליחה ממך ומכולם שאני ככה דוממת משהו בי נשבר נשבר חזק מידי אני מכונסת פנימה מתקשה לתת מקום למחשבות /רגשות ימים עמוסים רגשית ובפיזית ולא תמיד המרחב הוירטואלי מאפשר שיתוף אבל אני כאן בעיקר בימים של סגירה להרגיש את הבטחון הזה שבקבוע בהודעה שלך אז בכל מקרה תודה

הי אודי, התרגשתי מאד שיזמת והעלית נושא למחשבה - גם אם הנושא מעורר, לפחות אצלי, חרדות. חשבתי הרבה. כל מיני קולות לכל מיני כיוונים. אחד מהם - נראה לי אישית, עבורי, שלא אצליח לעמוד בעוד ניסיון לשינוי במתכונת שקשורה לאזורי הנפש. למרות שכנראה, במקביל, גם מאד מחפשת כזה. מזכירה ששרויה בתחושה חזקה וממיתה, תחושה שויתרו עליי. עדיין לא מבינה ועמכם הסליחה. אשמח לשמוע איך אתה מרגיש מכיוונך, אם תרצה לשתף. ומקווה שגם אחרים יענו. שבוע טוב, אולי תהיינה מילים נוספות בהמשך, סוריקטה

מיכל - חח גם אני דמיינתי שכל מיני דמויות ירימו ראש בהישמע רעיון כפי שאודי הציע. אם מדברים על גמילה - אצלי כנראה פחות הולך, לצערי. ממשיכה עדיין לחשוב, בשונה ממה שהובע כאן בעבר, שהקבוצה לא צמחה באמת. מי שצמח עבר הלאה ולא כאן. ולרוב, נותרים החלקים שפחות מצליחים לצמוח. אולי הקבוצה מתנוונת. מתייאשת. מיצתה. המושג בו אתן משתמשות אביב ומיכל 'סגירה' - נשמע לי ממש מפחיד. עבורי הוא בום. בום גדול. ובכלל לא מרגיע. להיפך. איני נמצאת בזמן אמת כאן, אלא לרוב, רק למחרת היום. והחוויה שלי היא פספוס והיעדר סנכרון. יאללה בי, סוריקטה המוזרה

היי אודי קודם כל רוצה להודות לך על הפורום ועל נוכחות שלך כאן במשך שנים רבות. אני פחות נעזרת בפורום לאחרונה כי אני זקוקה ליותר החזקה- ההמתנה לתגובה אחרי שאני משתפת כרגע גורמת לי להרגיש חרדה לכן פחות כותבת. ינשופים

כי גם הם שם - לכאורה אני כבר לא צריכה ונראה שלא כזה חשוב וסתם ולא תורם ובזבוז משאבים. וגם תעשו מה שאתם רוצים. הרי אתם יודעים היטב את עבודתכם ואתם רואים היכן שאני עיוורת. וגם - הלוואי שייסתיים הסיוט הזה של המגע עם המציאות. בפועל, במרחק זמן ולאור הניסיון האמיתי (בטיפול, למשל) - האזור הכי חולה, ואולי הפחות נגיש, לא מודע, מדבר דרך מצב הרוח והגוף. מדבר אנושות וזועק. פרידות מתרחשות בסופו של דבר, זו דרכו של עולם, לדקלם יודעת היטב. אך משהו מסרב להאמין. שהזמן חולף, שיש השתנות. שיש הלאה. סוריקטה והמצבה

אודי יקר, האמת שהיתה לי תחושה שעומד לחול שינוי ובכל פעם שהפורום נדם חשבתי שתרצה לסגור אותו. התחושה שלי היא שתהליך של שינוי כזה יוביל לסגירה מלאה. למרות שאני אולי פחות משתפת, מרגישה שהסגירה של הקבוצה תהיה לי קשה. פרידות הן לא דבר קל, זה נכון, אבל מי אמר שחייבים להיפרד... תודה שאתה שירה

קראתי אותך למטה...נו, מה אומר??? אכן עבודה עם ילדים משאירה אותנו צעירים. אך לאחרונה גיליתי פריצת דיסק חדשה בגב עליון..היה לי בגב תחתון..ועכשיו כאב בידיים..נו. הגיל... אבל בנשמה אני ילדה😁זה נכון...לטוב וגם לפחות טוב... מקווה שאוכל קצת לנוח. חבל שלך אין כמונינחופש בקיץ. דווקא אז זקוקים לך יותר נראה לי. עבודה קשה אך עם סיפוק אדיררררר. קיץ נעים ובריא! ומחמאות תמיד נראו לי ריקות מתוכן..אך לאחר הטיפול קורה ש.לעיתים זה לא כך...מקווה שמחמאות יחדרו יותר. גם עבורך וגם עבורי..שנאמין שאנחנו מקסימות וטובות ללא תנאים..אהבה ללא תנאי.....

