פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
בביטוח לאומי יש אנשים שיכולים להנחות אותך מה לעשות אולי כדאי להצייעץ שם אין מה להפסיד חטולית
בגמילה מציפרלקס ממליצה לך לעשות זאת רק עם רופא לא לבד כך גם יוכל להמליץ לך על כדור חלופי שמתאים לך בהצלחה חטולית
עצוב מאוד לשמוע שהבחור נפטר הוא נשמע כמו אדם מלח הארץ ת.נ.צ.ב.ה חטולית
אכן איש יוצא דופן מאד. באסה ממש. והכאב בא בגלים. ולחייך איני מצליחה כלל. סוריקטה
שלום רב אני אחרי כמה שנים של שימוש בסמים כתוצאה מדיכאון וכל מיני בעיות נפשיות תודה לאל הצלחתי לאחרונה להתנקות בכך שעזבתי את העבודה והסתגרתי שלושה חודשים בבית עכשיו המצב הקיים הגעתי למסקנה שכרגע עדיף לי להמשיך להשאר בבית אבל אני בלי פרנסה ולכן אני מגיש לביטוח לאומי תביעה ורציתי יעוץ קטן פסיכיאטר רשם לי את ההפרעות הבאות: adjustment disorder prolonged depressive reaction drug abuse dissocial personality disorder בנוסף הפסיכיאטר רשם לי פריזמה 40MG ואני ממשיך עם לוריוון עד שהצליח להפסיק אותו לאט לאט האם האבחנות האלו מה הם אומרות ועד כמה ביטוח לאומי מכיר בהם ? חשוב לציין שעובד כל חיי והייתי מרוויח מצויין אבל בשנים האחרונות אני כבר סובל ומחליף עבודות בגלל כל הבעיות האלו
אני מעדיף קודם כל לקבל כאן מידע עד כמה שניתן לפני שאני מגיש להם תודה
שלום לוג, איני יודע מהם הקריטריונים בביטוח לאומי, אבל הרושם שלי שהאבחנות שרשמת לא מזכות באחוזי נכות. אודי
הי אנשים, מעדכנת שהסרטן ניצח את הבחור החולה, שליוויתי ברמה היומיומית בשנים האחרונות. איש שהיה חולה קשה עוד משנות השלושים שלו. הוא 'נעלם לי' לפני יומיים, ביתו הפתוח נסגר. התהליך הראה כיוון גרוע במיוחד שהתממש לבסוף. הבחור, הכי לוחם שראיתי, מת. לא באמת נפרדנו. בום. הוא היה אחד האנשים המוכשרים והתורמים לקהילה. תורמים מאד. אין לו דור המשך במובן הביולוגי, אבל כן בני נוער רבים שהשקיע רבות בהשכלתם והתקדמותם. אוף. צרחה פנימית. סוריקטה
עצוב לקרוא על פרידתו מהעולם וממך פרידות תמיד כואבות ולא תמיד יש זמן להפרד את עשית מעל ומעבר לבחור עכשיו יקרה הגיע הזמן לטפל בכאבייך לטפל בך הוא היה שמח אם היה יודע שאת דואגת לעצמך אתך בלב אביב
הי אביב, כמה טוב שבאת. תקופה לא משהו. לכולנו. חיבוק, סוריקטה
בתקופה האחרונה בדיוק עם תחילת החגים התחלטי לקבל מחמאות בלתי צפוית ×את נראית ממש זוועה = אולי זה נכון ×את לא מבינה מה שמדברים אליך? יכול להיות שזה נכון יתכן והשמיעה שלי באמת נחלשת ? ×את חסרת בינה לא חושבת לבדר מה את רוצה לעשות ולא צריכה לעשות את לא משתמשת בהיגיון של את כמו תוכי עושה רק מה שאמרו לך לעשות × היו עוד 2 או 3 הערות בסגנון כזה או מעט שונה באמת כל הכבוד לי רק הולכת ומשתפרת עם מחמאות כאלה נפלאות בתחילת השנה החדשה × אם יש לעוד מישהו/י כאלה המלצות מכל הלב בואו וכחתבו כל מה שיש לכן להגיד חג סוכות שמח לכולם עם שיחרור המרצח המתועב הזה לעולמים ומאידך בשורו קשות על חיילים הרוגים ופצועים שהלב הקרוע כבר כל כך מדםםּ שיחזרן כבר כולם הביתה הזדמנות נהדרת גם לך אודי יקר קשה לי לדמיין כמה קשה עברתם בתקופה הארוכה והקשה הזו הלוואי מכאן יצמח עוד טוב 🙏🙏🙏🙏🙏🙏🙏🙏🙏 חטולית המקופלת מכאבים מועדים לשמחה
את חשובה להרבה אנשים המילים פוגעות ופוצעות אפשר אולי לא לתת להן לחדור ? הם לא שלך דברי את אלייך במילים טובות . אני נפלאה ואני סובלת חבקי אותך בשתי ידיים עיניים טובות . המילים לא מתארות אותך הם מתארות מילים של אדם מפוחד כעוס שמה שהיה רגיל נעלם לו וזה מפחיד אותו . . את חולה ,הרפואה לא מוצאת איך לעזור לך ואני בטוחה שכמו שזה מלחיץ אותך זה מלחיץ את החברה שסביבך שהייתה רגילה שאת זאת שמפעילה את כולם ומארגנת את החגים . . זה בטח לא מצדיק אמירות כאלה ואחרות יקרה שלי מגיע לך רוך וחמלה האם את יכולה לתת אותם לעצמך מבלי לחבוט בעצמך על הקושי שלך . אתך יקרה בלב
הגיעה למעלה לסוריקטה אני די מבולבלת בימים אלו , חיבוק
הי חטולית מותק, מבינה עם אלו מילות בוז את מזדהה. הן מעידות על הדובר היהיר והחצוף, ולא עלייך, אבל איך אנחנו מנכסות לעצמנו ולוקחות מילים חובטות רומסות ומנמיכות וממשיכות להצליף בעצמנו בהן. בזה, כן ניתן להשיג שליטה, כי זה כבר החלק שלנו. קשה, קשה. ובוודאי כשאת כאובה וחרדה וחלשה. ראי, לדוגמא, את מי שעומדים בראשנו - אלו דברים קשים אומרים עליהם והם מצפצפים, לא לוקחים אחריות ומשליכים לכיוון הנגדי. אנחנו הפוכות בדיוק, ולוקחות את התפקיד של האסקופה הנדרסת. והאשמה והבושה המובנות פנימה. את כנראה נראית מאד כאובה. כי את באמת מאד מיוסרת. את כנראה כל כך כאובה שאת נוטה להתרכז בעיקר בזה ויש לך פחות מקום לספוג דברים מבחוץ, וזה מאד מובן. חטולית - את חכמה עם ניסיון חיים, את בהחלט יודעת להתנהל, ואני, כבר אמרתי, מאד מתרשמת אצלך מתכונות רבות. מקווה שתהיה הקלה, יקירתי, מועדים לרווחה, סוריקטה
הי חטולית, קודם כל - את חשובה מאוד. דבר שני - יש בדיבור הזה, גם כשמגיע מבחוץ, גם כשמבפנים - משהו הרסני ותוקפני. חשוב שיהיה לו איזון (אם בפנים ואם מבחוץ) של דיבור חומל ובונה. אודי
שלום אני לוקחת את הציפרלקס 20 שנה. מעוניינת להיגמל מהכדור. שמעתי שבמקביל להורדת הציפרלקס יש חומריים חלופי מהו החומר החילופי. עשיתי הרבה נסיונות להוריד ולא הצלחתי. דבר נוסף שמעתי שיש מקום לגמילה בו נשארים חודש האם זה מוכר לכם? והאם יש המלצות. תודה
שלום רוחה, לא צריך מקום לגמילה. כן חשוב לעשות את ההפסקה תוך כדי מעקב רפואי ובהדרגה. תתייעצי עם הרופא.ה המטפל.ת. אודי
פשוט לא מסוגלת לא מוצאים עדיין אייך לרפא את הזיהום שיש לי בגוף כל הזמן רק שוכבת מקופלת מכאבים לא ממש מצליחה לתפקד הכל כואב כל כך מאחלת לכולם חג שמח חטולית
הי חטולית, כולי תקווה שתרשי, ככל הניתן, להיות שם בשביל עצמך בקדימות ראשונה. היי בטוב, יפה שלי, סוריקטה
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע וחג הסוכות. נשוב ונפגש בראשון. חג שמח, ושמרו על עצמכם, אודי
