פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, ותודה מראש על העזרה. יש לי חברה טובה אשר סובלת מחרדות, יש לה שני אחים אשר מטופלים באופן שוטף במרפאה וכן היו מאושפזים בבי"ח טירה, (אחד מהם לא מתקשר עם הסביבה והשני לוקח תרופות באופן רציף וסובל מעויתות קשות ורפלקסים בלתי רצוניים) החרדה שלה נובעת מעצם הפחד שהיא תגיע למצבם. הדבר נמשך כבר כמה חודשים ולמרות שלקחה תרופות הרגעה לאחר ביקור אצל פסיכיאטרית וכן עידוד רב שקיבלה , הדבר לא הקל על מצבה. הפסיכיאטרית הפנתה אותה לבי"ח רמב"ם למרפאת חרדה, אך מכיוון שמשם החלו אחיה את דרכם היא מפחדת לגשת לשם מהחשש שמצבה יתדרדר וגם היא תאושפז. האם נוכל לקבל מידע על פעולת מרפאת החרדה, וכן באילו מקרים מחליטים לאשפז חולה בבי"ח לבריאות הנפש. תודה מראש ענבר

מרפאת החרדה מוכרת לי מהכרות אישית המרפאה ברמה מאד גבוהה חברתך זקוקה קודם כל לאבחנה עם היא סובלת ממה שאחייך סובלים אז אין הרבה מה לעשות והיא תלך בדרכם היום לא ניתן לאשפז אף אדם עם הוא לא פסיכוטי סכיזופרני וגם מסוכן באופן מיידי לעצמו או זולתו - אישפוז פסיכיאטרי נעשה בד"כ בסכיזופרניה קשה ודכאון קשה - וגם אז לזמנים קצרים רק בזמני התדרדרות קשה כעת יש תוכנית במשרד הבריאות לסגור את כל בתי החולים הפסיכיאטרים - בקרוב יהיו רק אישפוזים מאד קצרים וחלקיים

אין לי מה להוסיף על דבריו של ד"ר פלד. חברתך זקוקה לתמיכה רבה, ויפה שאת דואגת לה. כל הכבוד, בברכה, טלי פרידמן

איך אפשר לדעת אם אני נשואה לד"ר ג'ייקל ומיסטר הייד? יום אחד הוא מחזר אחריי במרץ, אוהב, מפנק יום אחרי זה מעליב, צועק ומתנהג כמו משוגע. הוא גם מיתמם כשאני שואלת על מה ולמה הוא כ"כ כועס. האם אני נשואה ל-2?

שלום גלית יתכן ואת נשואה לנרקיסיסט. אדם שיודע לחזר במרץ כאשר הוא אוהב ומעוניין. ואילו כאשר הוא נפגע, או מרגיש שאת לא מתנהגת כפי שהוא מצפה הוא עלול להיות תוקפני. אם התוקפנות עוברת גבולות את צריכה ללחוץ על טיפול, סביר שהוא לא יבין על מה את מדברת או יאשים אותך. במקרה כזה כדאי להציע ללכת ליעוץ זוגי. שימי לב שאלימות היא לא רק מכות אלא גם השפלות. אם המצב פחות גרוע ממה שהבנתי, אז שיחות ודיבורים ביניכם יכולים לעזור. תעדכני אותי, אני בחופש וחוזר רק בעוד שבוע. בברכה, אמיר

אני לא יודע אם מותר לי להוסיף פרטים כבר אחרי שפסיכולג ענה...אבל אני יעיז בכל אופן,אם זה היה פיצול אישיות אז,היית כבר מבחינה (היה לך בעל "יוסי" ויום אחרי זה בעל "אבי")..זה כמבון בכליליות,יש הרבה מאפינים לריבוי אישיות בכל אופן,שיניויים קיצוניים במצב רוח יכולים לינבוע מאוד הפרעות ,כמו הרפעה גבלית לדוגמא (שאחד ממאפיניה זה שיוניים מהירים במצב הרוח) זה סתם חומר למחשבה............... כמובן שעדיף שתיסתמכי עך התושבה של אמיר זהר אופיר

טוב, המצב פחות גרוע ממה שהבנת, אבל כבר היינו בסרט הזה של דיבורים ביננו וזה פתר את הבעיה לימים ספורים בלבד. כשהוא לחוץ (בזמן, בכסף) הוא מתמודד עם זה רע מאוד ומוציא קיטור, אבל לא במכות רק בצעקות והעלבות וגם לא בהשפלות. זה נעשה בלתי נסבל עד שאני מחליטה שזהו זה, ואז שעתיים אחר כך אני מחוזרת, מוחמאת ומה לא. לאיפה אפשר לגשת בכדי לקבל יעוץ? אנו גרים בדרום. תודה.

שוב אני כותבת פה, אותה סיגל בת 16 ששונאת את עצמה...המצב החמיר. הפסיכיאטרית..הפחידה אותי, הייתי אצלה ביום חמישי, איימה לאשפז אותי! אסור לה,נכון? היא לא תעשה לי את זה בניגוד לרצוני??אסור לה! אני מפחדת! היא מודאגת מאוד, ככה היא אמרה, כך גם המורים,ההורים,האחים,המטפלת וכולם....כי סיפרתי על ההקאות, שהפכו לסדר היום שלי,מהקאה להקאה. ורק לפני חצי שעה חתכתי את עצמי, בפעם הרביעית השבוע, ומרגישה צורך לחתוך עוד, לא הענשתי את עצמי מספיק. אני לא מתכוונת להפסיק עם ההקאות, ואמרתי לפסיכיאטרית.. היא אמרה שאין כזה דבר, והיא כועסת עליי, היא לא מבינה!!!!! אני חייבת להמשיך, והיא רק מלחיצה אותי ומקשה יותר. היא לא תאשפז אותי, אני לא יסכים לזה!לא!!! אני מפחדת. היא החליפה לי כדורים, כי הפרוזק לא עשו כלום. במילא אני מקיאה את הכדורים החדשים, אז בשביל מה לבלוע אותם? היא אמרה שמחר אני חייבת להתקשר אליה לדווח על מצבי, אז אני יודיע לה שאני מפסיקה לקחת אותם. שתכעס, לא אכפת לי, אלה החיים שלי. ואני רוצה למות כבר, ואני מפחדת כל כך.

יכול להיות שהפסיכיאטרית הזכירה את עניין האישפוז רק כאמצעי לחץ לגרום לך לשתף פעולה בטיפול, לא לפגוע בעצמך ולקבל את הטיפול התרופתי שמוצע על ידה. את בת 16 ולכן לא סביר שיהיה אישפוז כפוי אם ההורים שלך יתנגדו לאישפוז. לפי דעתי חשוב שתיהי גם בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. לגבי הפסיכיאטרית- לדעתי לא כדאי להחריף את המאבק איתה בנושא הנ"ל כי זה עלול לגרום לתוצאות לא רצויות מבחינתך. בכל מקרה תשתפי את ההורים שלך במצוקה שלך, הם עדיין אחראים עליך ויכולים לעזור לך בכל תחום, כולל אפשרות של לעבור לפסיכיאטר אחר.

סיגל יקרה, כל כך מוכר לי כל מה שאת מספרת. עברתי דברים דומים אבל מה שעצר אותי מלמות זה המחשבה על משפחתי, על כמה שיהיה קשה להם. אני יודעת שלא תאמיני לי אבל הרבה דברים נפלאים מחכים לך בחיים. בעלי גם עבר טיפולים וגם ניסה להתאבד ועכשיו אנחנו זוג מאושר מאוד, חלפו השנים הרעות... תני לעצמך הזדמנות. הייתי כל כך רוצה לעזור לך רק שאני לא יודעת איך... אם אוכל להיות לך לעזר במשהו, תפני אלי דרך הפורום. תהיי חזקה ותשתדלי שלא להיכנע למחשבות הקשות והפחד. את צריכה להישאר, איפשהו יש אדם היחיד והאחד שימצא אותך ויציל מכל זה, צריך רק לחכות קצת. תהיי איתנו, בבקשה, החיים הם ניתנים לנו ללא שום קשר לאישיות שלנו ואין לנו זכות לגזול אותם. נוכל, אם תרצי, לדבר בצ'אט, רק תגידי מתי. ענת

שלום סיגל את חייבת לשתף פעולה עם הצוות הרפואי. המצב שלך לא טוב ואת עלולה לפגוע בעצמך. תנסי לתת לעזור לך. אם את מסוכנת לעצמך ניתן לאשפז אותך. אישפוז הוא לא איום אלא דרך לעזור במקום שאת לא יכולה לעזור לעצמך. אני יודע שאת לא מתנגדת לטיפולים כי את רעה אלא כי את לא מסוגלח. יש מצבים שאדם מאבד את היכולת לדאוג לעצמו ותפקיד הסביבה לעזור לו. בברכה, אמיר

כן - פסיכיאטרים מאויימים מאד כאשר מדברים בהתאבדות הם מרגישים את לחץ האחריות - וגם מפחדים מהתביעה המישפטית וועדת החקירה שתהיה נגדם לאחר מיכן צריך פסיכיאטר חזק ומיקצוען באמת למיקרים כאלה אפשר להתקשר אלי ב 052-844050

סיגל שלום רב, את זקוקה חמודה לעזרה, ואת יודעת את זה. מצד אחד בא לך לבעוט בכל העולם, ולעבור אולי לעולם הבא, ומצד שני את כל כך מפחדת, וכל כך זקוקה למישהו שיתמוך, שיחבק, שיערסל אותך בין זרועותיו ויאמר שהכל בסדר. הפסיכיאטרית שלך כנראה נבהלה ממך, ולכן העלתה את רעיון האישפוז. אישפוז זה לא עונש, אלא נותן לך לשחרר קצת את האחריות העצמית, פתאום את עשויה לתת למישהו אחר קצת לקחת אחריות עליך, לעזור ולתמוך 24 שעות ביממה. אני מבינה את החרדה הגדולה בלהיות נזקקת, בלהיעזר, אולם עליך לתת גם לאחרים לעזור לך. תני לעצמך ליפול מעט אחורה, ותיראי שיהיו שם אחרים שיחזיקו אותך, יערסלו אותך. את כבר לא יכולה לבד, וזה די ברור, אני משוכנעת שזה ברור גם לך. את חייבת לתת לעצמך להיעזר. את זקוקה לזה. חיזקי ואימצי, טלי פרידמן

ד"ר פלד הנכבד מדהים כיצד פסיכאטר ותיק כמוך (כולו 5 שנים אחרי התמחות) חוקר מוח דגול ובעל שם מתבטא בשחצנות וזלזול כלפי פסיכיאטר קולגה שכביכול חלש ולא מקצוען. מסירת מספר פלפון תוך ציון שהינך חזק ומקצוען לעומת הפסיכיאטר השני נראית לי התנהגות הנוגדת את כללי האתיקה המקובלים במקצוע שלנו. אני מצפה מאתר DOCTORS.CO.IL שמירה על רמת אתיקה בסיסית ולא להתדרדר לרמת אתר שיווק זול לרופאים כביכול חזקים ומקצוענים בושה וחרפה למקצוע ולאתר רופא נדהם

שלום לך ולגולשי האתר מאז הקמתו הפנתה הנהלת דוקטורס את עיקר מאמציה להקמת תשתית פורומים מקצועיים במרבית תחומי הרפואה הקיימים, שתשמש לקשר בין הפונים לבין אנשי המקצוע ללא תיווך מוסדות בריאות כלשהם. עד היום מקימי דוקטורס רואים בפורומים את גולת הכותרת של האתר, ואת התרומה החשובה ביותר לקהיליית הרשת הישראלית ולציבור בכלל. מבין כלל הפורומים, פורום פסיכולוגיה ופסיכיאטריה הינו הפורום העמוס ביותר בגולשים והטעון ביותר מבחינה רגשית ונפשית מעצם טבעו. מנהלי הפורומים חולקים מניסיונם והידע שלהם עם הגולשים ללא בקשת תמורה כלשהי (השרות כפי שהינכם יכולים לראות ניתן חינם). ד"ר פלד הוא אחד מהכותבים המנוסים והמכובדים שעובד עם דוקטורס, הוא עצמו רואה במענה בפורום שליחות ותרומה לציבור יותר מאשר מקור לפרסום והכנסה. להסיק מדבריו כי הוא מכוון לפגוע בקולגות שלו, או כי הוא מנסה ליטול לעצמו קרדיט (שהוא אינו זקוק לו למעשה) היא הבנה לקוייה של דבריו, ומן הראוי שמסיק מסקנות זה יתנצל. לכל משתתפי הפורום: המענה בפורומים ימשיך להיות ענייני מקצועי ונטול שיקולים כלכליים כלשהם, למרות הנסיון להציגם כפרסומיים. כולי תקווה כי תמשיכו "להצביע ברגליכם" ולהוכיח את המלעיזים על טעותם, ואף שתמשיכו להנות מהשרות שניתן לכם (לחלוטין חינם) ע"י אתר דוקטורס.

