פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בחורה באמצע שנות העשרים לחייה. מאז שאני זוכרת את עצמי לא אהבתי את האופי שלי,הסיגנון שלי וכ.... כמובן שזה קשור לחוסר ביטחון,אך גם מבחינה אובייקטיבית,אני מוצאת שאני פטפטנית יתר על המידה,תלותית לעיתים קרובות מדיי,מסתגרת,מעדיפה חברה מינימלית של אנשים מאשרארועים מרוביי משתתפים,ובכלל אני חושבת שזה מהבית,כל ההתייחסות המאוד לא טבעית ליצירת קשר. אני מאוד מצחיקה ,דעתנית,מעניינת-אני מודעת לכך.אך מה שקורה זה שהתכונות שציינתי בהתחלה גורמות למערכות היחסים שלי עם אנשים לא להיות אינטימיות,יש לי ידידים וידידות רבים אך לא חברים של ממש. אני יודעת שזה טבוע בי,אני מצליחה לזמן קצר להחניק את התלותיות שלי,אואת הפטפנות,אני מצליחה לזמן קצר להרגיש שאני כן אוהבת חברת אנשים,ומרגישה בנח איתם,אך עד מהרה אני חוזרת לפטפטנות המעצבנת הזו,לתחושה שאני רוצה לבד-בלי אף אחד בבית. האם טיפול יכול לגרום לתכונות ולאופי הזה להיעלם?או לפחות לפחות בצורה משמעותית? אני רוצה להפוך את עצמי לאותם האנשים שאני כל כך מעריכה,אלו,שתמיד נעים לשוחח עימם,שמרגישים נינוחים בחברת אנשים,כאלו שחזקים רגשית,לא תלותיים. ויש לי מוטיבציה רבה לעשות כך. אני גם רוצה לטפל בתכונות רבות אחרות שלי-אי יכולת להתמיד ,פחד במה,נטייה לדיכדוך,ועצלנות מרובה מדיי בשנים האחרונות(שהיתה קיימת תמיד). האם טיפול יכול לעזור לי בכל הנ"ל? ואם כן,יש מישהו שמתמחה בנושאים הללו? תודה על תשובה. מזו שתוהה

תוהה שלום בעיקרון טיפול פסיכולוגי עוסק במה שמטריד את הפונה. אין קריטריונים או מגבלות לגבי מה לא ניתן להביא, וכל אדם מביא את עצמו עם המטען האישי שהוא נושא בחייו. את ניסית לפרק את חווית העצמי שלך למרכיבים, וזה בהחלט טבעי. עם זאת, כל מה שאת מתארת שייך בסופו של דבר לזהות העצמית שלך ולהתלבטויות שלך כיצד את רוצה להיראות ולהיתפס בעיני עצמך והסביבה. הטיפול הפסיכולוגי הוא מסגרת מתאימה לסוג התלבטויות כזה. רוב הפסיכולוגים הקליניים מתאימים לסוג כזה של טיפול. זהו בד"כ טיפול בגישה "דינמית" ודרושה תקופה של לפחות כמה חודשים של תהליך כדי להגיע לתוצאות משביעות רצון. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רק רוצה להגיד לך שאני חושב שמצאתי את הנפש התאומה שלי !!!! קראתי את המכתב שלך וכל משפט אני נגנב יותר ויותר עד כמה שאנחנו דומים אני באותו מצב כמו שלך, הפתרון הוא מסתורי ואם קיבלת תשובה אנא ממך תעבירי לי אותה !! בינתיים כל מה שאני יכול להגיד לך זה, תזרמי עם מה שאת, אל תשתני כדי להצטייר בפניי אחרים כבן אדם אחר !!! שיקבלו אותך כמו שאת בבקשה תשיבי לי הודעה

יש לי בשורות בשבילך. יש רבים רבים "כמונו". חסרי ביטחון,בעלי מודעות גדולה מדיי לכל מיני תכונות אופי שלהם,שבמקרה הן גם לא חיוביות במיוחד. אני מכירה כמה וכמה כאלה,זה מתחיל בגיל ההתבגרות,או בעצם ממתי שאנחנו זוכירם את עצמינו ונמשך הלאה. אני חושבת שבגילאי העשרים אנחנו מתחילים להתמודד עם כל המטענים שלנו,ואני רוצה להתמודד! אני לא מאמינה שאני אוכל להפוך לאדם שונה לחלוטין,חיית מסיבות,מלאת ביטחון כריזמה וכ...אבל אני רוצה לפחות להיות מוערכת יותר,להיות "בעלת אופי",אחת עם עמוד שידרה חזק,מתמידנית משקיענית מצליחנית ואני מאמינה שכך כולנו. הפיתרון שאני חושבת לנסות אותו-הוא טיפול,אין דרך אחרת,ניסיתי ספרי פסיכולוגיה למיניהם,שיחות נפש עם חברותניסיונו ביני לבין עצמי להשתנות.זה לא הולך זה טבוע בי. ולכן טיפול פסיכולוגי נראה לי הפיתרון הכי הגיוני. זה קשה מבחינה כלכלית,אבל הבעיה הזו שלנו כבר מזמן אינה בעיה משנית,היא משתלטת לי על החיים ופוגעת בכל תחום מחיי. אני מאחלת לך בהצלחה בהתמודדות שלך תהיה הדרך אשר תבחר בה! מזו שתוהה

ד"ר שלום, יש לי בעיה (די נפוצה, אני מניחה) היא בעיית החמות ומשפחת הבעל. עד לפני שנתיים שנולדה ביתנו הבכורה, הכל היה טוב ויפה ולא היו בעיות. מאז שנולדה הבת, המשפחה של בעלי פשוט לא מפסיקים להטריד אותי, בשבועות הראשונים ספגתי ביקורות על ההנקה (החלב שלי לא היה מספיק טוב לדעתם) והערות שונות אחרות. מאז הלידה אני פשוט "אלרגית" אליהם וטענותיהם התמקדו בכך שהשתניתי, שנהיתי קרה אליהם וכו' . הם לא כיבדו את בקשותיי שלא להגיע אלינו בימים הראשונים לאחר הלידה, הגיעו לא תמיד בריאים לגמרי והתנוקת נידבקה אחרי כל ביקור שלהם. אמו של בעלי "מנווטת" את כל המשפחה ובעלי קשור אליה מאוד ומושפע ממנה. היחסים ביננו ידעו מורדות ועליות במשך השנתיים האחרונות (סה"כ אנחנו בירידה). לאחרונה נולד תנוק חדש לאחותו של בעלי וה"לחץ" ירד ממני, אבל החזיר אותי להתמודד שוב עם הרגשות הטעונים שלי כלפיהם כי היולדת והתנוק זוכים ליחס של סלחנות, מכבדים את הפרטיות שלהם ואפילו מבקשים להגיע בריאים לגמרי לביקורים.(!) לאחרונה יחסי עם חמותי השתפרו אך שמעתי אותה מרכלת מאחורי גבי שאני "נודניקית". אני חושבת שלא ארצה להביא ילד נוסף לעולם, (לפחות לא עם בעלי) רק כדי שלא לעבור שוב את כל התהליך מחדש איתם. מה לעשות? איך להתמודד?

רחל שלום הבעיה עם חמותך היא בראש ובראשונה בעיה עם בעלך. חמותך היא רכיב אחד במערכת המשפחתית ומה שאני שומע מהודעתך זו בעיקר האכזבה והכעס מבעלך והעובדה שלא עמד ועומד לצידך. הערתך האחרונה מדגישה זאת במיוחד, על כך שלא תרצי להביא עוד ילד לעולם עימו. את חמותך יהיה יותר קשה לשנות. אמנם זה נחמד עם היחסים איתה ישתפרו אבל את עיקר המאמץ כדאי לכוון לבעלך. הוא צריך להבין עד כמה נפגעת מהעדר התמיכה שקיבלת ממנו. מתיאורך נשמע שקיים כיום משבר אמון משמעותי ביניכם ואם אתם רוצים לשמר את הקשר ביניכם לטווח הארוך חשוב שתתארגנו ותעשו משהו בנושא. משברים בשנה שנתיים לאחר הילד הראשון הם תופעה נפוצה וידועה. הילד "פורץ" לאינטימיות הזוגיות שהיתה קודם ויוצר שינויים במאזן. כמובן שזו גם שמחה והנאה רבה, אבל לא כדאי להתכחש גם לקשיים שהיא מביאה למערכת המשפחתית. התעלמות תביא לפגיעה מתמשכת בקשר ואולי אפילו לקריסתו. אני ממליץ שתנסי לשוחח עם בעלך בצורה ישירה אולם בזמן ואוירה שיאפשרו פתיחות ושיחה ללא תוקפנות והאשמות. יתכן שכדאי להיעזר בייעוץ זוגי לפחות לכמה מפגשים. במידה ואת מרגישה שאין לך פרטנר בשלב הזה כדאי אולי לפנות לייעוץ אישי כדי שתחליטי לאן לנתב את חייך. עם כל הכבוד לחמותך, היא לא מרכז העניין, היא רק טריגר ליחסים עם בעלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת 18 . בשנתיים אחרונות עלתה משמעותית מאוד במשקל . רוב הזמן היא בבית בלי חברות ולא יוצאת כאין לה עם מי. אוכלת הרבה וכל הזמן סביב האוכל . אני רואה שלא טוב לה. היא היתה בטיפול פסיכולוגי שהפנתה אותה לטיפול תרופתי ב SEROXAT . מזה מספר חודשים היא תחת התרופה ואין כל שינוי. אתמול היא השאירה לנו מכתב בו היא כותבת על הבעיה של אכילת יתר בלי שיש לה רצון לכך. בנתיים אין לה הקאות היא לא משתמשת בכדורים משלשלים. יש לי פחד שהיא מפתחת BULIMIA .מה דעתך ? מה הצעתך ומי המומחה בתחום זה בתודה מראש

חיים שלום אני מבין מהודעתך שבתך אינה נמצאת כיום בטיפול פסיכולוגי אלא בטיפול תרופתי בלבד. במצב שאתה מתאר יש חשיבות רבה לטיפול בשיחות. אינני רוצה לעסוק באבחנה ללא היכרות משמעותית ולכן רצוי שתפנו לגורם מקצועי המתמחה בהפרעות אכילה. במידה ובתך לא תשתף פעולה יש מקום שתפנו אתם לייעוץ. תוכלו לקבל רעיונות והצעות כיצד לנהוג עימה כדי לעזור לה לצאת ממצבה. אולי תתעניין לעיין באתר שלהלן: http://www.solgar.co.il/aviv בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הייתי רוצה להתייעץ לגבי קבלת טיפול. בעבר, קיבלתי טיפול בפסיכותרפיה (במשך שנה וחצי), עם מטפלת מצויינת. הטיפול סייע לי להבין ולהתמודד עם תחומים רבים בחיי-הייתה זו אחת ההשקעות הכי חשובות שעשיתי בעצמי עד היום. העניין הוא שאני סובלת מזה כשנתיים , ממחלה כרונית, אשר גורמה לשינוי משמעותי באורח החיים שלי ואשר השפיעה על מצבי הכלכלי, החברתי, והנפשי. ההתמודדות היומיומית עם מצב פיזי הפכפך , ובעקבותיו מצבי רוח משתנים קשה לי מאוד ואני זקוקה לטיפול אשר יסייע לי להתמודד ספציפית עם המחלה. לא ציינתי שאני בת 23 והמחלה שאני סובלת ממנה היא מחלת מעיים שנקראת כוליטיס. אני מעוניינת לדעת האם יש מטפלים המתמחים בנושא זה ואם כן-כיצד אוכל להגיע אליהם (אולי קבוצת תמיכה?). תודה מראש, גל

גל שלום ראשית, אם היית בטיפול מוצלח אולי כדאי לחזור למטפלת המוכרת ולהתייעץ איתה, ואולי אפילו לחזור לטיפול אצלה. לגבי הטיפול עצמו יש שני כיוונים עיקריים. אחד טיפול פסיכולוגי בסגנון שעברת שנוגע באופן כללי במצב הנפשי ובהתמודדות עם החיים בכלל והמחלה בפרט. טיפול מסוג אחר יכול להתמקד במחלה עצמה. כאן אחת השיטות הנפוצות היא היפנוזה, תוכלי לקרוא קצת על הנושא במאמר שכתבתי בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm כוליטיס מושפעת ממצבי לחץ ולכן חשוב שתהיי בטיפול פסיכולוגי שעשוי להפחית את השפעות המחלה בצורה ניכרת. אינני יודע היכן יש קבוצות תמיכה בנושא, נסי לגלוש בקהילות ופורומים רלוונטיים ובוודאי תמצאי המלצות מהגולשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

כשכתבתי בפעם הראשונה על בעית השינה שלי הרגשתי די מיואשת ותשובתך גרמה לכך שהתחלתי להרגיש קצת יותר טוב. פשוט עצם העובדה שהקשבת וענית תרמה להרגשתי הכללית. האמת היא שכבר היתי במעבדת השינה והם אמרו לי שאין שום בעיה פיזיולוגית ושלחו אותי חזרה לפסיכיאטרית שלי. אני נמצאת עכשיו בטיפול פסיכולוגי, אבל הוא יסתיים באוגוסט כי הפסיכולוג שלי עוזב ואז אני היתי רוצה לפנות לטיפול אצל נחי אלון. מאוד התרשמתי ממה ששמעתי עליו ואני מאוד מקווה שהוא יצליח לעזור לי. אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שאני כותבת לך למרות שאני נמצאת בטיפול אצל פסיכולוג אחר. פשוט כנראה משהו חסר שם או שפשוט קל לי יותר "לדבר" בכתב עם מישהו שאני לא מכירה...