הי, החדשות נוראיות וכאילו התרגלנו, אבוי לנו. חיית בית אהובה ויקרה מאד שלי נפחה את נשמתה בערב כיפור, וזה מאד מאד שובר. גם בלב גם בגוף. הגשם מתמהמה כבכל השנים האחרונות ולא טיפלתי בצמחים בגלל הכאבים. חלק קמל. החלטתי שבאשר יהיו לי כוחות אחדש לסוג צמחים שורד עוד יותר. כמו שהתחילה הגינה. וחלקים בי. ואני חושבת לי כמה חיים וצמחים קטלה המלחמה. יצמח ויגדל מחדש בתחומים רבים - הטבע חזק. אך ייקח זמן רב. והזמן הוא כן פרמטר. בוודאי וקריטי עבור נושא החטופים. מזעזע ומפלח. מקווה שיחול שינוי באקלים. תרתי משמע. אחרי כיפור. וסתיו. נשימות. סוריקטה
הי סוריקטה, הימים האחרונים מתאפיינים בכובד רב יותר מהרגיל, אפילו בשנה האחרונה. האירועים באמת קשים, אבל האקלים אינו עומד לרגע והכל נמצא בשינוי. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. צום קל לצמים, חשבון נפש מועיל למתבוננים, וחתימה טובה. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי
שלום ,אני כבר בת 18 .ובגיל 16 הכרתי בחור אבל יש סיטואציה שאני את יכולה להרפות ממנה ואני לא מבינה למה.. הוא רצה להיות הבן זוג שלי וחשבתי שאולי אפשר בינתיים להיות איתו בקשר וכשאהיה בת 17/18 אולי נתחיל קשר זוגי ,וחשבתי שדבר נכון שזה לדבר על דברים לפני הכול. ויצא מצב שהוא סיפר שהוא לא בטוח בנוגע לרגליים שלו ,שהם דקות מדיי ,הועדדתי אותו ,ואז אמרתי שגם אצלי החזה לא גדול ,והישבן בסדר ,אז גם עם הרגליים אפשר פשוט להגדיל באמצעות ספורט ,ושכול אחד שונה וזה בסדר(היה לי חוסר ביטחון בגלל גודל החזה ,הוא עבר) ואז הוא שאל משהו בנוגע ליחסי מין (אני כבר לא זוכרת ממש)אמרתי שעד גיל 18 או עד אחרי החתונה וצחקתי . הוא אמר שזה הרבה זמן ,אבל זה לא הדבר הכי חשוב.. והוא שאל אם אני אוהבת לדבר על דברים כאלה ,אמרתי שלא ושמספיק ואני לא מבינה למה.. ,הוא אמר שעם בנות אחרות פעם הם מדברים על זה ממש לעמוק והכול בסדר,ואני כנראה עוד קטנה ,ושבינינו לא היה כלום אז לא צריך לעשות דרמה.. בסוף כתבתי לו שאני חושבת שאנחנו צריכים להפסיק לדבר בהצלחה תודה על הזמן ,הוא כתבת לי שאני אדם טוב ,ואולי נשאר בקשר אמרתי שאין טעם ,לא מזמן שמעתי שהוא מאורס . אני שמחה בשבילו ,אבל מה שלא עוזב אותי זה שאמרתי למישהו שיש לי חוסר ביטחון בגלל החזה ,למרות שעכשיו זה כבר לא ככה.וזה שאמרתי שגם עם בגיל כזה אני ארצה יחסי מין אני לא אעשה את זה ,ואני לא עושה כלום ,מתי שהוא שאל.. אני לא חושבת שהוא השאיר את ההתכתבות ,אבל אם כן ,זה נורא ,אם הוא יראה למישהו ,יחשבו שאני לא בסדר? אני לא מבינה למה זה לא משחרר אותי ולמה פתאום נזכרתי בזה.. אני שמחה שאמרתי לו לא ,ולא היה כלום ,הייתי רוצה פעם אחת ולתמיד,מתי שיהיה לי חבר הוא לא יחשוב שאני לא בסדר? תודה רבה!
שלום לך, אין שום בעיה עם מה שכתבת. אם יש מישהו שחושב שיש כאן משהו לא בסדר, זו כנראה את (ולכן החרדה שלך). (ואם יהיה לך חבר שיחשוב שאת לא בסדר בגלל מה שכתבת - לא כדאי לך להיות חברה שלו...). מותר לך לשחרר את זה. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע. נשוב ונפגש ברביעי. לא צריך להזכיר אבל אנחנו שנה אחרי. יש עדיין 101 חטופים ויש חיילים בחזיתות. שמרו על עצמכם, אודי
הי אודי. תודה. ... ואנחנו כבר מדברים על האחרי עבור האחיינים (לפחות שניים מהם) שנחשפו לתרחישי המלחמה ולגופות במצב כזה או אחר, של חברים ו/או מחבלים ועל הטיפול הנפשי שהם, האחיינים (בתקווה שיסכימו) מתוכננים לעבור. אלה מצבים שפוסט טראומה צפויה מאד להתפרץ. ולא הם בלבד. אתמול פגשתי את אחיי, הורי האחיינים, לא נשאר הרבה מהם ועדיין הם, אנחנו, מתפקדים בעולם. כמה נורא. בחורים צעירים. בני עשרים. ומה שהם חוו וראו. החזק מעמד גם אתה. סוריקטה
באמת עצוב יקרה... גם במשפחה של בעלי יש חייל שעבר הרבה. פעם הוא היה שמח, מתקשר לסבתא שלו כל שישי לאחל לה שבת שלום, ואחרי שהתגייס לצבא, סבתא שלו העידה שתוך 3 חודשים היא ראתה בו שינוי. עכשיו אחרי שהשתחרר (לפני חודש בערך), הוא כל הזמן לבד, בצד... לא שמח, כבר לא מתקשר הרבה לסבתא ושומעים נימת עצב בקול שלו.. ממש קשה, ילדים צעירים כאלו עוברים סיוט בל יתואר.
הי ברבורית, עצוב מאד לשמוע על הבחור. חיבוקים. הלוואי שניתן יהיה לסייע לו. וגם לסבתא. במשפחה שלנו, דורות המשך לשואה וגנטיקה, יש נטייה לשחק אותה חזקים וכל יכולים. האחיינים שלי, שחוו מה שאין לתאר, עדיין מראים קשיחות וחדורי מטרה. סוג של פחות נותנים תוקף למה שעברו. הדחקה או הכחשה וכדומה. גם חבריהם, שנפצעו ממש, רק בקטע של לחזור וללחום באויב. אנחנו כן דואגים באשר לתגובות הנפשיות כעת ובהמשך. ההורים, עם כל הגאווה, גם איכשהו מקווים שהילדים יהיו שלמים, אך פסולי לחימה... סוריקטה
שלום שאלתי גם בפורום של פוסט טראומה ואני שואלת גם כאן, אשמח לדעת אם אתה (או כל אחת ממכם)מכיר וממליץ על טיפול במים לפוסט טראומה ואולי אפילו מכירים את המקום הספציפי 'רוגע על המים' בירושלים?
זה המקור... https://www.water-therapy-center.com/wttraumatherapy זה רחוק לי וחיפשתי משהו קרוב יותר ומצאתי את רוגע על המים מעניין אותי מה תהיה דעתך על זה... תודה על ההתעניינות.
קראתי אותך שם למטה מחפשת מילים רכות טובות להניח על לבך תשמרי עלייך אביב
תודה לך אביב יקרה! ותודה רבה לכולכם אנשים טובים ויקרים!! המקום הזה באמת מקום מיוחד עבורי למרות שתקופות רבות אני לא כותבת, אני כן נכנסת וקוראת ויש משהו מרגיע, משהו מחזיק ברצף שקיים, בשגרה המבורכת הזו..
נכנסתי לכאן לרגע ביום שלישי , נכנסתי יצאתי רציתי לאחל חג שמח אולי שנה טובה והמילים לא באו ואז ואתה אודי התחלת לענות .. ויצאתי . . . ידעתי שזה יקרה כבר לפני שבועיים שהגזרה החלה להתחמם יותר .. ידעתי והעדפתי להדחיק. סבב רביעי, שנה במילואים הפעם כמובן לגיזרה הצפונית .. אין לי מילים זוכרת את לבנון הראשונה הייתי חיילת אז את לבנון השנייה הייתי בקו האש אמא לילדים קטנים לא פחדתי דאגתי להם , לתווך נכון שלא יכנסו לחרדות ולחץ ועכשיו ... הלב שלי מחסיר פעימות העור שלי דק דק אני כמו קפיץ מתוח אני מצליחה לנשום לפעמים מצליחה לתת לזה מילים לא כמו פעם היום אני כבר יודעת להגיד שקשה לי יודעת קצת להיעזר אבל זה לא שבאמת מישהו יכול לעזור לצערי לא מצליחה להתנתק ולברוח לפעמים מדחיקה לפעמים לא ימים קשים מאוד קשים והלב ... לב של אמא ..