אבקש לדעת מה הסיבה ל-selective mutisime אצל ילדים. האם נולדים עם זה או שהבעיה נוצרת בהשפעה סביבתית.

הי יוסי, לפני כמה שנים עשיתי עבודה במסגרת לימודים בסמינר, בנושא זה. העבודה כללה תצפית על ילדה שסבלה מ"אלמות רצונית" (השם העברי של selective mutisime אשמח לשלוח אליך את העתק העבודה - תוכל לפנות אלי באמצעות לכתובת: [email protected] שנה טובה, רחלה

האם יש בארץ מטפלים בשיטה של אריך ברן? תודה אופיר

במה עוסקת וכיצד מבוצעת

התאוריה של אריך ברן מחלקת את ה"אני" (האגו) לשולשה מצבים שמיתחלפים אחד בשני הורה,ילד,בוגר (ניתן להגיד ש ההורה מתפקד כ סופר אגו,ילד כ איד ובוגר כ "אני") זאת תאוריה מאוד ארוכה ומסובכת,שהסברתי עליה בפורום פסיכולוגיה אחר (בנענע) בכל אופן,יש שיטת תרפיה שמבוססת על התאוריה הזאת ,אני לא יודע איך היא מיתבצעת,או מה "הולך שם" בדיוק לכן אני ביקשתי את ההפניה הזאת,זאת לא תרפיה דוגמאת הפסיכוטרפיה האנליטית (הישטה מטפלת ב"כאן ועכשיו"....אם אני לא טועה) אופיר

שלום רב צר לי אבל אני לא מכיר מטפלים בשיטה זאת. בד"כ מטפלים משלבים גישות תיאורטיות שונות ומכירים גם את אריך ברן. אני אישית נעאזרתי בתיאוריות שלו בעיקר בסדנאות ועבודה קבוצתית. שימוש במושגים של הורה, בוגר, ילד שקיימים אצל כל אחד מאיתנו. אם קראת את הגישה בטח אתה מבין למה אני מתכוון. בברכה, אמיר

אוקי....אז יש לי שאלות אליך!!!!!....אתה מסכים לענות? אופיר

קודם כל תודה על תגובתך. להזכירך: אני מתכוון להודעתי מיום 11.9 בנוגע ליוזמה שאני יוזם בנוגע לחולי ocd והנמצאת בדף 63 בפורום זה, ולתגובתך עליה. (להלן קישור להודעתי, ובהמשך תגובתך) http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=7791&t=7791 הצעת שם: "לטפל בבעיה כי יש טיפולים יעילים" . אכן יש טיפולים, ובחלקם יעילים, רק שהבעיה היא שהם לא עוזרים לכולם. ככל הידוע לי ממקורות מוסמכים הם עוזרים לכ-50% מהמקרים, מתוך התמודדותי האישית עם מחלה זו ומתוך היכרותי עשרות אנשים המתמודדים עם כך, אני נוכח שהטיפולים, תכל'ס בשטח, לא עוזרים לכולם. אז מה בינתיים? עד שיימצא הטיפול שיועיל? האם אלה שמטופלים טיפול שאינו עוזר להם ושנאלצים להוציא מאות רבות של שקלים בחודש, עבור חומרים שונים לצרכי הנקיונות שבלעדיהם הם יגיעו למצבי חרדה בלתי נסבלים, ירעבו ללחם? מה יעשו בינתיים? האם לא נראה לך שזה לא מן הצדק להפלותם ביחס לבעלי בעיות רפואיות אחרות שלגביהם יש הכרה להוצאותיהם המיוחדות בגין מחלתם? אודה על תגובתך. עידו

אני בעד כל עזרה למטופלים שלי

שלום סבתי בת 70 החלה ללכת לקניון מדי יום ביומו ולשבת שם במשך שעות מהבוקר עד הערב ובזמן זה היא לוקחת שאריות אוכל מהמנות שהשאירו אנשים אחרים יש לציין שסבתי הייתה אחת מהנשים הסטרליות ביותר. אימי לקחה אותה לרופא שמתמחה בגריאטריה שטען לתסמונת פסיכיאטרית התוכל בבקשה להסביר לי מדוע והכיצד יש לטפל בבעיה זאת. בתודה מראש שרית

הייתי מתחיל עם בירור נויורלוגי דחוף אני מאמין שיש שינויים במוח שקשורים לגיל לאחר מיכן יש להתאים טיפול תרופתי - אבל ליפני כן - יש חשיבות לאיבחון 1) תעשו בירור נויורולוגי שיכלל MRI 2) צרי אתי קשר ב 052-844050 אני יכול לעזור לך

שרית שלום רב, אני מצטרפת להמלצתו של ד"ר פלד, ובנוסף להערכתי עליכם לשלוח את הסבתא לאיבחון פסיכוגריאטרי מקיף. תופעות שכאלו, המעידות על שיפוט לקוי עשויות להיות התחלה של דמנציה כלשהי (שיכחה, בשפה פשוטה) שייתכן וקשורה לגיל. באיבחון הפסיכוגריאטרי בדרך כלל נעשה איחון רב מקצועי של רופא כללי, נוירולוג, פסיכיאטר ומרפאה בעיסוק. כך נבדקים כל הצדדים: הפיזי, הנפשי והמסוגלות של האדם לפעילויות שונות. כדאי לעשות זאת כמה שיותר מהר, כי האבחון לוקח זמן (עושים את זה דרך קופ"ח), ולאחר האבחון ניתן להתאים טיפול תרופתי מתאים (במידה ויש צורך) המסייע לתופעות אותן הזכרת. בברכה, טלי פרידמן

שלום. יש לי חברה שהיא פיתחה לאחרונה בעיות אכילה די קשות וזה מתבטא בכך שכמעט כל פעם אחרי שהיא הייתה אוכלת היא היתה הולכת להקיא. אני והוריה מודעים כיום לבעיה ואני רוצה להדגיש שהיא לא שמנה משקלה הוא 51 ק"ג. כיום היא סובלת מכאבי בטן חזקים והיא מטופלת אצל רופאים מסוימים בנוגע לבעיה זו. היא טוענת שהבעיה תיפטר כאשר היא תבין בראש שלה שהיא לא צריכה לרזות ושזה פוגע בה. שאלתי היא מה אני יכול לעשורת כדי לעזור לה להבין את חומרת הבעיה ולעזור לה להבין שהיא לא צריכה לרזות יותר ושהיא פוגעת בעצמה ע"י הדברים שהיא עושה. בכל הזמן הזה שהיא חולה היא לא רוצה לראות חברים כולל אותי היא נמצאת במצב של דיכאון. מה אוכל לעשות או לומר לה כדי שהיא תצא מהמצב הזה?

הרבה אתה לא יכול לעשות עם היא מוכנה להבדק - הפמה אותה לפסיכיאטר דרך קופ"ח אני יכול לעזור ב 052-844050

דודי שלום רב, אני ממליצה לך לקרוא את מה שכתבתי לי.ק. בשאלתו מתאריך 00-9-14 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=8480&t=8480 אני מאמינה שתמצא שם תשובות לשאלותיך. אם אתה זקוק לייעוץ נוסף, אתה מוזמן להתקשר אליי 053-876956 בברכה, טלי פרידמן

שלום רב: שאלתי היא בנוגע לכוח נפשי להתמודד עם אתגרים, משברים וקשיים שונים. להערכתי אין לי מספיק כוחות נפשיים ואני נכנע בקלות לקשיים. האם ניתן לפתח יכולת התמודדות טובה יותר ?

כו טיפול בשיחות יכול לעזור אמיר הפסיכולוג יוכל ליעץ

גיל שלום רב, שאלתך היתה בעיני נוגעת ללב. זו שאלה של אדם שמודע ליכולותיו, ומנסה להתקדם ולהצליח ולהתגבר על המכשולים והקשיים הפנימיים. ללא ספק טיפול פסיכותרפויטי עשוי להועיל לך. התחושות עליהם אתה מספר קיימות אצל אנשים רבים, אך לא כולם מוכנים להיות כנים כל כך עם עצמם, ובטח לא לנסות להתמודד עם זה, ולנסות להתגבר ולהשתפר. יישר כח! במידה ואתה זקוק להמלצות למטפלים אתה מוזמן לפנות אליי 053-876956 בברכה, טלי פרידמן

שלום ד"ר אני מחפש מידע מאמרים , כתבי עיתונות על השפעת האי פוריות על הזוגיות. תודה

תשתמש ב- http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?db=PubMed

משה שלום רב, נכתבו ספרים לא מעטים בנושא. אינני זוכרת כרגע שם של ספר ספציפי אולם אני בטוחה שבחנויות המתמחות בספרי פסיכולוגיה (כגון תולעת ספרים בת"א) או בספריות אוניברסיטאיות תוכל למצוא מאמרים, ספרים ומחקרים. אם יש משהו ספציפי שאתה מחפש, תכתוב ואוכל לעזור לך בחיפושים. בברכה, טלי פרידמן

שלום משה אין לי כרגע מאמרים לתת לך. אני עוסק בנושא ויכול לייעץ לך. אם תכתוב בפורום או תיצור איתי קשר ותכתוב מה בעיית הפוריות, איזה טיפולים את עוברים ומה הקשיים הזוגיים שנוצרו אוכל לייעץ באופן ספציפי. הטיפולים אכן יוצרים לפעמים קשיים בזוגיות. הריון ולידה הם בד"כ תהליכים טבעיים, כאשר התהליך נעצר עולות חרדות, פחדים ולעיתים כעסים והאשמות. הכעסים והדכדוך נורמליים לחלוטין. לעיתים הכעסים מופנים אחד כלפי השני ואז נוצרות בעיות. כי בני הזוג זקוקים לכל התמיכה אחד של השני והקשיים פוגעים ביכולת לתת תמיכה ולהמשיך בתהליך. זוגות רבים מפסיקים את התהליך באמצע. אני אהיה בחופשה עד שבוע הבא. אפ תרצה להתייעץ תיצור קשר 036496371. בהצלחה, אמיר

אני בת 46, לפני כשלוש שנים קיבלתי התקף חרדה והגעתי לביה"ח שם נתנו לי להבין שהתופעות שהגעתי הן של חרדה. שכבתי תקופת מה במיטה ללא יכולת להבין מה קרה? חוסר תיאבון, לחץ בחזה, דופק, שילשולים והגרוע מכל - לא יכולתי לקום מהמיטה, חסרת אונים. שום מחשבות על התאבדות ההיפך רוצה לקום ולא יכולה. מילאו אותי בתרופות שונות למיניהן לשינה, ולדיכאון אינני זוכרת שמות הרגשתי רע מהן, ואף ביקשתי להתאשפז על מנת שינקו ליאת הגוף לאחר יסורים רבים ייצבו אותי עם הפרוזק. לקחתי מספר חודשים כ-20 מ"ג וכשהתרוממתי וחזרתי לעבודה, והרגשתי טוב הפסקתי ולאחר מספר חודשים התופעה חזרה ובצורה קשה ושוב נפלתי בשבילי ל"תהום". אני אם ל - 4 ילדים, אין לי שום דבר שיושב לי על הלב, ומעיק עלי. ניסיתי כמובן ללכת לפסיכיאטר, כי בעצם דרכו אני מקבלת את המינון התרופתי אבל, לצערי הרב מעבר לזה אני לא מרגישה צורך בשיחות וזה אף מתסכל אותי פשוט אינני זקוקה לשיחות, בפה מלא. כיום אני לוקחת כ- 30 מ"ג פרוזאק, וכשאני ירדתי ל-20 מ"ג הרגשתי לא במיטבי התקשרתי לרופא והוא אמר לי כמו תמיד: תעלי במינון ולא מעבר! כיום אני מרגישה טוב, לא כפי שהייתי כמובן מלאת אנרגיות. קיימת אצלי עייפות תמידית, עד מתי אני אקח תרופות????? ומדוע אני סובלת מכאבים בידיים במהלך השנים???????