הי מיכל יקרה, כתבתי לך בחמישי ומחקתי. ואז בשישי ושוב ושוב. בפועל היה יוצא שלכאורה לא הגבתי ויצטרף לפעילות הדלילה כאן. את ההודעה הראשונה שמרתי לי בצד, אם כך, אחזור אליה וגם קצת אוסיף ממה שצף בראש עכשיו - לדעתי, היכולת לשייט בין הגילים היא תכונה שלרוב מתאימה לטיפול בקטנטנים. והתכונה הזאת היא משהו שאיכשהו קיימת בנו מלכתחילה ויכולה להשתלב בעיסוקנו. מעניין שאני שומעת המון בסביבתי על מטפלות שמשהו כנראה גדול עליהן בתקופה זו והן חוות תסמינים גופניים ורפואיים לא פשוטים. חזרנו לקרבה חברתית וילדים רבים חולים בתדירות גבוהה. כשהקטנטנים חולים הטיפול מורכב יותר, ואולי מתיש יותר, ואולי לכן גם מקשה עלינו, המטפלות, מהרגיל. מחשבה. את יודעת, גם לי יש נטייה לומר הגיל. אבל זה לא רק. אני במצב יחסית טוב לגילי (ומבוגרת ממך ככל שהבנתי). מאד רוצה להאמין שלפעמים אפשר לשמר משהו בתרגילים, פיזיותרפיה. הקטנת עומס. חלוקה מאוזנת יותר בין נתינה וקבלה. אבל, מן הסתם, צריך מוטיבציה. שיתוף פעולה. אכן, אין לי חופש בקיץ. לחלוטין לא. ונכון, הורים רבים הכי מבקשים סיוע בתקופה הזאת. בגלל הקורונה גם היה לי פחות חופש במהלך השנה. העבודה שלי היא עם ממש קטנטנים, מגיל חודשים ספורים ועד לגן. שנים בהן הקטנטנים גדלים בתאוצה. ולגדול זה כל כך כואב. מאד קשה. היו תקופות שהבנתי את המחמאות, התפדחתי, אבל הבנתי. עכשיו משהו קרה והשתבש. עדיין לא מצליחה להבין. לא זו בלבד, אלא שמשהו בפנים הודף מאד את המחמאות על היותי טובה ובגלוי. כתבתי עליי, אבל כך גם מציעה לך ולאחרות שקוראות כאן כיווני מחשבה, שנקווה שיהיו גלויים ולא רק מאחורי המסך. ייתכן שבשנה הבאה תהיה לי אפשרות לעבוד פחות במשך מספר חודשים. מצד אחד הקלה בעומס. מצד שני - שינוי וגם פחות הכנסה. אצטרך לחשוב. לפחות תשע שנים ברצף בפול כוחות, ועכשיו גם אני אומר - הגיל... את המטפל, שחשב כל כך שסיום הטיפול הוא הדבר, אפגוש, כנראה, ואצטרך לנסות להבין. זה ייקח זמן. כנראה הרבה זמן. מפחיד מאד וכמו שכאן בפורום, לפחות להרגשתי, לא באמת חוזר להיות כמו שפעם. בינתיים, סוריקטה

אנימחושבת שאוכל להאמין גם ברגע שקצת יותר אאמין בעצמי .. אבל גם כאילו מחכה לאישור של הממונים עליי שהם יגידו לי מה שמעו. ולא יתעלמו כאילו אני אוויר..... אין הערכה מלמעלה...משרד החינוך לא מעריך עובדים מצטיינים אלא להפך..זה כאילו יוצר רעש במערכת. מבין???? וגם לעולם לא יתנו בונוס או יקדמו בשל עבודה טובה..אז למה שישקיעו אם לא מתגמלים??? אז יש גרועות ויד טובות עם אותו יחס..ולפעמים אפילו מי שטובה יוצרת בעיה.. אני יוצרת בעיה בכך שהורים עושים רעש גם אם הוא חיובי...טמטום שלי ושל המערכת יחדיו.

מיכלי מאמי לצערנו שום מערכת לא ממש מעריכה את העובדים והם נשארים מתוסכלים מהכל אני קוראת על כל בהמון מקומות ואין לי לצערי מילים טובות שיעודדות אותך על מה שקורה לא תמיד אפשר לקבל קידום בעבודה או הערכה שאותה רוצים לקבל...יקבלו צריך לחכות לראות מה תעשה הממשלה החדשה לגבי העינין חיבוק .חטולית

שלום, רציתי לדעת האם אפשרי לשמור על קשר חברי עם הפסיכולוג לאחר סיום טיפול, וכשברור לשני הצדדים שלא יהיה המשך לטיפול? האם נדרשת תקופת צינון? כמה זמן? תודה רבה!