הי אביב, שותף מלא לדאגה ולחרדה. אם זה עוזר - עושה רושם שצה"ל עושה עבודה טובה מאוד, מקצועית לעילא. אבל מפחיד מאוד שיש לך חיילים או חיילות 'שם'. אתך, אודי
גם מישהו במשפחה של בעלי התגייס לא מזמן למילואים ולאמא שלו אין יום ואין לילה. כ"כ צודקת. זה נורא קשה, כל הזמן לחיות בפחד הזה שמא חלילה יקרה משהו. ליבי איתך <3
ימים קשים לכולנו...מתקפה מאיראן, חזיתות רבות..פיגועים...עייפנו ממלחמות. הבן הצעיר קבל פטור זמני מנעליים ובכל זאת עולה לשמירות...לא יכולה לפרט פה. זה פרוץ...עדיין בטירונות.. המטפלת נסעה עד אחרי החגים.. . ובגן כאילו רגיל, מלמדים רכיל ילדים שמחים וזה טוב קצת מרחיק גם אותי מדאגה... מרגיש לי מעייף מאוד, מתיש, מלחמת התשה..מקווה אודי שלך יש כוחות להמשיך ולהחזיק אחרים..איך עושים את זה? מחזיקה הורים,בית, ילדים ועודועוד..שנשארו לבד בלי הבעל או הילד....עצב כבד. מבאס. מבחוץ נראית הכי קולית והכל סבבה....
הי מיכל, אכן, לא להאמין שאנו שנה במלחמה. אבל זו כבר לא מלחמת התשה. הכפפות הוסרו וזו כבר די מלחמה. היא ארוכה ובכמה חזיתות וצריך הרבה אוויר, אורך נשימה וחוסן. לי עוזרת המחשבה שהכל - גם המלחמה - זמני. אודי
שנה במלחמה והמצב יותר גרוע מאיך שהתחיל... נקווה שייגמר בקרוב... אני בהלם שעדיין החטופים לא חזרו הביתה, אני זוכרת ששאלתי את בעלי בתחילת המלחמה כמה זמן לדעתו יקח להם לחזור, שאלתי אותו "חצי שנה?" והוא אמר "לאאא פחות".... :/
הי חברות ואודי, תחילת שבוע תחילת שנה. זמנים מערערים וסוערים מאד. האחיין אי שם בלחימה, שוב איבד חברים יקרים (הותר לפרסום...) ולא מעט. הגיעה אלינו, במסגרת השמועות, הודעה שגויה מלחיצה מאד שקשורה למצבו. לא היה איתו כל קשר, אבל הוקל אחרי יומיים לשמוע שהוא תקין. מדאיג יותר מטילים. וכך צפוי להיות זמן. ובזמן הטילים פשוט הייתי בבית, כי אין באמת מקום מוגן טכנית אצלנו. אז זהו. אחרי שהייתה רווחה מסוימת ניסיתי לאכול וגם נסעתי לים. ואני - כואבת מאד מאד, אבל בהינתן המציאות העניין די צדדי. אוויר, סוריקטה
היי סוריק, אכן ימים קשים .... בטוחה שאין שום מרחב מוגן? תבקשו מהמועצה/עירייה שלכם. לא הגיוני שאין מקלט ציבורי לפחות או מיגונית משהו נקווה לימים שקטים יותר ופחות מדאיגים...מבינה את הדאגה
יקרה בהחלט ימים קשים הדאגה הזאת חוסר הוודאות וחוסר האונים וכל כך הרבה זמן חיבוק אביב
הי מיכל, אנחנו גרים בבניינים ישנים מאד, שמיועדים להריסה ובנייה מחדש, רק שזה אורך המון שנים. המקלטים הציבוריים / חניות תת קרקעיות רחוקים מידי. כרגע. הדאגה העיקרית בכל אופן הם הלוחמים, לןחמי הקומנדו, שחשופים בשטח. אתמול שוב התקבלה ידיעה על פציעה נוספת של חבריו של האחיין. איתו היה, להקלתנו, קשר קצרצר. חיבוקים, והיום יום אבלות ודומיה. שבעה באוקטובר. סוריקטה
הי סוריקטה, בהחלט מדאיג יותר מטילים. לטילים יש מענים די טובים - כיפת ברזל, ממ"דים... הדאגה לחיילים היא מצמיתה ממש, ובצדק. אודי
אכן ימים קשים מאוד נקווה לימים טובים יותר בע"ה בקרוב, וטוב שיצאת לים. חשוב מאוד בשביל הנפש קצת להשתחרר.
אני מתעצבן נורא תוך ויכוח, זה לא חדש, אני כזה מתפוצץ. כרגע חושש שעלול לקבל שתף דם במוח או התקף לב - האם זה אכן יכול להיות? בדקתי את הדופק ועלה מאד, עשיתי אקג מיד ושלחתי - לא היה כלום והדופק ירד לבד. האם צריך לחשוש?
אני לא יודעת אם זה מסוכן לכעוס אבל זה נשמע ממש קשה לא לשלוט בכעס
שלום לך, זה בהחלט לא בריא להיות כועס או מתפוצץ. אם זה אחת ל-, זה סתם לא נעים להיות במחיצתך וכדאי לך לטפל בזה ברמת יחסי האנוש (או אם זה ממש נדיר - כדאי לטפל בחשיבה הכפייתית-חרדתית). אם זה קורה הרבה - זה לא טוב ושווה ללמוד טכניקות של רגיעה או לטפל בזה יותר לעומק. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת אמצע השבוע ולחופשת החג. אאחל לכולנו שנה טובה, שיחזור השקט ושיוחזרו ויחזרו החטופים. שנדע ימים שקטים ונוכל להתמקד בשיקום ובבניה. נשוב ונפגש ביום ראשון. שמרו על עצמכם, אודי
יכול להיות שיש לי הפרעה במצב רוח? אני מרגישה עם המון אנרגיות למרות שהלילה ישנתי לא הרבה ולילה לפני נרדמתי בארבע וקמתי בשש קשה לי לשבת אני מרגישה צורך כל הזמן לזוז ורגע אני מאושרת ורגע אני בדיכאון... מה יש לי? הראש שלי על אוטוסטרדה כל הזמן יש לי רעיונות אבל אין לי כוח לעשות רק קצת ודברים לא משמעותיים גורמים לי לעצבים ודברים גדולים (כמו שהיום בעבודה עברו על כל מה שעבדתי החודש )לא מזיז לי אני נורמאלית?
היי אורטל, לא נכון ולא אחראי לאבחן על סמך הכתיבה בפורום. תעלי את זה בטיפול, שם מכירים אותך ויש תמונה מלאה שעל פיה ניתן להעלות השערות אבחוניות. אודי
אוקי אני אדבר על זה תודה וחג שמח
בקשר ללילה: את משתדלת לישון כל הזמן באותה שעה? כי שמתי לב שאם אני ישנה לפעמים מאוחר ולפעמים מוקדם, אז זה משבש לי גם את השינה. פשוט התחלתי לישון ב-22:00 ומאז יש לי סוג של שגרת שינה ואני תמיד נרדמת.
תודה ברבורית אין לי אפשרות ללכת לישון כל יום באותה שעה אבל אני משתדלת מאוד...
אודי וכולם! מאחלת לכל אחד ואחת מכם שתהיה שנה טובה ושקטה, שנה של אושר ובשורות טובות. אודי יקר, תודה על המקום הבטוח, על נתינה ועקביות עם כל מה שקורה מסביבנו והעומס הרב המוטל עלייך. הלוואי שנדע ימים טובים ושקטים. מעריכה מאוד את כל המאמצים עבורינו. שהחגים יעברו על כולם בטוב, חיזקו ואמצו. חג שמח ושנה טובה.