לא חייבים להפסיק - תחשבי על זה כמו תרופה ללחץ דם - 2/3 מהאנשים מעל גיל 40 משתמשים בה ללא הפסקה לכל החיים כאבים בידיים לא אמורים להיות קשורים לטיפול יש לעשות בירור לחוד דרך רופא משפחה

האם מוכרת בארץ שיטת הטיפול New Identity Process? תודה.

עידית שלום רב, לא שמעתי על כך, אלא אם היא מכונה אחרת בארץ. בברכה, טלי פרידמן

לאחר 10 שנים ! של דיכאון וחרדות שהורידו את התפקוד שלי לעבורה אכילה ושינה (2-4 שעות ללילה) "נשברתי" ופניתי לקבל עזרה בתחנה לבריאות הנפש אני לוקחת מזה כחודש 20 מ"ג ציפראמיל ליום והשינוי (לטובה) שחל בי הוא כזה שלא האמנתי שכימיה מסוגלת לחולל. אבל ללא דאגות הרי אי אפשר ואני כבר "מתה" מפחד מה יקרה אם הגוף "יתרגל" לחומר במינון הזה או אם לאחר תקופת מה יש להפסיק את השימוש בתרופה ואז הקסם יפוג. שאלתי היא האם ציפראמיל היא תרופה שאפשר לקחת "כל החיים" והיא נשארת אפקטיבית ? השינוי בי הוא כזה שהתלות לא מרתיעה אותי. בתודה מראש תמי

תמי היקרה המקרה שלך הוא הדוגמה הכי טובה לבורות שיש לאנשים ולסטיגמה השלילית שיש לפסיכיאטריה אנשים מגיעים לפסיכיאטר רק כאשר הגיע הקץ והסבל הוא לא אנושי בינתיים הם מפרנסים שורה של שרלטנים מכשפים רבנים מטפלים אלטרנטיבים שלא יעזרו להם לעולם - זה ממש מקומם - לדעתי יש לחוקק חוק נגד שרלטנות היום הפסיכיאטריה התקדמה ויש מיקרים שהיא עוזרת באופן יעיל ציפרמיל ניתן לקחת כל החיים ללא שההשפעה תפוג בשום פנים ואופן לא מתמכרים לתכשיר - אני לא מבין את הבורות של הסטיגמה - אנשים באמת חושבים שרופא יתן תכשיר שהוא סם (דהיינו מזיק) התכשירים היחידים שעלולים לגרום להתמכרות שייכים למשפחת הווליומים למינהם ופסיכיאטרים מאד לא אוהבים לתת אותם - הם ניתנים בפיקוח כזה שלא יגרום להתמכרות חזרה לציפרמיל - מדובר בתכשיר המאזן מחדש איזה שהוא חוסר איזון במעבר אינפורמציה במוח שגורם לדיכאון הדבר דומה לאינסולין שמאזן סוכר בדם - כך ציפרמיל מאזן חומרים במוח את כבר מבינה מדוע כדאי להעזר בתכשיר - לעמוד על הרגליים במקום להיות שבר כלי חישבי כמה היית יכולה להרויח עם היית פונה לטיפול בזמן עדכני אותי במצבך - בהצלחה

הסיבה שלא פניתי לעזרה היא לא סטיגמה אלה הנטיה להאמין ש"תיכף" זה יעבור ושאני אתגבר לבד (נטיה שקיימת אצלי גם לגבי מחלות אחרות). מעולם לא פניתי אל אף אחד מרשימת "עושי הנפלאות" שציינת ודעתי עליהם כדעתך (אם לא קיצונית יותר!). כשכתבתי התמכרות התכוונתי לעובדה שהיציבות שלי תלויה באלמנט חיצוני ועלולה להעלם אם זה ישלל ממני , ולא להתמכרות פיזית. בעניין ההזנחה העצמית וההפסד אני מסכימה אתך לחלוטין. תודה על התשובה המהירה תמי

שלום, אני חייל לקראת שחרור ואני עובר בחודשים אלו תקופה קשה מאוד שמכבידה עלי ומעכירה את אושרי. קשה לי לקבל את עובדת היותי הומוסקסואל, קשה לי לאבחן בדיוק את הנטייה שלי מבחינת מימושה במציאות, כלומר איך בדיוק לנהל קשר עם בחור, יחסי מין וכו'. יצויין כי משפחתי לא יודעת עליי, ורק קומץ חברים קרובים יודעים זאת אולם אני לא משתף אותם מלבד במקרים קיצוניים. בסביבות גיל 16, התחלתי להתוודא למיניות שלי, ובמהלך השנים הקרובות גיששתי בעולם הגייז, קראתי ספרים וחומר בנושא, צפיתי בסרטים , ומלבד השתתפותי בקבוצת תמיכה של נוער ירושלמי, הפעילות שלי הייתה פסיבית ברובה. לפני שהתגייסתי לצבא, כשהשתחררתי מעול הלימודים, והרגשתי חופשי, וללא מסגרת מחייבת, התחלתי לבקר במקומות בילוי של הומואים, בעיקר בתל אביב, בעקבות כך הזדמן לי להכיר מס' בחורים, אשר לצערי חיפשו בעיקר קשר מיני, בעודי בחור צעיר שעדיין לומד להכיר את מניותו. בנק' זו אציין כי לא השתנה בי המון. אני עדיין מחפש בחור רציני לקשר מחייב שמבוסס על אהבה ולא רק על סקס, ובכל פעם שאני מחפש אנשים בערוצי ההיכרות השכיחים (אינטרנט בעיקר) אני נוחל כשלון ואכזבה. אמנם הכרתי מס' בחורים נחמדים ואינטיליגנטים שחיפשו קשר מחייב כמוני, אולם לא נמשכתי אליהם ולכן לצערי הקשר נותק. פרט לעובדה שאני לא מצליח לממש את הפנטזיה שלי, עדיין מאוד קשה לי לחיות עם עצמי כהומוסקסואל. אני מפחד לספר למשפחתי, אמי החלימה לאחרונה מסרטן, והיא חלשה מבחינה נפשית, ואני לא רוצה להכביד עליה. בצבא לעיתים רומזים לי וצוחקים עליי אף על פי שאני מאוד!! משתדל להסתיר זאת (אפילו הייתה לי חברה למשך חודש וחצי מהמחלקה שלי בבסיס). אני לא יודע מה אני ,מי אני, איך לחיות עם זה, מה יהיה עליי בעתיד, איך אחיה בסביבה הטרוסקסואלית בעודי שונה. אני לא מתכוון לפנות לעזרה מקב"ן בצבא היות ואני לא מאמין ביכולתו של הצבא לעזור לי בעניין זה, פרט לעובדה שאני לא מעוניין שבמוסד חודרני שכזה יחדרו לי לפרטיות. לאחרונה, אני מתראה מעט עם חברים שלי, לא סובלני לאנשים שסובבים אותי, מגיע לעימותים עם עמיתים לעבודה(אני משרת בבסיס סגור במחלקה מעורבת בבנים ובנות) וכשאי מגיע הביתה בסופ"ש ,אני נשרא ברובו בבית. כתוצאה מכך יצרתי לעצמי עולם משלי, והתמכרתי לאינטרנט. אני מבלה המון המון שעות מול המחשב, ובין היתר גם המון מול אתרי סקס. אני באמת רוצה להפסיק את הכאב הנורא הזה שנחת על חיי, ולהיות מאושר. אשמח לעזרה, תודה מראש, דניאל.

יתכן בגיל שלך שעדיין לא גיבשת את הזהות המינית אני מאמין שאמיר הפסיכולוג יוכל לעזור יותר ממני ביעוץ

דניאל שלום רב, מכתבך מבולבל מעט. ניכר שאתה מחפש קשר רציני ומחייב, אך טרם ברור לי אם החלטת שאתה הומוסקסואל, והאם זוהי החלטתך הסופית. נראה שאתה עדיין בשלבי גישושים וחיפוש דרכך. החיפוש והגישוש מתאים מבחינת גיל. זה הגיל של גיבוש זהות מינית, והתלבטותך כעת היא נורמטיבית. להערכתי עליך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי בו תוכל להעלות את הקשיים, הפחדים ובעיקר להביא את הבילבול שככל הנראה קיים אצלך, ובעזרת המטפל, תוכל להגיע לגיבוש של זהותך המינית, ולהביא בחשבון את המחירים הכרוכים בכל החלטה שתבחר. מכיון שאתה משתחרר בקרוב, להערכתיי עליך לפנות לטיפול מחוץ לצבא (בעיקר בשל אי רצונך לפנות לקב"ן). בברכה, טלי פרידמן

שלום דניאל אתה עובר כיום תקופה קשה. תקופה בה אתה מחפש את עצמך. צעירים רבים לקראת סיום השירות הצבאי עוברים משבר של חיפוש של עצמם ושל הזהות. במקרה שלך השבר קשה יותר בגלל השאלות לגבי הזהות המינית. ההתלבטות אם לצאת מהארון, השאלות של איך לעשות את זה בצורה נכונה, שאלות לגבי קשרים זוגיים עם גברים. נכול שבקהילה ישנם הומואים רבים שבעיקר מחפשים מין, אבל יש גם כאלה שמחפשים קשר אמיתי. אני אשמח לעזור לך ביעוץ, אתה יכול ליצור קשר בטלפון 036496371. בברכה, אמיר

שלום. רציתי לשאול אילו סיבות פזיולוגיות יכולות להביא לירידה/חוסר חשק מיני אצל אישה, בהנחה שהמקור הוא פזיולוגי-אורגני ולא פסיכולוגי-נפשי. ולמי פונים לבירור מקור הבעיה. תודה.

פונים לסקסולוג מדובר בתת התמחות של גניקולוגיה ואוארולוגיה

שלום ר כפי שד"ר פלד כתב אתה יכול לפנות לסכסולוג. בד"כ אם לא מדובר בבעיות הורמונליות שהתחילו בזמן ירידת החשק המיני, מדובר בבעיות פסיכולוגיות או זוגיות. כדאי לברר את העניין אצל פסיכולוג שעובד בטיפול פרטני וזוגי. בברכה, אמיר

רקע: בתנו הבכורה בת שנתיים וחצי. מדברת שוטף מגיל שנתיים בערך. לפני כחודש וחצי נולד לה אח חדש שהתקבל בשמחה וללא בעיות מיוחדות . לפני שבועיים נכנסה לגן חדש פרטי המונה כ- 30 ילדים (גננת ו - 2 מטפלות). יצויין כי לפני מסגרת זו היתה במסגרת גן פרטי המונה כ - 10 ילדים בלבד (גננת ו - 2 מטפלות). הבעיה: לפני כשבוע, באופן פתאומי, החלה בתנו לגמגם בצורה קשה ובולטת. היא "נתקעת" כמעט בכל הברה לזמן ארוך מאוד. שאלתנו: 1. כיצד עלינו כהורים להתייחס לתופעה זו? - האם להשלים את המילה אותה מבקשת בתנו לומר ? האם להתעלם ולתת לה לגמגם ולסיים בעצמה ? 2. האם יש לפנות לגורם מקצועי בבעיה זו (ואם כן למי?) 3. כמה זמן יכולה להימשך הבעיה והאם יש סיכוי שתיעלם מעצמה ? נשמח לקבל תשובה במהרה ההורים המודאגים.

