פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
יפה שלי האם נבדקת אצל רופא ראומטולוג? אולי יש לך פיברומיאלגיה מה שאת מתארת בכאבים שלך יתכן גם יכול להיות דלקת פרקים בשניהם יש המון כאבים בגוף כדאי לבדוק את יודעת שישנן מחלות שצצות עם הגיל גם לאחר שנים של עבודה פיזית יומיומית ורק בדיקות יסודיות יכולות לעזור לחשוף גם סבל נפשי במשך המון שנים יגרום לכאבים ראומטיים הכל בכל מכל כך אני מכנה זאת אם כבר נבדקת וקיבלת תוצאות מקווה שזה אף אחד מכל ממה שכתבתי כאן את שלושתם יש לי לצערי ויודעת היטב כמה קשה לחיות כך עם כל המאסה הזו חטולית
אין עדיין אבחנות... השבוע אנסה אולי לקדם את זה. לא יודעת. אולי. הי חטולית, אני יודעת שאת מאד סובלת גם מעניינים רפואיים. בכלל לא כיף ולבי איתך. את נהדרת ותודה על המילים, סוריקטה
היי שלום לך כחולה סכרתית יכולה לומר לך שאת חייבת קודם כל לייצב את הסכרת שלך סכרת לא מאוזנת מביאה גם למצבים של חוסר ראיה עד כדי עיוורון זה לא קשור להיותך פגית כשנולדת סליחה שאומר לך כך אין לי מושג עם מי התייעצת אם הוא איש רפואה או סתם משהו אחר ממליצה לך בחום לטפל קודם כל אצל רופא/ת סכרת ולבדוק ולא להסתמך על מי שאינו איש מיקצוע מיומן בהצלחה ומקווה שתעדכני מה איתך חטולית
שלום וברכה בוקר טוב אני בת 31 הייתי פגית בלידה יש לי כמה בעיות בעיניים מי גיל צעיר ולכן אני צריכה להיות במעקב יותר תמוד בעין שמאל עשו לי פעמיים לייזר לרשתית ובעין ימין לא עשו כלום שנה שעברה דברו איתי על ניתוח רשתית בעין ימין ולא עשו בסוף בנוסף יש לי חשד לקרטקונוס שאני צריכה להיות בגלל זה במעקב כל חצי שנה כרגע החצי שנה עבר האם פסיכיאטר יכול להסביר למישהי על אי הגעה לרופאים כשצריך בקיץ רופא עיניים שלח אותי באותו יום למרפאת עיניים בגלל התקדמות קרטקונוס לפי המיפוי ועד היום לא הלכתי
הי לך, מקווה שהבנתי, אם את מרגישה שאת זקוקה לדרבון או דחיפה כדי לקבל החלטה לבצע פעולה רפואית שדחית מסיבות שונות, אך כנראה חשובה ואולי יש בה דחיפות, איש מקצוע מתחום הנפש יכול לנסות לעזור. סוריקטה
שלום גולדי, אני משער שאת היא זו שיכולה להסביר מדוע את דוחה את הביקור. בדרך כלל זה קשור בחרדה. וההזנחה גובה מחיר עצום. כדאי ללכת להיבדק. אודי
מדוע כואב לי כך בגוף. הי כולם. שבוע. חשבתי לי ש"חייבת לגלות מדוע כואב לי בגוף". הכוונה לכאב החדש והיחסית ממושך כבר. אם יש מרכיבים נפשיים - לעלות על הנקודה ואולי להחזיר למיינד קצת שליטה. לא הצלחתי עד כה. באשר לפיזיולוגיה - גם פה אין אבחנה. נעשו ניסיונות טיפוליים ובדיקות מסוגים שונים. קשה לי לדעת לאן להתקדם. וחוצמזה במחשבות על ההיסטוריה שלי - לא היו שם אויבים רשעים וסדיסטים מחוץ. החבלות והפריצות היו מבית. המקום שאמור היה להיות מוגן ובטוח. ומה שנעשה היה לכאורה נקי. בלי לכלוך (סוג של עדות). אולי כך נוצר בלבול. כואב לי וזה מאד מעצבן ולא רואים עליי (כמה פעמים חזרתי על זה). מניחה שההסתרה גובה מחיר של כאב אף היא. וכאילו כבר פחות שתקתי. מה מסתירה מעצמי, מה? סוריקטה
סוריקטה יקרה הדרך של הגוף לצרוח לתעל את הכאב שקשה כל כך להכיל בנפש גם דרך הגוף. כל מילה כל כך מזדהה וכואבת מסתירה וכואבת גם את מחיר ההסתרה. איתך שירה
(וכותבת לעצמי, קצת פדיחות) יש גם משהו באמירה ה זו - לעצמי. יש בה תסכול ואכזבה ממידי חלקיות. יש בה כעס על כך שהאחריות אולי אצלי. אבל גם על התלות. אתמול בערב אמרתי לעצמי (כפי שלרוב קורה) שהכאבים הקיומיים נוראיים ובלתי נסבלים, כשבמקביל צרובה גם הזדהות (מניחה שמוגבלת מאד) עם כאב האנשים שחוו את השבת השחורה, שנתלשו לאי שם הנורא. נורא להיות תלוי במשהו שאין לך אמון בו. חשבתי לי שהייתי רוצה לסחוט את הכאב החוצה, ולא ניתן. רשמתי כאן פעם את רעיון מהילת הכאב בדברים חדשים וטובים. ייתכן שאני מנסה לסחוט (כמו סחיטה של שפופרת משחה שנגמרה) משהו שכבר אין וממשיכה להתעקש. נושא מוכר אצלי. אולי חלק מהכאב שייך לאזור הזה. רופא הנפש אמר לי שכדאי שאצליח להמשיך לשמר את הכושר והחוזק הגופני היחסי שלי שהיה עד לא מזמן, למרות שאני מאד עדינה, אך נזנח בשל הכאבים. נחזור להודעה הקודמת - 'חייבים' לפצח את זה. נראה שמסתובבת סחור סחור (גם זה מוכר) ואולי התשובה כאן מתחת לאף. גם זה מוכר. ים של מילים, בלי קול, אולי במקום צעקה גדולה. סוריקטה
תודה שירה יפיפייה. איתך, סוריקטה
הי סוריקטה, אני חושב שאת עושה מהלך משמעותי מאוד בניסיון להקשיב לכאב ולמה שהוא מנסה לספר. אם בגוף ואם בנפש. תמשיכי להקשיב. לרוב מתגלים ניואנסים חדשים ומעניינים. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי
שלום וברכה דוקטור ערב טוב אני בת 31 הייתי פגית כשהייתי קטנה יש לי כמה בעיות שאבחנו לי אחר כך יש פה גם שאלה ענקית התייעצנו היום עם משהו שהוא מבין בעתיד והוא אמר שמבחינת הבריאות הכל תקין אצלי (לא משנה אם אני לוקחת תרופות כל היום שיכול להגביר סכרת וכדו ) בעבר כבר עברתי פעמיים לייזר לרשתית בעין שמאל עין ימין עוד לא עשו כלום וגם שנה שעברה היה חשד להיפרדות רשתית ללא יכולת לדעת סיכון ומתי זה יקרה שנה שעברה הרגשתי שאני הולכת ללדת בבית על הרצפה והרופאים לא עשו כלום היום אני אפילו לא מתייחסת להיבובים והפלוטרים שיש לי בגלל שאני לא יכולה להיות כל יום במיון עיניים.. גם כשהייתי בחורה צעירה בת 14.5 הגעתי לשערי צדק אצל רופא עיניים מנהל רשתית עד היום עשיתי בדיקה מקיפה ואמרו לי שהכל בסדר בגלל הגיל הצעיר אז, אמרו לי להגיע למרפאה בעוד 4 חודשים אך אני לא הגעתי אז בילדות ויצא לי שלא הייתי אצל רופא עיניים כבר כמה שנים עד לפני שנתיים בערך... היום דיברתי עם מישהי שהיא לא כל כך מבינה ברפואה והיא אמרה לי ,שאם אני רוצה אני יכולה ללכת מדובר בתורים בבתי חולים שאני מרגישה שאסור לי לבטל אותם האם מותר לסמוך על אחד שיכול להפוך את החיים פתאום לכמה ניתוחי עיניים בגלל שלא טופל בעבר??? תודה רבה... היום שומעים שהרבה אנשים חרדים שאבדו את הראיה בגלל שלא עשו בגיל צעיר בדיקות עיניים האם זה נכון??? ולמה זה קורה דווקא אנשים רוצים להיות בריאים ואומרים להם שכדי להיות בריאים אל תלכו כל כך הרבה לרופאים מה לעשות בכזה מצב??? תודה רבה שמעתי מי מישהי כבר שנה שעברה שהיא לא עשתה בדיקות עיניים כל השנים עד שהגיע בגיל 50 בערך הויא התחילה לאבד את הראיה בגלל גלאקומה משפחתית והיא לא יכלה לראות את הנכדים שלה שמעתי את זה מי נכדה שלה לכן אני שואלת האם זה נכון להגיד שטויות כשמדובר באיבוד ראיה וסיפוק של חיים של אנשים?? תודה רבה אני עובדת ביום יום כסייעת לרופא שיניים ולמדתי גם מזכירות רפואית