רוני שלום הפניה להיפנוזה עשויה באמת לעזור לבעיית השינה ונחי אלון אכן מטפל מצוין. עם זאת, נשמע שהעניין רחב יותר ובעיית השינה היא רק הסימפטום שמאחוריו סיפור מורכב יותר. גם אם תחזרי לישון טוב יותר לא בהכרח שתפתרי את יחסיך עם עצמך, בעלך והסביבה. נסי להיעזר במפגש הטיפולי עד סיומו באוגוסט, לא בהכרח עבור בעיית השינה, אלא למה שקורה לך עם עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב, מדי פעם אני נתקלת במונח "פסיכולוג קליני בכיר" (גם באתרי אינטרנט של פסיכולוגים או על שלטים) ורציתי לשאול האם יש תואר רישמי כזה שמעניק איזה גוף מוסמך כמו משרד הבריאות (אם כן, מה נדרש כדי להפוך ל"בכיר" באופן רישמי?), או שזו תוספת של מילה שפסיכולוגים מסוימים מוסיפים מיוזמתם. תודה, שולה.

שולה שלום בד"כ הכוונה לפסיכולוגים שעברו תהליך של הסמכה להדרכה, כלומר, שהם מדריכים פסיכולוגים מתמחים בתהליך הכשרתם. עם זאת כיום אין למיטב ידיעתי מונח רשמי כזה והוא נובע משימוש הסטורי בביטוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, הסטטוס של מדריך מוכר וידוע לי ובד"כ אנשים אינם מתביישים בו ומפרסמים אותו. האם יש איזה תוקף להוספת המילה "בכיר" מעבר להתפארות עצמית של הפסיכולוג? תודה, מירי

שלום. אני בת חמשים .לפני כשנה התחלתי להיות רגישה לקור, לחום ולבגדים סינטטיים, וכתוצאה מכך יש לי גירודים ושריפות בגב,ידיים רגלים וכו". יש לציין שאני כבר מספר שנים סובלת מכאבי גב.לאחר בדיקות כלליות ,בדיקות תפקודי כבד,בדיקות גניקולוגיות התברר לי, שאין לי בעיה רפואית פרט לכאבי גב. אורטופד מבחינתו סבור ששריפות וגרד אצלי הם אינם כתוצאה מבעיות בגב. ראופת משפחה המליצה לי לקבל "אסיוול" על-מנת להרגע ,אבל זה כלל לא עוזר לי. האם זה בעיה פסיכולוגית או אלרגית? למי לפנות? אודה לך על תשובתך. בברכה, דלי

דלי שלום ראשית עליך למצות את הבדיקות הפיזיולוגיות והם אשר יאמרו לך האם את אלרגית או לא. יש מחלקות מתאימות בבתי חולים לבדיקת העניין, לדוגמא מרפאת אלרגיה בבי"ח איכילוב. בנושא תרופות לא אוכל להמליץ מאחר והפורום עוסק רק בנושאים פסיכולוגיים. תופעות עור שונות מושפעות מגורמים פסיכולוגיים. הדבר נובע כנראה מהעובדה שבשלב מוקדם של התפתחות העובר העור ומערכת העצבים צומחים מאותה רקמה בסיסית. טיפול בהיפנוזה עשוי לעזור לבעיות עור כאשר לא נמצאו גורמים רפואיים לבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היכן אוכל למצוא חומר מפורט על המחלה האם המחלה פוגעת בזכרון ? אשמח לקבל תשובה

שרון שלום בכל ספר בסיסי בפסיכיאטריה תוכלי למצוא חומר רב על הנושא. נסי בספריה הקרובה לביתך או ע"י חיפוש באינטרנט. אין בהכרח פגיעה בזיכרון אצל החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

יצאתי עםבחור מזה שנתיים שסבל ממאניה דפרסיה בחומרה רבה הייתי מאוד רוצה לדעת האם המחלה מתפרצת אצל אנשים שעברו טראומה מאוד גדולה כאשר הם היו קטנים (אונס, מכות וכו') והאם החולים בעת התקף פסיכוטי הופכים לאנשים "שקרנים" או שהרוב הינו פרי דימונם? תודה

מיכאלה שלום אין כללים לגבי החולים במאניה דיפרסיה ולכן שאלותיך שהן כנראה ספציפיות לגבי האדם שהכרת, אינן ברות תשובה בהכללה. אין הכרח שתהיה טראומה, אולם יכולה להיות. חולים בעת התקף פסיכוטי אינם משקרים במודע אלא סובלים מאובדן בוחן המציאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, יש לי ילד בן 4 שמכה הרבה. בהרבה מקרים הוא "פותר" את בעיותיו ע"י שימוש במכות - לאחים, לחברים ולסובבים אותו. מדובר בילד מבריק ביותר שלהערכתי רמת הבגרות שלו כשל ילד בן 7. (כמו כן כוחו הפיזי רב) יש לו אחות בת 6 ואח בן 3. ניסינו כל מיני שיטות: בכוח, בעדינות, בכעס, בהבלגה ויש שיפור מסויים, אבל, עדיין הוא מכה. אודה לך מאוד אם תוכל לייעץ על דרך טיפול בבעיה. אנחנו מעדיפים עדיין לנסות בעצמנו להתגבר לפני שנפנה לייעוץ מקצועי. תודה, יהודה

יהודה, על פניו נראה שיש לו בעייה רצינית יותר. שווה להתייעץ עם הגננת לגבי איש מקצוע ולהבהיר לו חד משמעי, שלא מרביצים!!!! עדי

יהודה שלום ילד שמכה עושה זאת מתוך סיבה כלשהי. החידה היא כמובן מדוע הוא עושה זאת וכנראה שעד כה לא מצאתם את התשובה המדוייקת. מאחר וניסיתם שיטות רבות אינני רואה כיצד אוכל לעזור לכם במספר מילים. אינכם חייבים לקחת אותו לייעוץ, אבל אינני רואה סיבה מדוע לא תיעזרו אתם בשירות הפסיכולוגי העירוני לפחות לפגישה או שתיים של ייעוץ להורים. השירות חינם ואפשר להגיע אליו ע"י שיחה ישירה לשירות הפסיכולוגי שבו נמצא/ת פסיכולוג/ית ביה"ס. כמובן שניתן להתייעץ גם עם כל גורם מקצועי אחר שאתם מכירים. לפעמים אדם חיצוני אובייקטיבי יכול להאיר דבר מה שלא חשבתם עליו. אבל לצורך זאת דרושה היכרות מסויימת וזו אפשרית רק במפגש אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית תודה ד"ר קפלן. אנחנו מעדיפים להתייעץ באופן פרטי ולא דרך עיריה/בי"ס/גן וכדו' עם איזה איש מקצוע עלינו להתייעץ? פסיכולוג קליני? יועץ חינוכי? כלומר תחת איזה כותרת לחפש בדפי זהב? האם תוכל להמליץ על מישהו ספציפי? תודה רבה, יהודה

שלום רב אכן הבעיה המרכזית שלנו היא שהבן שלנו , הוא אינו ילד רגיל אלא סובל מבעיה התפתחותית רצינית ומטופל בחינוך מיוחד . יתכן ואישתי כועסת על הבת הנורמלית כאילו היא , היא הסיבה לבעיתיות של הבן או אולי כי חושבת שאני אוהבת את הבת יותר , שלצערי יש בזה משהו . בכל מקרה אנו חייבים לדאג גם לילדה ולא יתכן שהילדה תפגע בגלל האח . שוחחתי עם אישתי ואנו כן הולכים כבר זמן רב ליעוץ בשירותי רווחה , העובדת הסוציאלית המליצה לה לגשת לפסיכיאטור , היא הייתה אצלו והוא רשם לה כדורי טגריטול , אך היא כמעט ולא לקחה אותם . מה לעשות הלאה?

מקסי שלום אני ממליץ לך לחזור אל היועצת בשירותי הרווחה ולשאול בעצתה. היא כבר מכירה אתכם ותוכל לתת לך עצות נכונות יותר ממה שאני יכול לתת בפורום מבלי להכירך. אתה בוודאי מבין שהמערכת הזו מורכבת ואין פתרון קסם מיידי כדי לשנות את הדברים. נדרש תהליך של ייעוץ, שיחות והבנה כדי להביא לשינוי המיוחל. לצורך כך נדרש בסופו של דבר שיתוף פעולה מצד אשתך, ואם אין מצדה נכונות, דבר לא יעזור. בשורה התחתונה, פנה ליועצת וקבע עמה פגישה, עם אשתך או בלעדיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 24 ובזמן האחרון אני מרגישה מועקה ולחץ בחזה עד כדי כך שלפעמים קשה לי להרדם ואז אני עוד יותר נלחצת כי אני לא מבינה מדוע אני מרגישה כך ואז כבר אני מרגידה לחץ לידיים ברדליים כמו מן חולשה כזו. אני בדרך כלל בנאדם אופטימי ואני תמיד משתדלת לחייך ולצחוק גם כשלא ממש כיף לי.אני מאוד נלחצת ומפחדת מתופעות הנפש והדיפרסיות הללו ומנסה תמיד למצא את הסיבה כי אני חושבת שכך יהיה לי יותר קל להתמודד.אני חייבת לציין שאני לא מרגישה כך כל הזמן אך בחודש האחרון הרגשתי כך הרבה ועדיין מרגישה. חשבתי אפילו לקחת איזו תרופה מרגיעה מחומרים טבעיים אבל לא לקחתי. אודה לכם אם תענו לי

מזל שלום יתכן שאת סובלת מהתקפי חרדה. לא תמיד ניתן לקשר אותם לאירוע ספציפי. במידה והתופעה אינה חולפת מאליה כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לטפל בעניין. להלן תקציר על שיטות הטיפול הנפוצות בחרדה, נושא שעולה רבות בפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר. ד"ר אורן קפלן, פסיכולוג קליני

300 מ"ג ליתיום יגרמו להשמנה? לפגיעה בבלוטת התריס?

היידי אנא פני לפורומים העוסקים בתרופות. הפורום הזה עוסק בפסיכולוגיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, יש לי בעיה : אני כל הזמן נוגע בעצמי. רוב הזמן הנגיעות זה בשיער הראש ולפעמים אני עובר לאזור הבטן. רוב הפעמים הנגיעות זה כשאני מדבר בטלפון או כשאני עושה שעורי בית. זה לא במודע כי כשמעירים לי אני מפסיק לשניה ואחרי דקה חוזר לזה. שאלותיי הן : מה זה אומר? האם יש דרך לטפל בזה? ואיך? כי זה נמאס לא רק לי אלא גם לסביבה הקרובה אליי תודה מראש!

אור שלום התופעה נשמעת כמו סוג של התנהגות כפייתית, בדומה לכסיסת ציפורניים ותלישת שיער. במידה והבעיה מטרידה ניתן להיעזר בטיפול פסיכולוגי התנהגותי-קוגניטיבי, ניתן לשלב היפנוזה להגברת יעילות הטיפול. במצבים חריפים משלבים תרופות נוגדות חרדה מאחר שההתנהגות נוצרה במקור כדרך התמודדות עם לחץ. לעיתים כבר אינה משתמשת באותו אופן וההרגל נשאר, ולעיתים זו עדיין תגובה ללחץ. נסה לבדוק מתי זה קורה והאם היה משהו שעורר את התגובה הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם כל הפסיכולוגים הקלינים והפסיכיאטרים העוסקים בהיפנוזה רשומים באגודה הישראלית להיפנוזה או שישנם כאלה שאינם רשומים שם? תודה.

ותוספת לשאלה - האם על הרשומים לשלם חברות כלשהי? ובמילים אחרות, היתכן שפסיכולוג קליני עבר את ההכשרה להיפנוזה אך לא רשום כי אינו משלם כפי שנדרש?