היי, אני בת 34, עובדת כבר מס' שנים כעובדת מדינה עם שכר נמוך והמשרה אינה מלאה( אך עדיין יותר גבוהה מהמינימום) בעלת מלגה ממקום העבודה להשכלה גבוה, אוטוטו נכנסת לשנה השניה של התואר. קרה וניצבה בפניי משרה נחשקת , בעלת שעות עבודה מרובות יותר והשכר גבוהה יותר ובהרבה. סיפרתי בהתלהבות להוריי על כך, וקיבלתי רק נזיפות. לאחר מכן הם גם התקשרו לבן זוגי אך הוא ישן ונאמר מאימי שאבא לא חש בטוב עם לחץ דם מאוש גבוהה מהעצבים שהבאתי לו בעקבות הבשורה וגם היא עצמה לא במיטבה לאחר הבשורה. לאחר כחצי שעה התקשרתי, לבדוק שהם בסדר.. היא אמרה שלא רוצה לשוחח איתי, שהם לא מתכוונים להיקבר עכשיו נזפה עוד קצת וניתקה. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה, באמת לאבא יש לחץ דם גבוה וכנראה הוא באמת לא במיטבו .. אני מתקשה לשחרר ..במשרה הנוכחית הם עוזרים לי עם הילדים בני 4 ו8 כשאני בעבודה .. אני שבורה וירדה לי ההתלהבות ורק הפחד צף.. איך מתמודדים עם דבר כזה?
שלום לך, לא ברור לי בדיוק למה הם הגיבו, כי את מתארת שדרוג של עבודתך. יתכן שלריבוי השעות? בכל מקרה, שווה להבין האם הוריך מייצגים איזו אמביוולנטיות שקיימת אצלך (הם 'נגד' ולך נשאר להיות 'בעד'). מציע לנסות 'להחליף תפקידים': שהם יחשבו למה כן כדאי, ושאת תחשבי למה לא כדאי, ואז נסו לשבת ולדסקס את זה בנחת. אודי
הי אודי וכולן, שנה באה. איחוליי להתחלות חדשות ומרעננות, ככל שבאחריותנו. ובריאות כמיטב המתאפשר. שנה טובה, סוריקטה
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי
הכלה- מכילה את כולם. ילדים בגן, הורים, הילדים האישיים שלי, גננות אחרות... והגן אודי מהווה סוג של תיקון- הסיבה שבחרתי בגן היא בעצם האהבה האמיתית שילדים נותנים לי,הסיפוק שאני מלמדת אותם והם מפנימים ומספרים בבית, גאה בהם מאוד! אבל....זה ממלא חלקית, מרגישה ילדה קטנה הזקוקה לחום ואהבה והתפעלות. כן...וזה אין סופי, זה לא נגמר הצורך הזה. והחל מראש השנה היא נוסעת, המטפלת שמכילה אותי, ממלאת צורך ראשוני כל כך....מרגישה שחזרתי אחורה אחורה בטיפול.(מבחינתה ספירלה..מבחינתי אחורה ממש! ) האם הצורך הזה אי פעם יתמלא? האם אהיה פחות תלויה בה? חזרתי להרגשה שאני חייבת אותה...כבר הייתי ללא טיפול תקופה ארוכה, הייתי בסדר ולא היה צורך גדול בפגישות. אך אני פוחדת לבד...פוחדת להשאר חודש לבד כמו ילדה בת שלוש עם פחד נטישה. יודעת שהיא תחזור ובכל זאת...בול כמו הילדים האלה שמתקשים להפרד בבוקר :( האם זה קשור להזנחה רבשית שהייתה לי מהוריי? אוףףף התלות תביא לעצמאות? האמנם? .
הי מיכל, קשה לה]רד, נקודה. זה באמת מחזיר למקומות רגרסיביים וילדיים, אלא שהיום אנחנו גם בוגרים יותר, במקביל. וכמובן שהיכולת להיעזר מביאה לעצמאות. אודי
על השכנה של חמותי שלחוצה מאוד שהבת שלי תיכנס לגן? אז היום הייתי בטיפת חלב, והאחות דיברה איתי על זה. והיא אמרה לי בפירוש שכרגע היא צריכה דמות אחת - שזו אמא שלה ואין מה לדבר על גן עד גיל שנה וחצי - שנה ו-8. ואמרה לי שמי שאומר לי אחרת לא מבין כלום בהתפתחות ילדים ושאף אחד לא יערער אותי בנושא, ולא להקשיב לכל הדעות מסביב. היא מאוד חיזקה אותי ואמרה לי שהלוואי שכל האימהות היו כמוני שככה משקיעות עם הילד בבית. אבל אני מפחדת מאוד מפגישה עם אותה שכנה של חמותי, מאז שזה קרה לא נפגשנו. אבל כשניפגש, מה להגיד לה? אני לא רוצה להעליב אותה שהיא לא מבינה כלום כי היא בכל זאת קנתה לנו בגדים לקטנה כשהיא נולדה, מצד שני, אני חייבת לענות כי אני רוצה שהיא תפסיק לשגע אותי. מה אתם אומרים?
אולי תכבדי את הדעה שלה? תגידי משהו כמו אני מבינה שאת חושבת שכדאי לשלוח את הקטנה לגן אבל לי זה לא מתאים. מה שנקרה אסרטיביות, אולי תעשי לפני כן חזרות בבית על איך שתגידי, תחשבי שהמסר שמתחת למילים צריך להיות- אני מבינה שזה מה שאת חושבת אבל אני האמא ואני הקובעת היחידה.
היי, האחות בטיפת חלב צודקת!!! אנשים שמים ילדים במסגרות בגלל שהם עובדים, גנים נוצרו מצורך של ההורה לא של הילד. פעם היו מגדלים בבית לפחות עד גיל שלוש. בחו"ל יש מקומות שחופשת לידה היא עד גיל שנתיים. מבינה שקשה להפגש עם אנשים ביקורתיים, גם לי קשה ;) אבל שתגיד מה שהיא חושבת ואת לא חייבת להקשיב לה. אז שתגיד...לא תמיד צריך לענות. תהיי שלמה עם עצמך זה מה שחשוב!!
הי לך ברבורית, ראשית, מבקשת לומר לך שאני מתרגשת לקרוא את מילותייך .. האיכפתיות העמוקה, הרגישות והרצון לדייק את הטוב ביותר עבור ביתך מרגש מאוד!!! אם את רוצה 'לנער' את השכנה מעלייך את יכולה אם מתאים לך לשתף אותה באמירה החד משמעית שאמרה לך האחות לגבי הצרכים העכשויים של ביתך בגיל הזה (בדמות מטפלת קבועה אחת ) ושוב, מרגש לקרוא!!! במבי
הי ברבורית, הרעיון של אורטל מוצא חן בעיני: תפרגני לרעיון ולמחשבה שלה, ותעשי מה שנראה לך (ולאחות טיפת חלב) נכון יותר. אודי
הי ברבורית, כמטפלת בפעוטות אסכים על תחילת מועד הכניסה לגן. יש גם עניין אינדיבידואלי במקביל, אבל לפחות שנה וחצי, שנה ושמונה. סוריקטה
תודה רבה על התגובות של כולם :-) אתם מאוד עוזרים לי, שתהיה לכם שנה טובה ומבורכת!