היי לא מבינה לשם מה צריך להשאר בקשר חברי עם איש מקצוע כשהטיפול הסתיים גם לא יודעת אם הוא יסכים מוזר לי הדבר ולדעתי עליך להמשיך הלאה בדרכך לאחר הסיום בהצלחה חטולית

נפגשנו במקרה מחוץ לטיפול לאחר זמן רב שלא התראנו, והשיחה התארכה ואז חשבתי לעצמי- למה לא בעצם

גם אני.. אמממ כזה. לא יודעת איך לפנות פתאום אלייך.. האם לעולם אקטר?? האם זה אופי של לראות את הרע? משהו מאוד מוזר קורה אצלי...מצד אחד אני צריכה לשמוח שככה קורה..מצד שני אני ממש בלחץ וקשה לי הצלחה שהיא מורגשת מזוייפת. יודעת שזה לא מובן... כל חיי רציתי להיות מוערכת, שיאהבו אותי שיראו כמה אני טובה/ מוכשרת...עכשיו כזה קורה זה מרגיש רע. אולי לא אמיתי...מזוייף. לא יודעת להסביר את התופעה הזאת... לא טוב אני מקטרת ..טוב אני מקטרת.כאילו מה יש לי??????? אודי, אני מרגישה גם שההערכה הזו היא מעין זיוףףף...ושל אינטרסים! ושהגיעה על חשבון האחר...אוףףףףףףףףףף אני לא מובנת גם לי. סליחה :(

הי מיכל טובה, אשתף, כפי שכבר כתבתי, שלרוב ובמיוחד לאחרונה, גם אני איני מאמינה למחמאות. איני מאמינה, משום שאני יודעת ומכירה את החלקים התוקפניים שבי. מה ש'הם' (הסביבה) לא רואים. המרכאות היא משום שסביר שמדובר בהשלכה. מתי משהו מהחוץ כן חודר פנימה בטוב? כאשר מצליחה לראות את עצמי כשלם וכחמודה, ולא (אפרופו שלמה, שדיבר כאן על הנרקיסיזם) רק טוב מושלם שמקריב ומבטל את עצמו וצרכיו למען הזולת והסביבה. לאחרונה אני בעומס יתר (המטפל שלי היה קורא לזה מזוכיזם - עובדת קשה מידי עד מידי ביטול עצמי). עזרת לי בכיווני מחשבות. הנה מחמאה אמיתית לך. וגם תודה. השקט כאן איכשהו סוגר. אני מאמינה שחוטים מקשרים קטנים כאלה פותחים המשכיות. מאד יפה בעיניי. שיהיו ימים נעימים לנו. אעיד על עצמי שאני מנסה איכשהו להקטין מעמסות משמעותית. ממש לא מתאימים לי כאבי מפרקים עוצמתיים כל כך. נו, אז אהיה אולי פחות שרירית. מותר כבר בגילנו... אני צוחקת. מאמינה שבנות כשכמותנו נשארות 'ללא גיל' ויש בזה קסם. הי לך מחמאה מחממת ומרככת לב נוספת. לפחות כך אני מבינה אותה. כוונותיי טובות.עבודה עם ילדים היא מיוחדת במינה, ואכן דורשת מאמץ ניכר, למרות שהתמורה הכלכלית בה נמוכה למדי יחסית, ויש אנשים שיודעים היטב להעריכה. מידי שנה אני תוהה האם אני ממשיכה בכיוון הן בגלל העומס, ובמיוחד בחודשי הקיץ המאד חמים ומתישים, והן מסיבות כלכליות וגם משום שהפרידות הן כזה אבל (e) עבורי. אין לי כיוון הסבה בשלב זה. מnש שמחה שכתבת. חיכיתי לך. שלך, סוריקטה