שלום לך, אודי, מנהל הפורום, הזכיר לא מזמן ניהול סיכונים לפני בחירה או החלטה. לדעתי אמירה גורפת ובלתי מתפשרת בגנות הרפואה, למשל, או בגנות טיפולים פסיכולוגיים, למשל, ועוד, היא יהירה, חסרת אחריות ומסוכנת. כמו גם האדרה של משהו אחר. טיפולים ובדיקות רפואיות עשויות לסייע ולעכב הידרדרות, או לשמר את הקיים בהתחשב בשנים שגם חולפות. רופאים הם אנשים ואינם מושלמים, הרפואה מנסה בכליה ומגבלותיה. ישנם לא מעט מקרים של הצלחות. וכן, קורים גם כשלים, וגם את חלקם אפשר לתקן איכשהו. מקווה שתדעי לבחור בכיוון שיש לו סיכוי טוב יותר לאיכות חיים, או לפחות להאט דינמיקה שיש בה יותר מרכיבים הרסניים ופחות משמרים. סוריקטה
הי אודי, מה שלומך? אני מוצאת שמאז אותו היום שהכל התחיל אני בפלאשבק ארוך ומתמשך, יש משהו בסיטואציה, בשפה שבה מדבר בה כרגע הרוע שפגע גם בי באותה השפה, בחיילות ובהיותי אז חיילת... הכל חי והתחושה שממש קורעים ממני פיסות בשר ונפש. קצת קשה להסתיר ואנשים שואלים מה איתי או מציינים בחצי חיוך שנראה שמשאית דרסה אותי וכו'. אני מנסה לומר לעצמי את כאן ועכשיו, אבל לא יכולה להתנחם בדבר ויותר מתמיד מונעת מעצמי דברים שקשורים לחיים או מתעקשת להקשיב לפיסות מידע למרות שאומרים שזה לא טוב. אבל אני בתחושה שאסור לחזור לשיגרה ואסור בשום פנים ואופן להתנהג כאילו לא קרה ואסור אסור בתכלית האיסןר לשכוח. אני לא מפנה מבט, אני צורכת חדשות, אני אפילו מדברת לתמונות החטופות והחטופים. והנה היום בשיחה מישהי שיודעת מעט ממה שעברתי אמרה על החטופות 'מסכנות הן לעולם לא יוכלו לחזור לחיות' ואני מתוך טיפשות או רצון לעודד אמרתי 'אבל הנה תראי אותי יצרתי חיים ואני חיה'. והיא מיד ביטלה ואמרה 'מה את משווה זה בכלל לא אותו הדבר.' ואני שתקתי. מוטב לשתוק ודאי שאיני משווה למעשה שקרה לי וארך אולי שעתיים והיו מעורבים בו שלושה דוברי ערבית מפלצות ממש לעומת כמעט 100 ימים ארוכים של סבל מתמשך. אירוע ארוך ושטני. לא מצליחה להתנחם בדבר. מרגישה שהכל ריק ומיותר. תודה אודי על המקום שמאפשר להשמיע מעט ולשתף ועל כך שאתה דואג ומתמיד ומקיים את המרחב הכל כך לא מובן מאליו והמיוחד הזה. שירה
הי שירה, אני לא חושב שיש סרגל לכאב שאפשר להשוות באמצעותו טראומות. שמעתי על לא מעט אנשים שהארועים הנוראיים האלה היוו טריגרים משמעותיים עבורם. וגם אמירתך שניתן - באזורים מסויימים של הנפש - להשתקם, נכונה בעיניי. לא רק כאמירה מנחמת, אלא כעובדה. אודי
הי שירה, קראתיך וזעקתי. המתנתי שאודי ישיב ראשית. איני זוכרת שדיברת כאן אודות אותו מקרה ועבורי זה חדש. ומזעזע. יותר. בלתי נתפס. לא ניתן לעיכול. הולם. קורע לפיסות אם אחזור על מילותייך בחלקן. ואכן בעל קווי דימיון רבים לאירועי היום השחור. כאילו כל הספינות בצי טבעו. ואני כן אתן תוקף, ותוקף משמעותי. נסי לקחת איתך את הקול הזה. ויש לך ולאב הילדים המשך, שלהבנתי גדלו הכי טוב שאפשר. ומאד מאד מאד נוטה להאמין שאת חשובה לילדיך והם קשורים אליך מאד. תמיד. תמיד. סוריקטה
תודה ממש על המילים האלה על התוקף
טוב בשהוע שעבר התחלתי טיפול אצל פסיכיאטר לא יכולתי להמשיך לחכות למקום הקודם שנה עד ששוב יקבלו אותי להמשך טיפול אחרי הכל לא רק העינינים האלה שמפריעים לשיגרת יומי אלה חוסר שעות שינה .. וכאן הוא נכנס לתמונה הוא נחמד אוהב להתלוצץ מה שהיה לי ממש מוזר רק מפני שמי שטיפלה בי קודם לכן כבר לא מצאה דרך לעזור לי ורופאה שנותנת לך בחירה כמה כדורים לקחת ממש לאא כעת הוא נתן לי כדורים חדשים שלצערי גם אינם עוזרים אחזור אליו ביום אחר הזמין אותי מתי לבוא מעבר לכך פתאום..נהיה שקט .בבית .... מה פתאום נהיה שקט ברור הבן עם אשתו ונכדים כבר לא עושים רעש כל הזמן אף אחד לא רץ מול העינים כל הזמן וצועק ...כמובן הנכד על הרצף... למעשה השקט הזה מזדחל אט אט לתוך החיים שלנו ואפשר לנהל שיחה ולאכול גם בשקט אפשר גם בשבתות לשיר שירים בכייף ולא צריכה עוד לנקות כל הזמן ולסדר אחרי כולם מצליחה לעשות דברים שלא יכולתי לעשות עד עכשיו גם בעלי מחלים משבירת היד שלו יותר בנחת האם זה מה שחיפשתי ? טוב בערך כן כי הקטנים עדיין חסרים לי לא רואה אותם מאז שעברו דירה טוב גם לדברים כאלה צריך להתרגל ולא בא לי להתנצל על כל זה כי..מגיע..גם..לי...ש..ק..ט.. תודה לכל מי שקרא לילי מנוחה ולילה שקט לכולנו כן זה עדיין שם האזעקות חטולית
הי חטולית, בוודאי שמגיע לך קצת שקט. לכולנו... ולגבי הכדורים - אולי צריך לתת לזה קצת זמן. אודי
הי חטולית, טוב לשמוע על הרגיעה היחסית, ועל החדש. מקווה עבורך, ועבור כולנו, שתימצא דרך להקלה יחסית. עם כל מה שעברנו. מתסכלות התקופות בהן הניסיונות מובילים לתוצאות מתסכלות. אבל אולי בעיתויים אחרים, בתקופות אחרות מצליחים להיעזר. יופי שעדכנת, סוריקטה
קראתי הכל אכן מצב די קשה לדעתי הוא בדיכאון צריך אולי לדבר עם מישהו מקורב אליו אולי ישתכנע ללכת לפחות לרופא משפחה שיבדוק אותו אולי הוא יוכל לעזור לפני שפונים הלאה כבר נתקלתי במצב כזה לצערי והתחיל מרופא משפחה והמשיך לטיפול נפשי שם התגלה מה היתה הסיבה שהתנג כך בהצלחה כמובן אם מתאים חטולית
מצטערת שלא הבנתי נכון גם אצלנו היו טילים במשך זמן שנראה כמו נצח בדיוק בזמן שהשעון התחלף הוא הפגיז אמת צדקת גם היום היו.. לא מעטים לא נפגע אף אחד אמרו 5 אחרי כן אמרו 8 מה זה כבר משנה ? עצם זה שהיינו שוב צרכים לצאת להסתתר לא פשוט בכלל תודה שכתבת לי .חטולית
שלום, יש לי אח בן 31 שעדיין גר בבית איתי ועם אמא שלי(וגם לא רואה מצב שהוא ייצא מהבית) הוא לא מתקלחחח אף פעם!!!אני לא מגזימה הוא שנים לא התקלח!זה ברמה שכבר יש ריח מצחין מהאזור של החדר שלו וכל פעם שהוא באזור. מציינת שאימא שלי אומרת לו "אולי תתקלח" והוא פשוט מתעלם מהנושא לא מתייחס. הוא לא עובד ,כל פעם אומר שיתחיל משו בסוף כלום(גם כשעבד לפני שנה בערך זה היה משרה של 4שעות)לא יוצא מהבית,לא עושה כלום בבית,באמת כמו פרזיט...הוא כל היום בחדר שלו עם הטלפון מעשן כל היום אוכל וזהו... התחיל קצת לשתות בירות.. אני כבר לא יודעת אם זה דיכאון או רמת עצלנות/בטלנות גבוה... אני ממש מיואשת מהמצב ואמא שלי גם מנסה לדבר איתו וזה אבל הוא מקל ראש בנושא..מיותר לציין שטיפול פסיכולוגי הוא לא יעשה!