שלום אתר האגודה הישראלית להיפנוזה כולל את רשימת המורשים להיפנוזה אך גם חברי אגודה אחרים. עד כמה שאני יודע נכללים ברשימות גם אנשים שלא שילמו דמי חבר אבל אינני בטוח בכך. החברות באגודה אינה תנאי לעסוק בהיפנוזה ולהיפך: רשיון ההיפנוט ניתן בעקבות הכשרה מתאימה ומבחן של משרד הבריאות וההצטרפות לאגודה היא זכות ולא חובה. מצד שני כל איש מקצוע יכול להצטרף לאגודה ולפעילויותיה גם אם אינו מורשה להיפנוזה ורק מתעניין בתחום. בסוף השבוע האחרון השתתפתי בכנס השנתי של האגודה וחלק משמעותי מן המשתתפים לא היו בעלי רשיון, אלא אנשי מקצוע המתעניינים בתחום. בשורה התחתונה: א. לבעל רשיון הפנוט יש תעודה ממשרד הבריאות. אפשר פשוט לבקש ממנו להציג את רשיונו. ב. ניתן ליצור קשר ישיר עם האגודה הישראלית להיפנוזה במייל ולשאול: [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

האם תת משקל עלול לגרום לקמטים (דקים) בפנים, כבר בגילאי ה-20? אם כן - מה עושים?

היידי שלום אינני מתמצא בנושא. נסי אולי לפנות לפורום של רופא עור. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ניתן לטפל בהיפנוזה במצב שהובחן כפוביות שנגרמו כתוצאה משישמוש ממושך בגרס והובחנו כ-c/p/ ניתן רספידל במינון של 2 מ"ג אבל הבחור בן 24 בוחר לקחת רק 1 מ"מ אנא עיזרו לי במהרה האם החרדה

לאם החרדה שלום השימוש בהיפנוזה מתאים לפוביות, אבל על רקע השימוש בסמים והטיפול התרופתי אותו את מציינת שהוא מקבל נשמע שאינו מתאים לבנך. בכל מקרה, הדבר דורש היכרות אישית עם הבן. בנך בוגר ואם הוא מתעקש לא לעזור לעצמו חוששני שלא תוכלי לעשות דבר. אני מבין את הדאגה ורצונך לעזור לו, אבל לחץ עלול לעיתים לעשות את ההיפך. אם תרצי תוכלי לפנות בעצמך לגורם מקצועי כדי לקבל ייעוץ באופן עקיף כיצד לנהוג עם בנך באופן הנכון ביותר. ספציפית בנושא תרופות איני יכול לייעץ ורצוי לפנות לפסיכיאטר המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת שלוש ורבע ילדה נבונה מאד נולדה בשבוע 26 להריון במשקל 0.750 גר' כיום אינה יכולה לשבת בשקת ליותר מדקה היא צועקת מרביצה ואינה מקשיבה לנאמר לה חשוב לציין כי היא התפתחה יפה מאד לגילה ומדברת אפילו מעבר למצופה בגילה . ברצוני לדעת האם יש קשר בין היפראקטיביות ופגים ומהם הסימנים שצריכים להדליק אצלנו נורה אדומה כסימנים להיפראקטיביות. תודה.

שיר שלום אחוז הילדים ההיפראקטיביים בקרב אלו שעברו לידה מסובכת מסוגים שונים גבוה מהממוצע הכללי באוכלוסיה. עם זאת אין קשר ישיר בין השניים. אני מציע שבשלב ראשון תפנו לייעוץ אצל נוירולוג או פסיכיאטר ילדים מאחר ועל רקע משקל הלידה הנמוך חשוב להתייחס גם למרכיב הרפואי בבדיקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית,בן זוגי הוא עובד סוציאלי,ולילות על גבי לילות הוא חושב על מטופלים שלו,מנסה לבדוק איך לתת להם מוצא מהמצב שלהם! הוא נותן את נישמתו ואת ליבו גם אם לפעמים נראה שרק 40 דקות של הקשבה זה מה שאתה מקבל-זה לא כך! יש שם הרבה יותר-אתה מדבר אל אדים בשר ודם שמקשיב לך וחושב עליך ובחר במקצוע הזה בדיוק בשביל לעזור לאנשים כמוך,אז אולי תפגין קצת רצון לעזור לעצמך,כי בלי רצון כזה-כלום לא שווה. גם לא"צי של עובדים סוציאלים" אלא רק אתה,אתה שם לדבר ,לומר כמה קשה ורע לך ושאין איפה לדבר על כך חוץ מבבית-אבל תפגין קצת רצון לעזור לעצמך!!!! דבר שני,אתה כותב נפלא,אני עוקבת אחריך מספר פעמים ואתה כותב נפלא! בצורה מרתקת ממש-מאחורי כתיבה כזו בטוח מסתתר כישרון,ואיש בעל רגישות ויכולת לעניין את הסביבה שלו! אבל אתה קודם צריך לעניין את עצמך! ואם אתה בזמן של מצוקה יש את האתר של סהר,יש חיבור אליו דרך הפורומים של תפוז,או: www.sahar.org.il יש שם שעות קבועות כל ערב,נדמה לי בן 22:00 ל -24:00 ושם אתה יכול לשמוע אוזן קשבת יומיומית! בנוסף יש פורומים של מצוקה ועזרה הדדית,זה כיף לנסות להקשיב לאחרים,לתת קצת טיפים שעזרו לך למישהו אחר,גם אם הם קטנים.למשל אם אתה אומר למישהו שלא אוהב לעבוד,שגם אתה לא סובל את העבודה שלך,אבל מצליח לקום כל בוקר לשם,כי אתה מזכיר לעצמך שזה הדבר הכי יעיל כרגע בחיים שלך-להרוויח כסף ולממן למשל את האינטרנט-זו עיצה שיכולה לעזור למישהו מלבדך וזה עושה טוב,אגב ככה גם אפשר לרכוש חברים נאמנים ושיהיו שם בשבילך! ולסיום,אתה בחור בריא,עם עבודה ומצב נפשי רע-טפל בצד הזה-בצעדים קטנים,תתחיל לאמץ חוקים קטנים כל יום,למשל,לעשות הליכה סביב השכונה,או ליד הים עם ווקמן!זה כל כך עוזר למצב רוח שזה מדהים,וכ...ככה תאמץ הרגלים,לא קיצוניים אלא שיידרשו ממך מינימום מאמץ-אבל הרבה תגמול! והכי חשוב,אניהייתי במצב שלך ואפילו יותר גרוע והיום-בלי חברים,תקועה בעבודה מחורבנת(אני עדיין באותה עבודה),בלי בן זוג,בלי מישהו לדבר איתו,ולא סמכתי על אנשי מקצוע,אך לאט לאט,התחלתי לאמץ הרגלים טובים,ולנשות להקשיב לעצות של אחרים,ולייעץ-זה נתן לי הרגשה טובה. והיום-טוב לי מאוד,יש לי רגעים קשים,אך בסה"כ טוב לי,אני עובדת ברוב הימים בכיף,ולפעמים קצת לא בכיף,אבל איכשהו מעבירה את זה.יש לי בן זוג אוהב,ואפילו חברה אחת סבירה והדרך עוד ארוכה! אז שיהיה בהצלחה! ואל תשכח,אתה נשמע בחור מוכשר,מרתק,סיגנון כתיבה מיוחד,נסה אולי לכתוב על דברים אחירם,טובים לכל מיני פורומים,אה?יכול להיות נחמד!אני בטוח אהיה מעריצה נלהבת!

כולם אומרים אל תפחד כל כך אנחנו איתך.... אבל אני מרגיש עזוב עדיין... כאילו כל המילים שלהם לא אמיתיות... כאילו לצאת לדיי חובה... היו לי כבר צי של עובדות סוצאליות .... "ישראל-יש לנו שעה שבועית להיפגש..." "אסור לך לבוא מתיי שבא לך..." אני עסוקה היא אומרת... אבל אני צריך עזרה עכשיו הנשמה שלי פצועה אני צריך לשתף מישהו עכשיו את יודעת שבבית שלי איין למי לספר... אני עסוקה.......! תלעס את עצמך בצד אבל את יודעת שבתי הקברות מלאים אנשים שחשבו לפני מותם שלא מקשיבים להם באמת ---- רציתי לומר לה שעיניי מדממות...אבל לא היה לי אומץ...שאני אשמע מאיים.... לאחרים מותר יותר: כי הם פחות ביישנים ויותר נוקשים ממני כנראה... אז בתי הקברות מלאים אנשים (בעיקר ילדים וילדים בנפשם) שחשבו והרגישו לפני מותם שלא מקשיבים להם באמת ולא באמת מנסים לעזור להם והם כמו עלה נידף ברוח עוברים ממקום למקום והם ממשיכים רק עוד קצת.. בחיפוש אחרי חום אנושי מזדמן וגם יש לי פגישה אחת אצל העובדת סוצילאית שלי בתחנה....(לבריאות הנפש) מחר... ויש לי איתה רק 40 דקות שיחה ואני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה להגיד ולספר...ולהוציא מהלב בעיקר... אבל הפגישה עוברת מהר... ואני מנסה להשיג הרגשה ששיתפתי ומישהו אחר מעורב במצב שלי ואני מרגיש שהם לא עוזרים -אבל מה כבר הם יכולים לעשות זה אני שצריך להישאר רגוע...ולדעת שבכל מצב יהיה מי שיעזור לי... אבל לא יכול פוחד מדיי-כי ברגע נתון מסוים לא תמיד יהיה מישהו לידי וזו האמת! אבל אני צריך להמשיך בשיגרה העגומה מפעל -בית-מפעל-בית כמו מכונה מתוכנתת קם כל יום ועוד מעט אלך לישון -נהיה קצת מאוחר ושוב מחר יהיה אותו דבר.. אז לאן לברוח?... איין לאן לברוח

שלום בהודעותיך עולה כמה אתה מרגיש לבד ורוצה קשר עם אנשים שיקשיבו לך. מובן שכשהרצון כל כך גדול 40 דקות שבועיות של שיחה עם עובדת סוציאלית אינם מספיקים. ראיתי שפעמים רבות משיבים לך בפורום על הודעותיך כך שכנראה שיש לך משהו שגורם לאנשים להגיב אליך. זו תכונה שאולי תוכל להקל עליך למצוא קשרים חברתיים שיפיגו את הבדידות ויתנו ערוץ לתקשורת ופורקן. חשוב שתנסה ליצור קשרים כאלו ולא תישאר לבד. אין צריך בהכרח את הקשר המקצועי. הקשבה ותמיכה יכולה להינתן בכל סוג של מפגש חברתי וחברי בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור-אני מדכא אנשים שאני בקשר דיבורים עם אנשים לרוב נוחתת עליי רוח דכאון ואז אני מאבד עניין ומשתף אותם בתהומות הדכאון שלי.... ואז הם כבר רואים בי מוזר ומתחרקים ממני אבל זו האמת שלי! תודה על ההקדש לי... בברכה ישראל

אני מודה לך שהקדשת לי זמן מזמנך לרושם לי אני מודה לך על כל העיצות לחיים! קראתי אותם בהנאה...! ואני תמיד מנסה ללמוד ממה שכותבים לי פה.... ותודה על המחמאה של כשרון הכתיבה שלי... לפעמים אני כה לא אוהב את עצמי שאני לא מאמין שיש לי כל כישרון... אני פשוט קצת מאוכזב מהמצב שלי לכן אני מוצא לי קורבן את העובדים הסוציאלים... כי אני כה מתוסכל ושם דבר לא עוזר לי למצוא עניין ממושך בחיים אני מודה לך שוב על המכתב המעודד מאוד נהנתי לקרוא אותו שלך ילד מזדקן!

הוא שאמרתי,אתה נשמע בחור רגיש,שכרגע לא מרגיש טוב עם עצמו בחייו,אבל לרגישות יש צד אחר-כשאתה רגיש,לא רק לעצמך אלא גם לאחרים-יש לך יכולת מופלאה ליצור קשר ולצאת מהבדידות. וזה כל הקסם,לנסות עם כל החרא,לצאת מלראות רק את החרא של עצמך,אלא לראות גם את הדברים הטובים בך ובאחרים! לראות מעבר לעצמינו- לראות את האחר. ומאוד שמחתי לראות את תגובתך,מאוד! מאחלת לך המון כוחות להתמודד כפי שציינתי למעלה,ואני פה ומתברר שגם רבים אחרים! ביי דניאלה

אני מכיר את ההרגשה שלך אבל העניין הוא בגלל שיש צורך עז שמישהו יקשיב. העובדה שזה לא קורה כמו שדוצים אז זה כואב כמו שאמרה מישהי כולם צריכים שיקשיבו להם ו מדבר אתך מישהו שעובר המון... אבל אני אומר עוד פעם שיש לך כשרון ואתה מושך אנשים ו זה יתרון גדול תגיד לי...יש לך חלומות ושאיפות . דברים שאתה חושב שיכוחים להוציא אותך משיגרתך? האמת תמיד קשה ובמיוחד לאנשים שכבר מאוכזבים וסובלים אבל אתה שורד ויש משמעות לכל... אפילו לרגעים הכי סתמיים אשמח תמיד לשמוע אותך....