אני גאוותן... אולי הבן אדם הכי גאוותן בעולם... ואני צריך להזכיר את זה לעצמי בכל רגע... כי ברגע שאני אפסיק להזכיר את זה לעצמי... אני אתחיל לתרץ, להתחמק ולישפוט את עצמי לקולה.... אני צריך לקחת אחריות על המעשים שלי... למרות שאני מרגיש שזה ממש לא באשמתי... הרבה דברים שקורים הם כנראה כן באשמתי... וזה כואב להודות בזה... ממש כואב..... אבל זאת הדרך היחידה להתקדם אל עבר משהו בחיי.... החיים שלי דפוקים... וזה באשמתי.... אני צריך לקחת אחריות על הטעויות שעשיתי בחיי.... על הטעויות שהובילו אותי אל עבר המקום שאני בו עכשיו.... לא מסוגל לקבל ביקורת.... מלא במחשבות אלימות, מיניות, סדיסטיות וחולניות.... מרגיש שאף אחד לא יכול להבין אותי.... שאני מיוחד... אני לא!!!!!!!...... אני לא...!!!!!!!!!.......... זה כואב להודות בזה!!!!! זה מרגיש כמו אגרוף בבטן..... זה מרגיש כמו נבוט לפנים.... כמו מראה שמראה אותי בכל הכיעור שלי... ויש הרבה כיעור.... אני נרקיסיסט ברמה הכי מקסימאלית שקיימת..... אני חושב שאני "אמפתי", "רגיש" , "מיוחד" וכשמישהו אומר לי שאני לא אני זועם..... יעני איך מישהו מעיז לחלוק על זה שאני מיוחד....... מושלם..... רגיש..... טוב לב...... קדוש...... מזויף!!!!!!!..... המסיכה הזאת שיש לי על הפנים מציקה לי!!!! אבל אני לא יודע איך להוציא אותה!!!..... אני מפחד ממה שעשיתי לאחרים.... אני מת מיפחד ממה שמסתתר מאחורי המסיכה הנרקיסיטית שלי..... אני מרגיש שהדבר היחיד שמעניין אותי זה מה אחרים חושבים עלי.... ואלי זאת הסיבה שבגללה אני מרגיש כל-כך מנותק.... ואני חייב לקבל את עצמי.... כי אם לא אקבל את עצמי, איך לעזאזל אוכל להשתפר?!!! כל מה שאוכל לעשות זה להדחיק את עצמי. לבקר, לישפוט, לשנוא.... לדחוק את כל מה שאני לאיזו מגירה באחורי הראש!!!! להשים עוד מסיכה על זאת שכבר קיימת.... מסיכת שינאה מתחת למסיכה של נרקיסיסט... אני לא מרגיש חיי בכלל... אני כל-כך עסוק בלהיראות מושלם.... שאני כבר לא חיי יותר... אני סובל!!!, ואני לא יודע איך לעלות למעלה.... יש לי חלום להיות אנימטור, ואני אגשים אותו בכל מחיר.... אני מאמין שאם ארצה משהו אוכל להשיג אותו ואני יודע שזאת מחשבה נרקיסיסטית, אבל היא מחשבה מלאת תיקווה.... אז אני שומר אותה!! לא מעניין אותי אם היא נרקיסיסטית, אני חושב שהיא מחשבה טובה.. יש לי בעיות נפשיות... אני מלא זעם, כעס ,טירוף.... אני הומוסקסואל... ואני במשפחה דתייה ככה שאני לא יכול בכלל לצאת מהארון!!! אני יודע שזה מפוזר... אני מרגיש עירפול וסחרחורות כל היום, סליחה על זה

היי שלום לך האם נפגעת מינית בעברך בהיותך צעיר ? מבינה את התסכולים שלך לצאת מהארון בגלל היותך מבית דתי אך כיום אצל המון גברים ..כן יוצאים מהארון ופונים לחיים אחרים גם בלי לצאת מהדת מבינה שזה מפחיד אותך כי ..מה תעשה אחר כך ?? אולי יש לך את הפתרון שבו נמצא החלום שלך להיות אנימטור? לדעתי יכול לשנות את כל החיים שלך גם בלי לצאת מהדת... ועל כל השאר ..לדעתי הצנועה..לך לטיפול שיעזרו לך לעשות סדר בכל מה שקורה לך וכל מה שכבר קרה לך בעבר אולי שם תוכל להוריד מסכה ולמצוא את מי שאתה באמת וטיפול בהחלט יעזור החלטות לא פשוטות אך יעזור לך לקחת אחריות .. בהצלחה חטולית

ברוך הבא, לכולנו פה יש חלקים נרקיסיטיים, לא מפחיד אותנו :-) ומי בכלל החליט שזה מה שאתה כולך (?) החלום להיות אנימטור מקסים בעיניי. הלוואי ותוכל להגשים. להיות הומוסקסואל במשפחה דתית - נשמע כמו סבך רציני ובעיה מצערת מאד. ואולי לא במקרה רשמת את ההודעה בחודש הגאווה. נשמע שהכאב שלך מייסר מאד מאד. כועסת ונעצבת איתך על שאינך משוחרר להיות מי שאתה. שלם ולא מושלם. סוריקטה

מה שמבאס זה שבדקתי, ויש המון מאמרים שאומרים שנרקיסיסט לא באמת יכול להשתנות, שהוא נידון להיות במערכות יחסים רעילות לנצח, ושצריך ליברוח מימני. זה ממש מדכא אותי.