שלום לך, זה נשמע חמור למדי, ולפי התיאור שלך זו יכולה להיות גם התפתחות של מחלה. העובדה שהוא חסר תובנה מדאיגה. האם יש עבר פסיכיאטרי? אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי
בימים שכאלה כולנו חשופים עד קצות העצבים בגלל המצב צר לי שכך מרגיש לך אך את אשה רגישה מאוד וכולנו כעת עצבנים שימי הכל בצד ונסי לזכור רגעים טובים יותר חטןלית
המצב אצלי לא טוב יותר משלך גם זו הסיבה שקשה לי להכנס לא ראיתי זיקוקים ולא כלום רק בתוך הבית כל הזמן הרגלים שלי לא מאפשרות לי לצאת מאחלת לך שנה אזרחית חדשה רק בטו חטולית
הי חטולית יקירתי, ... אלו לא היו זיקוקים באמת. היה מטח טילים קרוב לחצות הליל במעבר בין השנים האזרחיות. אנשים עשו את ההקבלה המתבקשת. ואני יודעת שמבחינות מסוימות אצלך קשה יותר משמעותית, ומבינה שמאד מאד מבאס, או מרגיז, או מרגיש שנמאס. סוריקטה
... כי צריכה לזכור את הימים. משהו שאף הוא הפך להיות אינו מובן מאליו. כמו גם להתלבש, ללכת, להתרחץ. הכל עוד אפשרי, אבל מורגשת ההתקדמות לתוך הזקנה. אתמול עשיתי מעשה. קראתי לכך משימה כדי לא לצאת באפס השבוע. משהו שלא ניגשתי אליו שנים ארוכות. לדעתי, לפחות מאז היום בו תפסתי מרחק כדי לנסות לבחור בשפיות על פני השיגעון. מרחק ששילמתי עליו מחיר של ויתור כמעט מוחלט של אמא עליי. מתבלבלת המון וקוראת לו היום בו אמא מתה, למרות שחוויתי אותה ככזו מאז ומעולם (והיא חיה לגמרי עד ללכתה סביב גיל זקנה ממוצע). אז עשיתי משהו שעבור אנשים שביננו הוא סוג של סטנדרטי, ומה הבעיה. ביצוע תוך שעה של אחד, ואפילו ספונטני-מיידי, ייקח לי עשר, עשרים שנה ואולי אף פעם. כמעט יכולתי לבכות מעצם המימוש. כמעט התייפחתי במהלכו, ככה בסתר החנוק. הרגשתי את זעקת השבר הענקית שעדיין קבורה. היא ענקית. גם מכירה שקיים הפחד שאם ישתחרר ה'עולם' לא יעמוד בכך. שאלו אותי אם נהניתי. כאילו זה מה שמצפים. אבל לא אוכל לומר. גם לא סבלתי או התעניתי או התייסרתי, מאידך. זו מה שעשתה החוויה בזמן אמת. מניחה שבעתיד עוד אשלם על המימוש שאמור להיות הישג ודבר טוב. כבר הלילה היו אותות. נמאס. אבל שורה תחתונה הוא שהיו הבלחות של אור בתוך הבלבול. לפני הטיפול לא הרגשתי על פני השטח כאלו בכלל. שנים. אז בואו נאמר שיחסית זה שיפור. עדיין מפחיד לי. עדיין קיפאון. קשה להיות מי שאני. וכמובן, עוקבת אחרי החדשות. סופשבוע (חפרתי והסתרתי, לכאורה הייתי יכולה לכתוב בקצר משפט אחד וברור בן שתי מילים). סוריקטה החשופה
הי סוריקטה, אני ממש סקרן לדעת מה המימוש שהצלחת בו :-) וכתבת למיכל על דמעות ועל עיניים, אז אחזיר לך את מה שכתבת, והפעם בשבילך... אודי
טוב, אודי, אהיה אמיצה. אכתוב בשתי מילים - אמל"ק - הלכתי לסרט. כּוּלה. ובאריכות תקופה ארוכה מאד לא הרגשתי בכלל, אף לא לרגע, רצון לעשות משהו. גם לאכול או לבחור אוכל, למשל. מאד נדיר שרצון עולה לפני השטח. על פי רוב הוא נכחד שם למטה עוד בטרם ידעתי על קיומו. המטפל אומר שיש לי דחפים חזקים, הם כן קיימים בבסיס. אבל הם רמוסים וגזורים מאד. מסיבה כלשהי (כתבתי מסיבה כמו חגיגה ולדעתי זה לגמרי קשור, ואת הכלשהי אוכל לזהות למרות שאין רגש נגיש ישיר, אלא מתוך ניתוח בלבד), נקלעתי לפרסום של סרט, שכנראה לא ממש מוכר לרוב האנשים ואיכשהו התבייתתי עליו (גם הרגשת בית ושייכות היא אישיו בתסריט). משך כמה ימים רק נכנסתי ללינק ברשת, אחרי כמה ימים נשאוני רגליי, כלומר האוטובוס, כי קשה לי ללכת בגלל הכאבים, ומימשתי. מוזר לשכמותי ששנים לא מסוגלת לקרוא, לנגן, לראות סדרות כמו רבים לשבת בסלון על הספה, לשבת ליד השולחן לאכול. אלו עדיין קשים לי במיוחד. שינה במיטה הצלחתי להשיג, וגם פה, לפעמים יותר מידי עבורי, ואני בועטת וקמה. הסרט מלא בהסתרות, שתיקות ויש בו המון קצוות פרומים ויכולתי לעמוד (לשבת) בקצב שלו עם הפרעות הקשב שלי. ישבתי על הכסא, שהיה לי נוח יותר מכל כסא בבית, משך כל אורך הסרט. נדיר נדיר נדיר. בשביל אחרים אולי מובן מאליו. לא בשבילי. הלוואי והיו מבינים שכך בכל תחומי החיים אצלי וכמה כואב להיות אני. תודה, אודי. המון תכנים. סוריקטה
סוריקטה אהובה, אמיצה שהלכת ואמיצה ששיתפת מי יתן ותחווי עוד רגעים כאלה. מעניין מה היה הסרט אם תרצי תשתפי. אולי 'אחותי' מזדהה עם רבות מהמילים בהודעות שלך שנותנות הרבה פעמים מילים לתחושות שלי שאיני מצליחה לתמלל, אז תודה שאת. שלך שירה
הי שירה, הניחוש שלך קרוב. סרט זר. דרמה. התמודדות נפש. מבוסס על סיפור אמיתי. מוצג בבתי קולנוע שלרוב בוחרים להציג סרטים עמוקים. הסיום שלו קורע לבבות, וחשבתי לי באותו רגע, שזה כלום לעומת הצעקה שלי בפנים. ילד אורז. חשבתי גם על 'איש הגשם' המחזה, בעברית, בתיאטרון. בתנאי, אולי, שתהיינה שעות הצגה שמתאימות לעולמי המוקדם. תודה, סוריקטה
שנים שלא רשמתי פה.. אבל מרגישה שעכשיו אני ממש צריכה עזרה. הטיפול עם המטפל שלי היה מאז ומתמיד לא שגרתי. אני לא יכולה ממש לפרט עד הסוף אבל בגדול קשר מאוד מאוד קרוב, חוצה גבולות בגבול הטעם הטוב. זאת אומרת שהגבולות שנחצו הם לא היו פיתויים/ משהו מיני או כל דבר כזה. אבל כל מי ששמע על דברים שקורים בטיפול היה די המום. אני חושבת שהמטפל פשוט מאוד מאוד סמך עליי ולכן לא הרגיש סכנה להתקרב והוא באמת צדק כי אף פעם לא חציתי מעבר לפתח שהוא נתן לי אבל זה דרש ודורש ממני המון ויש מחיר לקשר כזה. אני יכולה להרחיב עוד הרבה אבל אעצור פה. כשהתחילה המלחמה חוויתי ממנו פגיעה ממש קשה. זו הפעם השניה בטיפול שאני חווה ממנו פגיעה שהיא לא משהו בקטנה ( או השלכה שלי אלא ממש פגיעה ישירה) בשתי הפעמים האלו קיבלתי מכתב התנצלות, אחת מהם הודה שבאיזשהו מקום כעס עליי וזה יצא דרך התת מודע בכך שפגע בי ובפעם השניה דווקא אמר שמרוב שמפחד לפגוע בי כנראה זה יצא בדרך הזו. מעבר לשתי הפעמים האלו היו כל מיני שכחות שלו של דברים חשובים אבל זה נגיד לא משהו כזה רציני אבל עדיין לא נעים. בכל מקרה הגעתי למצב שאני פשוט לא מצליחה לסמוך עליו והמלחמה לא תרמה לכל המצב.. ופעם ראשונה בטיפול אחרי 6 שנים לקחתי הפסקה, רשמתי לו מכתב מאוד מכבד שמכיר תודה אבל גם פגוע. ועכשיו כל כך עצוב לי. עברו כמעט חודשיים מהפעם האחרונה שהייתי, אני מתגעגעת כל כך ומצד שני חוששת שהוא שכח אותי והחליף אותי במטופל אחר תוך שניה ( אני יודעת שהוא ממש התאמץ למצוא מקום לנפגעים) אני לא רוצה לחזור עכשיו אבל יש בי פחד עצום שבמידה וארצה לא יהיה לו מקום עבורי/ הוא לא ירצה ועוד ועוד וזה שובר לי את הלב אשמח לכל מחשבה, עצה תודה