ראשית הייתי פונה לנויורולוג של ילדים (דרך קופ"ח) לשלול חס וחלילה התפחות של מחלה נויורולוגית או מחלה רפואית אחרת (ישנם עשרות סיבות רפואיות לגימגום ליפני שחושבים על סיבות פסיכולוגיות) - לא הייתי מתקדם ללא CT מוח או אפילו MRI במיקרה הטוב הסיבה היא פסיכולוגית ואז כנראה קשורה לעיניין של תשומת-לב דבר שניתן לטיפול בהדרכה פסיכולוגית בבקשה עדכנו אותי בהמשך

להורים המודאגים שלום רב, כפי שד"ר פלד כתב, אני מצטרפת לדעתו לשלול קודם כל הפרעה פיזיולוגית. במידה ואין ממצאים פיזיולוגיים משמעותיים, והסיבה כנראה היא פסיכולוגית הייתי ממליצה לכם לפנות להדרכת הורים אצל פסיכותרפיסט המתמחה בטיפול בילדים. אני רוצה לשתף אתכם, ולספר כי טיפלתי בעבר במקרה זהה למקרה של ביתכם. כל הפרטים דומים, גיל הילדה, לידת ילד נוסף במשפחה וכניסה לגן חדש. הבעיה של אותה ילדה היתה באמת משבר קינאה באח הקטן שנולד והקושי בגן החדש. הגימגום נמשך כשנה וחצי, וזה היה גמגום קשה שיצר תיסכול רב אצל הילדה. ההורים תמכו מאד בילדה, לא השלימו את משפטיה ונתנו לה להתבטא באיטיות אך לסיים מה שרצתה לומר. פעמים רבות הילדה לא הצליחה לבטא את רצונה, היתה מניחה יד על הפה, ורצה לחדרה בוכיה. זו היתה תקופה מאד לא קלה לילדה ולהורים גם יחד. אולם לאחר כשנה וחצי הגימגום נעלם כלא היה. ככל הנראה הילדה התחזקה מהתמיכה שקיבלה הן בבית והן בגן, והצליחה להתמודד עם המשברים. לעיתים ניתן לשאוב כוח ממקרים אחרים, אולם בנוסף חשוב שתקבלו תמיכה והדרכה מאנשי מקצוע. בברכה טלי פרידמן

הי ! בני בן ה 3 התחיל פתאום לגמגם. התעניינתי באינטרנט בנושא ויישמתי כמה עצות שלאחר שיימתי אותם הגימגום נעלם. יכול להיות שזה היה נעלם בלי זה אבל לך תדע! עצות שיימתי (מקווה שיעזרו לך): 1) לא לשאול שאלה אחר שאלה, אלא רק לאח שהילד ענה על השאלה הראשונה. על פי המאמרים זה מאוד מבלבל את הילד. 2) לשאול לאט, הילד חושב שקצב מהיר של השאלה דורש תשובה מהירה. 3) האם הילד לא מגמגם כלפי איש מסויים? אולי אפילו בובה? אם יש מקרים בהם הוא לא מגמגם לנסות להבין למה לאחרים הוא לא מגמגם. 4) האם לילד יש בעיות אכילה? הוא לא אוכל מסוג מסויים של מזון? מקווה שיעזור . קוורטי

שלום, אני סובל שנים רבות מחרדה חברתית. החרדה מתבטאת בקושי להיות בחברת אנשים שאותם איני מכיר הכרות קודמת. החרדה מופיעה רק באותם מקרים שבהם קיים פוטנציאל של תקשורת, כמו למשל במפגשים חברתיים או בארועים משפחתיים. בגלל חרדה זו ויתרתי בחיי על הזדמנויות כמו לימודים גבוהים. חרדה זו משפיעה גם על החיים החברתיים שלי, בגלל שאני מוותר על מפגשים חברתיים, אין לי הזדמנויות להכיר אנשים חדשים, להתיידד, לצאת לבלות. למעשה רוב הזמן אני לבדי. אי החשיפה למצבים חברתיים אמנם פותרת את בעיית החרדה אבל אני יודע שזה לא פתרון אמיתי וזו בעצם בריחה מהתמודדות. הסימפטומים שמופיעים בזמן החרדה הם: דופק מואץ, נשימה לא רגועה, רעד קל בגוף. במשך מספר שנים ניסיתי לטפל בחרדה זו ע"י שיטות טיפול שונות: טיפול פסיכולוגי שהוכח כלא יעיל, מכיוון שהנטייה לנבור בעבר הרחוק ולחפש סיבות, לא תורמת כלל לשיפור בהווה. ניסיתי להשתתף בסדנאות שונות, מה שהביא לשיפור אבל למשך תקופה קצרה בלבד. ניסיתי טיפולים אלטרנטיביים כמו: רפלקסולוגיה, ביו-פידבק, שיטת פלדנקרייז, שיטות אלו גורמות להקלה, אבל לא פותרות את הבעייה לחלוטין. השאלה שלי היא האם קיימת שיטת טיפול או סדנה שניתן להתמודד בעזרתה ביעילות ובהצלחה בחרדה חברתית? חשוב לי מאוד להמשיך ולהתמודד עם החרדה, מכיוון שאני חי בתחושה מתמדת של החמצה.

אני לא מבין מדוע אתה מבזבז זמן וכסף בטיפולים לא יעילים - וסובל לחינם - יש טיפול יעיל שפותר את הבעיה - כל תכשיר נוגד חרדה מודרני כבר היה מיזמן פותר לך את הבעיה פנה דרך קופ"ח לפסיכיאטר - ושים לזה קץ (שוב פעם - מקומם לראות איך הסטיגמה השלילת שיש לפסיכיאטריה היא כל כך הרסנית - אנשים לא מקבלים טיפול יעיל - והשרלטנות של הרפואה האלטרנטיבית משתוללת) עדכן אותי - ואם אתה כל כך פוחד מפסיכיאטר צלצל אלי ל 052-844050 אני כבר פותר לך את הבעיה

שלום ד"ר פלד, ראשית כל תודה על התייחסותך. אני מודה שיש לי דעה שלילית בנושא פסיכיאטריה ותרופות. במשך השנים שבהם ניסיתי לטפל בחרדה באמצעות מטפלים אלטרנטיביים, וגם קראתי ספרות מקצועית בנושא רפואה אלטרנטיבית, נחשפתי להשקפת העולם של רפואה זו בנושא הריפוי וכן גם לדעותיה ולביקורת שיש לה על הרפואה המערבית ועל גישתה לריפוי. אני מוכרח להודות שהרעיון שאותו מציגה הרפואה האלטרנטיבית כגישה לריפוי נשמע מבטיח וטוב: ריפוי הוליסטי, איזון גוף נפש, אי תלות בתרופות וחומרים כימיים שעלולים להביא להתמכרות ואולי גם לתופעות לוואי, (שמעתי שפרוזאק מדכא את החשק המיני). לפני כשנה וחצי פגשתי בסדנה בחורה שסבלה גם היא מחרדה חברתית. היא סיפרה שהיא מטופלת בתרופה נוגדת חרדה במשך מספר חודשים. ההתנהגות שלה בסדנה היצביעה על כך שהיא עדיין סבלה מתופעות של חרדה חברתית, וגם היא בעצמה הודתה בכך. מעבר לדעה שלילית שנחשפתי אליה בעקבות הגישה של הרפואה האלטרנטיבית, קיים אצלי חשש, האם התרופה באמת יעילה? האם אין לתרופה כזו תופעות לוואי? האם קיימת סכנת התמכרות ותלות בתרופה? כפי שציינתי, אני מעוניין מאוד במציאת פתרון יעיל לבעיית החרדה, אבל אני רוצה להיות משוכנע לחלוטין לפני נטילת התרופה, שבאמת מדובר בתרופה בטוחה ללא כל סכנה או תופעות לוואי.

מצורף קישור להודעה כל אשר יש לעשות הוא דבל קליק על הקישור וההודעה המקורית נפתחת http://doctors.co.il/msn/forums/read.php?f=6&i=5648&t=5648

האם אתה מדבר על סכיזופרניה ? לא ברור זאת לא מחלה מדבקת פסיכיאטר תמיד מנמק אבחנה על בסיס מימצעים - לכן הוא מציין את מחשבות השווא ואופיין - מדובר ב אלף בית של רפואה

שלום. אני לוקח תרופה אולנזיפין במשך שנה לפני שלושה שבועות התחיל לי נקודה קטנה שחורה בעין . הלכתי לרופא עינים שבדק אותי ולא מצא שום סיבה לנקודה בעין . האם לדעתך יתכן שהנקודה השחורה בעין זה כתוצאה מתופעת לוואי מתמשכת לתרופה ? האם לדעתך אני צריך ללכת לניורלוג ? תודה מראש.

כשזה נוגע לחלק הביולגי של הפסיכאטריה.....אין לי הרבה מושג אבל ...כדי לנסות מה זאת אומרת נקודה שחורה? מופיעה על העין עצמה? או בשדה הראייה? אם זה מופיעה על העין עצמה.... תנסי לחלק את העין ל 4 חלקים 12,3,6,9 (כמו השעות בשעון)...בין איזה חלק לאיזה חלק זה נימצא ? אופיר

הנקודה השחורה נמצאת 40 ס"מ בשדה הראיה בעין שמאל קצת שמאלה ממרכז העין . אני מקווה שזה יעזור

אין מדובר בתופעת לוואי מוכרת של אולנזפין כדאי לעשות מעקב תקופתי אצל רופא עיניים מעבר לכך אנני רואה מה אפשר ליעץ בנוסף

אני חיילת ואין לי למי לפנות. כולנו מכירים את הרופאים של הצבא... אני מקווה שמישהו יענה לי למה אני לא מסוגלת לתפקד,לישון. אני לא רגועה ואני שונאת את עצמי. אני פוחדת להשתחרר ופוחדת להשאר בצבא. אני פוחדת שלא ייצא ממני כלום שאכשל. כמו שנכשלתי בצבא. אני פוחדת לנשום. אני בורחת מהצבא . מה קרה לי?????????? איך יוצאים מזה???

לכל יחידה יש קב"ן מדובר בעובדת סוציאלית או עובד סוציאלי - מהכרות ישירה אתם אני יודע שרובם טובים מאד ומתחשבים מאד מעטים יודעים אבל בצה"ל יש שרות עזרה נפשית ברמה גבוהה מאד - טיפול ועזרב נפשית שמקבלים בחינם בצה"ל עולים מאות רבות של שקלים באזרחות הקבנים רגישים עוזרים ומבינים פני לקב"ן יחידה ללא דיחוי

שלום חיילת את מבטאת את המצוקה שלך ואין ספק שאת זקוקה לעזרה. את יכולה לפנות לקב"ן של היחידה או ליצור קשר עם פסיכולוג אזרחי . את יכולה להתקשר 036496371 ואנסה לראות אם אני יכול לעזור לך. בברכה, אמיר

שלום, אני בת 31 וסובלת מכפיתיות כ-5 שנים. טיפול פסיכולוגי לא עזר,וניסיתי לקחת כחודש פבוקסיל אך הפסקתי בגלל תופעות לווא י כמו בחילות וסחרחורות. אני מנסה בכוח להחשף לפחדים שלי והתגברתי כך על מספר שגעונות,אבל בצורה מוגבלת בלבד. הפחד העיקרי שלי זה ממבטים של אנשים ברחוב,במיוחד נשים אחרות,כשמביטים בי אני נתקפת פאניקה וחרדה ומאבדת את העשתונות. אני חייבת לציין שאני עובדת ומתפקדת כנורמלית לחלוטין. חברי לחיים מאשים אותי בעצלות וחוסר התמודדות עם החיים ואינו מוכן לקבל שיש לי פחדים שאינני יכולה להתגבר עליהם,האשמות אלו גורמות לי רגשות טינה כלפיו.

האם ניבדקת אי פעם - לא בטוח שהאבחנה היא OCD פחדים מאנשים זה לא בהכרח כפיתיות ברור לי שאת צריכה איבחון והמלצות איך לטפל - כל זאת ליפני שיווצר נזק לחייך - כולל (כפי שתארת) ליחסים עם אנשים קרובים אוכל לעזור לך ב 052-844050

שלום אני כבת 19 וסובלת מהפרעת אכילה כבר די הרבה זמן. אני מנסה לטפל בעצמי,ויש לי בעיה שאני מכירה בה ולא מתכחשת אליה.קשה לי להפסיק לא רק כי אני מתה להיות רזה או כי אני בורחת ממשהו או כי התמכרתי להקאות ולצום.קשה לי להפסיק כי המחלה הזו הפכה להיות חלק ממני.קשה לי לדמיין את עצמי בריאה,זו כאילו אני אחרת.המחשבה על כך עוצרת אותי הרבה פעמים מלהחלים , הפחד מפני העובדה שהמחלה הזו עלולה להעלם. זו תחושה נפוצה בקרב בנות עם הפרעת אכילה או שאני פשוט לא נורמאלית? תודה לכם

כן - מה שאת מתארת נפוץ ואפילו אופייני לאנורקסיה-נרווזה לכן גם כל כך קשה לצאת מזה

אני לא אנורקסית אני יותר נתקפת ומקיאה מאשר צמה.פעם הייתי גם צמה אבל אני כבר לא יכולה.כנראה שאין לי את האופי החזק הזה של האנורקסיות.ואני גם ממש כבר לא רזה תודה בכל זאת

שלום לך כפי שד"ר פלד כתב תופעה זאת נפוצה באנורקסיה. הזהות שלך הופכת להיות מזוהה עם המחלה. את לא יכולה לדמיין את עצמך אחרת. מפחיד אותך להפסיק עם המחלה כי כך את מפחדת תלכי לאיבוד ולא תהיי את. לכן קשה לצאת מזה ויש צורך בטיפול ותמיכה. לעזור לך למצוא את עצמך ואת זהותך מעבר לאנורקסיה. בברכה, אמיר

משום מה אני לא מצליחה לשלוח לכאן הודעות

ניסית לפנות למערך התמיכה של האתר?