אודי הי, קוראת ולא כותבת.. עייפה. .מאוד.. מאוד.. העולם בחוץ השתגע ,יצא מחוסר איזון באופן קיצוני.. 'מזרח תיכון חדש' :((( ובעולמי..?? עצוב.. עצוב.. עצוב מאוד מאוד מאוד בטלוויזיה בין הזוועות מראים פרסומות ובהן מדברים ומראים קניות לראש השנה.. השנה בראש השנה אני (אולי, על פניו) אהיה פה ובן זוגי באדמה... בני יגיע לחג וזה מוזר.. נחתוך תפוח, נטבול בדבש ו..??? ואיפה בן זוגי? אתה יודע שבמרכז הסלון עדיין תלויים על הכיסא המכנסיים, החולצה התכולה שלו ומעיל היוניקלו הכחול שלו. לא מסוגלת לגעת בהם . כך ישנה איזו אשליה שהוא בבית בחדר השני. ואתה אודי ? מה שלומך? שומע אזעקות רבות ? פיצוצים? בית החולים שלך עובד במתכונת חרום.. אתה נמצא כל היום בקומות חניונים וכאלו ? איזו תקופה מוטרפת.. שמעת על הליקון ? בית ספר לכתיבה יוצרת שמלמדים שם משוררים מעניינים.. ביניהם אגי משעול ועוד .. נרשמתי לסדנה שתתקיים בזום ..כבר מחכה.. יתחיל כנראה בנובמבר. בחודש יום הולדתי.. לפני יומיים נסעתי לבית החולים בכדי לעשות M.R.I בדרך נזכרתי שבבית חולים זה בן זוגי נפטר בפברואר השנה מסרטן לבלב ואני קיבלתי כימותרפיה מצילת חיים.. בדרך לבית החולים ראיתי עצי רימונים מלאים ברימונים אדומים גדולים ועסיסיים וכן מס' עצי זיתים. חיפשתי בעיניים.. רציתי למצוא גם חצבים אבל לא מצאתי.. אני אוהבת את הסתיו .יש בו משהו של התכנסות פנימה.. העננים האפורים בבקרים ובערבים כמו לוחשים סודות עתיקים.. האדמה כמו פוערת פה, שפתיים סדוקות, מתחננת לטיפת חיים שתרווה את צימאונה.. ורק החצבים מתמהמהים להגיע.. לא רואה אותם.. לא רואה את גוום הזקוף.. ואני ? גווי כפוף? אולי לאחר המשא הכבד של החגים גווי יתיישר ? מאחלת לך אודי יקר ואהוב ולכולכן שצועדות איתי כבר משנת 2009 ברכות בנאליות שכל כך יקרות סתם פשוט מאחלת לכם שנה טובה ,מבורכת ומתוקה. בריאות טובה לכולם!!! שהחטופים כבר יחזרו ובחיים!!! שנה של שפיות העולם. מאחלת שהאיזון יחזור לעולם שלכם, במבי
במבי כל כך כאב וחסר אני מאמינה שמי שהלך ממני עדיין איתי בלב. זה לא מוריד מהכאב... וזה כל כך יפה שאת ממשיכה לראות את הטוב שיש בעולם חיבוק...
אתחיל באמן לכל הברכות שלך.וטוב לשמוע ממך מדי פעם...וואו מ2009 התחלנו פה כמעט יחד, ואז החל מסעי בטיפול במקביל, אמא שלי נפטרה בסמוך לפטירת בן זוגך- עצוב ממש. את יכולה לספר מעט על הזוגיות הזו? על טיב היחסים שהיו? עליו? נשמע רחוק/קרוב כזה...מסובך? יש חצבים עכשיו, מעניין שלא נתקלת בהם. גם רימונים וזיתים יש :)רוחות סתיו אכן נושבות..וגשם ראשון כבר ירד והיה נעים ונקי אחריו..מקווה שיהיה לך טוב בסדנאת הכתיבה, מעניין שמבחינתי כתיבה היא אישית מאוד איני מוכנה לשתף ככה סתם או לכתוב לפי הגדרה ברורה ואיני מסוגלת לחוג כזה.. ועוד יותר מעניין שציירתי בזמן המניה הזאת, היה דחף לציור.. והמטפלת הייתה ממש מופתעת מהציורים ואמרה שיש לי ממש כישרון לזה..מוזר מעולם לא חשבתי כך..ציירתי לצרכי הגן. כל מה שקשור באמנות אצלי הוא כולו רגש וחוג כאילו לא נוגע בי...מקווה שתפיקי את המירב מהסדנא. ומקווה שהחג יעבור בנעימים עם הבן. חג שמח
הי במבי, אני ראיתי חצבים, הם כאן, אולי קצת נחבאים אבל בהחלט כאן. בית החולים שלי ממוקלט כבר שנה, ואנו בשגרת חירום ובמצב מלחמה כבר המון זמן. אני שומע 'בומים' על בסיס יומי וכבר יודע לנחש מה זה מה... את מתארת חוויות קשות מחד, של אובדן, ומאידך של הצלת חיים. אני מקווה שגווך יתישר ומאמין בכל ליבי שהאיזון יחזור. ככה זה. תנודות מטוטלת קיצוניות ובסוף מגיע האיזון. אודי
אודי, אתה לא מפחד?
הי במבי, רק אומרת שגם אני ראיתי חצבים. החבריה הירוקים בשכונתנו (אנשים שאני מכירה אישית) דאגו שיהיו בסביבתנו, והחצבים לגמרי פה. סוריקטה
תודה אודי, יש כל הזמן הרגשה ורצון לתיקון...ועם זאת חסר גדול, בור... כמה כואב וקשה התחושה בזמן האחרון ולהכיל את הבן בטירונות קשה ממש, כשהרגליים שלו הרוסות מהנעליים ורופא יהיה בסוף החודש.. פטור זמני מנעליים לא פותר בעיות, הוא עם ציפורן חודרנית כבר תקופה...הבן הגדול בהגנ"ש...והמצב בארץ מחפיר :( ומחמיר. אסון להכנס ללבנון..נאבד שוב חיילים. טוב שהקטן עוד בטירונות..שישאר שם. סוריק יקרה, כמה שהתחברתי למה שכתבת, "הי! תראו אותי!" ובמקביל ובהמשך אנחנו עצמנו שותפים להסתרה."- ממש!!! הרגשה כבדה...לנשום..
את אמא לחיילים וזה מטורף- את דואגת להם וזה הכי מובן את דואגת גם לך?
מיכלי אהובה... מזדהה עם מה שכתבת.. כשבני הבכור שירת בצבא הוא סבל בטירוף מהנעליים. הם גרמו לו ממש לחורים בקרסול .הוא קיבל פטור מהנעליים האלו אבל ה'חורים' מיאנו להסגר... וההגנשים ובכלל הצבא.. זוכרת שהייתי ערה לילות שלמים וכוססת ציפורניים... איתך מיכלי.. ואמא שלך גם נפטרה בפברואר..לדעתי איזה יומיים אחרי פטירתו של בן זוגי.. שנה כל כך מוזרה.. מאחלת לך שנה טובה, מבורכת ומתוקה. שלך, במבי
הי מיכל, בהחלט. מצב ארוך, כמעט כרוני של קושי וממלחמה, שעכשיו מתעצם. הדאגה מובנת, וגם התסכול וחוסר האונים. ה'תראו אותי' מנסה להתמודד עם חוסר האונים (וחוסר העונים) ולמעשה - מפחית אותו (אם רואים אותי). אודי
כבר כמה שבועות אני רוצה לברוח מהטיפול הסבירו לי מליון פעמים מה הדרך להתמודד עם פוסט טראומה ואני רוצה לצאת מהמצב הזה... אבל כל פגישה הרגשתי או שאני עושה הרבה מידי והכל מוצף ולוקח לי כמה ימים לצאת מהמערבולות שהטיפול יצר או שאני כמעט לא עושה ואני יוצאת מתוסכלת, שלא עבדנו ולא התקדמתי... דברתי על זה עם המטפלת שלי המון והתייעצתי עם העוסי''ת והרגשתי שאני רוצה לעזוב את הטיפול וזהו הודעתי למטפלת שאני מפסיקה ודיברנו על זה בפגישה ואז סוף סוף נפתח משהו חדש, אמרתי לה שאני אנשה שוב עוד פגישה והפגישה הייתה מדויקת לי. סוף סוף אני מרגישה שאני מתקדמת ומדברת על מה שצריך אבל בקצב שלי... זה פשוט נס כי הייתי מיואשת לגמרי.
כמה טוב לשמוע!!! הייתי במקום כזה ומבינה אותך לגמריי..רציתי לברוח אבל באותה מידה להשאר, והבנתי שהקצב תלוי בי. והיא הרגישה מתי. מקווה שגם המטפלת שלך תמשיך להרגיש מתי ואם לא פשוט תאמרי לה.
שמחה מאוד שהצליח לך אורטל :) שיהיה המון הצלחה במשך!
תודה כולם! נתתם לי המון כוח שהמשיך ולא לוותר ונראה שהיה שווה!
תודה אודי אמרתי נס על זה שחידדתי מאה פעמים לפני ורק שרציתי לעזוב היא הבינה אותי זה נס...