לג'ק תחביבי הם: אממממ אני חושב שאני די אוהב ללכת להופעות של זמרים ישראלים.. אבל קצת חרד מיזה כי זה תמיד רחוק מהבית ואני פוחד נורא להסתובב לבד ולהרגיש בודד בתוך המון הקהל... ואני אוהב לשמוע תקליטים של אותם אומנים! זהו בערך תודה לך

שלום אובחן אצלי שאני סובל מ OCD קשה. אני לא בטוח שמה שאני סובל זה OCD כי אני מסוגל לתפקד די טוב. הדברים שאני סובל בעיקר הם שאני קבר הרבה זמן לא יודע עים קרה משהו למישהו יקר לי. והדבר השני שאני עובד עים הידים בצורה שמטרית וגם עים מישהו נוגעה לי ביד שמול אני מרגיש כמו קוצים ועז אני צריך לירחוץ את יד שמול עים מים וזה עובר ליפעמים מישהו מיתקרב אלי ועז אני ניבהל וזורק את יד שמול קדימה. ביגלל הבעיה הזות אני ליפעמים לוא עובד בצורה שווה עים שני הידים. אנשים מישתקלים עלי שונה אני יודעה שהבעיה הי נפשית. נישיתי שרוקסת ואפקסור וזה לא עזר לי. מה לעשות? מחקה לתשובה?

שלום בנושא התרופתי איני יכול לייעץ מאחר וזהו פורום פסיכולוגיה. תוכל לנסות ולברר בפורום רפואי, אך הפשוט והנכון ביותר לפנות לפסיכיאטר המטפל שדרכו קיבלת את התרופות. בד"כ דרוש לא רק טיפול בתרופות אלא שילוב של טיפול בשיחות עם טיפול תרופתי. הייתי ממליץ לך לנסות ולפנות לשילוב כזה. תוכל לקרוא עוד על הבעיה באתר הבא: http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום רב, אזרתי אומץ לכתוב לך. אני נשואה לבחור צ'כי כמעט 3 שנים. לאחר חצי שנה של נישואין הריתי וילדתי בת (כיום בת שנה ושבעה חודשים). כיום יש לי בן בן חודש וחצי (ההפרש בין הילדים: שנה וחצי כמעט). בעלי, יוצא מזרח אירופה, הכיר אותי באמצעות האינטרנט. הכרנו כשעבד בתחום ההיי-טק בישראל. לאחר חיזורים נמרצים ותקופה יפה (5 חודשים) התחתנתי בגיל 29 עם הבחור בנישואין אזרחיים בארץ-מולדתו, שכן הבחור לא התגייר וקיבלתי אותו כמו שהוא. כיום אני נשואה לו 3 שנים. בעלי הוא אדם שלא אוהב חיי חברה כמעט. לאירועים משפחתיים הוא מסרב לצאת כמעט כדרך קבע. הוא מעדיף לשבת מול המחשב, בבית, ולעיתים רק כדי לשחק. אל הילדים הוא כמעט ולא מתוודע.. יש לציין שהטיפול בילדים כולו (100%) "נופל" עליי, ללא כל שת"פ מצידו. הוא טוען שהוא "מפחד לגעת בתינוק" (בבן החדש) ולכן הוא לא רוצה להאכיל אותו, או להחליף טיטולים ודברים מעין אלו.. קיבלתי את טענתו, שכן תינוק קטן מפחיד רבים באופן מסוים, ולכן רציתי שיתוודע יותר אל הבת הגדולה.. אך לשווא. הכל חזר לקדמותו: כשהוא חוזר מהעבודה, ישר לחדר-המחשבים... קיבלתי את הדין, כשהתופעות האלה כבר החלו עם ביתי הראשונה... גידלתי אותה בגפי ממש, כולל הצורך שלי לחברה וליציאה מהבית... אני מבלה בחגים לבד אצל המשפחה, וכמובן שבני המשפחה מדברים, אך התעלמתי מכך, כי למרות שניסיתי לדבר עם בעלי, הכל עלה בתוהו. הדברים השתפרו לזמן קצר, אך "חזרו לסורם" מהר מאד.. אני אדם מאד חברותי, ולפני נישואיי הייתי הולכת לחוגים חברתיים, לריקודים, וגם הייתי עוסקת בבידור וגם בתחום ההוראה. כיום אני לא עובדת (בשל גילו הקטן של בני), אך מרגישה "כבולה" לבית, שכן גם לטווח זמן קצר של 20-30 דקות, בעלי לא מוכן "להחליף" אותי ולהישאר עם הילדים בבית.. אני מרגישה כלואה ולעיתים אבודה, אך מחזיקה את עצמי ומטיפה כל הזמן לעצמי להיות חזקה, "בשביל הילדים".. בעלי הוא המפרנס היחידי כעת, ולכן אני לא מעיזה לעשות "צעדים קיצוניים" כמו פרידה. אני כמעט 3 שנים תמימות בבית, בלי יכולת לצאת כמעט, שכן בעלי "מפחד להיות לבד בבית עם הילדים". אני מרגישה כאילו "נגמרו לי החיים" כי בעצם "אין לי זמן לעצמי". ההורים שלי מהר מאד "קלטו" את המצב והם עוזרים המון, אבל אני מרגישה כאילו אני "כובלת את זמנם שלהם בזמני שלי" וזה עושה לי ייסורי-מצפון. הפסקתי לרקוד, הפסקתי לעסוק בבידור (בתחום המוסיקה, דבר שעשיתי כל חיי) ובעצם הפסקתי לעשות את כל מה שעשיתי ועתה אני 100% בבית עם גידול הילדים.. אני מפחדת מ"אובדן זהות עצמית" שלי בגלל העובדה, שאני כבר בעצם לא אותה אחת... אני יודעת שהמצב לא נורמלי, אבל מה הן אפשרויות הפעולה שלי, אם דיבורים עם בן-הזוג והסברים בלתי פוסקים, חוזרים ונשנים, לא עוזרים? השיפור הוא לזמן קצר, אך... חוזר חלילה. הכל חוזר לקדמותו, וההשקעה מצד בן-הזוג בחיי המשפחה שואפת למינימום! כשאני משתפת מקורבים אליי בבעיה אז מתחילות "ההערות השיפוטיות" של: "התחתנת מוקדם מדיי", ו"מה פתאום את מתחתנת עם לא יהודי?", ו"לא ידעת שהוא כזה?", ו"האירופאים קרים" וכו' וכו'.. לעניות דעתי, אין מה "להתרפק על רחמים עצמיים בשל ההחלטה להינשא". הדבר נעשה ויש לי ילדים מקסימים ואני לא מצטערת על מימוש האימהות שלי.. אבל, איך מחזירים לעצמי את שמחת החיים ואת הזהות האמיתית שאבדה לי? בתודה לך שהקדשת מזמנך לקרוא מכתב זה, מירב

מירב שלום לא התייחס בהודעתך לסוגיה משמעותית. האם את עדיין אוהבת אותו? במידה והתרחקת עד כדי כך שהקשר אינו מעניין אותך יותר ולמעשה רק הפחד להיפרד מחזיק אותך, כדאי לפנות ולקבל עזרה מקצועית ולהיעזר בתמיכה המשפחתית והחברתית שסיפרת עליה. תצטרכי לאסוף כוחות ולהיפרד ממנו. במידה והקשר עדיין משמעותי עבורך כיום ואת מעוניינת לשקם אותו תצטרכי לעשות משהו בכיוון הזה. המשך הדברים במצבם הקיים נשמע בלתי אפשרי כמעט, אכן חוויה ממיתה. תצטרכי לשתף אותו בכל הרגשותיך ולבדוק האם יש לו נכונות לעשות שינויים או לפחות לפנות איתך לייעוץ זוגי כדי למצוא מכנה משותף. סיפור האירופאים הקרים וכו' הוא תירוץ כדי לא להתמודד עם הקשר הספציפי ביניכם. אולי יש לכך מרכיב כלשהו בעניין, אבל מדובר על דבר אישי ביותר שיכול היה לקרות גם עם בחור ישראלי. ככל שהזמן יעבור העניינים רק יסתבכו יותר ותחושת היאוש תגבר. אני מציע לך לפנות כעת לייעוץ פסיכולוגי ולחשוב שם מה נכון ביותר עבורך מבחינה נפשית כרגע. אני בספק אם תוכלי לקבל כעת החלטות משמעותיות ללא תמיכה חיצונית. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי קרובת משפחה שחולה בבולמיה כבר שנתיים. ההורים שלה לא מודעים לחומרת המצב (היא כבר התמוטטה פעם אחת) או מדחיקים את זה. אני ואחותה מנסים כבר ברה זמן לשכנע אותה ללכת לטיפול אבל היא לא עושה כלום בנידון. היא מקיאה כמעט אחרי כל ארוחה. היא מסוגרת מאוד. תוקפנית ובדכ מתעלמת ומנסה להעביר נושא או הולכת. היא מזלזלת בהורים שלה ועושה להם דברים דווקא. אבא שלה חושב שצריך לאט לאט לשכנע אותה. אני ואחותה לא מאמינים בזה כי כבר שנתים מנסים לאט וזה לא עוזר ומצבה רק מחמיר גם הנפשי וגם הגופני. אנו זקוקים לעזרה למצא דרך לגרום לה לפחות להתחיל ללכת לטיפול כלשהו.

רוב, קשה לי להאמין שתצליחו לשכנע אותה. עדי

אני חושבת שאתם צריכים לאיים עליה באישפוז בבית חולים פסיכיאטרי או שהיא תלך לטיפול... עליי זה עבד! אבל בדרך כלל בולמיות רוצות ללכת לטיפול ורוצות לקבל עזרה הם רק לא מוכנות להראות את זה שיש להם צורך בעזרה לכן ברגע שתכריחו אותה(בת כמה היא?) היא תבוא גם אם לא מרצונה האישי... לאן אתם מתכוונות לקחת אותה?

היא בת 20 אי אפשר להכריח אותה

בני בן 14 - ילד בכור שלא מסכים ללמוד, בהתחלה היו מלחמות כל ערב לבדוק את המחברות והספרים עד שהבנתי (לצערי) שאם הוא לא ירצה ללמוד אז שו דבר לא יעזור אז הפחתתי את הלחץ יותר נכון ויתרתי , לפני שהחלטתי שזוהי החלטה שלו והעתיד שלו. נפגשתי עם היועצת המורה ועם הילד, וניסיתי לומר לו שזהו עתידו ולמה יהיה בתיכון? מקווה שעשיתי נכון (הכל בהתייעצות)אבל אני לא שקטה, מאחר וזה עתידו.

איילת שלום את צודקת בכך שבלי הסכמתו של הילד הוא לא ילמד. עם זאת, אין זה אומר שאתם חייבים להרים ידיים. אין מדובר פה רק בהחלטה שלו אלא גם בסוג של ביטוי אישי במערכת היחסים ביניכם. יתכן למשל שזה האופן שבו הוא מבטא את עצמו ואת אישיותו הייחודית מול הוריו, וישנן כמובן סיבות אפשריות רבות אחרות. מאחר ואת מוטרדת לא כדאי להסתפק בשיחה שערכת עם היועצת והמורה. אני מציע לך להתקשר לפסיכולוג/ית ביה"ס ולבקש ליזום עימה שיחה אישית בלי נוכחות הילד בשלב ראשון. תוכלי ליצור איתה קשר דרך היועצת או אף בשיחה ישירה אל השירות הפסיכולוגי של היישוב בו את מתגוררת. אולי דרך השיחה איתה תוכלי להבין משהו חדש שלא עלה קודם. בברכה ד"ר אורן קפלן

מאיזה גיל ניתן לאבחן היפראקטיביות ומהם הסימנים החיצונייםבהם כל אחד יכול לאבחן ילד כהיפראקטיבי

שיר שלום בעיקרון אין ממש הגבלה בגיל אבל האבחון נעשה בד"כ החל מגיל הגן שבו ניתן להתחיל להבחין בהתנהגות חריגה של הילד לעומת ילדי הגן האחרים. רוב האבחנות מגיעות בגיל ביה"ס בו נדרש כמובן יותר קשב ומשמעת. עם זאת, חוקרים רבים סבורים שבעית הקשב היתה במקרים רבים מולדת ורק התגלתה באופן ממשי במסגרות החינוך. עם זאת חשוב לזכור שמדובר בתופעה מאוד הטרוגנית והסיבות לה מגוונות מאוד, החל מהסברים פיזיולוגיים ועד סיבות פסיכולוגיות דינמיות. האבחון הפורמלי נעשה בד"כ ע"י פסיכולוג, פסיכיאטר או נוירולוג. תוכלי לקרוא את שני המאמרים הבאים שישלימו את התמונה http://www.dryang.co.il/articles.asp?table=art13&code=3 http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/keshev.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שבת שלום אני נשוי לאישתי כבר 10 שנים , יש לנו 2 ילדים בת 9 , ובן 7 לאישתי בעיה עם לשון רעה , ברגע שהבת שלנו מרגיזה אותה , אישתי מקללת אותה עם קללות נוראיות , כמו כן לעתים נוהגת לתת לה מכה או צביטה. אני נמצא במצב לא קל , בעבר עסקתי במוזיקה והיום בביתי מושמעות קללות קשות כיצד ניתן לטפל בתוקפנות של אישתי ? תודה מקסי