בשלושה חודשים האחרונים סבלתי מבעיות בריאותיות ועקב כך נכנסתי למצב של דיכאון וחרדה. כשראיתי שהתופעות לא חולפות התחלתי לקחת סרוקסט בהמלצת הרופא כמובן. מזה 5 ימים שאני לוקחת את הכדור 20 מ"ג ויש לי תופעות לואי לא נעימות כמו: מתח נוראי, תחושה של פיהוק ומתח באזור החזה והגרון, חוסר תאבון, חמיצות בפה, שינה רצופה ביקיצות. ממש נורא. הרופא אמר שאני יכולה להעזר בתרופות נוספות בתקופת ההסתגלות כמו קסנקס ולוריוון. אני משתדלת לא לקחת יותר מידי כדי לא להתמכר. רציתי לשאול אם תופעות לואי אלו הן צפויות? והאם באמת כדאי להוסיף עוד תרופות. האם אפשר לקחת טראנקסל 15 מ"ג שעזר לי בעבר? אודה מאוד על עזרתכם. תודה שגית

לתרופת סרוקסט ההסתגלות היא קשה מאוד מניסיון אישי - קלונקס במינון נמוך אוזר אך ממקר מאוד לן עם יש לך הסטוריה של התמקרות היי זהירה לא להעלות את המינון. השתדלי להישאר באותו מינון אחרי יום יומיים את תרגישי יותר טוב.

כן - טראנקסאל יתאים לך

ד"ר פלד שלום רב! כל הכבוד על הפורום הנ"ל. זה כל כך עוזר לשמוע הרבה אנשים עם אותם בעיות. צרת רבים... שאלתי, האם אפשר לקחת טראנקסאל רק לפי הצורך? או שיש לקחת בקביעות. אני פשוט לא רוצה להתמכר. כרגע אני מרגישה הקלה במצבי הנפשי, אך עדיין מרגישה את תופעות הלואי הללו. אני לוקחת סרוקסט 6 ימים בלבד. (עלי לציין שאני בת 36 נשואה + 2. נקלעתי למצב נפשי לא נעים לאחר תקופה של חודשיים וחצי של בעיות בריאותיות וברורים רפואיים שממש התישו אותי. לא היתה לי ברירה אלא לפנות לרופא עם חרדות דיכאון ולחץ מכל דבר.) מקוה לטוב ובתודה רבה שגית

שגית שלום לפני כחודש עקב הרגשה מתוחה ודכאון קל החליטה הרופאה הפסיכיאטרית, שאליה פניתי(עקב כל מה שקראתי בפורום זה, החלטתי בכלל לפנות לפסיכיאטר) לתת לי סרוקסט. הרגשתי היתה א י ו מ ה !! כל הסימפטומים שתיארת הופיעו אצלי, ומה שהכי הפחיד אותי היה הרגשת החרדה התמידית שתקפה אותי. אחרי 5 ימים איומים ונוראיים החלטתי להפסיק ויהי מה. ואכן רק לאחר כשבועיים הרגשתי שאני חוזרת לעצמי וחיה, ואת לא יכולה לתאר איזו הרגשה טובה ובריאה זו. כמובן, שהרופאה אמרה שהכל יעבור וצריך סובלנות, אבל את יודעת מה: זה לא שווה את זה, יש תחושות איומות בגוף חוסר ריכוז ופוקוס, אי הניאה מיחסי מין, רפלקסים לא רצוניים, הרגשת חנק, נדודוי שינה ועוד ועוד... אני הרגשתי שמשהו ישתלט עליי וזו לא אני. שתביני , אני בחורה בגיל 29 יש לי 2 ילדים מקסימים, מתרגלת באוניברסיטה, יפה, תוססת ומלאת חיים. פניתי לטיפול כי היתה לי הפרעת חרדה קלה בשעת אוכלו זה הפריע לי מאוד, אבל אחרי התנסותי בסרוקסט למדתי דבר אחד- אני מקבלת את עצמי כפי שאני וטוב לי כל כך, אפילו שתתקוף אותי חרדה בשעת אוכל א ז -מ ה . הסרוקסט מוציא אותך משיווי המשקל וגורם לך להרגיש שאת חיה לצד החיים ולא חיה ממש את אמנם רגועה יותר, אבל זו לא את!!. תחשבי פעמיים לפני התרופה. בתודה שרי.

שרי היקרה - תזהרי ליפני שאת מונעת מאנשים טיפול יעיל למזלך לא חלה עלייך אחריות משפטית אחרת היית בצרות לפי הסיפור שלך נראה שלא היית זקוקה לטיפול שלקחת מלכתחילה - עדיין זה לא סיבה ליפסול את התכשיר למיקרים בהם הוא נחוץ עם הרגשת שאת חייה "ליד החיים" - זה לא מהתכשיר - יש לזה סיבה שאת צריכה למצא בתוכך - אני שמח שאת בסדר - ותגידי תודה שאת לא סובלת ממחלה פסיכיאטרית

רק רציתי להגיד לך כי ניכרת בתשובותיך רגישות לאדם באשר הוא אדם ורצון פנימי אמיתי לעזור תכונות אלו הכרחיות ע"מ להיות רופא/פסיכאטר/מטפל טוב מאחל לך הצלחה גיל

תודה רבה.. אתה לא יודע כמה נעים לישמוע כזה דבר :-) אופיר

נראה שאתה תהיה 10 כפסיכולוג (יותר מפסיכיאטר שמחלק מרשמים).

מנהל מר פלד מחלקה תודה מראש גיל

שער מנשה

שלום רב! אני בן 29, לא מוצא את עצמי בחיים, יש לי קושי לעבוד להיות במסגרות, כבר מגיל צעיר החלפתי הרבה מסגרות, הרגשתי שיש לי בעיית תקשורת עם אנשים, כמו כן בעיות רכוז ולמידה. אציין שסיימתי תואר באוניברסיטה הפתוחה. אני לא מצליח להנות ממה שאני עושה, לקחתי כבר בעבר כדורים נוגדי דכאון. כולם סברו שאני לא מתפקד בגלל הדכאון, כאשר אני סברתי שאני קבלתי דכאון בגלל שאני לא מתפקד. הפסיכיאטר הבחן אצלי הפרעה דו קוטבית, ונתן לי ליתיום.אני כבר 20 יום לוקח את הליתיום הוא אמר לי שאם לא יכול שיפור לקחת LUSTARL פעם ביום בבוקר מה זה לוסטרל כמו סרוקסט, אודה לך אם תפרט בתשובתך. אני מאוד מוטרד ולא יודע מה לעשות אני במקביל הולך לפסיכולוגית, שלטענתה יש לי הפרעת קשב,כרגע היא רק מייעצת לי מה לעשות איתה. הבעיה שאיןלי כל כך אמפתיה איתה, החלפתי כבר כמה פסיכולוגים, ואני לא מצאתי את הפסיכולוג שיש לי לי כימיה איתו , זה נורא מתסכל אותי, הורי עומדים מאחורי מבחינת ההוצאות של הטיפול והפסיכולוגית מאוד הרשימה אותם. אני אדם מאוד סגור, ואם היא תטפל בי בפסיכוטראפיה אין סיכוי שאשתף םעולה, בגלל מעורבות משפחתית, אני ממש נמצא במצוקה. אנא תעזרו לי!!!

שלום רב! אני עדיין ממתין לתשובה ממכם

תודה

לפי התאור שלך ספק אם מדובר בתיסמונת ביפולארית העם יש לך תנודות בין מצבי רוח דיכאון -מאניה דיכאון זה להיות כל היום במיטה לרצות למות לרדת במישקל ולחשוב שסוף העולם הגיע מאניה זה להרגיש כל יכול לא יושן ברוב מרץ - תוכניות גרנדיוזיות ביזבוז כספים פעילות מינית לא מבוקרת קוצר-רוח ואגרסיה - (במניה בד"כ האדם לא מרגיש שהוא לא בסדר - קרובים וחברים הם שמעירים לו על התנהגותו החריגה) עם זו התמונה הקלינית שלך אז אתה סובל ממחלה ביפולארית (דו-קוטבית) לוסטראל תכשיר נוגד דיכאון - לא הייתי ממליץ אותו כתכשיר ראשון לטיפול אצלך נראה לי שטיפול בשיחות - אם "כימיה" מתאימה יועיל ניתן ליצור איתי קשר ב 052-844050

שלום רב! אני בן 29, לא מוצא את עצמי בחיים, יש לי קושי לעבוד להיות במסגרות, כבר מגיל צעיר החלפתי הרבה מסגרות, הרגשתי שיש לי בעיית תקשורת עם אנשים, כמו כן בעיות רכוז ולמידה. אציין שסיימתי תואר באוניברסיטה הפתוחה. אני לא מצליח להנות ממה שאני עושה, לקחתי כבר בעבר כדורים נוגדי דכאון. כולם סברו שאני לא מתפקד בגלל הדכאון, כאשר אני סברתי שאני קבלתי דכאון בגלל שאני לא מתפקד. הפסיכיאטר הבחן אצלי הפרעה דו קוטבית, ונתן לי ליתיום.אני כבר 20 יום לוקח את הליתיום הוא אמר לי שאם לא יכול שיפור לקחת LUSTARL פעם ביום בבוקר מה זה לוסטרל כמו סרוקסט, אודה לך אם תפרט בתשובתך. אני מאוד מוטרד ולא יודע מה לעשות אני במקביל הולך לפסיכולוגית, שלטענתה יש לי הפרעת קשב,כרגע היא רק מייעצת לי מה לעשות איתה. הבעיה שאיןלי כל כך אמפתיה איתה, החלפתי כבר כמה פסיכולוגים, ואני לא מצאתי את הפסיכולוג שיש לי לי כימיה איתו , זה נורא מתסכל אותי, הורי עומדים מאחורי מבחינת ההוצאות של הטיפול והפסיכולוגית מאוד הרשימה אותם. אני אדם מאוד סגור, ואם היא תטפל בי בפסיכוטראפיה אין סיכוי שאשתף םעולה, בגלל מעורבות משפחתית, אני ממש נמצא במצוקה. אנא תעזרו לי!!!