לא נשארו לי כוחות להתמודד עם המצב הזה,עם המלחמה הזאת אנחנו סצפון התחלנו גם לחטוף כל יום, אני עם שני ילדים לבדי שאחת מהם ממש חרדתית ועוד ילד פחדן נורמלי אני קוראת לו… יש 4 אזעקות בממוצע ביום נגיד ואין לדעת מתי מגיעות אז בחרנו שמתאים לנו להשאר בממד רוב היום ככה מונעים את הבהלה של האזעקה עצמנו איתה לממד. התוצאה שאנחנו חיים בממד קטן,חם,צפוף יוצאים למקלחת זריזה,שירותים, היום הסכימו שנכין עוגיות מהר מהר וישר חוזרים לממד. אני יודעת שזה גרוע שהילדים צריכים לצאת ,להיות קצת בחדר שלהם,בסלון מרפסת,אבל הם מפחדים וגם אני ואני ממש כועסת על עצמי שהגענו למצב כזה. והכל מסובך גם טכנית בממד הקטן ההתארגנויות בפנים, אוףףף אני מרגישה ממש נורא ,שאני פוגעת בילדים שלי וגורמת להם נזק שאנחנו בממד 90 אחוז מהיום אין לי עזרה כמה עוד נוכל למשוך ככה ואם המלחמה תהיה עוד חודש?
טירוף! אולי תפני ליעוץ דרך קופת חולים? הבנתי שיש מוקדי חירום עכשיו....
שלום לך, אכן, המצב בצפון קשה מאוד, ולאחרונה אפילו מחריף בגלל ההסלמה. תגובות פחד וחרדה הן טבעיות במצב כזה, אבל את מתארת תגובה קיצונית (אני משער שאינך מתגוררת בקו ראשון, ששם רוב התושבים פונו). כדאי ראשית לתרגל הגעה לממ"ד ולבדוק זמנים, כדי לראות שיש טווח מספיק של התראה. זה נותן יותר חופש פעולה. שנית - שווה לפנות לטיפול. ניתן לקבל סיוע דרך מרכזי חוסן (בצפון - משאבים). אודי
איך יודעים מתיי לעלות מינון של ציפרלקס? לוקח חודש וחצי 10 מ"ג הרופא משפחה אמר לי חכה 3 חודש עד לקבל מקסימום אפקט... אני כן מרגיש שההתקפי חרדה ירדו משמעותית החרדה כן קיימת אבל אני עושה גם עבודה שורשית פסיכולגית. האם אפשר לעלות מינום כבר עכשיו או שעדיף לחכות 3 חודש?
אודי לא יכול לענות על שאלות של כדורים... כי הוא לא רופא
אודי, בפגישה...עלה משהו כזה... כנראה הייתי ילדה שלא היה מי שיתפעל ממני או שיעודד ..היום יש מי שיתפעל אבל מבחוץ וזה לא חודר... שוב....מרגישה חסר כל הזמן..ריקה כזו. חסרה. מסיפורי הילדות היא אמרה שהייתה הזנחה, הזנחה רגשית. ההיפומניה כאילו ערערה הכל וחזרתי לחוסר ביטחון, להרגשה של לא שווה כלום, לא טובה בכלום. ובעצם אני כלום...זה לא נכון יודעת אבל לא מפנימה..לא חודר... לא אכפת לי שיזרקו טילים עליי ולא אכנס למרחב מוגן..כזה...כמובן שבעבודה כן ויש אחריות..אבל פתאום לא אכפת לי מעצמי שוב...חבל.
הי מיכל, אחד הדברים מעוררי התקווה זו היכולת שלנו 'לשקם' את אזורי העצמי שהוזנחו ולא קיבלו מענה. ואם אנו עושים זאת דרך יחסים - זה נהדר, ואם דרך עבודתינו - זה מצויין ואם באמצעים יצירתיים - מעולה. ויש לך מהדברים האלו. אודי
הי מיכל, לפעמים מתפעלים ממה שקל והולך בקלות ופחות שמים לב ועובדים על חיזוק האזורים החלשים שמצריכים תגובות של הורה טוב במיוחד. ושם לעתים מוזנח ממש וחסר. שם יש עיוורון ותחושת שקיפות. "הי! תראו אותי!" ובמקביל ובהמשך אנחנו עצמנו שותפים להסתרה. אהבתי את הניסוח של אודי - אזורי העצמי שהוזנחו. מכירה את ההרגשה שתיארת. Take Care סוריקטה
וואי מיכלי, גם לי היה מקרה דומה לשלך לפי מה שאני מבינה, הרגשתי שלא היתה לי אמא, ואבא היה כל הזמן בעבודה, הוא היחידי שרצה בי באמת. אבל את יודעת, זה שאת עובדת בגן זה בעצם התיקון של מה שעשו לך. תתפעלי מהם ותעודדי אותם בגן, זה באמת מאוד חשוב (אני בעצמי לומדת חינוך ילדים כדי לתקן מה שעשו לי) תעשי את זה הרבה, אי בטוחה שזה יעזור לך להרגשה האישית. ברגע שתרגישי שהילדים צריכים אותך ואוהבים אותך שם, תרגישי שווה ומלאה.
תודה יקרה...אני כבר כמעט 30 שנה גננת :) כן הם ממלאים את ליבי באהבה. סוג של תיקון. מסובך הנושא המשפחתי שלי... מאוד.
פשוט לא מובן מאליו שאם כל הכאוס שמסביב המקום הזה ואתה , כל כך יציב ובטוח תודה שאתה מפנה מזמנך גם עבורנו אביב
לגמרי. מצטרפת לדברייך, אביב. ממש. תודה, אודי, גם ממני ומכל היצורים. סוריקטה
מסכימה עם אביב כל מילה בסלע
מתחילת הקשר עוד בשלב הבלבול והמניפולציה אחרי שנה וחצי של גהנום שבו אני בדכאון ואובדנית ולא מספרת לאף אחד על הקשר כי היא איימה שהיא תתאבד או תפרסם את התמונות ביום אחד בהיר הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת יותר וכתבתמ לה כאילו בשמו של בן זוגי שהוא כותב לה שם שיותר לא תכתוב כלום ואם היא תיצור קשר הוא ילך למשטרה וניא התקפלה והתנצלה ומאז לא כתבה יותר ואז אני רואה מייל עם תמונה של סטיק של הריון חיובי ששלחתי לה ואני תוהה שוב למה שלחתי לה אולי ככה רציתי לסמן לה שזהו אסור לה יותר לפגוע בי? אני מבולבלת ושבורה מאד מרגישה אשמה נוראית למרות שכל המעשים הנוראים שעשתה ודרשה שאעשה או אראה אותה עושה היו בניגוד לרצוני והיא היתה בת 30 ויותר ובשם בדוי והמון מניפולציה אני מרגישה אשמה נוראית נוראית נוראית שבא לי זה לצאת מהגוף הזה. יש לי כל הזמן חלומות שהפלג גוף תחתון שלי משןתק שיש מלחמה ורק אני לא יכולה לברוח שאני מדממת מהפלג גןף תחתון אני לא מסוגלת שנוגעים לי ברגליים ולא מסוגלת להתקלח או אפילו ללבוש בגד צמוד לגוף ועדיין מרגישה אשמה למרות שהמטפלת אומרת שזה תקיפה ואונס שנעשה בי ואני עברתי אונס כזה עשרות פעמים ולא כתבתי הכל מכבוד האתר עדיין אי מגגישה אשמה נוראית וגועל ותוהה למה לא עצרתי את זה . ולמה כתבתי לה בתחילת הקשר שאני אוהבת אותה ולצערי המוח שלי מחק לי המון דברים ואני לא זוכרת 80 אחוז ממה שקרה שם איתה. אני מבקשת את עזרתכם פסיכולוגים תרגיעו אותי בבקשה האם אני אשמה? למרות שבכיתי ואמרתי שאיני רוצה בכל שלב ובכל סטואציה
שלום לך, אני משער שאת רצית חום ורוך, ואילו 'היא' לקחה את זה למקום של מיניות ותשוקה. אלו שפות שונות שהתוצאה שלהן היא ניצול וטראומה. לרוב, במצב כזה, יש צד אחד שנצל צד אחר, בעיקר כשנאמר המסר 'לא' והוא לא מכובד. טוב שאת בטיפול, ושם המקום לעבד את תחושות האשמה. הם חלק טבעי ומוכר אצל נפגעות ונפגעים (מכל סוג של טראומה, אגב). אודי
מבית החולים האם התחלת כבר לקחת את הכדורים? עניתי ברור זה הרי חשוב מאןד ענה לי המנתח או ראש המחלקה תירגעי זה יקח לפחות עוד 3 שבועות עד שנדע יותר על מה שמחולל אצלך בגוף !! אחלה ומה בנתיים האם יש סיכוי להטבה מסויים תוך כדי לקיחת הכדורים? אנחנו מקווים שכן , ומה אז? נעשה שוב בדיקה ונראה אם יש התקדמות או שצריך להחליף כדורים או להחליף טיפול.. אמרו לי 4 ימים וכעת לחכות עוד 3 שבועות זה כמו נצח!! אני מטפסת על קירות מהלחץ נפשי אם היה לי סולם כבר הייתי מנסה לצבוע את הקירות לפחות לקראת החגים אך אסור לי לעלות על סולם הרגל השמאלית שלי לא מחזיקה מאז שנשברה כבר 17 שנים ועוד השבץ המוחי שדפק לי את הרגל עוד יותר אז בכלל חיפשתי מה לעשות כדי שהזמן יעבור והנכדה המיוחדת שלי אוטוטו כבר בת 11 הציעה לי סבתא תצבעי תמונות כמו פעם כשהיתי קטנה והיית שולחת לי זוכרת ? בטח מיוחדת של סבתא ימים כלילות צבעתי לה כל סוג של חד קרן ושלחתי לה רק שתהיה שמחה אז מה דעתך שנתחיל ביחד ואת תמשיכי שאלה אותי אמרתי לה אהובה שלי אית יחידה ומיוחדת של סבתא את חושבת שזה יעזור? סבתא אם לא תנסי אייך תדעי? אך עברו מאז כבר 6 שנים ואם לא יצליח ? אמרה אז מה הרימה כתפיים וחייכה את לא חייבת תמיד להיות מושלמת סבתא תעשי מה שאת יכולה רק תהי עסוקה ורגועה אני אוהבת שאת רגועה נעים לי מאוד אייך אפשר לא לאכול אותה בנשיקות אחרי מילים כאלה אך...רק רגע אחד היא מאלה שאינם אוהבים קירבת יתר גם בנשיקות הסתפקתי בחיבוק לאחר שקיבלתי רשות היה פשוט עוד משהו קטן שקירב בינינו ! סבתא נכון שאת אוהבת אותי? ברור שכן אהובה שלי ידעתי אמרה בחיוך ענק ועיניה ברקו חטולית
איזו מהממת הנכדה שלך!!!!!!! נתנה לך רעיון ותקווה! נשמע קשה לחכות וחוסר וודאות, עם נכדה כזאת את תעברי הכל!