שלום בריה, איני רואה סיבה שכשתרצי לחזור הוא לא ירצה. היה לכם קשר טוב וממושך, וגם אם היה משבר - יתכן ובהמשך תרצו לפתור אותו. אפשר לכתוב לו את זה. שכעת זו הפסקה, אבל תרצי לשמור לעצמך את האופציה לחזור. אני משער שגם את מאוד חשובה עבורו, מתוך מה שכתבת, ושהוא מרגיש אחריות, למרות הכעס והפגיעה ההדדית. אודי
קבלתי ביקורת מעצבנת. אני יודעת שצריך יודעת מה עושים אבל לא היה מה שצריך באותו הרגע וביקורת..וכשחזרתי הבייתה בכיתי, פתאום הכל נראה שוב בצבעי שחור..שוב קצוות. האם מכל מה שקורה? פתאום מרגישה חוזרת אחורה ממש. קראתי שכתבת שחרדות חוזרות אולי עכשיו. אבל יש הרגשה של חוסר תקווה וקושי במבט לטוב לעתיד. להכלללל למדינה אבל גם במישור האישי הכללללללל...למה אודי? אחרי כל מה שהשגתי בטיפול הרגשת נפילה שכלום לא עוזר וכלום לא חשוב וכלום לא יעזור כי הכל שחור
הי מיכל, בעיניי (מצחיק שכתבתי בעיניי בהקשר) דמעות זה טוב, במובן שחרור הלחצים. וכתבתי לא מזמן, מניחה שאת זוכרת, על התחושה שעמל של שנים ותחזוקה והישגים של שנים לכאורה נמוגים, בהקשרים של עולם אישי ובהקשר של המתחולל כאן. הרבה דחפי מוות באוויר. מצער ממש. גם מקומם במקביל. בזמנים כאלו לא פשוט להפריד בין העולם האישי והפנימי לסביבה בחוץ. נדרשים לכך משאבים וכלים רבים. הייתי רוצה להאמין שהטוב והאור ינצחו. אבל כן, קשה לראות אופק עכשיו. אולי ננסה לחשוב מה כן הצלחנו לתחזק בזמן האחרון. לצד הנזיפות שיש לנו נטייה להיאחז בהן, אולי כי הן הישן והמוכר. לדוגמא, הצלחתי לתחזק את היגיינת השיניים והחניכיים בשנה האחרונה והשיננית התפעלה :-P. האסוציאציות לוקחות אותי לקלידי הפסנתר. השחורים וגם הלבנים. מוסיקה. איזה יום היום? אה, רביעי. סוריקטה
הי מיכל, נראה לי שזה לגיטימי להרגיש רע אל מול ביקורת או אפילו אל מול כישלון. העניין הוא כמה מהר אפשר 'לקום על הרגליים' ולהתאושש מהמכה. במלים אחרות - אפשר להתבונן על ציר הזמן. אם היה שיפור לפני, ועכשיו יש בור - יכול להיות שבהמשך הלא רחוק יש שוב עליה. אודי
הי חברות ואודי, אניח קצת כאן (ובהמשך, כמובן בשיחות בטיפול). רמת החרדות גבוהה וכעת אני בתקופה בה כאילו איני ממש מתעוררת והמוח נותר תקוע בין לבין, חלום ומציאות, במקום שאינו מצטלל. מבאס, כי כבר היה טוב יותר והתקופה לוקחת למצבים רגרסיביים. בורחת, אולי גם מרוב בושה, מתקשורת עם אנשים. מדאיג. אוף. אחלה 'הופעת זיקוקים' הייתה בחצות הליל... שנה אזרחית חדשה. הלוואי שהמצב הנפשי והגופני ישתפרו אפילו במידה מסוימת. זה כבר בלתי נסבל. סוריקטה
הי סוריקטה, רמת החרדה גבוהה יותר אצל רבים מאוד. מסימנה של תקופה (מה שמחמיר את היותר ברגיל...). אחלה הופעת זיקוקים. מתחשבים בנו החבר'ה שם. אודי
הי אודי, תודה. מסכימה. זה גם ההסבר שאני חולקת עם אנשים. למען האמת הסבר שהיה רלוונטי כבר מתחילת שנה שעברה. מבחינתי, אפשר היה להבין עוד לפני שבעה באוקטובר התפרצויות והתהפכויות של אנשים בסביבה, שלכאורה לא היו קשורות, אבל אני מאמינה מאד שכן. גם המטפל שלי כבר דיבר על כך עוד בראשית השנה שעברה. כך שאני ממש ערה לזה באופן מעציב. החדשות אתמול נתנו קצת משקל נגדי, אבל לכו תאמינו. יום שלישי. רושמת לי, כי נעלמים לי הימים. סוריקטה
שלום אני כותבת על בני שמשוחרר שנה וחצי מהצבא בשנת 2005 עברנו התנתקות מהישוב שלנו והוא היה בגן תמיד עם התקפי זעם,גם כנער,אבל ילד טוב,לא שותה אלכוהול לא סמים חלילה,אפילו סיגריה לא מעשן. מאז השחרור הוא לא מוצא את עצמו,גר איתנו בבית,יש לו חבר אחד טוב שבקושי בקשר,,כמה ידידות מהצבא שמידי פעם הוא בקשר איתן טלפוני,רחוקות ממנו גאוגרפית.. לא מוצא עבודה,ניסינו לשכנע אותו שילך לייעוץ מקצועי ,.הוא מסרב,,,מה אנחנו בתור הורים יכולים לעשות, אנחנו יודעים שהוא צריך ללכת לטיפול מקצועי אבל הוא מסרב בתוקף...אנחנו יודעים שאפ מלחץ עליויותר מידי זה יוביל לכיוון ממש לא טוב... אשמח לכל ייעוץ ממך תודה רבה צ
שלום לך, השחרור מהצבא זו תקופה מבלבלת הרבה פעמים. יש פחד מהוואקום ומהלא-ידוע ואנשים מגיבים לכך בכל מיני צורות. נסי לשוחח אתו על רגשותיו, לא ממקום ביקורתי, אלא ממקום מתעניין. נסי להציע בעדינות עזרה ולשאלו מה הוא צריך. אולי כך ניתן יהיה להתקרב מעט לחוויה שלו ולסייע לו. אודי
אודי וכולם, הייתי אצל המטפלת פעמיים....איבדנו בן של חברים מהקהילה :( איבדנו גם דוד של ילדה מהגן (אח של אבא שלה עכשיו יושב שבעה).. והייתי אצלה אודי, אבל משהו בה..לא יודעת להסביר, בהרגשה שלי, שהחוסן שלה גם כבר נשבר... אנסה להסביר, הרגשתי שבניסיון ההכלה שלה היה יותר הזדהות כזו מאשר הרגשה של חוסן ושיהיה בסדר.. אגב מרגישה גם פה:( כאילו הזדהות שרע עכשיו..אבל איפה האופטימיות והטוב??. נעלמה , אין. החוסן שלי גם קצת נעלם עם שני הבנים האלה שנהרגו בעזה...ואילו משפחות אודי...וואו..איזו אצילות נפש, איזו התרוממות רוח יש להן..מאיפה לוקחים את הרוח שלהן? לא יאמן. באים לחזק ויוצאים...רגע, מה היה פה הרגע? סיפורים מצחיקים? סיפורי גבורה, סיפור איך עובדים על הצבא רק כדי להלחם ???????לא נתפס .. ואני פוחדת והחוסן שבמטפלת ובטיפול מרגיש מתרופף..לא יודעת למה...אולי כי היא גם קצת כזה בדכדוך.. בהזדהות יתרה? לא יודעת להסביר, אבל המטפלת שלי היציבה קצת התערערה...וזה קשה לי וגם לא מעיזה לומר מולה...איך אומרים לה? {כן, חזרתי קצת אליה בתקופה המטורפת הזאת) ובתוך כל זה אמא, אמא שלי היציבה גם כבר לא יציבה, תרתי משמע, מתקשה בפעולות יויומיות ולפעמים אפילו מאבדת צלילות...אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