מקסי שלום האם התוקפנות מצד אשתך מופנית אך ורק כלפי הילדה או שזו תכונה כללית המופיעה גם כלפי אנשים אחרים, כלפי הבן וכלפיך? האם זו תופעה חדשה או משהו שאת מכיר זמן רב? אתה מתארת את מה שקורה במנותק מאירועים אחרים. כאילו חל שינוי פתאומי ובלתי צפוי ואתה כעת המום ולא מבין מהיכן זה הגיע. השאלה האם באמת אי אפשר להבין את המקורות להתנהגות התוקפנית. אני לא יודע אם תוכל לטפל בתוקפנות של אשתך באופן ישיר. לא בטוח שהיא תביע נכונות לכך במידה ואינה מודעת לכך או אינה שולטת בכך. טיפול דורש בראש ובראשונה שיתוף פעולה. הבעיה יכולה להיות גם בעיה של המערכת המשפחתית ולא רק בעיה אישית ולכן יתכן שהטיפול צריך להעשות ברמה הזו. במידה ותצליח לשכנע את אשתך תוכלו לפנות לתחנה לייעוץ למשפחה באזור מגוריכם ולהתייעץ עם הצוות המקצועי לגבי מה שמתרחש. אינני יודע האם הנושא מדובר בבית, אבל רצוי שתנסה קודם כל ליזום שיחה רצינית וכנה איתה בנושא. אל תעשה זאת בשעת כעס אלא נסה דווקא למצוא זמן שבו אתם לבדכם במצב רגוע יחסית שבו ניתן לחשוב על הדברים יחד. נסה לחשוב האם מדובר בדבר ספציפי המנותק ממערכת היחסים בינכם או שאולי התוקפנות קשורה בין היתר למערכת היחסים בבית. חלק איתה את מחשבותיך ואת המידה בה זה מטריד אותך, ותראה מהי תגובתה וכיצד היא מסבירה את הדברים מנקודת המבט שלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תגובה שלי מופיעה בטעות כמכתב חדש בראש הרשימה ממתין לתגובתך מקסי

לד"ר קפלן שלום, ברצוני להתייעץ אתך בקשר ליחסיי עם מישהי שהיום כבר אינני נמצאת בקשר איתה, שתינו נשים בשנות הארבעים, רווקות. ההכרות נוצרה לפני מספר שנים. בתחילה היה עניין רב מצדה, אך היא תמיד הייתה עסוקה מאוד הן בעבודתה, בה היא מצליחה מאוד, והן בקשריה החברתיים ובקשריה האינטימיים (תמיד יש איזה מאהב צעיר וטוב-מראה בסביבה). בעקבות מספר אפיזודות לא נעימות החלטתי בסופו של דבר לנתק את הקשר לפני כשנה. דוגמא אחת לאירוע כזה: שבת בבוקר, מצאתי קונצרט שלדעתי מתאים לשתינו, התקשרתי, ניסיתי לקבוע, כרגיל היא פירטה לי את שלל המשימות האקדמיות החשובות (גם אני אשת אקדמיה) העומדות בפניה באותו יום והיה ברור לי שלא נלך, אך אז היא שאלה: עם מי תלכי? ועניתי בפשטות לבד. בתגובה היא החלה לשאול מדוע אני לא יכולה ללכת עם X Y Z ואני כמו מטומטמת עניתי לגופו של עניין. בסוף, למורת רוחי, קבענו וברגע האחרון היא ביטלה. ניסיונות שונים שלי להסביר לה שהקשר במתכונתו הנוכחית אינו מתאים לי לא הניבו פרי, גם לא כשהייתי כנה איתה ואפילו אמרתי שעם אחרים מוכנים לשאת יחס כזה ממנה, זה בסדר לגמרי מצידי, אך לי זה לא מתאים. יש לציין שכשהלכנו כבר לקונצרט או לסרט, הנוהל היה שהכרטיסים מחכים לנו בקופה, כי היא תמיד הייתה יכולה להגיע רק ברגע האחרון, ולכל היותר היא "הקדישה" לי מעט מזמנה היקר לאחר הסרט, אך עד מהרה ויתרתי גם על כך. משנואשתי להסביר, השתמשתי בשירות הטוב של השיחה המזוהה בטלפון שלי וחדלתי לענות לשיחותיה ולהחזיר צלצולים. בליל הסדר האחרון, שאכן אין לי עם מי לחגוג ומאוד קשה לי בו בלאו הכי, היא התקשרה לאחר תקופה ארוכה, לא זיהיתי את המספר והיא "נחרדה" מהרעיון שאשאר לבד בליל הסדר, אך מייד הוסיפה התנצלות על כך שאינה יכולה להזמין אותי כי הוזמנה (לא שהמצב היה שונה אשתקד כשהיא לא הוזמנה ולא הזמינה). שיחה זו נגעה בנקודה כואבת באמת. ברור שמאז מספר הטלפון שלה חקוק על לוח ליבי באופן טראומאטי ביותר, היא ממשיכה לצלצל אך אני אפילו כבר יודעת את המספר בע"פ כדי לא לענות לה בטעות. הייתי מבקשת שתתייחס לעניין נקודתית ככל האפשר, משום שהייתי בטיפול שנים רבות, הפסקתי אותו בהסכמה מוחלטת של המטפלת (התייעצתי עימה חד-פעמית שוב לפני מספר חודשים והיא לא חשבה שיש ערך לחזרה לטיפול), אני מודעת לעצמי היטב ואני מעוניינת להתייעץ נקודתית דווקא עם מישהו שאינו מכיר את כל סיפור חיי, אם כי אין לי כל בעיה שתחליט לגעת בהיבטים אחרים. תודה מראש, מאיה

מאיה שלום שמתי לב שלמעשה לא ממש שאלת דבר. תיארת את האירועים ואת ההתנתקות שיזמת, אבל מה בעצם היית רוצה לשאול אותי? אני אנסה לומר מה שעולה לי מהסיפור שלך, ובמידה וזה לא הכיוון תקני אותי. על פניו נשמע שזה קשר שלא עושה לך טוב ומשהו בריא מתוכך זיהה את זה ופועל בהתאם. הייתי ממליץ לך לפעול באחת משתי דרכים. האחת ללכת עם מה שהחלטת ולנתק את הקשר. אני נוטה בד"כ לסמוך על "תחושות בטן" וכנראה שמשהו אמר לך לנתק מגע. דרך שניה שדווקא עדיפה בעיני במידה ואת מסוגלת לעשותה, זה להיפגש עם אותה חברה לשיחה ולומר לה באופן הישיר ביותר את כל מה שכתבת כאן. במידה ואת חוששת שלא תוכל להתבטא כראוי את יכולה לכתוב לה את זה במכתב. היתרון בכך הוא שתוכלי אולי להבין יותר טוב את מה שקרה ביניכן וללמוד מזה משהו על עצמך והקשרים שאת נמצאת בהם. תוכלי למשל להבין האם זה משהו שבאמת נובע מתכונותיה או נטיותיה האישיות או שהיה כאן משהו שגם את תרמת לו את חלקך. יתכן שהגישה הישירה והשיחה הכנה תוכל לחזק אותך. לגבי הקשר עצמו, קשה לדעת להיכן הוא ימשיך משם. את יכולה גם להחליט מראש שזו "שיחת פרידה" אבל לפחות תפיקי משהו ללימוד עצמי מכל מה שקרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, תודה על תשובתך. אתה צודק: אין שאלה. לפחות אין משפט שמסתיים בסימן שאלה. אשר להצעתך, בשיחה איתה הייתי מאוד לא אסרטיבית וראיתי שהיא בכלל לא מבינה על מה מדובר. לאחר אירוע הקונצרט שתיארת, שבעקבותיו גמלה בי ההחלטה לסיים את הקשר, היא הוסיפה והתקשרה בלי שאני לה, והתחלתי להרגיש לא נוח. עקב כך, אכן שלחתי לה מכתב המבהיר את עמדתי. בתגובה היא השאירה לי הודעה נוספת בתא הקולי ובו היא אומרת שהיא מצטערת אם היא פגעה בי (רק לשם הנימוס). נדמה לי שבאותו מכתב כתבתי לה ש"ברז" שה הקו האדום שלי ובתגובה היא אמרה שהיא לא עושה אף פעם ברזים והיא מצטערת אם הבנתי זאת כך (ביטול יציאה משותפת 5 דקות לפני התרחשותה המתכוננת נראית לי בהחלט "ברז", שכן לא יכולתי ללכת לקונצרט לבד כבר). אני אכן תוהה אם המסר הרווח בטיפול פסיכולוגי לקיים שיחות הבהרה הוא יעיל. זה בוודאי קשור לאישיותי המסוימת, אך שיחות ההבהרה שאני ניסיתי לקיים לאורך החיים רק גרמו לצד השני להתבצר בעמדתו, למרות שעשיתי זאת בצורה נינוחה תוך התמקדות במה שאני הרגשתי. החברה, אגב, ממשיכה להתקשר ואני ממשיכה לא לענות לטלפונים, מה שלא נוח לי אך גם לא סוף העולם. התהייה שלי היא איך יש לה חיי חברה עשירים כל כך? הרי לא ייתכן שאנשים מוכנים ליחסים מהסוג שהיה לה איתי. מסקנתי היא שמשהו בי או בהתנהגותי איפשר את ההתנהגות הזו רק איתי, אך על כך בוודאי לא תוכל להגיב בלי להכיר אותי. תודה על תשומת הלב, מאיה

שלום! אני בטיפול פסיכולוגי שממנו הבנתי שנישאתי לאדם כפייתי הייתי רוצה לבין את המושג יותר לעומק האם תוכל להסביר לי או אם תוכל להפנות אותי לאתרים ממולצים או ספרים שעוסקים בנושא תודה

יעל שלום אני חושב שכדאי לחזור את הטיפול הפסיכולוגי ולעבד את הדברים שם קודם כל. כפייתיות הוא מושג נרחב מאוד שיכול להתייחס למגוון עצום של תכונות והתנהגויות. את הפירוש המילולי את בוודאי מבינה ללא הסבר נוסף, אפשר אולי להגדיר זאת כנטייה להתמקד בנושאים, עיסוקים או מחשבות מסויימות באופן מאוד אינטנסיבי עם קושי להשתחרר מהעיסוק בהם. מידה סבירה של "כפייתיות" יכולה להיות לעיתים חיובית כמייצגת מסירות, רצינות ונטייה לשלמות, אך במינונים מוגזמים עלולה להיות נטל עז לאדם וסביבתו. אני מבין מדבריך שאת מוטרדת ממשהו בהתנהגותו של בעלך ומעוניינת להבין זאת יותר לעומק. חשוב שתנסי לדבר על כך עם הפסיכולוגית שלך, נסי לומר לה מה הבנת מהדברים, ובקשי ממנה להסביר למה היא התכוונה. אין כל טעם לקרוא על הנושא באופן כללי לפני שאת מבינה בדיוק מדוע המונח הזה עלה ובאיזה הקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני לא יודעת אם זה המקום לשאול בוא את השאלה אבל אנסה בכל זאת. אני נשואה מזה שנתיים, יכולה להגדיר את היחסיי עם בעלי כתקינים עם עליות ומורדות. אלא שמאז שהוא הכיר אותי , כשהייתי בת 21 ( היום בת 25) הייתי כ- 7 קילו פחות. כאן מתחילה הבעיה. בעלי טוען בפניי כי עליי לעשות דיאטה. ומאחר והשמנתי יחסו ירד כלפיי, הוא לא מתעניין בי בגלל שהשמנתי, אהבתו ירדה והוא דורש שארד במשקל. תגובתי לבעלי הייתה כי אני לא מתכוונת לרדת במשקל משום שהוא דורש את זה. הוא לא יכול לבוא ולהתנות את יחסו כלפיי בגלל עניין זה. לפי דעתי, טענתו חוצפית. אם אוהבים אדם אוהבים אותו בגלל אופיו ולא רק בגלל מראהו החיצוני ובטח שלא מתנים את היחס תשומת הלב והאהבה בגלל עניים טפשי שכזה. תגובתכם בבקשה.

לא להכנע! אני לא מכירה אותך ולא את בעלך אבל אם לך נוח לך עם עצמך אז הוא צריך לקבל ולאהוב אותך כמו שאת. אל תכנעי לו ואל תעשי דברים כאלו רק כי הוא מבקש. אם יש לו בעיה עם המשקל שלך.... אולי באמת כדאי שלא תהיו יחד. אני חושבת שזה מעליב, גם לי היה חבר שביקש שארד במשקל ואני בחורה מלאה... ואמרתי לו שזו איך שאני או כלום. האם הוא "מציק", לך רק לגביי ההשמנה? שרון

העניין שלו בך יהיה זמני. זו רק סיבה - ולא שורש הבעיה. אנשים לא נועדו להיות מאוהבים ואפילו אוהבים לפרקי זמן ארוכים שכאלו. השאלה היא מה האינטרסים שלכם להשאר ביחד - ותו לא. אם זה מנחם אותך את לא היחידה בעולם אלא שותפות לך מליוני ילדות בעולם שהחדירו להם למוח שזו צורת החיים האידאלית. התפקחות קלה.