קודם כל הרבה הרבה הרבה בריאות גיבורה שאת אלופה הנכדה שלך מרגשת וחכמה בהחלט אומנות יצירה כל דבר שתהיי בו עסוקה ותתני מקום לעצמך ולנשמה אתך שיבואו ימים טובים יותר. אביב
הי חטולית, הקשר שלך עם הנכדה מפעים, מרכך ואף מרפא את הנפש. מדהימות. סוריקטה
וואו איזו מתוקה הנכדה שלך חטולית! פשוט אושר :-)
ניצלתי את הטיפול הנפשי שלי ללא עלות מקופת החולים והם אמרו לי להתקשר בעוד שנה רק כדי לראות אם אני מתאימה שוב להיכנס לרשימת ההמתנה למרות שבבירור אני צריכה טיפול- מאובחנת בהפרעת אישיות NOS... איפה עוד אני יכולה למצוא טיפול פסיכולוגי בחינם?
שלום לך, משער שיש עמותות שמסבסדות או מאפשרות טיפול במסגרתן. שווה לבדוק. לפני הפרטת שירותי בריאות הנפש היה ניתן לקבל טיפול ארוך טווח בתחנות. המעבר לקופות פגע ביכולת הזו והגביל אותה. מבאס. תעשי חיפוש בגוגל, או שתנסי למצוא טיפול בתשלום שניתן לעמוד בו. איני מכיר בעצמי שירותים כאלו אך משער שקיימים. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי
אמרתי לה על האכזבה ושלא רציתי עצות..והיא אמרה ששמה לב לזה לקראת סוף הפגישה וניסתה, אמרתי שהיה מאוחר מידיי... אבל טוב שאמרתי! כי הפגישה אחרי שאמרתי הייתה מאוד מכילה והייתה הבנה ואפילו הקלה. תודה אודי שהבנת לליבי זה היה לי כל כך חשוב!!!!! כל כך קשה בעבודה, במדינה, עם המשפחה שלי גם....ועם אבא עם חוסר באמא...חסר של אמא לאו דווקא ספציפית האמא שגידלה אותי.... קשה לי להיות האמא של עצמי או איך שקוראים לזה...להכיל את כל העצב שיושב עליי... תודה שאתה מבין🥰
היי מיכלי גם לי במובן מסוים אין אמא, זאת אומרת היא חיה וקיימת אבל חולה (נפשית), אנחנו בכלל לא מדברות ונפגשות, היא אפילו לא רוצה לראות את הנכדה היחידה שלה (הבת שלי)... זה לא עושה לה טוב... קשה כשאין אמא... טוב שאנחנו כאן בפורום אחת בשביל השנייה, להכיל את העצב של האחרת, לשתף ולפרוק.
היי. עצוב לשמוע. אמא שלי נפטרה לפני מספר חודשים, וגםכשהייתה זה לא היה אמהי במיוחד ;( תודה יקרה.
הי מיכל, אני ממש ממש שמח לקרוא את מה שכתבת, ושמח לשמוע שהמטפלת שמה לב והצליחה להתאים את עצמה לצרכייך. אודי
המילים נעצרו לי כשנכנסתי וראיתי אתכן מותר לחפור מותר לשתוק הכל מותר גם אם לפעמים אין מי שיכול להקשיב עברתי ניתוח לפני כמה ימים לקחו ביופסיה ואמרו כעת תחכי לתשובה .... אז חכיתי וחכיתי ובסוף נאמר לי שיש חשד מסוים הרי התלוננתי על כאבים בלי סוף בגלל הזיהום שיש לי בגוף זה לא מדובר בסרטן חלילה רק הזיהום הזה שלא מוצאים אייך לטפל בו.. רפואה מתקדמת שאינה יודעת עדיין אייך לטפל הביאו גם זיהומולג ואמר שזה עדיין לא ברור קחי כדורים אם זה ישפיע מה טוב אם לא נחליף כדורים אווווף ואם לא נחזור שוב לניתוח שלי ושוב לקחת ביופסיה והלאה החגים בפתח עדיין לא החלמתי מהניתוח הראשון וכבר דוחפים אולי יהיה עוד אחד אני משתגעת כבר מחוסר הוודאות כואבת ונגררת בלי כיוון ... חטולית
ממש מעצבן החוסר וודאות הזאת. מקווה שהכדורים האלו יעזרו ויפתרו את הבעיה. ליבי איתך <3
הי חטולית, עניינים בריאותיים יכולים להטריד ולייסר. ומאד. לא כל שכן אן הם כרוניים ושנים. וניתוחים מסוימים ובית חולים בדרך כלל פחות מסייעים להיטיב עם ההרגשה. לתפיסתי והבנתי - אף אחד לא שופך 'הכל' או שותק 'הכל'. חלקי פחות או יותר. וגם, כפי שנאמר זה מכבר - יותר מידי מילים יכולות להיות סוג של הגנה מעצירה והתעמתות עם הדבר האמיתי. וגם סרטן, ואפילו סרטן לבלב (למרבית הצער במבי המתוקה סיפרה עליו כאן, כיצד קטל במהירות את בן זוגה), אפילו סרטן אלים ומתוחכם ומפושט, לעתים ניתן לטיפול, כגון הישארות בחיים במצב כרוני אך עם איכות חיים סבירה ומתפקדת, ולא במצב של מחלה מסכנת חיים בכל רגע נתון, ולפעמים אף החלמה. למחלה כמו קרויצפלד יעקב, למשל, לא נמצא כל טיפול עד היום. גם כלבת. סרטן הוא אוסף מאד גדול של מחלות, ויצא לו שם מאיים במיוחד. מזכירה שהרפואה מאד מתקדמת בתחום, ויש אונקולוגים מומחים ממש. בכל מקרה - איחולי בריאות ככל המתאפשר, הרבה אוויר, ושהחגים, על כל התסבוכות שמגיעות איתם, יעברו יחסית בסבבה. החזיקי מעמד ושמרי על עצמך בתוך תקופה שהיא לא כיפית באופן כללי. טוב שאת מטופלת. איתך, סוריקטה
בהחלט קשה חוסר וודאות. מקווה שימצאו משהו שירפא. וכן עוד מעט חגים... בריאות לך ולבעלך, מקווה שהוא גם משתפר.