הי מיכל, זה אך טבעי שבמצב הלא נורמאלי הזה נגיב כך. זו תגובה נורמלית למצב לא נורמאלי. זה לא אומר בהכרח על החוסן. אודי
אני מדברת עם אמא שלי ומתייעצת איתה והיא צועקת עליי וגם אני שמתי פאה וחילקתי נרות עם עוד שכנה והיא לא אמרה לי תיתחדשי על הפאה ....אולי בגלל שאני לא יפה? או שזה לא קשור
שלום גאולה, איני יודע מדוע אמך נוהגת כך. אפשר להגיד לה שציפית שתשים לב לפאה החדשה ושאינך אוהבת שהיא צועקת עלייך. אודי
שלום, ביתי בת 25 , אוכלת מה שבא לה, לא שמה שום גבול בעניין. אני רואה שהיא הולכת ומשמינה, . אני דואגת לחוסר האכפתיות שלה מעצמה ובעיקר בריאותית, אני מרגישה שהיא כאילו מנותקת מכל מה שקורה איתה .למרות שהיא משדרת אחרת. איך אוכל לדבר איתה על הנושא מבלי לעשות לה נזק ?
שלום סימונה, מציע לשוחח אתה על מה היא מרגישה. אולי דרך זה ניתן יהיה לראות אם יש דברים שקשים או מפריעים - ומכאן שהאכילה היא עם גוון רגשי. זה בהנחה ולא ניתן לשוחח ישירות על הרגלי האכילה (נניח - אם היא נפגעת מאוד וחווה זאת כביקורת). אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי
הי אודי וכולן אני ממעטת לכתוב כי נדמה שהאנרגיות שלי רעות במיוחד וכמעט שאין לי מה לומר מלבד מילים של שבר. והכל שבור. ואני לא מצליחה להתנחם או לראות נקןדות של אור ותקווה. הבן שלי התגייס ואני רוצה ללכת ולהחזיר אותו הביתה, מרגישה כמו אמא שעוקדת את בנה או שולחת אותו להשתתף ברולטת המוות המטורפת. ובשביל מה אני לא מבינה ממילא הכל שבור. כמובן שאמי מעודדת אותו ואומרת את הדברים הנכונים אבל הגןף שלי בזעקות שבר ובכאבים עזים והלילות שלי כל כך מופרעים והנה מהמשפחה הגדולה נשארנו בבית רק שלושה, אבא אמא וילד אחד והקן המתרוקן לא מיטיב איתי, להיפך. אני רוצה את ההמולה, השולחן המלא, ההתעסקות מבןקר ועד ליל, הביחד, המריבות והצחוקים, המים החמים שנגמרו, הכביסה שנערמת הסירים המתרוקנים. הכל ביחד גיל הבלות הרחם מתרוקנת הבית מתרוקן ורוחות מלחמה קשות ובלתי ניתנות להכלה ועיכול. קשה לי לתפקד, אני אורזת את הגוף בכל בוקר ליום עבודה אבל שעות רבות ממנו אני בוהה. לא מרוכזת. תפקוד נמוך. וכמו תמיד הכל נראה לכאורה בסדר. ואם קראתם עד כה את המילים המתלוננות, עמכם הסליחה. אבל רציתי לומר שככה אני מרגישה. לשתף. שלכם שירה
שולחת לך אהבה לקראת ליל. באמת. את חסרה. ונפלאה. איתך, סוריקטה
הי שירה, נוראה היא הרגשת העקדה, ותחושת ההימור ברולטת המוות המטורפת. וזה אכן קשה להכלה ולעיכול. לא קל לראות עכשיו נקודות אור ותקווה, ואולי להיאחז בשגרה זה לא עניין של מה בכך. טוב ששיתפת, אודי
הא, כותרת מפתה, אנשים יקראו? קראתי את השאלה המזדמנת שכרגע נמצאת בראש השאלות. אשתף באסוציאציות לעולמי ועולם הטיפול. קצת שמעתם על העולם בו גדלתי. עולם בו החנקתי את צרכיי, וכן, בין השאר, גם במובן הקונקרטי של תוצרי מערכת העיכול, הנוזלים והנשימה. בייס. כניסה ויציאה. בהכל היה בלבול גדול, וכך הגעתי לטיפול. מאוחר מאד. בגיל ממש צעיר, כנראה שעוד לפני הזיכרון, הווה אומר אולי גיל ארבע חמש, כבר התאפקתי. בגיל העשרה המוקדם המצב הגיע לכך שהמוח לא נתן פקודה לפנות החוצה את מה שהגוף כבר לא זקוק לו. בעקיפין ובדרכים משונות ומוסוות זה כן קרה, כי לא ניתן להמשיך לחיות ככה פיזית. עברתי אז המון בדיקות פולשניות. אשתף שבגיל מאוחר ואחרי עבודה מאד קשה בתחומים הללו השתפרתי. בשנים האחרונות, רק האחרונות, הגוף יודע בחלק מהמקרים להשתמש בטוב שהוא לוקח מבחוץ ולפנות את הרע. מערכת העיכול, שהיה אישיו מאד רציני, עובדת לרוב כאצל אחד האדם הבריא. והיא לא הייתה בסדר, מאד לא בסדר, כמה עשרות שנים. מזל שלא כרתו לי חלקים ממנה, כי היו גם תוכניות כאלה בהיותי בת עשרה. הו, אמא, איזו בת מאכזבת הייתה לך, בלי סטומה כמו שרצית. עם זאת, עכשיו דאגה חדשה - הכאבים בגוף. מקורות חדשים, אבל אזורים מוכרים, שכבר מעט נחתי מהם. בעיה בריאותית חדשה, שאולי קשורה גם לגיל, גם לנפש, והייתי מבקשת הקלה. לא פשוט בתוך ימים אלו. אז התקדמנו בטיפול חלקית בתחומים מסוימים. בתחום השינה, למשל, לא הצלחתי להגיע להישגים ביכולת עצמית. ותראו, דיברתי כאן על דברים בסיסיים ממש. ובתקופה זו אנחנו רואים כמה דברים כל כך אינם מובנים מאליהם וכמה אנחנו תלויים. איזו תקופה עצובה. כמה חירות ניטלה :-( סופשבוע נעים, סוריקטה
הי סוריקטה, קישור יפה עשית. וכתבת: "הגוף יודע בחלק מהמקרים להשתמש בטוב שהוא לוקח מבחוץ ולפנות את הרע". גם זה יפה. ואנחנו תלויים, נכון. ואת בוודאי זוכרת את ההבחנה שאני עושה בין תלות לבין הזדקקות... אודי
בן 21, אני כבר שנים לא מצליח לעשות שירותים (מספר 2) כשיש אנשים בקרבת מקום, וזה מקשה על האורח חיים שלי מאוד. זה התחיל בזה שלא יכולתי לעשות שירותים אם היו אנשים מחוץ לחדר שירותים(למשל בסלון) ולאט לאט התדרדר לזה שאני חייב שאנשים לא יהיו בבית לכמה שעות כדי שהגוף שלי ירגיש "בטוח" לעשות את השירותים יש לציין שהבעיה היא לא פיזית, אלא נפשית/רגשית או משהו כזה.. השאלה שלי היא איזה סוג של טיפול פסיכולוגי יכול לטפל בבעיה?