הי, שלום לקוראים. הנני כאן. איכשהו תמוה לי. כאילו נעלמו המילים. ונעלם לי גם כאן, ושם. וזה מכבר נעלמה תחושת הבית, בראש. הייתה גמישות ועתה קפוא כאבן. אולי היו משאלות וכעת כאילו ויתרתי עליהן ואיני זוכרת לגשת. נכנסתי על עיוור ובכל זאת קצת הרבה כתבתי. אגב עיוורון - אנשים רואים אותי כל היום בעבודה. עדים רבים רבים. נדמה שכך אני בוחרת בדיוק מסיבה זו. העדים. ולעתים קרובות משמיעים מחמאות של ממש, מעוניינים בפרטיי. ולא מאמינה להם. תחושת מפלצת-העל שאני והיותי בלתי ראויה ונדונה לעונש כבד -- מנצחת. היו לי כאבים עזים בסופ"ש שעבר. מפחידים אפילו. ויש תור לרופא, אך כרגיל, הם נשכחים אם קיים תור. רשמתי לי. אבל ארגיש שזו אינה האמת כשאספר. בלוף שכואב. את בסדר. לא מאמינה לי. כך גם בנפש. והכאבים - הקול בראש חוזר וטוען שהם משהו שגרמתי לי בעצמי. במזוכיזם ובסגפנות שלי. זה ייתכן. אבל אם זה זה - אפשר להבין מדוע החרשתי. מבולבלת - כך גם יצא הטקסט. סופשבוע עמוס. כתמיד. רצף ללא מנוחה. ללא איסוף כוחות. ואולי כן מנוחה, בכל זאת שבת, שהיא אחרת לחלוטין מימים אחרים. ובעיקר שבורה. אבל אסור לדעת. שלכם, סוריקטה

סןריקטה יקרה, הנה נשמעו המילים רהוטות ונוגעות כתמיד... המקום הזה שלא יאמינן לי שאני לא מאמינה לעצמי כל כך מוכר.... מקווה שתנוחי בסוף השבוע ושתרגישי טוב. איתך שירה

יפה שלי כמה טוב שאת כאן ומצטרפת להרגשתך של אילמות ועילמות.. מאוד קשה לאחרונה אך תודה רבה לך יפה שלי שנכנסת וכתבת לי תגובה על הכאבים שלי.. היום שוב קיבלתי זריקה וכעת שוב שוכבת מקווה שהרגשתך תשתפר בקרוב ...ותוכלי בשבת הזו לנוח לאגור כוחות ולאזן את הגוף והנפש בעיות ראיה שוב משבשות לי את הקריאה והכתיבה אז לא מסוגלת להאריך חיבוק עד אליך חטולית

הי, קצת מצטערת שפתחתי את העץ, וגם שרושמת עכשיו. ובכל זאת עדכון קל - סוף השבוע היה מאד לא טוב. חוסר יכולת לאכול ולשתות וגם לזוז. הקיפאון מחמיר. נו, מה אתם אשמים בכלל וצריכים את זה על הראש. יש משאלות שאולי היה טוב לו היו מגלים אותן, למרות שהן לא ריאליות כבר, ויש כאלה, שכנראה, ויתרנו. עצוב. לפעמים מרגיז אותי שמקווים שמשהו יקרה אחרי ששנים ארוכות זה פשוט לא. אולי אני באמת לא יכולה ולא רק 'מראה לכם'? להתראות, סוריקטה

מה עושים במקרה שאדם זקוק לעזרה יש התפרצויות זעם ובכי אבל מסרב בכל תוקף ומאיים לברוח?(מעל 18, לא מסוכן) העובדת סוציאלית אומרת שצריך להביאו(זאת לא אופציה)

הי אודי וכולן, אולי זה המעבר בין תקופת הסגרים לסוג של חופש, אולי הכל מבולבל וכלום לא ברור. המציאות הישנה-חדשה שחזרה לא פשוטה לי אחרי תקופה ארוכה שאיפשרה ונירמלה הסתגרות. לא נעים להודות בזה לפעמים אבל זו התחושה, געגוע לשקט ולמקצב האיטי והמנומנם, משהו גדול קורה ולא רק אצלי חא בסדר. מזמינה אתכם.ן לשתף בחזרה לשיגרה ואם לא מתאים אז רק להגיד שלום כדי שהעץ יתמלא והמקום ירגיש חי? אודי סוריקטה חטולית אביב רוני במבי חנה מיכל ינשוף וכל מי שלא נקבתי בשמו אבל מגיח לעתים. שלכם שירה