שלום לך! לא יכולתי שלא לענות על המכתב שלך. משתמע ממנו שאתה סובל רבות ממצבך. לדעתי אינך סובל לא מדיכאון ולא מהפרעה דו-קוטבית. ממכתבך משתמע שהינך סובל מהפרעת קשב וריכוז (אולי כלולה פה גם היפראקטיביות - לא פרטת הרבה על כך) מנסיוני בהפרעות קשב (לא מקצועי - אלא אישי שלי ומחקר שעשיתי בנושא) הפרעות אלה יכולות - והרבה פעמים מאובחנות כדיכאון או כמניה דיפרסיה. אנשים רבים נוטלים היום ליתיום ותרופות אחרות הנוגדות דיכאון ללא כל הצדקה. יש לציין שרוב התסמינים אכן זהים ולכן הטעות הנפוצה. הפסיכולוגית שאתה הולך אליה צודקת - אי יכולת להתמיד בעבודה, שינויי מצבי רוח - נגרמים מהפרעת קשב (ADD) הייתי ממליצה לך לערוך מחקר קטן בנושא - דרך האינטרנט או ספרים, ולאחר שתלמד על ההפרעה תוכל לגשת לטיפול מתוך ידע אישי שלך ותוכל להיות מעורב בו יותר. ועוד פעם...מנסיון אישי - לא תמיד הפסיכולוג הראשון הוא זה שיעזור לך להתגבר, זה מאד לגיטימי שעם אותה פסיכולוגית ספציפית אתה לא מתחבר. תמשיך לנסות!!!! בהצלחה רבה!!!!!! אני איתך מיכל

יש לי חברה אנורקסית (ידעתי שהיא אנורקסית כבר כשהתחלנו לצאת - אלא שאז לא ידעתי הרבה על המחלה הזו, והאמנתי שזה פשוט עניין של חוסר בטחון עצמי וקצת רצון לתשומת לב. כמה שטעיתי...) העניין הוא שעכשיו צצה עוד בעיה: כשהכרנו (לפני כשנתיים) היא היתה "רק" אנורקסית- כלומר אכלה מעט מאוד. אבל לפני יומיים היא התוודתה שבחודשים האחרונים היא גם מקיאה, בהתחלה רק מדי פעם אבל עכשיו כמעט כל יום!! אני רוצה להדגיש שאין לה בולמוסים של אכילה מטורפת - היא מהסוג ש "ממש מתפוצצת" אחרי 2 כפות אורז. אני ממש פוחד שעכשיו היא תצנח במשקל ללא שליטה ( גם ככה היא נורא רזה ) - אבל גם פוחד לשכנע אותה לאכול (כמו שעשיתי לפעמים), כדי שלא תקיא... היא נמצאת כבר שנה וחצי בטיפול, אבל לא נראה לי שהוא עוזר. ההקאות לא היו קודם! בבקשה - מה אני צריך ויכול לעשות כדי לעזור לה - ולנו ???

י.ק. שלום רב, קודם כל אני חייבת לומר לך שאני מעריכה את הישארותך במערכת יחסים זו, ולתמוך בחברתך. אני משוכנעת שזה עשוי לסייע לה. ההקאות לא פעם הן שלב בתוך המהלך של ההפרעה האנורקטית, מה גם שלעיתים יש תנודות לכיוון הבולמיה (שבה יש יותר הקאות ופחות הרעבה עצמית), וחזרה לתקופות אנורקטיות. חברתך פשוט "אימצה" עוד שיטה במערך השיטות האנורקטיות. אני לא בטוחה שיש סיבה לדאגה מעבר לדאגה שדאגת לה עד עכשיו. חשוב שהיא תקפיד לערוך בדיקות דם תקופתיות (כאחת לחודש-חודשיים, בהתאם למצבה הגופני), ותתמיד בטיפול. לא אמרת לאיזה טיפול היא הולכת, אולם שווה לבדוק אולי להוסיף גם טיפול תרופתי. הערה אחרונה לגבי ההקאות: ההקאות גורמות לירידה באלקטרוליטים של הגוף ובמלחים. זה עלול לגרום לנזקים בלתי הפיכים, ואני משוכנעת שד"ר פלד יוכל להרחיב בנושא. לכן חשובות בדיקות הדם. ויותר מהכל, חשובה התמיכה וההכלה. שיהיה לשניכם כוח.... בברכה, טלי פרידמן התוודותה לגבי ההקאות הלחיצה אותך, ב

טלי שלום קודם כל- תודה על התגובה המהירה!! לגבי הטיפול- היא בטיפול פסיכולוגי רגיל (תרפיה) ולא מקבלת טיפול תרופתי כי המטפל שלה לא חושב שנדרש. יש לומר שלא היו לה נסיונות התאבדות או משהו כזה- אלא אם מחשיבים הרעבה קשה כנסיון התאבדות. אני פשוט מודאג יותר מאי פעם- כי אני רואה אותה הולכת ונעלמת- פשוטו כמשמעו!! היא לא אומרת לי בדיוק את משקלה, אבל אני יודע שכשהכרנו היא שקלה בערך 38 ק"ג - ומאז היא רזתה עוד! (גובהה בסביבות 1.64 מ') קראתי לפני כמה ימים את הכתבה על גל שזיפי ונחרדתי ( כמו כולם).אמנם חברתי לא במצב כזה רע- אבל אני פשוט מת מפחד שמשהו יקרה לה, או שהיא תעבור את נקודת האל-חזור... אשמח לכל עצה לגבי איך לעזור !

לצערי אין בידך הרבה מה לעשות היותך איתה והתמיכה שלך זה בערך כל מה שבידך לעזור יש לנסות כל טיפול אפשרי - כיוון שהמציעות האכזרית היא שאיו כלל טיפול יעיל לאנורקסיה-נרבוזה הפרוגנוזה (דהיינו העתיד של התסמונת) במחקרים מדברת על 1/3,1/3,1/3, דהיינו 1/3 מבריאים, 1/3 ממשיכים עם המחלה והסבל כל חייהם, ו1/3 מתים מהמחלה ניסו את התכשיר של פרוזאק על מטופלים אלו עם הצלחה קטנה בלבד. תכשירים אחרים לא התגלו כיעילים לכן לא המליצו לה טיפול תרופתי שיחות עוזרות כאשר יש ברקע בעיות פסיכולוגיות - אבל גם באופן מוגבל מאד תהיה חזק - תקווה שהמחקר הפסיכיאטרי יגלה ממה המחלה ומה קורה שם - עד אז מדובר לצערי במחלה חשוכת מרפא - אני מצתער על הדברים הקשים, אבל אני חייב להיות ישר אתך ללא אשליות - ובהצלחה

אני אם לילדה יחידה , בת 6, השנה נכנסה לכיתה א', בתי ילדה אינטלגיטית ורגישה מאוד. עברו כבר שבועיים מאז הכניסה לבית הספר , ומידי יום בתי בוכה בבקר בבקשה לא ללכת לבית הספר, היא מקיאה ומלוננת על כאבי בטן חזקים. בכיתה זו מכירה בתי רק 2 ילדים מהגן, בכיתה השניה נמצאים רוב ילדי הגן שלה. המורה בכיתה של בתי "די קשוחה" היא לא נוגעת בתלמידים, וכשאמרתי לה שקשה לבתי והיא מקיאה תשובתה היתה אני לא מנקה את זה. הם מקבלים שעורים ולטל, ביתי, קשה עם העובדה שאני מתקנ ת לה אותן לכן החלטתי לא להיות מעורבת בשעורי הבית , אך השבוע המורה סימנה לה איקסים גדולים על כל טעות כך שאני מחוייבת להיות מעורבת בהכנת שיעורי הבית , טל פרפקציונסטית וטעויות מקשות עליה עוד יותר אנא יעצו לי מה עלי לעשות

אביבה שלום רב, אני מבינה את דאגתך לילדתך. מצד אחד את מנסה לגונן עליה, לעזור לה ולדבר עם מורתה הקשוחה, ומצד שני את מנסה לתת לה קצת להתמודד לבד, כמו שלא התערבת בשיעורי הבית שלה. יש לך קונפליקט בין שני הרצונות, יחד עם דאגה לילדה. לדעתי שווה לגשת לשיחה עם המורה (לא משהו בהפסקה, אלא פגישה של ממש), ואם תתקלי באותה נוקשות, אולי שווה ללכת ליועצת בית הספר. מעבר לזה, לרבים מהילדים יש משבר בשבועות הראשונים בכיתה א'. ההקאות וכאבי הבטן, גם הן תופעה נפוצה, אך עליך להיות עם היד על הדופק ולראות שהסימפטומים הולכים ומתמעטים על הזמן. במידה ולא, פני לייעוץ מקצועי, כגון: הדרכת הורים וכו'. בהצלחה, טלי פרידמן

אני מצתרף להמלצת הקולגה העובדת-הסוציאלית

שלום, אני מאז גיל 4 זוכר אותי עם בעית גנבות קטנות. בגיל 4 ישבתי על יד נהג מונית ונטלתי מכספו שהיה על ידי. במשך השנים סחבתי מחנויות (תמיד דברים קטנים). מהמכולת עד היום בגיל 35 אני משלם רק על חלק מהמוצרים. אני נראה אמין אבל בפועל אני "סוחב". אפילו מעובדים יחד איתי אני לוקח אוכל מהמגרות או מהמקרר. שאלה. מה מקור הבעיה ? האם יש משהוא לעשות - לפני שיהיה מאוחר ? תודה. בני

כנראה, שאף-פעם לא נתפסת.... אם תתפס ותבויש, נראה לי שתחדול..

ה"דחף" שלך לגינוב דברים פעוטים וחסרי ערך,הוא תת מודע, אני משער שבזמן הפעולה אתה מרגיש משהוא שניתן להגדיר אותו "כסיפוק"\הנאה.וכו' לפי מה שאני יודע כדי להפסיק את הסימפטום(הגניבות), צריך לגלות את המקור (יבות תת מודעות),ניראה לי שפסיכוטרפיה היא שיטה שמיוןעדת במיוחד בישביל זה....

גידי שלום רב, אתה יודע איך קוראים לתופעה עליה אתה מדבר. ייתכן וזוהי האבחנה שלך, וייתכן מאד שלא. בכל מקרה הייתי ממליצה לך להגיע לטיפול פסיכותרפויטי. לא סתם פנית לפורום. כנראה שזה מציק לך באיזשהי מידה, וזו כבר סיבה מספיק טובה ללכת לטיפול. בהצלחה, טלי פרידמן

כפי שציין הפסיכיאטר לעתיד (רואים שהוא קורא את הספרים) כדי לאבחן תיסמונת של חוסר שליטה באימפולסים (קלפטומניה היא רק אחת מרבים) חייב להיות ריגוש ליפני הגנבה - ופורקן לאחריה מבחינה משפטית אבחנה כזאת לא פותרת את המטופל מאחריות פלילית והוא ימצא אחרעי למעשיו וישא בעונש כנדרש התסמונת דועכת בהדרגה עם הגיל - מגיבה באופן חלקי לטיפולים (פסיכולוגים ותרופתיים) אין מה להפסיד בניסיון לטפל כולי תקווה שלא תגיע לכלא - ותקווה שאלו מהם אתה גונב לא יפגעו יותר מידי

שלום רב הסיבות לגניבות הקטנות יכולות להיות שונות והפוכות. למשל יש ילדים שגונבים כי חשים שלא מקבלים אהבה שמגיעה להם והם חשים שנאלצים לגנוב וכנ"ל, להיפך, ילדים שגדלים בלי גבולות. אי אפשר לענות על השאלה באופן כללי ויש צורך לפנות לטיפול פסיכולוגי לפני שהתופעה תחריף. בברכה, אמיר

שאלה הכיצד הייתי יכול לקבל חומר כתוב בעיברית על אפיון המחלה והמחלה עצמה קלפטומניה.

האם טיפול חשמלי עוזר גם ל-ocd? אם כן למה לסחוב את הבעיה לכל החיים ולא ללכת לטיפול כזה? האם טיפול כזה מוריד פרופיל בצבא? האם הרופא חייב לספר על טיפול כזה בצבא

אם אני לא טועה ניזעי חשמל עוזרים במיקרה של דיכאון,וגם לזה צריך אישור של מנהל המחלקה וזה לא טיפול של "זבנג וגמרנו" .....זאת אומרת פעם אחת "חישמלו" אותך ואיזה פלא הבראת, זה לא הולך ככה זה לפחות מימה שידוע לי אופיר

פסיכיאטר לעתיד - אני רואה שהנושא של ECT (ניזעי חשמל) חלש מאד אצלך - אתה כניראה רק בתחילת ההתמחות או ליפני התמחות - איפה אתה מתמחה ? - מלמדים אותך כמו שצריך?

מתוך נסיוני האישי ומתוך נסיון של אדם אותו אני מכיר ששנינו התנסינו בסוג כזה של טיפול, זה לא עזר כלום בהפרעה שהזכרת, בהתחלה רק נדמה שזה עוזר, כיוון שזה מטשטש ומשכיח וגם שוכחים את המניעים הישירים לכפייתיות, אבל אחרי זמן לא רב חוזר הזיכרון ורואים שזה לא זה.

נכון מאד - אני לא מבין למה מי שסובל מ OCD ניסה טיפול זה ?