האם טיפול cbt יכול להתאים לזה? או שרק הטיפול שהצעת?
כבר אמרתי שאני צמודה לחדשות כל הזמן הבן שלי שוחרר אמש הביתה חולה עם שפעת קשה בגלל תנאים לא תנאים במילואים כל כך קשה לראות את השמות של הנפטרים כל יום על מסך הטלויזיה מגבירים את המצוד אחרי... ומה עם כל שאר החטופים? היום שןב הייתי בביקור בבית החולים וולפסון להמשך טיפול הבלאגן חוגג בכל פינה אין שילוט מתאם למצוא מה שמחפשים לכי עד סוף העולם שמאלה ושם שוב תשאלי הדיירים שלי עברו רק חלקית לדירתם החדשה וכעת שהבן שלי חולה אז בכלל אין מצב להמשיך אז....חייבים למשוך הלאה את העגלה ובנוסף בעלי נפל בבית מאז כבר שבועיים ושבר את כל עצמות המסרק בגב יד ימין הוא נתון בגבס וכך גם הולך לעבודה שלו גם מצבה של אימי אינו משו.. לחץ דם גבוה סכרת גבוהה אין מישהו אחד שיגיד הכל טוב הכל בסדר אני בטח שלא חטולית
הי חטולית, אף אחד לא יגיד שהכל טוב ובסדר, כי זה די רחוק מזה... אבל אם נצליח למצור דבר טוב קטן להיאחז בו - זה עוגן חשוב. אודי
הי, נעצבתי עכשיו שוב. רואה אנשים מבוגרים, שסך הכל עד השנה הארורה הזו, ובעיקר המלחמה, היו שמורים, ומרגישה שההישגים, שעמלו עליהם רבות והתמידו, לא הצליחו להשתמר. בגוף ובנפש. רואה מוחות נמחקים. זה מטריד ממש. כך גם אצלי. עבודה קשה ושימור של שנים, ואז התקופה הנוכחית. מחסלת רבים וטובים. כוונתי לאלו שלכאורה נפגעו 'רק' באופן עקיף. גם אנשי טיפול הנפש, בהיותם קודם כל בני אדם, נפגעו מאד. וקשה לי לשאת את הבריונות בשטח. יש לי כמה אחיינים בינהם קרביים מאד שמגוייסים בתקופה זו. הם שייכים לקבוצות הגיל של משתתפי מסיבת נובה, גם של החברה בסדיר ובמילואים - בינהם פצועים, נופלים, שבויים ושורדים. רחמיי שבגיל כה צעיר נפלה עליהם תקופה איומה בהיסטוריה שלנו. אסיים במשפט שואתי - לא נשכח. לא נסלח. סוריקטה
לגמרי...מה שכתבת! אימי אחת מהם.. מהאנשים הקמלים :( קשה המצב. גם לי יש קרובים לוחמים, ילדים של חברים וחברים של הילדים שלי...והרוגים שמכירים .. נראה שאין משהוא שלא מכיר משהוא...ולא רוצה שנגיע למצב של להתקע שם בעזה עם הרוגים כל יום :( למה??? האם באמת לא מתים לשווא? הבן הצעיר כבר מועמד לקרבי, אני לא רוצהההההה אבל לתמוך בו צריך נכון? תחושת הקרבה כזו יש לצעירים, הקרבה למדינה. והמדינה? מה עושה בשביל התושבים? מפקירה... כלום! ואם כולם לא ירצו קרבי מי ילחם? נכון? יש לנו מדינה אחת שחשוב להלחם עליה נכון , איפה נהיה אם לא כאן? אוףףףףףףףף. קשה לי קשה...
זה מה שעובר עליי.... דואגת לכולם. דואגת למצב במדינה.. שרק נשמע לי מחמיר ועוד הרוגים ועוד מחדל ועוד טעות... ובנוסף דואגת לבריאות אימי שמיום ליום הולכת ומתדרדרת..יכול להיות חודשים יכול להיות התדרדרות של שנים. מצבה הבריאותי רע.. זה בגדול, רע כואב והרגשה שקשה להרים את עצמי. עניתי על השאלון של החלומות. מה הרעיון של ציון סופי? לא הבנתי. גם את המטרה לא..אולי המח שלי אטום מרוב כאבי גב/ צוואר...אני על הפנים. פיזית נפשית .. קבעתי קבעתי אודי..( למרות שאין לי זכות להתלונן )אז שבוע הבא אפגוש את המטפלת..אולי יעזור המצב כזה שבהתחלה הייתי הכי חזקה וגיבורה, עוזרת ומנסה פחות לראות ולהשאב לחדשות...הרגשתי כזה בסדר..נתגבר...ובשבוע שבועיים אחרונים הבכי מהמצב ועוד מצבים מתגבר..אוףףףףף שבת שלום או שמא שבוע טוב כבר יהיה..:(
הי מיכל, חושבת שקצת דיברתי על דברים דומים לאשר תיארת. מאד מכמיר לב המבוגרים שרואים אצלם התדרדרות. גם אני השבתי לשאלון החלומות (ואודי, נראה אולי שהצטרפה אליך שותפה מהמשפחה - אז כל הכבוד ממש). מיכל, בוודאי שיש לך זכות להתלונן. כולנו נפגענו, ומותר להיות חלשים. השנה האזרחית עומדת להסתיים. אפשר אולי לנסות לעשות סיכומים של כמה הצלחנו במה שהצלחנו בעולם האישי שלנו על פני התקופה. סוריקטה
הי מיכל, אפשר בהחלט להבין את הדאגה ואת תחושת המועקה והקושי. טוב שקבעת פגישה, חשוב מאוד לדעת מתי גם להישען, בעיקר כשנשענים עליך. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי
אודי :( מאוד מאוד מאוד עצובה. גם המצב במדינה...כל הזמן כפיר ואחיו ואמא שלו 'רודפים' אותי... לא מצליחה לגרש אותם מהעיניים.. התמונה הזו של שיר(?) האמא עם המבט המבוצעת עוטפת את שני הקטנטנים האלו ,חוסר האונים,האימה, נחטפים ואפילו לא כל כך יודעים איפה הם... טוב, דייייייייייייי לא מסוגלת 'לראות'אותם .. וכל החיילים.. כל כך הרבה.. כל כך מיותר.. כל כך חבל... והתצפיתניות הרי התריעו שוב ושוב ושוב.. איזה חוסר אונים.. איך יכול היה המפקד לומר לתצפיתנית שאם תמשיך להתריע בפניו,יעלה אותה למשפט.. דייייייייייייי לא מסוגלת לחשוב ולראות 'את הסיטואציה הזו... איזה חוסר אונים... ומתים . ומתים. ומתים. וזהו ... בטח חוה אימנו בכלל לא היתה מוכנה להביא לעולם את שת שממנו בסופו של דבר נולד אנוש כולנו,כולנו בניו ובנותיו... אולי הכל שיחזור של הרג קין את הבל..(?) מתי כבר יתרחש התיקון? יתרחש? יבואו ימים ויגידו.. אם ישאר פה על פני כדור הארץ מישהו שיגיד.. עצובה מאוד מאוד מאוד
הי במבי, יש בהחלט הרבה סיבות לחוש עצבות. אל מול רוע בלתי נתפס אנו מוצאים עצמנו במצב מלחמה, וכמות ההרס והכאב מתגברת. אני רואה במקביל גם את הכוחות שמתגלים, את ההתגייסות ואת הערבות ההדדית, ואני מאמין שהתיקון אכן יגיע. יקח לו זמן, אני משער. וגם אני עצוב בינתיים... אודי