הי שירה, בחצי השנה הראשונה לעידן הקורונה יכולתי למצוא משהו מתאים לשכמותי. הצמצום והסגפנות והבדידות הם חיי. אמרתי בזמנו על התקופה שהכל כאילו אותו דבר ושום דבר לא אותו דבר. המוזר היה שפתאום אנשים 'רגילים' נכנסים לאותה משבצת מוכרת לנו. 'רגע רגע' - זו המשבצת 'שלי' :-) ואני בלב - מה זה קורונה, אין לכם מושג מה עבר אי אז שם בחיים, כל ההומלסיות וההתקפות וזה. עכשיו זו עוד נחשבת תקופה יחסית טובה. זה מה שיצא לי לרשום. והנה אמרתי שלום. ובעיקר טוב שכתבת. טוב שהדלקת ניצוץ של אנרגית חמימות. ראיתי גם למטה. ראיתי. לילה טוב, סוריקטה

היי שירה יקרה. התלבטתי אם לענות...אני עוברת הרבה ולא ממש,רוצה לשתף אולי בהודעה נפרדת..אולי ביום אחר. ?????(סליחה)(משתפת בטיפול)קשה לי מאוד מאוד ומחכה לחופששששש. מאמינה שהשקט יופר עוד מעט... ואולי קשור ליציאה של אודי לכנס? למרות שלא בטוח...

אני מניחה שיש המון במה שאמרת בין היציאות מהסגר האחד לשני בין הורדת מסכות ולהתחיל לנשום..היה חונק מידי תקופה כזו ארוכה.. ושוב חוזרים למסכות.. אני פשוט לא במים שלי כואבת וחנוקה ממש כך היי מתוקה שאת כמה טוב שאת כאן .. חטולית

אני כבר שנים נורא לחוצה מהעניין הכלכלי. בפועל אנחנו תמיד בסדר (אני נשואה עם ילדים). אנחנו גרים בבית של ההורים שכרגע אין לזה תאריך תפוגה, מבחינתם שנשאר. ומשלמים משכנתא על דירה אחרת שקנינו. אבל זה לא קל לי להיות תלויה. וזה יושב עליי. בעצם בפועל ההכנסות שלנו לא תואמות את ההוצאות שלנו לוליא המגורים בבית הזה. היו שנים שעבדתי יותר, וכיום אני עובדת רק משרה מאוד מאוד חלקית חלק מהשבוע בשכר די נמוך (למרות שיש לי תואר והכשרה למשהו אחר) העבודה הזו נוחה וקלה וקרובה מאוד לבית. אבל כל הזמן אני בלחץ מה יהיה הלאה. ומליאה בתחושה שאני לא מסוגלת לעבוד יותר מזה. לא יותר שעות ולא משהו מורכב יותר עם יותר אחריות. אבל ככה המשכורת שלי נשארת זעומה. בעלי מרוויח בסדר גמור, אבל זה לא יכול לחפות על זה שאני בקושי עובדת. אני חיה שנים בתחושה של חוסר מסוגלות. עבדתי בעבר יותר שעות בעבודות שהרווחתי בהן יותר. והיה לי כל כך קשה במשך השנים בעבודות האלה, שבסוף החלטתי לעזוב. ולקח לי הרבה זמן להתאושש מזה שהכרחתי את עצמי לעבוד כך במשך שנים. ולקח לי זמן לחזור לעבוד בכלל. הרגשתי כל כך חסרת יכולת. אז נשארתי הרבה עם הקטן שלי בבית עד שהלך לגן. ואז מצאתי את העבודה הזו. זה אישיו שמלווה אותי כבר שנים. כבר הייתי בטיפול על הנושא וגם בכמה סדנאות והדרכות העצמה ועוד . הטיפול והסדנאות עזרו בנושאים אחרים, בזוגיות, עם הילדים בהרגשה הכללית. אבל הנושא של הקשיים האלה בעבודה ועם זה שאני בקושי מרוויחה כסף, נשאר. ואני לא בטוחה איך להמשיך הלאה. מתביישת בזה מאוד מאוד. וזה משפיע עליי גם חברתית, כי אני מתביישת שאני בקושי עובדת. כשכולם סביבי עובדות. רציתי לפרוק קצת בפני אנשים אמיתיים ולא רק בפני עצמי (פורקת לפעמים על דף את הדברים)