בכדי לעודד אותך אספר לך שהשמנת יתר בחברה הישראלית היא בעיה נפוצה- תגידי לבעלך שיפקח את עיניו. אך צרת רבים נחמת טיפשים. לכן, לפנייתך - גופך הוא בלעדי שלך. אמנם קילוגרמים מיותרים אינם מחמיאים לו אך אם דבר זה אינו מעיק עליך וטוב לך אז כל העולם יכול לקפץ. אני לא חושבת שבעייתכם היא בעיית עודף משקל אלא דברים אחרים שאולי אינך מודעת אליהם. נסי להעזר בתמיכת בעליך "המושלם" על מנת להרזות אם זה מפריע לך ואם לא אז תמשיכי לאהוב את עצמך כפי שאת. בהצלחה , אדוה

היי לך, מסכימה עם כל הכותבים והכותבות. מוכר לי, יותר מידי מוכר לי. עדי

זה שהתחתנת זה לא אומר שאת צריכה להשמין בטירוף, את חייבת גם לשמור על הצורה החיצונית שלך אם את רוצה שהקרובים אליך ובמיוחד בעלך יסכימו לקיים איתך יחסים. אני יודע שהאמת כואבת בהצלחה

נכון את צריכה לעשות דיאטה... אבל דיאטת השמנה!! לדעתי אישה מלאה או טיפה שמינה...סבבה יש יותר מה לאהוב בעלך דפוק מה הוא חושב שהיתחתן אם דוגמנית??? שילך יחפש מי ינענע לו

.

זהו... שהעניין הוא שלא השמנתי בטרוף ואני עדיין סקסית שמבטים מופנים אחריה ושגברים מתחילים איתה. יכול להיות באמת מהתגובות של שאר האנשים ושל ד"ר אורן קפלן אכן צודקות ויש משהו עמוק יותר אם כי אני לא מצליחה לעלות עליו..

למוטרדת שלום שאלתך עוררה תגובות רבות ורגשיות וכנראה זה לא מקרי. הפניה שלך מביעה את ההפתעה והאכזבה שלך מתגובתו של בעלך, והעונים כנראה חשו זאת היטב והגיבו בהתאם. אני לא נוטה לומר לך תשובה חד משמעית מכיוון שמערכת יחסים הינה רשת סבוכה וצריך להבין מהיכן הגיעה דרישתו זו של בעלך הן מהזוית האישית שלו, הן בקונטקסט של מערכת היחסים כולה, והן מהמקום שזה נוגע בך. מנסיוני לפעמים כשמתחילים לברר מה קורה בין שני הצדדים מגלים תמונה מורכבת כאשר לשני הצדדים יש בה תפקיד. התפקיד הזה אינו בהכרח סימטרי אבל לא הייתי נשאר במונולוג. למען היחסים שלכם חשוב להפוך את מה שאירע לדיאלוג שממנו אפשר יהיה ללמוד מספר דברים על עצמכם, על הדברים שחשובים לכל אחד מכם במערכת היחסים ואולי לא מספיק בוררו עד היום, והיכן הקווים האדומים שעלולים לסכן את הקשר אצל כל אחד מכם. אני לא חושב שמדובר במראה או במשקל אלא בדברים עמוקים בהרבה. אינני יודע מאיזה מקום בעלך פעל. יתכן שזה סתם חוסר רגישות, יתכן שזה כעס סמוי או גלוי עליך שיוצא כך, ועוד אפשרויות רבות. עד שלא תגיעו לשיחה כנה המתייחסת לכל מרכיבי ומשמעויות האירוע לא באמת תבינו אחד את השני. בד"כ גירושין אינם מגיעים כל כך מהר ואני מקווה שתוכלו לעבור את האירוע הזה ולהשתמש בו ככלי לימוד לזוגיות שלכם. במידה ואת מרגישה שהתקשורת בינכם בנושא ובכלל אינה זורמת ושאינך מצליחה להגיע להסכמה והשלמה, בהחלט כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי זוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמי בת 67,מזה 17 שנה סובלת מ,מחשבות פרנואידיות",כך איבחן פסיכיאטר. אמי כמובן התנגה לאיבחון ולטיפול אז ועד היום אינה מטופלת. היא חושדת בכל הסובבים אותה,כולל אבי ,ובנו,ילדיה. היא אינה מתפקדת,אינה יוצאת מהבית,ומדברת ללא הרף על כך שאינה ישנה ,רוצים לרצוח אותה,שולחים אליה גלי אלקטרו-מגנט שמחממים אותה,כל צפירה מהרחוב מכוונת נגדה וכד, כיצד ניתן לעזור לה? אנו לא מעוניינים באישפוז כפוי.

מודאגת שלום אימך זקוקה כמובן לטיפול או לפחות לייעוץ. עם זאת, במידה ואינה מסוכנת לעצמה ולסביבתה לא ניתן להכריח אותה לקבל טיפול או לפגוש רופא. ישנם פסיכיאטרים שעורכים ביקורי בית ואולי תצליחו לשכנע אותה להיפגש איתו בצורה כזו לפחות לצורך הערכה. במידה ואתם סבורים שיש סכנה במצבה פנו בעצמך לפסיכיאטר כדי להתייעץ, והוא ינחה אתכם כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר יותר משנתיים יש לי בעיות עם השינה. זה התחיל מאז שנכנסתי לדכאון, ועדיין לא נאלם למרות אני כבר לא בדכאון. אני מתקשה להירדם בלילות וזקוקה בערך ל-12 שעות שינה. לא טיפול פסיכולוגי ולא טרופות פסיכאטריות אינם עוזרים. אני לא רואה לזה סוף... אני עייפה מזה!

רוני שלום נסי לפנות למעבדת שינה. יש כמה כאלו בארץ. הם יעשו בדיקה מקיפה וימליצו מה לעשות. נסי לברר דרך רופא המשפחה כיצד לקבל הפניה. כדי לחסוך זמן תוכלי לנסות להתקשר גם ישירות למעבדה, למשל בתל השומר ולקבוע פגישת ייעוץ באופן פרטי, העלות אינה גבוהה לפגישה זו ומשם ינחו אותך כיצד להמשיך. לפי דבריך כבר ניסית ייעוץ פסיכולוגי ופסיכיאטרי אולם כדאי להתייעץ שוב ואולי עם גורם שלא ראה אותך בעבר, כדי לעשות הערכה מחדש על הטיפול המתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב לכולם אני חייבת להגיד לכם משהו שנימאס לי מהחיים הנוראים שלי קשה לי בחיים הכל הולך על הפנים ודי אני עיפה מהכל. יש לי ילד בן 8 שמאושפז בבית חולים בנס ציונה ביגלל הרבה בעיות ילדה בת 4 אם בעיות אסתמה . אני בהליכי גרושים רק בהתחלה ולי הכל ניראה רע יבש ואני כל הזמן רק כועסת עיפה נפשית רו

רו שלום.. את מראה פה הרבה דברים שנופלים עלייך בבת אחת, גרושין, ילד בבי"ח וילדה חולת אסתמה.. עצם העובדה שאת ממשיכה לתפקד מראה עד כמה את אדם חזק וראוי להערצה. אני מאמינה שהתקופה הקשה תעבור, הגירושים יסתימו (האם התהליך עצמו "מלוכלך", האם אחד ממכם לא רוצה בגט??). הילד יבריא בעזרת השם.. ובקשר לבת עם האסתמה אני יכולה לומר לך בלי להכיר את ביתך ורמת האסתמה שלה, שהרבה אנשים חיים חיים שלמים עם האסתמה ומתפקדים כמו כולם באופן נורמלי. תרגישי טוב שרון.

ר. שלום אני מצטרף לדבריה של שרון ומקווה שהדברים ישתפרו. כדי שתנסי לקבל גם תמיכה מקצועית, ניתן להיעזר בצוות של ביה"ח או בגורמים אחרים בקהילה, בין אם פסיכולוגים, עו"ס, מחלקת הרווחה, השירות הפסיכולוגי החינוכי ועוד. אל תשארי לבד עם הדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור קפלן שלום רב , שמי יעל והותקפתי פיזית ע"י אדם שאינני כלל מכירה מסיבה מסוימת. בעת מתן עדותי (שנעשתה מיד לאחר אותו אירוע ) אמרתי דבר אחד , ולאחר שנתיים ! כשהייתי צריכה לתת את עדותיבבית המשפט הייתה סתירה בין הדברים שלי . הייתי מודעת לסתירה,אך אמרתי זאת בכול זאת - כי היה חשוב לי להגיד רק את האמת . היום כנראה לא יאשימו את אותו אדם שתקף אותי בגלל הסתירה הזאת - כיאלו אני נראית לא אמינה. הפרטים באמת לא חשובים , אבל מה שכן מעניין אותי לדעת האם מבחינה פסיכולוגית לאחר שאדם הותקף והוא נאלץ לספר את הסיפור - הוא אומר דבר ולאחר שהוא מנתח את הדברים אחרי שנתיים הוא רואה דברים קצת אחרת - והוא זוכר דברים באופן שונה ממה שהיה. העובדה היא שאותו אדם התקיף אותי - למרות הסתירות בין העדויות . אני מרגישה נורא! בית המשפט לא אמור להבין שאחרי שאדם הותקף הוא לא מאה אחוז בסדר??? והוא לא יכול לתת עדות "צלולה" אפילו ב- 100% וזה נורמלי ששהיה סתירה אחת. אשמח מאוד לתשובה , כנה ככול האפשר בתודה והמון הערכה , יעל

יעל שלום צר לי לשמוע על מה שעבר עליך. זה נורא שתהליך כזה יכול לקרות. אין ספק שזכרונך אינו מתעתע בך בנושא התקיפה שעברת ומה שאת זוכרת כיום מייצג את מה שעברת. עם זאת בהחלט יתכן שפרטים מסויימים, שוליים בד"כ, נשכחו או התווספו לאירועים. השכחה מובנת, הזמן משפיע. ההוספה היא תוצר מהעיבוד האינטנסיבי של האירועים הטראומתיים. קיימת נטייה לשחזר שוב ושוב את מה שקרה וברצף הזה בונים שוב ושוב את הסיפור, כשבמקביל עולות כל מיני מחשבות ותחושות. עם הזמן יתכן שחלק מהם "נדבק" לסיפור המקורי ונראה חלק ממנו. למשל, צבע חולצה, מבט עיניים, התחושה באצבעות ועוד כל מיני פרטים סנסוריים מסוג זה שלא נזכרו בצורה ברורה לגמרי. אדגיש שאין סיבה לחשוב שיהיה שינוי במהות של הדברים אם הם נזכרו היטב במקור. בית המשפט אינו פועל לפי כללים של אמת אבסולוטית. במשפט אזרחי צריך להוכיח באופן סביר את מה שקרה ואין ספק שבמשפט אזרחי האדם שתקף אותך היה מורשע. אולם במשפט הפלילי העיקרון הוא שהספק הקל ביותר באשמתו של אדם מונע את הרשאתו. הדוגמה הקיצונית ביותר שאני מכיר היא משפט סימפסון בארה"ב שבו נמצא זכאי מרצח אשתו במשפט הפלילי אבל נמצא אשם בתביעה האזרחית על פיצויים מטעם משפחתה של אשתו, זאת מאחר ועקרונות ההחלטה הם שונים. חשוב שתביני שחוסר הרשעתו של האדם שתקף אותך אינה מבטאת חוסר אמון בגירסתך המלאה אלא ביטוי לכך שמספיק אפילו ספק קל אצל השופט כדי למנוע הרשעה. זו שיטת משפט של העולם הדמוקרטי שמעדיפה לראות אדם אשם מסתובב חופשי מאשר אדם זכאי כלוא. אני מקווה שתצליחי להתאושש מהדברים. חשוב שתקבלי גם עזרה פסיכולוגית כדי להמשיך בדרך ולרפא את הפצעים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני אשמח לדעת פרטיים על המחלה (אם בכלל זאת מחלה ) ? תודה ליאת

ליאת שלום התחום שייך לרפואה ולא לפסיכולוגיה. אנא פני לפורום נוירולוגיה או לפורום רפואי אחר המתאים מהרשימת הפורומים אליה ניתן להגיע מראש העמוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

לקחתי את עצתך ופניתי לקבילות חיילים, הם אישרו את האפשרות לקבילה... עכשיו אני מתלבטת... האם הנקמה היא פתרון? מה דעתך? שרון