מתגעגעת וחושבת עליכן בנות יקרות, חושבת שנוצר תמהיל של רגשות. אולי יותר זעם מעצבות, העצבות רכה יותר. וגם המון בושה. בושה על השתייכות למדינה שחלק ממנה מתנהל באופן שלא הייתי נותנת לו יד. אדרבא. הבושה, כנראה פחות טובה כאן, כי היא גורמת לאנשים להתכנס במקום להראות את זעמם, המוצדק, לדעתי. ומכאן - נו, אשמה, הרגשת אפסיות ותבוסה. וגם פה חבל, כי 'כוחות הרשע' בונים וחוגגים על זה בדיוק. וגם המון הזדהות לתרחישים בעולם הפנימי, כשכעת אמורים להשקיע יותר משאבים כדי להפריד אותו ממה שקורה בחוץ, שהוא אכן נוראי. והזעזוע, בשלב זה, מתגבר. האמון שלי במין האנושי לא היה משהו גם בעבר, וכעת הוא מדלדל. יש אחלה אנשים, אבל ההרגשה שלי היא שזו קבוצה של מיעוט מול כוחות ההרס והמוות שפשטו בנו. מאמינים שיהיה תיקון. אולי. אם יהיה, בעיניי צפוי תהליך מאד ארוך, ומן הסתם, חלקי. כוחות הנגד ימשיכו לפעול במקביל, אך עד כמה יהיו דומיננטיים. תהליכים דומים מקבילים מתרחשים בעולם כולו. ואנחנו, אנחנו כבר מבוגרות - האם נזכה לראות משהו מזה? משהו מעולם האהבה? בא לי לחתום באיזו מילה גסה או צרחה על מה שמתחולל כאן. ארשום רק אוף. וקר בחוץ. היום היום הראשון של החורף. אבל היי, מעכשיו הימים רק יתארכו חצי שנה קדימה. סוריקטה
כאלה חדשות ובשורות איומות ביום שישי כאלה אלמלא הכאבים המשביתים הייתי קופצת כמו טיל לחבור למשפחות החטופים במאבקן ובזעקתן. מתביישת שאיני יכולה. מתכנסת ומתייתרת. עוד אסון. ... סוריקטה
היום הרמתי את עצמי והייתי לצדם. בזמן שיכולתי. סוריקטה
אני חושבת שאת מיחסת חשיבות רבה מידי לדברים הקטנים האלה נראה לי שאת ממש מאוד צעירה תמיד אפשר לתקן לק שנהרס אם לא נתת לו מספיק זמן להתיבש ואיפור גם תמיד אפשר גם לתקן אם לא תקחי את הכל בקלות לצערי תמשיכי להיות בחוסר וודאות מה שמכניס אותך כל פעם מחדש לפחדים את יודעת את גם לא חייבת להיות מושלמת הכל טוב חטולית
שלום, ביתי ובן זוגה אמורים להתחתן עוד חצי שנה, בן זוגה מאוד מחובר לאמא שלו, הם גרים חצי שעה ממנה. ההורים שלו בתהליכי גירושין מאוד מכוערים וזה משפיע עליו, וגורם לביתי להרגיש שהיא בעדיפות שניה מהמשפחה שלו. ההורים מערבים את הילדים בכל מה שקורה (2 ילדים בגילאי 25 )בן זוגה לא יהיה מוכן ללכת לטיפול, מה ניתן בכל זאת לעשות, איך אוכל לכוון את ביתי בדרך הטובה ביותר להתמודדות...היא ממש מתוסכלת ומרגישה שבן זוגה עסוק בהוריו ובמיוחד באמו שמשפיעה עליו מאוד(גם לפני תהליך הגירושין של הוריו אמו הייתה משפיע עליו ולא משחררת ממנו). חשוב לי לציין שאמא שלו ביחסים מצויינים עם ביתי . יחד עם זאת המצב מאוד משפיע על הזוגיות שלהם.
שלום סימונה, זה נשמע שבן הזוג של בתך מסייע למשפחתו בזמן משבר, שזה בסדר גמור. משער שכשידרש לכך - הוא יעשה זאת גם עבור משפחתו החדשה. יצירת זוגיות חדשה ומעבר למגורים יחד יוצרים תהליך של נפרדות. גם בינך לבין בתך (לא ציינת מה היא חושבת בנושא...) וגם בין בן זוגה להוריו. ואם אמו ובתך ביחסים טובים - זה נהדר. אודי
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם (והשיבו לשאלון החלומות, אם טרם עשיתם זאת: https://forms.gle/Anr4VHWPHKVqvWqw9). אודי
אני מפחדת שייהרס לי הציפורניים אם אני יעשה לק או העור אם אני יתאפר ואני עושה את זה רק לבעלי אני רוצה גם לעשות את זה לעצמי איך אני מגיעה למצב כזה
שלום גאולה, בכל דבר בחיים אנו עושים ניהול סיכונים. חושבים מה רוצים, מוסיפים את המחירים האפשריים, מפחיתים את מה שהוא 'רק' חרדה - ומחליטים. אודי
חג אורים שמח לכולם מקווה שכולם מרגישים/ות טוב כבר תקופה ארוכה רוצה להכנס ולשתף אך מערכת הזו מוציאה ממני את החשק לכתוב התחלתי טיפולים בבית חולים אך מפאת חוסר התיחסות של מי שאמונה על מתן שרות המשכי אין תגובה ... מתקשרת יום יום אך היא אינה זמינה ולא חוזרת גם כשאני משאירה פרטים ומבקשת יפה שתתקשר לקבוע לי תור... כך שבמקום שמצבי ישתפר רק הולך ודואך ואין למי לפנות ... מבלה יותר מזמני במיטה חוץ מאשר הטיפול בבית מבאס אותי כל כך שרוצה רק שקט ולישון... הבן במילואים יש קשר דרך כלתי גם המצב בכלל במדינה לא תורם לישמוח... מה גם שהאזעקות שחוזרת מידי פעם מחלישות אותי חוזרת בזכרונות לאותה ילדה קטנה שלא ידעה לאן לברוח בזמן המלחמה... מנסה להחדיר לתת מודע שאני כבר לא שם וגם כבר לא קטנה אךךךךךך זה צורם לי כל כך ומקפיץ אותי בכל רגע מחדש לא יכולה להתנתק מהחדשות כאלו משהו מושך פנימה בלי סוף הדיירים שלי מצאו דירה לעבור אליה די קרוב אלינו שעל כל מקרה תמיד אני שם עבורם כעת הם מכינים את הדירה למעבר ויש המון מה לעשות אני לא שותפה לכל ההכנות אני רק מטפלת בנכדים שלי יקח עוד זמן מה עד שהם יסתדרו מקווה עדיין לפני כל הגשמים החזקים הקטנים מתקררים מהר מאוד ובגלל זה נשארים יותר ימים בבית מאשר במסגרות שלהם בבית ספר.... אני לא מתלוננת אחרי הכל הם ילדים טובים באמת רק השובב הקטן שעל הרצף מורט לי את העצבים בכל פעם שמחליט לקפוץ ממקום ל קום כי אינו מסוגל לשבת אפילו 5 דקות רגוע גם כשאןכל החברת האייפד שלו מה שאני ממש לא אוהבת במקום שיתרכז באכילה נכונה ורגועה ....אבל אני רק סבתא מסוג 2 לא מצד אבא ולא מצד אמא רק צד שלישי כן ככה זה כדי להגיע אליו אני צריכה לעשות קודם עבודה עם אמא שלו..ורק אחרי כן לגשת אליו לא פשוט בכלל !! אני אוהבת אותם כנכדים שלנו לכל דבר לא מפלה בינהם לבין המשפחה הגריעינית מאיפה לוקחים כוח להתמודד עם ילד בן 6 על הרצף שיש לו קוצים המקום ששם נהוג לשבת ??? לא מצליחה לעכוב אחרי כל ההשתוללויות שלי הלב שלי נופל לפני שהוא נופל כל הזמן ומעט נהייתי עייפה לכל המשחקים האלה ולריצות האלה אחרי הכל גמני לא בריאה!! חנוכה שמח ?? עם כל כך הרבה הרוגים ממש לא שמח לי 😭.... לא יודעת אייך לצאת מהצב הזה אין לי כוח לכלוםםםםם חטולית