היי, אתחיל בכך שאני מודעת שזה לא המקום ויש לפנות לעזרה חיצונית וכך גם יהיה אבל רציתי להבין עם מה אני מתמודדת כאן אח שלי חווה קשים הוא לא מפסיק לדבר ולחזור על אותם הדברים בצורות שונות(לא עבר אירוע טראומתי אבל כן עולים לו דברים מהעבר שהוא הדחיק כמו ההשפעה של ההורים שלי הם גידלו אותנו בצורה מיושנת (לא הייתה שום אלימות) הם פשוט מאוד מגבילים ורוצים שנהיה ״ילדים טובים״ הצעתי לו לעשות כמוני ולא לתת להם יותר מדי כוח עליו ופשוט להגביל את האינטראקציה איתם. זה מרגיש כאילו הוא מחפש את החיבה והאישור שלהם למרות שיש טיפה זלזול ביחס שלהם כלפיו ולפעמיים גם קצת אלימות מילולית מצידם הוא ממשיך ולתת להם הזדמנויות (אבל אני מבינה שכל אחד פועל אחרת) יש לו גם כל מיני אכזבות מחברים שהתבררו כלא באמת חברים ויותר נצלנים וכל המחשבות האלה מטרידות אותו והוא וכבר לא אוכל ויושן כבר כמה ימים מין חסר מנוחה והוא פשוט לא מפסיק לחזור על עצמו זה התחיל להגיע למצב שמה שהוא אומר חסר הגיון ואי אפשר לדבר איתו ואם מגיבים(בטוב) הוא עונה באגרסיביות כאילו באים לרעתו. מה זה מה שקורה לו? ואיך אני יכולה לגשת אליו ולדבר איתו בצורה שתעזור לו?הוא אומר שאין לו מה להפסיד כבר

מה עושים במקרה שהאדם מסרב בכל תוקף לעזרה ומאיים שיברח?

אודי- איך יודעים מתי לסיים טיפול?אני בדיכאון אבל מטופלת בכדורים. יש נפילות, אבל פחות עמוקות וארוכות מפעם ואני מתלבטת אם לא הגיע הזמן לנסות קצת לבד... בעיקרון תמיד אמרו לי שבמצב שלי צריך להיות בטיפול כל הזמן....

היי רוני לא יודעת מי אמר לך שבמצבך ( לא יודעת בדיוק מהו ) ..שצריך להיות בטיפול כל הזמן.. ומה זה בדיוק אומר כל הזמן ? אני חושבת שכדאי להתייעץ עם המטפלת שלך על מצבך כעת ולשמוע מה תגיד לך חטולית

הי רוני, שקט (ואולי גם כל כך) גם אצלי. אין לי תשובה מתאימה, ואולי גם אין כזאת - בכל אופן אומר לגביי מניסיוני - לבד - לא בטוחה. כלומר, לפעמים יש אנשים שמרגישים שיודעים לזהות מתי הם יכולים לזרום עם רעיון כזה, אבל - הייתי ממליצה תמיד לשתף את הרופא ואת המטפל בשיחות בכוונה ובתהליך. גמילות מכדורים נוגדי דיכאון היו לי. על דעת הרופא. נו, אולי כי אני פחות יוזמת, היעדר מנוע, אולי. וגם, כנראה, לרוב או תמיד מרגישה שהעיתוי לא מתאים. מאד לא מתאים. הרופא שלי פחות אוהב שלוקחים תרופה ספציפית מסוג זה באופן מתמשך לשנים. יש סיבות מגוונות שפחות ממליצות להיות עד אין קץ, וגם נכתב עליהן. אחת מהן היא פיתוח עמידות בפני תרופות נוגדות דיכאון, נוספת היא נזקים לכבד, ללב ולמערכות שונות בגוף וועוד. אפשר לעבור לתרופות אחרות, אפשר גם להתחיל מחדש. וכמו שאומרים תמיד - מסתכלים על כף המאזניים של נזק מול תועלת פר אדם ובתקופה בה הוא שרוי. לא משחקים כאן. אם מסוכן מידי - אז לא. הגמילה אצלי ארכה כמעט שנה והייתה קשה מאד. מי שרושם לי את התרופות מעיד על עצמו שאינו חזק בתחום ומציע מעבר לרופא/ה אחר/ת. לי המעבר מורכב. בינתיים אני כן נעזרת בתרופות מסוימות כדי להצליח לישון קצת בלילה. בנוסף - איש השיחות שהיה לי גם חושב שלטיפולים נפשיים בשיחות צריך להיות סיום ופרידה. וכה נעשה אצלי. גם סוג של באופן חד צדדי להרגשתי. ונאמר עליה - אמיץ. וגם, כפי שרשמתי קודם, ההרגשה שלי היא, שהעיתוי מאד לא מתאים והתגובה שלי, בינתיים, כבר חצי שנה, נוראית למדי. אז בסיכום - רשמתי המון מילים - והכי מתחשק לי לכתוב - אין לי מילים. אפרופו שקט. אני כן חושבת (מפנטזת) שבאופן מסוים חלקנו צריכים 'להיות בטיפול כל הזמן'. במיוחד מי שחסר לו אובייקט פנימי מטפל / חומל. משהו ירגיש שמטפל בנו תמיד בדרך כזאת או אחרת. מחשבות בוקר, וואו, צריכה כמעט לצאת לעבודה. סוריקטה