טיפול בחשמל לא יעיל ל OCD - הטיפול עוזר למקרים מיוחדים של דיכאון קשה בלבד (ומיקרים נוספים מיוחדים וקשים) בצהל משחררים מי שהתסמונת פוגעת בתפקודו יש סודיות רפואית ואין חובת דיווח מהרופא לצה"ל, אבל ממניעים כללים של ביטחון מדינה לצה"ל גישה לידע רפואי על כל אדם - צה"ל יכול לדרוש ולקבל מידע על מצב רפואי יש טיפול רפואי תרופתי ל OCD המומחה הגדול ביותר בעולם לתסמונת זאת הוא ישראלי - שמו פרופסור זוהר - בארץ יודעים לטפל בתסמונת פנה דרך רופא משפחה

שלום, אני בן 30 והתחילו להופיע במיטה תהליכי אי-אונות. באוננות אין לי בעית אונות. השאלה מה מקורות פסיכולוגיים אפשרים ובלי טיפול מה עושים ? תודה נחום

נחום שלום רב, אין-אונות עשויה להופיע במקרה של פחד, חרדה או מחשבות שמפריעות. ככל הנראה אין מדובר בבעיה פיזית, כיון שאתה מדווח שבאוננות אין לך בעיות. ובכן, מה עושים? אין פתרונות פלא. הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול קצר לברר את הסיבות לאין אונות ולפתור אותם. יתכן שאתה מתבייש ללכת לטיפול, אולם זכור כי קיימת סודיות רפואית, ואתיקה מקצועית בין המטפלים. חבל שתסבול... בברכה, טלי פרידמן

מצתרף ליעוץ של עובדת-סוציאלית

שלום נחום אני מציע לך ללכת לטיפול. אם בכל מקרה אתה לא מעוניין תנסה לקבל מרשם לויאגרה. בברכה, אמיר

אני מעונין ליצור קשר עם אנשים שסובלים מחרדה שעיקרה התרחקות מהבית.רצוי כאלה שגרים באזור בת-ים חולון.

אריה - הפורום נועד לקבלת יעוץ רפואי פסיכולוגי לא ליצירת הכרויות או קבוצות תמיכה

לד"ר פלד שלום רב, אחותי נמצאת במצב נפשי קשה מאז שלמדה בכיתה ט' בתיכון. הכל התחיל מלחץ הלימודים, אחר כך נפטר סבא (היא הייתה מאוד קשורה אליו) בפתאומייות וכחודשיים לאחר מכן נפטרה גם הסבתא. כולנו קיבלנו את פטירתם באופן קשה, אולי קשה יוצא מן הכלל. אני, למשל, עדיין, משנת 1994, נמצאת במצב של אבל פתולוגי. אחותי לא מסוגלת לתקשר עם אנשים, אין לה חבר והיא כבר בת 20 ואף פעם לא היה לה. רוב הזמן היא בבית, לבדה. כל מה שיש לה זה מוזיקה - היא מנגנת בגיטרה ושומעת מוזיקה. היא בודדה מאוד, מאוד עצבנית, אגרסיבית, לא מקבלת את המציאות וחייה בעולם מדומה שהמציאה לעצמה. כשהתחתנתי היא ניתקה איתי קשר, היא לא רוצה להסביר מדוע, אבל הבנתי שהיא מרגישה שאני בגדתי בה לטובת בעלי. היא הייתה בטיפול פסיכיאטרי בגיל 16 אבל עזבה ממש בהתחלה של הטיפול ועדיין לא סלחה לנו, למשפחה, ששכנענו אותה ללכת לטיפול זה. בתקופה מאוחרת יותר היתה בטיפול פסיכולוגי שגם על זה היא כועסת מאוד עלינו. היא לא רוצה להתבגר, רוצה להישאר ילדה קטנה. למעשה היא מטילה טרור על ההורים, הלחץ בבית פשוט בלתי נסבל. אחותי איננה עובדת ולא לומדת למרות הכישרונות הרבים ויכולת למידה אדירה. הגענו למצב שאסור לי לבקר בבית הוריי ואסור להוריי לבקר אותי. במקרה שנודע לה שאחד ההורים ביקר אצלי זה נגמר בהיסטריה ולילה שלם של בכי והאשמות מעורפלות כלפי ההורים. כל המשפחה נמצאת במצוקה קשה. אחותי מרבה לאיים בהתאבדות וכולנו כל הזמן בחרדה שהיא תעשה משהו עם עצמה. היא מסרבת בתוקף לעבור טיפול פסיכיאטרי/פסיכולוגי. לטענתה לאחר שנטלה תרופות (סרוקסט) היא השתנתה וכבר לא מסוגלת להיות היא עצמה... אני כבר ביררתי לגבי טיפול כפייתי וברור לי שאין כל אפשרות לטפל בה ללא הסכמתה. אולי תוכל לייעץ לנו איך צריך להתנהג איתה, מה עלינו לעשות, איך לעזור להורים שלי שאני חוששת למצבם הנפשי שלהם (אחותי פשוט הורסת אותם ובעקיפין גם אותי). אני מאוד מחכה לתשובתך. תודה רבה מראש, לנה

קחו פיקוד. תוציאו אותה מבית ההורים. הם כבר גידלו אותה מספיק ! היא כשתהיה מחוץ לבית תתגבר מהר. היא חזקה לדעתי. היא תתחיל לעבוד. ואולי לתפקד. תנו לה לקחת אחריות. לפחות תצילו את ההורים מלראות אותה ! כרגע היא מלחיצה ועושה מניפולציות.

קחו פיקוד. תוציאו אותה מבית ההורים. הם כבר גידלו אותה מספיק ! היא כשתהיה מחוץ לבית תתגבר מהר. היא חזקה לדעתי. היא תתחיל לעבוד. ואולי לתפקד. תנו לה לקחת אחריות. לפחות תצילו את ההורים מלראות אותה ! כרגע היא מלחיצה ועושה מניפולציות.

קחו פיקוד. תוציאו אותה מבית ההורים. הם כבר גידלו אותה מספיק ! היא כשתהיה מחוץ לבית תתגבר מהר. היא חזקה לדעתי. היא תתחיל לעבוד. ואולי לתפקד. תנו לה לקחת אחריות. לפחות תצילו את ההורים מלראות אותה ! כרגע היא מלחיצה ועושה מניפולציות.

אתם צריכים לתפוס פיקוד. תוציאו אותה מהבית. גם על סמך צו בית משפט. אין להורים שום סיבה ליסבול בלגדל אותה כל כך הרבה שנים. אני בטוח שאם היא תהיה ברשות עצמה היא תתחיל להתמודד עם החיים. הרגע את כל האנרגיה שלה היא מוציאה עליכם במקום להתמודד עם פרנסה דירה וכו'. הוציאו אותה . זה בהתחלה קשה ויותר טוב בטווח הבינוני והרחוק. אם לה זה לא יעזור להורים בטוח(רחוק מהעין במקרה זה יתן להם שקט )! אל תכנעו למניפולציות שלה. הרחיקו ......

/

ממה שאת מתארת יש סיכון אובדני - ויש התנהגות חריגה ובעלת פוטנציאל של סיכון - במקרים כאלה ניתן להפעיל הוראת אישפוז כפוי כדי להגן עליה -חס וחלילה- מהתאבדות במקרה ואין התנהגות מוזרה המעידה על "פסיכוזה" האדם נחשב במיקרה כזה אחראי למעשיו ולא ניתן לאשפזו בניגוד לרצונו - אז לפי החוק - כאחראי למעשיו מותר לו להתאבד בכל מקרה כאשר אין פסיכוזה אין לפסיכיאטר זכות להפעיל חוק אישפוז כפוי - במיקרים כאלה אין בעצם כל אפשרות לפעול נגד רצונו של המטופל נראה לי שאפשר לעזור בביקור בית - והוראת אישפוז - במקרה זה צרי איתי קשר ב 052-844050

קראתי הודעתך אתמול, חזרתי וקראתי אותה שוב אני חושב שאני קצת מקדים בתשובה מחינה זו שעוד לא גיבשתי מסקנה עד הסוף כלומר יש יסודות וקומה א' אך עדין אין גימור אני כותב על סמך מה שתארת בלבד יש ליזכור כי אם יש דברים נוספים התמונה יכולה להשתנות להתרשמותי ,ואני בסה"כ הדיוט הרגיש לבני אנוש, אחותך פגועה ביותר ממכם הפגיעה היא כה קשה ומה שמעצים אותה עוד יותר היא העובדה שהיא נגרמה מהאנשים הקרובים לה ביותר אלו שהיא אמורה להשען אליהם כמובן מאליו מבלי לבדוק בגדו בה לכל אחד מאיתנו יש צרות קטנות או גדולות וכל אחד מאתנו דרושה משענת בטח בגילאים שאת מצינת ואלו שמובן מאליו בשבילנו כאילו היו סדרי בריאה - בוגדים בנו , זה יכול ליצור תוהו ובהו ומערער את כל אשר הבן אדם גדל עליו נסי להכניס עצמך לעורה איך הייית מרגישה במקרה כזה? האם תוכלי בכלל לחוות חויה זו מבלי לעבור אותה על בשרך נסי לחוש איך היית את מרגישה אם היו מכריחים אותך לאשפז בטוח שהכונה היתה טובה אך לא בכונכם עסקינן כי אם ב ה ר ג ש ת ה אני חושב כי היא אבדה את האמון הבסיסי אשר הננו חיבים אותו וקיים בכולנו אם תיאורי נכון מובן לך כי אישפוזה בכפיה רק יחמיר את הבעיה- ולא יעזור זה גם לא הזמן לבא בדרישות אליה איום בהתאבדות הנו סוג של זעקה - שימו לב אלי!! הוא גם יכול להיות סוג של "סחיטה" לא תעשו כרצוני אתאבד אין לכם ברירה מה כן לעשות? לבנות מחדש את אמונה, לאט לאט ובעבודה קשה להחזיר לה את אמונה בכם יתכן ואיום ההתאבדות הוא סוג של סחיטה [וזה לא אומר שלא יבוצע להפך לא הקשבתם לי תראו אני יכולה תלמדו להבא] ויכן שילוב של השנים תשומת לב וסחיטה אבל מדוע בן אדם מגיע למצב שהוא מרגיש שהוא צריך לסחוט שאם לא כן לא ישמעו לו התשןבה היא לדעתי באי אמון הקשה שנוצר כתוצאה מהכפיה סחיטה הנה המקבילה של הכפיה אך מהצד השני כך שלמעשה השפה היא אותה שפה תחילה יש לרכוש את אמונה במ ע ש י ם וחיבת להיות התאמה בין דיבורים למעשים בשלב השני שיכול להיות די מאוחר יש להתחיל לדבר על זה ו"לפתוח את הפקק" יתכן ובשלב מסוים תהיה נכונות ל כ ו ל כ ם להעזר בפסיכותרפיסט אבל זה שלב שלישי אני מניח הקדמת המאוחר יכולה לגרום לו לאי הצלחה איך יודעים שהגיע השלב? אם יש רגישות ואכפתיות אמיתית - מרגישים. נשמע פשטני אני יודע אבל אני הנני רק אדם פשוט לא פסיכולג ולא פסיכאטר אל תשכיחי זאת ואם את חושבת שאני מדבר שטויות השליכי הודעתי לפח וראי כאילו לא נכתבה מילה לסיום החלק המדאיג הוא סיום מכתבך ומכאן גם דאגתו של ד"ר פלד וכן גם שלי אני חושב שעוד לא מאוחר מדי אבל כל התמהמהות יכולה להיות מאוחרת מדי מבחינת התגבשות החויה שתהיה אלחזור זיכריח הנני אדם פשוט וכך יש להתיחס לדברי!! שיהיה הרבה הצלחה עם אחותך אחת הסיבות להרגשת הבגידה כפי ש

היכן טיפול הטוב ביותר ב panic disorder מכום אשר נותן גם טיפול פסיכולוגי. אני נכה צה"ל 42 ב 1982 נפצעתי מרסיסים בראש ובכתף יש לי 66% בשנת 1995 התפרצה אצלי panic disorder מאז אני מקבל תרופות נמצע במעקב אך הגורם הרפואי ופסיכולוגי בשני מקומות שונים.