שרון שלום לא ביקשת נקמה בהודעתך הקודמת אלא פתרון ראוי לצרכיך. אני לא חושב שנקמה תועיל במשהו, אבל זו את שיודעת מה נחוץ עבורך. מקווה שתמצאי מסגרת מתאימה ושהמצב שתיארת ישתפר בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. בימים האחרונים, עקב כאבי ראש שנמשכים יומיים ולעיתים כמעט שבוע באופן רצוף, ועוד תופעות שבהמשך אפרט עליהן, פניתי אל האינטרנט כדי למצוא סיבה או מרפא לכך. אני מאובחנת כסובלת מאגנזיה של קופוס קלוזום, בעבר - לפני שאובחנתי - סבלתי מתופעות של לפני עילפון, כמו עיוורון, זיעה קרה, וחירשות זמנית תוך כדי שאני שומעת רק את הנשימות שלי בלבד. לתופעות אלו קדמו כאבי ראש חזקים. לאחר שאובחנתי, באמצעות צילומי MRI, ע"י נוירולוג כבעלת אגנזיה של קופוס קולוזום, אמר לי הרופא, אחרי התייעצות על המקרה שלי בוועדה, שאין צורך בניתוח ניקוז נוזלים ועלי להמשיך וליטול נאמר- אופטלגין או אדויל, כשם שעשיתי עד אז. כך עשיתי, בכל פעם שחשתי שכאבי הראש מתחילים, נטלתי את הכדורים ולרוב לא היו חוזרות התופעות הנלוות אך כאבי הראש היו עוברים ממש לאט. לפני כשנה וחצי עשיתי שוב MRI משום שכאבי הראש והתופעות הנלוות חזרו, כמו גם תופעות חדשות כגון כאבי ראש שלא עברו עד שהקאתי את נשמתי...כאילו הלחץ על הראש עבר רק אחרי שדחפתי אצבע והקאתי{סליחה על התיאור והביטוי}.... בזמן האחרון, ובכלל- בשנים האחרונות, אני חשה שהדבר משפיע על אישיותי, שתחושות כמו אמפתיה כלפי אנשים הופכות לחוסר סבלנות שגורם לצביעות מצידי {לעיתים גם להתנהגות מזוייפת כלפי אנשים במשפחתי כדי שלא ישימו לב לשינוי}, או חוסר אפשרות להתרגשות מדברים שבעבר היו מפעימים אותי משמחה והתרגשות. גם כשבא לי לבכות- אני לא מצליחה, הכל תקוע, כאילו הילדה הקודמת שהייתי לפני ה"מחלה" כלואה בגוף של מישהי כהת חושים. בעקבות אירוע מסויים בחיי- שלא נגע אליי אלא למוות במשפחה, טופלתי תקופה מסויימת אצל יועצת וגם אצל פסיכולוג, לא השגתי התקדמות אצלם, אולם לפני שנתיים- טופלתי אצל מטפלת בפרחי באך, הילינג וקריסטלים, והמצב השתפר. אבל הפסקתי את הטיפול משום שהתחלתי לעבוד ולא הסתדר לי עם שעות הפגישה של המטפלת. ולאחר הכל- באינטרנט מצאתי מידע על תסמונות כמו דיפרסוניזציה- אינני בטוחה שזהו השם הנכון, שהתופעות שאני חווה אותן מופיעות גם במקרים של התסמונת הנ"ל... ולשאלה- מה עליי לעשות, איך, כמה ולמה.... מקווה שלא הטשתי אותך, מיטל.

מיטל שלום הנושאים שמהם את מוטרדת דורשים בראש ובראשונה התייחסות רפואית ולא פסיכולוגית. אני מציע שתתייעצי עם נוירולוג ופסיכיאטר לגבי התופעות. במידה ויש מרכיב פסיכולוגי בו ניתן יהיה להועיל בהמשך בהחלט ניתן לחשוב מה לעשות. עם זאת את מספרת שפנית כבר לייעוץ בשיחות שלא הועילו. התופעות המדאיגות שאת מציינת יכולות בהחלט להיות קשורות למרכיבים נוירולוגיים במוח וזה כיוון הבדיקה שכדאי להמשיך איתו. אם נעזרת בשיטות אלטרנטיביות נסי לחזור לזה. אישית אינני מכיר את התחום, אבל תמיד כדאי לחזור לנוסחאות מנצחות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, שלום איך ניתן להילחם על הדימוי עצמי שלי בעת שיש לי עקמת בגב המשפיעה על מראה החזה כך שצד גדול יותר מצד, ובמצב של תיסכול ובילבול וחשש של אי קבלת המין השני לבחורה כמוני שסובלת ממחסור בנשיותה דווקא בחזה..........., האלמנט הנשי הבולט ביותר אתה יודע כמה אני מתחשבת בחזה שזה סמל הנשיות......?

ג'ורג'י שלום תפיסת הגוף והדימוי העצמי אינם קשורים ישירות למראה האובייקטיבי. ישנם אנשים אטרקטיביים מאוד שתופסים את עצמם בצורה שלילית מאוד, ויש אנשים שאינם נראים טוב אבל מצליחים מאוד מבחינה חברתית ודימוים העצמי גבוה. העקמת וההשפעה שלה על החזה נוגעת אצלך במקום רגיש נפשית. יתכן שאת העקמת לא ניתן לשנות, אבל את דימויך העצמי אפשר, וחשוב לראות איך את משנה את צורת החשיבה, מקבלת את מה שאינו מושלם אצלך, ומדגישה את הדברים החיוביים שיש בך ואת יכולה להציע. כפי שציינתי בעבר, במצבים כאלה טיפול פסיכולוגי עשוי להועיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

רופא יקר, הנני חיילת משוחררת מזמ כשנתיים, במהלך השנה האחרונה החלפתי את עיר מגוריי 3 פעמיים, הדבר היווה עבורי בעיה מאוד גדולה, וכעת אני מוצאת את עצמי בוכה ללא הרף כבר יומיים, אין לי חשק לכלום, והגרוע מכל זה שאיני מוצאת את הסיבה לכך. אני מנסה להצביע בנקודתיות על הדבר המסוים אשר גורם לילבכות אבל איני מצליחה. אין לי חשק לשום דבר, והתאבון שלי ממש גרוע. אני חוששת מכך שאני על סף משבר או כניסה לדיכאון?????????

מעיין שלום אכן התופעות שאת מתארת אופייניות למצב דיכאוני ולא כדאי להזניח את העניין. יתכן שהמעברים הרבים והצומת שבה את נמצאת בחייך היוו גורמים לחץ שגרמו לתנודות במצב הרוח שלך. אני מציע שתפני כבר מחר לייעוץ מקצועי. כדאי לפנות לפסיכיאטר כדי לבחון האם טיפול תרופתי נחוץ לשיפור המצב. כמו כן כדאי לפנות לשיחות עם פסיכולוג. נסי ליצור קשר עם האנשים הקרובים לך. במצב הזה חשובה התמיכה האישית והחברתית, לפחות עם אדם אחד קרוב שיכול גם לדאוג לך ולצרכיך למספר ימים עד שתתאוששי ותתחזקי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן היקר, היני נמצאת עם חוג המשפחה המצומצם שלי. יש אנשים אשר דואגים לצרכי הבסיסיים, אך הדבר אשר יותר מכל מדאיג אותי, זו העובדה שאיני מצליחה להבין את הבכי אשר תוקף אותי. לא עוברות בראשי מחשבות מטרידות, ואז מתפרץ הבכי, אני פשוט בוכה ללא סיבה. ד"ר אורן היקר, אני מודה לך על הבעת הדאגה וההפניה לפסיכולוג בהקדם, אשתמש בעצתך, אך הייתי שמחה לו הייתי מרחיב את תשובתך קצת יותר, ומנסה להסביר לי, מדוע איני מצליחה להפסיק לבכות, או לפות להבין נקודתית את סיבת הבכי.????? שלך מעיין.

שלום אמי בת כ- 94. עד לאחרונה תיפקדה באופן עצמאי למדי (יחד עם אבי בן 89). לפני כחודש נפלה קשות ואושפזה עם חשש לשבר/סדק במפרק האגן. לאחר כשבוע שוחררה לביתה ומאז תנועתה מוגבלת ביותר (עם הליכון) והיא דורשת ליווי/עזרה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מאז חלה התדרדרות ביכולת הזכרון שלה בעיקר אובדן זכרון לטווח קצר. לכאורה הזכרון שלה "קפא" לנקודת הפציעה שלה והיא איננה זוכרת שהיא נפצעה ושיש לה מיגבלות תנועה. עקב כך היא מנסה לקום ולמרות ההשגחה הרציפה היא נפלה מספר פעמים ואף שברה את ידה באחת מהנפילות הללו. היא מקשה מאד על המטפלות עקב העובדה שהיא חוזרת על אותן שאלות/בקשות מספר רב של פעמים ושוכחת שכבר נענתה. מצד שני היא צלולה בחךק מהזמן וזוכרת אירועים מהעבר הרחוק. לפני הפציעה היה חשש שלקתה באלצהיימר והיא החלה לקבל MEMORIT. לפי התיאור המפורט לעיל האומנם המקרה הינו אופייני לאלצהיימר? האם אלצהיימר עשויה להחמיר עקב פציעה/מיגבלות תנועה? מה דרכי הטיפול במחלה זו? האם עדיף לטפל במחלה זו במסגרת ביתית (כולל מטפלת צמודה) או בבית חולים? האם יש בתי חולים המתמחים בסוג זה של מחלה? בתודה זוהר

זוהר שלום ראשית, לא בהכרח שהבעיה הנוכחית היא אלצהיימר מאחר ולפי דבריך המחלה לא היתה בשלבים מתקדמים לפני הפציעה וכעת חלה התדרדרות פתאומית. חשוב לבדוק אם לא היתה פציעת ראש במהלך הנפילה. גם אם לא היתה פגיעה כזו קורה לעיתים קרובות שפגיעת אגן כזו גורמת להתדרדרות קוגניטיבית בגיל מבוגר מסיבות רבות. אין אפשרות לתת תשובה ישירה ומעמיקה במסגרת הפורום. חשוב לפנות לרופאים המתמחים בגיל המבוגר שייעצו מה כדאי לעשות. שאלת המסגרת הביתית או בית החולים תלויה בעיקר ביכולתכם לשמור על אמך מאחר והיא אינה מסוגלת לשמור על עצמה כעת. לארגון אש"ל ולארגונים למען הקשיש בערים השונות יש מרכזי מידע למשפחות של קשישים, כדאי לפנות אליהם בטלפון. ניתן לברר את הטלפונים לעזרה בלשכה הרווח המקומית בעיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עושה בנושא סרטן אצל ילדים. מהן צורות התמודדות של משפחה במצב כזה וכיצד אפשר להקל עלל העומס הנפשי?

מלכה שלום הודעתך לא היתה ברורה לגמרי, אני מניח שאת עושה עבודה בנושא. בעיקרון ישנם מודלים מערכתיים לטיפול אישי בחולה ובמשפחתו. הפסיכולוגיה השיקומית והרפואית עוסקת בנושא ויש ספרות ענפה בנושא. ברמה היישומית אני מציע לך לפנות לאגודה למלחמה בסרטן, הם יוכלו לספק לך מידע רב בנושא. http://cancer.org.il/newsite בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן לפני כחצי שנה אני ובעלי הגענו ליעוץ זוגי. אבל הפסיכולוג הבחין שחלק גדול מהבעיות שלנו כזוג נובע מהבעיות הרגשיות שלי: כעס, מתח גבוהה ובכלל חוסר בשלות רגשית. בינתיים אנחנו הפסקנו את היעוץ הזוגי. כרגע אני מודעת שחייבת להמשיך את הטיפול האישי. השאלה היא האם אני חייבת לחזור לאותו פסיכולוג שהשיחות אצלו היו מאוד קשות בשבילי ואני קצת מפחדת להכנס לזה שוב, אבל הוא מכיר ומבין אותי היטב, או להמשיך את הטיפול אצל פסיכולוג/ית אחר/ת ושוב להתחיל מהתחלה. תודה מראש.