לא מספיקה לי מחלת הפיברומיאלגיה שלי שקורעת אותי מכאבים 24/7 .. בנוסף כבר למעלה משבועיים כאבי תופת של הגב התחתון מעצם הזנב עד אמצע הגב ובתוספת היום שכבר חשבתי שהנה רק טיפונת מתחיל משהו לעזוב..נפל לי מהיד משו קטן ומתוך אינסטינקט התכופפתי להרים..עכשיו גם האגן צורח מכאבים ואין לי עוד מה לעשות מאחר ובכל מקרה חיה עכשיו על זריקות נגד כאבים ....!! מכירות את זה ?? חטולית ו...אודי מה עם הפודקסט שהבטחת ? סליחה..

אוי חטולית, ממש לא כיף עם הכאבים המציקים האלה. הלוואי שתוכלי למצוא מחשבות מרחיבות לב, שישככו ואפילו לרגע קט קצת קצת מהכאבים. לא יודעת מה לומר. ממש לא כיף. שולחת יד מנחמת. שלך, סוריקטה

הי אודי, מה שלומך ואיך היה הכנס? תודה שהעלית כרגיל את הודעת אמצע השבןע למרות הדממה. שירה

כמה טוב לראות אותך כאן באמת היה שומם כל השבוע שעבר מקווה שהמקום יחזור לפעילות רגילה גם לי היה חסר חטולית

הי שירה, אני חושבת שעצם כתיבתו של אודי שמעידה על חזרתו והודעתו שהוא כאן הזמינה את חלקנו לשוב ולכתוב, גם אם בהיסוס. ומה שלומך? סוריקטה

תודה חטולית מצטערת לשמוע על הכאבים הקשים שאת סובלת מהם. מקןןה שהצלחת לנוח ולהתחזק קצצ בסוף השבוע. שלך שירה

הי סוריקטה, מרגישה שורדת, כל יום הוא מסע השרדות. אין שינוי תפקוד גבוה ונפש מפורקת, דיסוננס לא פשוט. תודה שירה

כיף שאתה מודיע מראש. יותר מרגיע. תודה!

אז סופרת ימים..אף פעם לא קרה שלא הגעתי לעבודה בשמחה. אני נהנית מאוד...אך יש ימים שקשה הפעם... שיגמר כבר. שאוכל לטפל בעצמי... יש לי כאבים שנובעים מהגב..וזה מתיש... ואי אפשר להעדר מהעבודה- זר לא יבין זאת. מי שלא עובד בחינוך לא מבין... ילדים זקוקים ליציבות..במיוחד השנה זה מורגש במיוחד...כנס נעים ומועיל❤

לא נושמת... מרגישה שהגוף שלי לא רגוע ולא מצליחה להרפות. מרגישה לחץ גדול בגוף

מעל שנה אני לא מצליחה להתחבר לחלקים . המטפלת אומרת שאני צריכה לרצות להתחבר ואני רוצה אבל אין שום התקדמות. הקורונה לא עזרה. ועכשיו אני חושבת לוותר ולהפסיק לרצות כי זה רק גורם ל תסכול ויותר יאווש. כבר לא יודעת מה לעשות בטיפול. בבצלחה בכנס אודי. תודה על כל התמיכה במהלך השנים

ינשופית יקרה, חושבת שכבר אמרתי - לדעתי אי אפשר בכוח. אדרבא - האילוץ יכול להגדיל את ההתנגדות. תארי לך שאני בכלל לא ידעתי שיש חלקים בתחילת הדרך. ושנה, לתפיסתי ובקצב המוכר לי, היא זמן די קצר אפילו. בחמימות, סוריקטה

אמרת שלא תהיה כאן כל השבוע האם אפשרי שתוריד עוד שיעור אחד שניים שיהיה לי במה להקשיב וללמוד עוד ? כמובן אם לא מפריע לך נסיעה טובה חטולית

בכנס בטוח יהיה מענין אשמח אם תוכל אחר כך גם לשתף.. נסיעה טובה חטולית

יישר כוח, אודי! בהצלחה. עוד שבוע. סוריקטה

בתוך האין מילים לא יודעת מה רוצה לומר אולי רק שיראו אותי או דרכי ואולי משהו או מישהו אולי קסם הלוואי קסם כבר הרבה מדי וקשה וכבד

... עד שמעזים לבקש ומחמיצים... איתך, סוריקטה