הי חטולית, קראתי הכל. תקופה קשה מאד, כולנו מעבר לקצה, מה אומר. עצוב המחיר שמשלם כל אחד, במיוחד מי שחלש יותר, חולה יותר ונזקק יותר. אמר לי ידיד מאד חולה מתוך כעסו שבמקום להיות עסוק בניסיונות ההחלמה היחסית שלו, ועל אף שאיכשהו יש לו תמיכה רבה, הוא מקדיש מזמנו לעניינים מנהלתיים. ושוב אומר - הלוואי ויכולתי לסייע לך טכנית לפחות מול הפורום. הייתי מנסה דפדפן אחר, למשל. טוב שכתבת ושיתפת. סוריקטה
הי חטולית, טוב שאינך מוותרת, למרות הקושי. המצב קשה ומורכב ואני חושב שרובינו נעים בין הצורך המתמיד להתחבר לחדשות לבין הרצון להתנתק מהם. שמח לשמוע שיש התקדמות, גם אם מסויימת. וכן, חנוכה. נר אחרון. אודי
שלום חברות וחברים, אני עורך סקר לגבי חלומות בעת הזו. מוזמנים לענות על השאלון (מעניין ואנונימי). בסופו יש אפשרות לכתוב את תכנו של חלום או חלומות שנראים לכם. תודה למשיבים! אודי https://forms.gle/Anr4VHWPHKVqvWqw9
הי אודי, הולכת לבדוק. סוריקטה
הי אנשים טובים, חשבתי לפתוח הודעה עוד לפני כניסת השבוע. אנסה לממש עכשיו. קוראת את ההודעות כאן לאחרונה, וגם תרחישים אחרים בעולמי, כעת ופעם, גם במדינה, לאחרונה וגם קודם, ושוב חושבת על משאלתי לחירות, להיות מי שאני, ללא כפייה או הכרח, להיות שווה כאישה, כאדם, לכאוב ולא רק בשתיקה, לא לחרוד מאגרסיות ומגבלות מוגזמות חונקות. שתהא תרבות ליברלית סך הכל. לבטא דחפי חיים. במקביל חושבת על כאביי הגופניים שהגיעו לרמה גבוהה מאד בשבוע האחרון, ובסיכוי גדול, לדעתי, יש להם מרכיב רגשי בעל משקל. היינו - ככל שהעצמי האמיתי שלי יתגלה ויתאפשר, כך יתרככו וימהלו הכאבים ולהיפך. ככל שהזיוף והשקר יתפסו נפח, כך גם הכאב והחולי. בימים האחרונים ניסיתי תרגילי נשימות והרפייה ומנוחה. פחות תרגילי גמישות. פחות תרגילי כוח. פחות תרגילים שמתמקדים במיוחד באזורים הכואבים. והרבה חימום. בוקר שמש, סוריקטה
היי סוריקטה, לאפשר לעצמי האמיתי להתגלות - נשמעת לי בחירה טובה. אופן הניסוח שלך בהחלט מתכתב עם הרפיה ונשימה. זה נשמע בכיוון רך ומאפשר. אודי
מה באמת קורה פה? כתבתי לך בעבר שבזמן הזה את לא מתקשרת כל הזמן יש חוקים אצל דתיים חרדים אחרי הוורט לא נפגשים ולא מדברים רק אם המשודך רוצה הוא יכול ליצור קשר האשה חייבת לחכות בסבלנות את כל התקופה עד שתגיעו לחופה גם אם יש לך משהו דחוף לשאול אותו זה צריך להיות דרך צד שלישי ועדיף שתשאלי לפני כן למי אפשר לפנות ממש לא פשוט חיים לפי חוקים נוקשים כדי לא להתפתות ולא להגיע למצבים לא רצויים ממליצה לך בחום לפנות לאימך ולהתייעץ איתה אייך ומה נכון לעשות שבטעות לי יתבטלו הנשיאין חטולית
שלום חברות וחברים, יוצאים למנוחת סוף השבוע. נוחו היטב ואספו כוחות. נשוב ונפגש בראשון. שמרו על עצמכם, אודי
אני לא רוצה להתקשר למשודך שלי גם אבא שלי אומר בשביל מה כי זה לא צנוע או כי אן על מה לדבר לא הבנתי אותו כי אם השידוך ירצה להתקשר הוא כבר היה מתקשר ואם אני רןצה אני לא מתקשרת כי הרצונות שלי לא מציאותיים ככה אני חושבת יש לי אובססיה לבנים לשידוך וכולי
שלום גאולה, אם לא היית רוצה להתקשר - אז זו לא הייתה בעיה. אני משער שאת רוצה להתקשר ונלחמת ברצון הזה (כתבת שהרצונות לא מציאותיים). זה נראה לי רצון לגיטימי ובסדר, ואפילו נחמד שאת חושבת עליו. אודי
מה הם הנקודות חולשה אצל פסיכופטים איך אפשר להתגבר עליהם
הי אנשים, מישהו שומע אותי? אתם כבר יודעים שאני מתעוררת בשעה מאד מוקדמת, תמיד וככה זה, ואלו גם השעות בהן המוח איכשהו מתרכז. שונה מהרבה אנשים. כשאבא היה חי, הוא היה האדם היחיד בעולמי שהייתי מתקשרת איתו (בשנים האחרונות וברגשוני ווצאפ) בשעות האלה. מישהו לומר לו שהתעוררתי וההיפך. זה חסר ומכאיב ואין לי חלופה. מבינה שמוזר שכך לאישה בגילי. הוא היה הקור האחרון מול הבדידות שלי. איכשהו מזלו שנחסכה ממנו התופת שמתרחשת במדינה. אבל הוא גם לא זכה לראות אותי מתפתחת. הוא, אולי, היה שמח לכך. מצטערת, אבא, שאכזבתי. היא (אמא שבי) ניצחה, והראש נותר לרוב תחת לקרקע. השבעה באוקטובר הייתה שבת, והזוועות התחילו בבוקר. היום בו אבא ניסה להתאבד גם הוא היה שבת לפנות בוקר. בשתי הפעמים הללו, אולי כי שבת, ניסיתי לאפשר לעצמי לנוח עוד, ואז הגיעו הודעות מבהילות. הכי שקט הכי רועם. הכי בית, הכי המקום הלא בטוח. הכאבים בגוף, אגב, מבקשים עד כדי מחייבים, להרגשתי, גם מנוחה, ואני מאד מנסה. סוריקטה
היי סוריקטה, בהחלט, שומעים אותך. ואם ציטטת שיר יפה של איפה הילד, אנשיך בציטוט משלי: הבדידות חדה כמו תער, היא חותכת מבפנים. ובאמת התערערה תחושת המקום הבטוח. אבל היא תחזור, ומנוחה היא חיונית וחשובה, גם בשבת, ואפילו לאלוהים היה בה צורך. אז בטח שלנו, בני האדם... אודי
תודה אודי יקר. כדרכי, רואה את התגובות רק למחרת היום בבוקר. תודה. ממש. יש לנו אומנים נהדרים. חייבים לשמור על זה. גם כחלק מהליברליזם. יום שלישי פעמיים כי טוב. שלכם ואיתכם, סוריקטה