גלית שלום אם אני מבין נכון לא היית בטיפול אישי אלא בטיפול זוגי אצל אותו פסיכולוג. יש לשאלתך כמה היבטים. מצד אחד אולי כדאי לפנות לפסיכולוג אחר כדי שאם תחליטו את ובעלך לחזור שוב למסגרת של טיפול זוגי תוכלו לחזור אליו. במידה ותפני אליו לטיפול אישי יתכן ויהיה קושי בהמשך לפנות ביחד. לגבי ההתלבטות של היכרות מחד לעומת פחד מסויים מאידך, את צריכה לחשוב מה הכי נכון בשבילך במצב הזה. חשוב שתרגישי בנוח להיכנס לתהליך הטיפולי, אבל השאלה ממה הפחד נובע. יתכן שכל פסיכולוג שייגע בנקודות הרגישות שלך יגרום לך להרגיש שוב מפוחדת. במידה ותחליטי לפנות לפסיכולוג אחר תוכלי לבקש ממנו להתקשר לפסיכולוג שמכיר אותך ולשוחח עימו כך שחלק מהמידע יוכל להמשיך הלאה. בסופו של דבר אין כאן רק שיקול מקצועי אלא החלטה אישית שלך. חשוב שתפני ותמשיכי את תהליך הטיפול, ויהיה המקום אשר יהיה. אגב, את יכולה ליזום גם פגישה נוספת עם הפסיכולוג שמוכר לך ולהתייעץ עימו באופן הישיר ביותר על התלבטותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן תודה רבה על התשובה. אני מרגישה לא נוח עם שום טיפול פסיכולוגי, כניראה, ביגלל הפחד מהביקורת ודימוי עצמי נמוך גם ככה. בכל מקרא, מכיון שאני מודעת שצריכה להמשיך, רציתי לשאול האם אפשר לפנות עליך או אתה יכול להפנות אותי לפסיכולוג/ית מאיזור ת"א והמרכז. תודה רבה

דר' קפלן שלום, קודם כל תודה רבה על תשובתך המהירה. הבעיה שלי יותר קשורה לתחום הנפשי, ברצוני לפתור בעיות שמפריעות לי בחיי היום יום ויש לי הרגשה שהיפנוזה יכולה להיות חלק מהפתרון. אשמח באם תפנה אותי למהפנט באזור ת"א והמרכז. תודה רבה איריס

איריס שלום אנא שלחי אלי מייל ע"י הקלקה על שמי ואשלח אליך מספר שמות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום.אני במשבר חזק,וזקוק לעזרה מיידית.לפני מספר חודשים צפיתי בתוכניתו של דב אלבוים,"חוצה ישראל".התראיינה שם פסיכואנאליטיקנית ששכחתי את שמה.ברשות השידור הפקידה לא רצתה לשלוח לי את רשימת התוכניות או להקריא לי את השמות האפשריים. אם מישהו או מישהי במקרה ראו וזוכרים,אודה לכם מאוד. בתודה מראש משה.

אולי תנסה לפנות למכון הפסיכואנליטי.(יש קישור דרך אתר נענע)

שלום-אני בת 22 ואני היפוכונדרית, כל בליטה היא גידול וכל עייפות היא קריסת מערכות, כמובן שכל שינוי זה או אחר בגוף מכניס אותי לחרדות אבל איך אפשר שלא כאשר למשל תסמינים של התקפי חרדה זהים לתסמינים של טרשת נפוצה (עייפות, טשטוש ראיה, הרדמות האצבעות והפנים, וכו'...)על כל דבר נרוץ לעשות MRI? מתי ניתן להבדיל אם אכן מדובר במשהו בעייתי המצריך טיפול או סתם בפחדנות? תודה

עינב שלום, קודם כל רצוי שתפני לרופא על מנת לשלול בעיה גופנית. אחר כך פני ליעוץ פסיכולוגי. במידה ואת סובלת מהיפוכונדריה ומחרדות, יש טיפולים שיעזרו לך לצאת מזה. טפול תרופתי בשילוב טיפול פסיכולוגי. את נמצאת ב"חברה טובה", הרבה אנשים סובלים וחלקם מתבישים לשוחח על הנושא. גם אני. את יכולה לפנות לפורום תמיכה הדדית, ושם תוכלי לשמוע ולהשמיע. מצורף קישור לאתר מענין בו תוכלי למצוא פרטים על החרדה והטיפול בה. http://www22.brinkster.com/zarut/misc/forum.asp

עינב שלום אני בת 27, ואני סובלת מהפרעת חרדה, המתבטאת בעיקר בהיפוכונדריה. אני בודקת את הגוף מכל כיוון, בקיאה בכל המחלות האפשריות (וכמובן משוכנעת שיש לי אותן) אני מותשת ופוגעת באיכות החיים שלי. טיפול פסיכולוגי לא ממש עזר לי כיוון שהוא חייב להיות מגובה בטיפול תרופתי. לאחר התלבטויות רבות החלטתי ליטול כדור הנקרא סרוקסט (לא לפני שהתייעצתי עם הפסיכולוג ועם פסיכיאטר). חברה שנוטלת את הכדור מזה שנתיים מדווחת על שינוי קיצוני ברמות החרדה. מעודד לדעת שאני לא לבד ושיש לא מעט אנשים שסובלים מהיפוכונדריה.

אני אם לתאומים שאינם זהים, כבני שנה קשה להודות אולם אני אוהבת תאום אחד יותר. האם זה נורמלי? אני משתדלת שלא להפלות , אולם לעיתים זה חזק ממני

ורד שלום ראשית ברצוני לחזק אותך על יכולתך להודות בפני עצמך במשהו שאינו קל. אנשים רבים מדחיקים ולא מתמודדים עם תחושות מסוג זה, דבר שיוצר בהמשך סיבוכים במערכת המשפחתית. למרות רצונם של רוב ההורים להעניק יחס שווה לכל ילדיהם נוצרים באופן טבעי פערים והבדלים, כמו בכל מערכת חברתית אחרת. השאלה מה עושים עם התחושות הללו. חשוב לא להשאיר אותן לרגשות האשמה בלבד, אלא לנסות ולהבין את מקורן, וחשוב מכך, לחשוב כיצד להגיע למצב שישמור על יחסי המשפחה הטובים ובריאותם הנפשית של כולם לטווח הארוך. זו כלל אינה שאלה של נורמליות או לא. אלו תחושות סובייקטיביות שיכולות לעלות. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי בנושא. יתכן שזה יהיה מפגש קצר וממוקד, אבל חשוב שתנסי לעשות משהו עם תחושותיך ולא תישארי איתם לבדך. יתכן ששיחה עם איש מקצוע תבהיר לך דברים חדשים ואולי תשנה גם את תחושותיך. במידה ואינך מרגישה מוכנה לכך, כדאי לפחות לשוחח עם חברה טובה או בן/בת משפחה קרובים עליהם את סומכת ויכולה לספר את מה שאת מרגישה בצורה כנה ואמיתית. תחושת ההעדפה של האחד על השני נוצרה בוודאי בתהליך כלשהו וחשוב להבין אותו/אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני מודה לך על התיחסולך להודעות קודמות. הפעם שאלה מתחום אחר, יש לי אהבה ורצון גדולים בידע פסיכולוגי, אני בד"כ מנתחת ומנסה להסביר תופעות ומצבים ויחסים רבים שעוברים עליי של האנשים, אבל קראתי מעט בספרי פסיכולוגיה וכמעט כל תופעה שנתקלת בה בספר אומרת לעצמי אההה אני מרגישה אותו דבר כמו שמסבירים כאן, כמו למשל פרנויה ומחשבות שוא, האם כדאי לי להמשיך ולקרוא עוד פסיכולוגיה? בתודה נילי

נילי שלום אינני יודע אילו ספרי פסיכולוגיה בחרת לקרוא, אבל הייתי ממליץ לך לקרוא בשלב ראשון ספרים שמספרים על החלק האנושי והרגשי של הפסיכולוגיה ולא ספרים של אבחון. נסי למשל את ספרו של יורם יובל "סערת נפש" או ספרו של יאלום "תליין האהבה". סביר להניח שתוכלי להזדהות עם חלק מהסיפורים, אבל הדרך החיובית בה מתוארים הטיפולים מעורר באופן טבעי מחשבות חיוביות על ההתמודדות עם בעיות ולא הרגשה פתולוגית שמתעוררת כשקוראים ספר אבחנות. בספר נחמד שקראתי מספר הכותב על כך שכשהיה סטודנט לרפואה שייך לעצמו את כל המחלות שהופיעו בספר למעט מחלות שקשורות לרחם כי זה הדבר היחידי שידע בוודאות שאין לו בהיותו גבר. בהמשך הוא כותב שמרוב קריאה על הנזק שגורמות הסיגריות הוא החליט להפסיק לקרוא. בקיצור, אל תפסיקי לקרוא. יתכן אגב ששווה לחשוב מדוע מד החרדה קופץ כל כך מהר אצלך. סביר להניח שקריאה על הבעיות הנפשיות נוגעת אצלך במקום רגיש כלשהו, והפסקת הקריאה היא לא בהכרח הפתרון, כמו שהיא אינה הפתרון במקרה הנ"ל של העישון. בברכה ד"ר אורן קפלן

למנהל הפורום, שלום! אני מאד מעוניין לקבל ממך המלצה על: - אתרים רציניים שמפרטים על הפרעה באישיות "סכיזואיד". אני בעצמי מצאתי חומר דל ביותר, אתרים בעלי דף בקושי , דף פלוס. אפילו מאמר אחד באינטרנט , אך ארוך, ויסודי יספק אותי. - פורום של אנשים הסובלים מאישיות סכיזואידית. אני מצאתי בקושי 2-3 פורומים, אך כמעט לא פעילים. בגלל אופי הבעיה שמקשה על תקשורת, אולי זו בעיה, למצוא כזה פורום. אשמח אם אתה יודע בכל זאת על פורום שיש בו פעילות. - שם של ספר, מאמרים שניתן לרכוש בחנויות או בספריות, הדנים לעומק בבעיה. הערה: עדיף לי חומר בעברית, אבל באנגלית זה בהחלט גם יכול לבוא בחשבון. אני מודה לך מאד. דוראל

דוראל שלום יש די הרבה חומר באינטרנט בנושא, אך באמת לא בעברית. הייתי נזהר מאבחון עצמי בנושאים כל כך לא מוסכמים כמו הפרעות אישיות. נסה כאן: http://www22.brinkster.com/zarut/spd.asp כדאי אולי לעיין גם תחת הפרעת אישיות נמנעת http://www22.brinkster.com/zarut/apd.asp וכן תחת חרדה חברתית יש הרבה במשותף לכל האבחנות הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוראל. נסה להיכנס ל- Google ולכתוב "schizoid personality disorder" כולל המרכאות. תקבל כמות גדולה של קישורים באנגלית בהם תוכל למצא אולי דברים מענינים

האם ניתן לטפל בוורקוהוליזם ואיזה טיפול הוכח כמתאים ביותר? תודה.

רציתי להוסיף ולשאול כיצד עלי להתנהג בבית עם האדם שסובל מהמחלה הזו וכן האם ישנם מאמרים שאוכל לקרוא שעוסקים בכך. ושוב תודה.

אנונימית שלום וורקוהוליזם אינה מחלה אלא נטייה אישית. במידה ואותו אדם אינו מודע לכך או מרוצה מנטייתו זו יהיה קשה מאוד לשנות את המצב, בוודאי שטיפול פסיכולוגי לא יהיה יעיל ללא מוטיבציה אישית. במידה ואת חשה שהדבר פוגע במערכת היחסים ביניכם תצטרכי לדבר על כך איתו ואולי לפנות ביחד לייעוץ זוגי. להלן קישור למאמר קצר בנושא: http://www.blazermag.co.il/Content/Subjects/Subjects.asp?Mid=4&Msid=40&Article=108 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! ברצוני לשאול האם יש קשר בין הומוסקסואליות לגנטיקה? אשמח לקבל הסבר בעיניין זה ואם תוכלו להפנות אותי למקורות באינטרנט בנושא-רצוי בעברית, נאמר לי שנעשו מחקרים בנושא זה, אשמח לשמוע על כך. תודה מראש ליבי

ליבי שלום ישנם נסיונות מחקריים לקשר בין השניים אולם הממצאים אינם חד משמעיים. רבים לפחות סבורים שמדובר בנטייה מולדת ואז יש אולי בסיס גם לקישור הגנטי. למעשה אין כיום תשובה ממשית המקובלת על חוקרים וקהילות. נסי להצליב במנועי החיפוש את המילים Homosexuality Genetic ותעלי על מספר לא מבוטל של אתרים בתחום בברכה ד"ר אורן קפלן

האם היפנוזה יכולה להזיק בכל צורה שהיא??? אובססיות ? תופעות לוואי? בנוסף לטיפול קצר שאני רוצה לעבור בעזרת ההיפנוזה - אני רוצה לרכוש את ההיפנוזה ככלי - כלומר ללמוד להיכנס על ידיי הטיפולים יותר בקלות כדי שאוכל לעשות זאת לבד בביתי מבלי מטפל? האם אתה ממליץ מחשבה כזאת? ממה שקראתי ושמעתי היפנוזה יכולה להיות כלי מצויין לחיים ....! מה אתה חושב בנידון? תודה רבה מראש!!

סבאס שלום היפנוזה המועברת ע"י גורם מקצועי אינה יכולה להזיק בכל דרך שהיא. כמובן שאיש המקצוע ייעץ לך האם היפנוזה מתאימה או לא למטרות הטיפול ולך באופן אישי. היפנוזה עצמית היא אכן כלי רב עוצמה שיכול לשפר את איכות החיים. הוא דורש כמו כל מיומנות אישית אחרת התמדה ואימון, וככל שאלו מתרבים, כך יתרונות השיטה באים יותר לידי ביטוי. יש גם כמה ספרים בנושא וחלקם מלווים בקלטות. בברכה ד"ר אורן קפלן