הי חטולית, זה קשה, חוסר הוודאות והתחושה המתסכלת שהרפואה בעצם לא ממש יודעת מה לעשות... אבל חשוב להחזיק תקווה. זה נותן כיוון. אודי
היי כולם נתחיל בזה שבעלי תמיד אומר לי "אף פעם אל תראי חדשות, זה לא עושה לך טוב" הבעיה שזה ממש מסקרן לדעת מה קורה.. ואתמול אחרי תקופה גדולה שלא ראיתי, חיפשתי באינטרנט ויצא לי לראות את המנהרה שבה היו ששת החטופים שנרצחו. מילא המנהרה עצמה, אבל ראו שם גם מלא דם ועוד מקרוב ממש... וואו כמה שזה לא עשה לי טוב אני לא יכולה לישון אני פשוט חיה את זה, לא מפסיקה לחשוב על זה כל היום, יש לי ממש מועקה... בעלי עכשיו התעצבן למה ראיתי את זה... הוא אומר לי "את לא חיה שם, את חיה פה, את מתנהגת כאילו את שם, את רוצה ללכת לשם? תלכי לשם וזהו" (כועס...) הבעיה שאני לא מצליחה לחשוב על דברים אחרים, אלא רק על זה כל היום. (הייתי ככה עוד לפני שראיתי את זה, מאז ששמעתי שהם נרצחו אני ככה, אבל עכשיו כשראיתי אז עוד יותר) אפילו שמעתי ראיון עם אמא של עדן ירושלמי שאומרת את המחשבות שלה: כמו לדוגמה על הרגע שהם הבינו שהם הולכים להירצח, את מי רצחו קודם וכו' - אלה בדיוק המחשבות שלי, בקיצור, מאז ששמעתי שרצחו אותם לא יכולתי לישון טוב בלילה, כל הזמן חשבתי על הרגעים האחרונים שלהם... איך לצאת מזה?
הי ברבורית, קודם כל זה טבעי, התחושות האלו, וצריך לתת להם מקום. אבל אפשר לעשות מדי פעם תרגיל שבו מתמקדים (כמו במיינדפולנס) במשהו בחוץ: הסתיו שמגיע, האוויר הקריר בערבים, פרח יפה ואפילו - הנשימה שלנו ולהתמקד בחוויה החושית התפיסתית. זה מאפשר רגיעה של המחשבות. אודי
אודי וכולם, שנה ראשונה שהתחלתי לא ממש בהתרגשות גדולה...לצערי, ואין לי הרבה כח או מוטיבציה גדולה השנה, לא מתחשק לי לקחת פרויקטים ואני אחתשתמיד לוקחת עוד השתלמות ועוזרת..השנה פשוט לא בא לי. המטפלת לא מבינה אותי, איזשהו קצר בתקשורת, כמובן שאגיד לה אבל זה מאכזב.. היא אמרה לי שאולי אחשוב על ללמד כיתה א או משהו אחר. היא לא מבינה שזה לא זה! וגם שאמרתי שהתחלתי את השנה וההורים קשים יותר בחרדות, בבקשות ובשחרור..לא משחררים, לא נותנים לילדים עצמאות ועוד...אולי ילדי קורנה ומלחמה...משהו השתנה ואני זקוקה להמון אנרגיה שחסרה לי... והמטפלת לא הבינה. רציתי שתקשיב, שלא תתן עצות! שלא תגיב אולי..שתשתוק. ובכלל היא תסע עוד מעט לכל החגים האם זה קשור לחוסר הבנה...אוף לא יודעת. שלחתי הודעה בין הפגישות שקשה לי אז בפגישה אמרתי שהיא חסרה לי וקשה לי שאני זקוקה לה בין הפגישות הציעה לשתף מישהיא והיא לא הבינה שזה לא זה!!! אוף זה היא! רק רוצה שיבינו שהיום להיות גננת זה שוחק...ושהבן שלי בטירונות רחוק מהבית ומנטלית לא כזה קל לו...אני רואה שאפילו הורים בטירונות מתערבים ודואגים מידיי. מה יש להם? לא סומכים על כלום.... נהיה קשה פה. קשה מאוד...
הי כולם, אתם יודעים, אני בנאדם מאד שותק. המצב יחסית טוב כשאני מצליחה להקליד מילים. לפעמים גם זה בלתי אפשרי. אנשים שמדברים הרבה כל הזמן ושואלים שאלות מגיעים איכשהו לכעוס שאני לא עונה. ת'כלס זה לא קשור אליי. זה קשור למי שהם. ואני - לא תמיד אני יכולה לענות. לא תמיד יש לי תשובות. ואז, אז אני מתרסקת. זה קרה אתמול. מול הבחור חולה הסרטן הסופני שהוא אלוף החופרים ובנושאים שאין לי כל עניין בהם. עם זאת, אני שמחה שהוא חופר כי זה סימן שהוא חי ולא בהתקף של כמעט מוות. בעיה לשים גבול לאדם שיודעים עליו שהוא מרחף בין חיים ומוות. בעיה להתרחק. לא נוטשת. אבל איפה אני? גם אבא שלי היה חופר משהו פחד. וההודעות שלי גם יוצאות מאד ארוכות. אולי כי עד שיוצא משהו, אז הכל ביחד. אולי כי אני נהנית איכשהו גם למצוא מקום למילים. אבל שותקת המון. המון המון. לפחות לתחושתי. ובראש רצות מחשבות וקופצות מדבר לדבר. סוג של בכיתי אתמול בפינה שנדחקתי אליה. רמת חרדות גבוהה מאד. אין קליטה ואין שחרור. תרופות הרגיעו. ימים עצובים ביותר בכל מקרה במאקרו. ימים עצובים ממש. חשבתי על המטפל. עוד נהיה בקשר. תודה למי שהקשיב. זה לא מובן מאליו. סוריקטה
שמחה שמצאת מילים לשקט ללב שכואב אין לי הרבה מילים בימים אלה רק רציתי להגיד שקראתי ואתך אביב
היי סוריקטה, אני בתור אדם שמדבר ודי הרבה ;) יכולה לומר לך שגם לי לא תמיד יש תשובות... לא לכל דבר יש מה לומר או צריך תגובה. לא כ"כ הבנתי למה זה גרם לך להרגיש כך. בכל אופן אני האדם החופר, המטפלת אמרה לי פעם שזה כאילו מחפה על מה שאני לא אומרת...כאילו מסתירה בדיבור מרובה..אז כל אחד והאופי שלו... אני חושבת שזה בסדר לשתוק, סייג לחוכמה :) וטוב שאת גם יודעת לכתוב פה ולא לשתוק כשאת צריכה... טוב שתרופות מרגיעות חרדות, הימים ימים עצובים לכולנו וקשים מאוד. מקווה עדיין לטוב במקרו וגם במיקרו. חיבוק ויחד כמה שניתן. איתך.
הי סוריקטה, אני חושב על המושג 'מלחמת חפירות'... ואני חושב על הקשר שבין זה לבין שתיקה. הרבה פעמים זה הולך ביחד... וטוב שיש קשר ושיש מקשיב... אודי
לא הכרתי את המושג מלחמת חפירות תודה סוריקטה
הקטנה שלי כבר לא הולכת לישון בקלות. (פעם הלכה לישון ממש ממש בקלות, איך שמשכיבה אותה - היא נרדמת) ביומיים האחרונים זה ממש סיוט. עכשיו פתאום היא צורחת שאני אקח אותה, והיא לא מפסיקה. ניסיתי אפילו לחכות 20 דקות. היא לא מוכנה להיות במיטה.. לא נרדמתי בלילה. והיא לא נותנת לי לישון גם ביום. והיא ערה כל היום (מה שמאוד חריג אצלה). אבל לא נראה לי שכואב לה משהו, אם אני לוקחת אותה היא מחייכת.. אני בקושי כותבת לכם את ההודעה (עם ליווי של הבכי והצרחות שלה) יש לי חרדות מזה כי אני לא יודעת כמה זמן זה ימשיך ואני מתה מעייפות... קצת מדאיג אותי... :/
האם אפשר לקחת פרוקסט פלוס ולוריון
אני נמצא אצל מטפל רגשי כבר 5 חודשים, ואני מרגיש שאין לי כוח אליו, האם זה אומר שאני צריך לעזוב אותו?
זה טבעי נראה לי שלכל המטופלים נמאס מהמטפלים שלהם לפעמים טיפול זה חופר! אתה יכול לשטף את מטפל שלך בזה... (אולי זה יעזור...)
אין לך כח אליו? כלומר? לו צריך להיות כח אלייך ולא הפוך...אינך צריך לרצות אותו, הוא זה שאמור להיות שם בשבילך. מה זה אומר שאין לך כח אליו?