דור שלום רב, האם אתה לא מרוצה מהטיפול שאתה מקבל? האם באמת מדובר רק בקושי פיזי להגיע לשני מקומות בנפרד? האם שיתפת את מטפליך במחשבה לעזוב למקום אחר? חשוב לדעת תשובות אלו, על מנת להבין את המקור לרצונך לעזוב... בברכה, טלי פרידמן

לטלי פרידמן שלום ! 1. המצב כזה שאני מקבל טיפול הוא טוב אכן אני מרוצה ממנו, אך האורינטציה הטיפולית קשורה יותר לחבלה המוחית כך גם התמחות של מקום המטפל. 2. לא מדובר בקושי פזי, אלה בקשר בין גורמים הטפלים הדרכה וכו.. 3. לא אין בכוונתי לעזוב את הטיפול הפסיכולוגי, אלה למצוא מקום המתמחה בנושא חרדה ולהוסיף טיפול. תודה דור טלי פרידמן-עובדת סוציאלית כתב/ה: > > דור שלום רב, > האם אתה לא מרוצה מהטיפול שאתה מקבל? > האם באמת מדובר רק בקושי פיזי להגיע לשני מקומות בנפרד? > האם שיתפת את מטפליך במחשבה לעזוב למקום אחר? > חשוב לדעת תשובות אלו, על מנת להבין את המקור לרצונך לעזוב... > בברכה, > טלי פרידמן

יש לי שכן שהיה במזרח והשתמש ככל הנראה בסמים קשים מאז הוא השתגע ואושפז בבית חולים לחולי נפש היום הוא חי בבית הוריו והם מבוגרים ומתקשים לטפל בו. יש לו סיוטים והתנהגות אלימה מלווה בצעקות>הוא אומנם אינו מזיק אך צעקותיו נוראות הוא בוכה וברצוני לעזור לו... האם הדבר מומלץ? רציתי לדעת עוד פרטים על הנושא. איך כימיקלים משפיעים על אדם בצורה כזו? האם זה ניתן לריפוי? מה לעשות? כמו כן הוריו נוהגים לנעול אותו בלילה ולהשאיר אותו לבד... אי אפשר לעשות משהו? מצפה לתשובות בעיקר מקצועיות מישהי שאכפת לה

המצב נשמע לא טוב נראה שהוא זקוק לאישפוז פסיכיאטרי בגלל הסטיגמה השלילית של אישפוז כזה הרבה פעמים הורים מעדיפים להתמודד לבד - אבל כפי שאת נוכחת הוא סובל מאד גם בבית - ומצבו לא משתפר סמים (גם קלים כמו חשיש) עלולים לגרום להתפרצות מחלות נפש קשות מאד כמו סכיזופרניה איך זה קורה ? לא כל כך יודעים - לכן גם לא מצליחים לרפא את זה - מדובר במחלות נפש שהן חשוכות מרפא במובן זה - ניתן רק להקל קצת על הסבל ולשפר קצת את התפקוד הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות למענו זה לשכנע אותו ואת המשפחה לפנות לאשפוז כמו כן כדאי להזהר עלול להתפתח סיכון אשמח ליעץ עוד ב 052-844050

אביבית שלום רב, כפי שד"ר פלד כתב, אכן לעיתים הורים מעדיפים לסבול בבית, מאשר להתמודד עם הסטיגמה שילדם מאושפז בבי"ח לחולי נפש. אולם מעצם הסיכוי שהבחור עלול להוות סיכון לעצמו או לסביבתו, לדעתי עליך לדווח על המקרה ללשכת הרווחה הקשורה למקום מגוריך. העובדת הסוציאלית תגיע לעשות ביקור בית, ותבדוק מה קורה שם. במידה ודברים לא זזים, אולי תיפני ללשכת הפסיכיאטר המחוזי, ותדווחי על המקרה. את עשויה להועיל בפנייתך לגורמים השונים לסייע לבחור עצמו, להוריו ולכל הסובבים אותו. בהצלחה, טלי פרידמן

איבדתי את התקוה ואת כל הכוחות שהיו לי. יש מצבים בהם הדיכאון כל כך רב שאני חושבת על התאבדות כמוצא לגיטימי. הנסיון לשלב בין עבודה תובענית הדורשת מחשבה לאורך כל היום, הפרעת האכילה והמשמרות סביב השעון סביב מיטתו של אבי קשה מדי. בשבוע האחרון ישנתי שני לילות ברציפות בכסא בבית חולים ליד אבי, ועוד 2 לילות נפרדים בנוסף לביקורים במהלך היום. זה בנוסף להקאות החליש אותי מאוד בעיקר נפשית. יש תקופות במהלך היום או הלילה בבית החולים שכל מה שאני חושבת עליו זה רק שיתנו לי לישון ולישון ולישון, כי אני כל כך עייפה, ומפה הדרך למחשבה על התאבדות קצרה, מאחר ואין זמן לישון בתקופה קשה זו. הכל כל-כך קשה מדי בשבילי פיזית אבל בעיקר נפשית. האם יש מצב בו הפסיכולוגיה נותנת לגיטימציה להתאבדות ? אני סתם שואלת, כי אני יודעת את התשובה ( יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה).

ברור שאת צריכה פסק-זמן לטפל בעצמך

גל שלום רב, כמו שכתבת...את סתם שואלת כי את יודעת את התשובה. תאספי את עצמך בכוחותיך האחרונים ולכי לטיפול. עשי משהו למען עצמך. אני יודעת שזה נורא קשה. תשתדלי. בברכה, טלי פרידמן

בתי בת 25 והיא נשמעת כמוך גלי כבר כמה שנים. לא נראה שיש לה משקל נוסף לאבד כי זנשארו כמעט רק העצמות. בימים האחרונים הדיבורים שלה מסתובבים סביב למשפט "אין טעם בחיים האלה" היא כבר עברה טיפולים עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים. וכל פעם שקצת השתפר היא הפסיקה עד להתדרדרות הבאה. האם מישהו יודע על שיטות טיפול מרוכזות כלשהן? או על שיטות היפנוזה? או לאן לפנות לקבלת סיוע הכוונה רציני? תודה

עזרא שלום רב, ישנן מסגרות אישפוז להפרעות אכילה. שם יש טיפול אינטנסיבי יותר מאשר מה שניתן לתת בקהילה ובבית. ישנן מסגרות אישפוז ציבוריות כגון: תל השומר, רמב"ם וכו' וישנן מסגרות אישפוז פרטיות, חלקן ללא שינה במקום: כגון: נען וכו'. במידה ואתה רוצה להתייעץ אתה מוזמן להתקשר אליי 053-876956 בנוסף, אני ממליצה לך לפנות לארגון "אביב" . זהו ארגון של הורים שיש להם ילדים עם הפרעות אכילה. הארגון מקיים כנסים, קבוצות תמיכה , מספק מידע וכו'. הארגון נמצא בבית לנ"י ברח' המלך גורג בת"א במסגרת "המרכז לעזרה עצמית". כדאי... בברכה, טלי פרידמן

שלום, השאלה שלי מתיחסת לתרופה שנקראת "RESPERIDAL". אחותי, אחרי שעברה סטרס והיתה במצב פסיכוטי (לפי דברי הפסיכיאטרים), מקבלת עכשיו טיפול בתרופה הנ"ל בצהריים. בהתחלה קיבלה 3 מ"ג כאשרבמקביל קיבלה גם ווליום 5 מ"ג בבוקר ו-10 מ"ג בערב. עכשיו היא מקבלת 4 מ"ג RESPERIDAL בצהריים ו- 10 מ"ג ווליום בערב. הרופאים לא מסבירים לנו איך פועלת תרופת RESPERIDAL. הבעיה היא שאחרי שאחותי נוטלת אותה היא נהית מאוד עייפה, בקושי פותחת עיניים, בקושי מדברת ומתלוננת שקשה לחשוב ולהתרכז, היא אפילו לא מצליחה לקרוא, שוכחת דברים מהר. היא מקבלת את התרופה כבר בערך שבועיים והמצב הזה שלה הפך לקבוע, כאשר בבורק עד הצהריים, לפני שהיא לוקחת את התרופה היא מרגישה יותר טוב. הרופאים רק אומרים שהתרופה נועדה לגרום לה לא לעשות דברים שהיא עשתה. אבל לפי דעתי יש לתרופה הזאת השפעה מוזרה על תפקוד המוח. אנחנו פוחדים מכך שההשפעה הזאת יכולה להיות ארוכת תווך. תודה על התשובה המהירה.

רספרידאל היא התכשיר הטוב ביותר הקיים (בעולם) לפסיכוזה מסכיזופרניה הרופאים לא אומרים לכם איך זה עובד כי אף אחד באמת לא יודע מה האבחנה של אחותך? עם זה סכיזופרניה - אז התופעות של עייפות ותיפקוד פגוע הם לא מהתרופה - אלא סימפטומים של המחלה - זה חלק מהמחלה שהתרופות לא מצליחות לרפא התרופות עוזרות רק לחלקים ה "סוערים" של סכיזופרניה - אחרי שחלק זה חולף נשערת "צלקת נפשית" שלא ניתנת לריפוי עדיין - הצלקת הזאת מתבטאת בליקויי נפשי קשה ביותר - האדם מאבד את כל מה שעושה אותו אנושי - חשק - אישיות - מוטיבציה - העייפות היא לא עייפות רגילה - כי עם חוסר רצייה ומוטיבציה - בסכיזופרניה יש התקפים חוזרים ונישנים במיוחד עם מפסיקים את הטיפול - כל התקף מחמיר את הליקויי - ליפני שהיו תרופות היו הרבה התקפים ואז החולה הפך מהר מאד ללקוי כל כך שהאישיות שלו נמחקה והוא נהיה כמו זומבי "חי-מת מהלך" - התרופות כיום מעיטות את ההתדרדרות - לכן צריך להתמיד בהם - לא לצפות ליותר טוב אבל בהחלט יכול להיות הרבה יותר גרוע - וזאת הסיבה ללקיחת התרופות לסיכום: מה שאת רואה כעת זה סימני המחלה הקטלנית ביותר שקיימת - "מוחקת את הנפש" זה לא מהתרופה - התרופה לא תשפר (על תצפי לשיפור) אבל היא אולי תמנע החמרה רצינית (תצפי שלא יהיה יותר גרוע) עם היא תפסיק את הטיפול יהיה משבר נוסף ממנו היא תצא גרוע יותר מדובר במציעות אכזרית ולא נעימה לשמוע אני מדגיש כל זאת כדי שלא תיתפתה להפסיק טיפול ולשלם את המחיר הכבד עקב כך עדכני אותי מה קורה בטלפון 052-844050

אחותי נמצאת בבית חולים כבר שבועיים, היא לקרת שיחרור, כבר היתה בחופשים. אין לה שום דיאגנוזה של סכיזופרניה לפי דברי הרופאים. היא עברה סטרס נפשי, הרבה בעיות בבת אחת שהיא לא הצליחה לפתור, התבלבלה והיגיע לתמרור "אין כניסה". אז התנהגות שלה השתנתה, התחילה להיות מבולבלת, לשכוח דברים, כשהיא מבינה שקורה איתה משהו. המצב הדרדר עד לקומה פסיכולוגית (דופק גבוה), אחרי שהיא יצאה מהקומה היא התנהגה מוזר, התלוננה על ריקנות בראש, עשתה כמה מעשים לא רגילים: יצאה החוצה מהבית לטייל ב- 5 בבוקר בלי להגיד מילה, חזרה אחרי שעתיים, אמרה שרצתה להמלט מעצמה. למחרת כשנעלנו את הדלת היא יצאה החוצה דרך החלון מקומה שינה (לא קפצה !), יש בבית חלון אחר שממנו אפשר היה להתרסק ! אחרי יום-יומיים המצב התחיל להשתפר, היא הבינה שמשהוא קורה איתה, נגשנו לפסיכיאטר, וכך הגענו לבית חולים, כשהיא באה מרצונה החופשי, כשמצבה הולך ומשתפר והיא מודאגת ממה שקורה איתה. בבית חולים היא קיבלה טיפול כפי שתארתי, אבל המצב התחיל להשתפר כבר קודם לכך. בבית חולים המצב המשיך להשתפר ותוך יומיים-שלושה אנחנו כבר ראינו את אותו בן-אדם שהיה קודם, דברים אחרים התחילו להפריע לה - שהיא נמצאת בבית חולים סגור עם אנשים חולים באמת, שנראים על הפנים (ככה זה בבית חולים לבריאות הנפש), וזה נורמלי לפי דעתי. ההשפעה של התרופה באמת ישנה - אפילו הרופאים אמרו שיש תופעות לוואי כאלו, עכשיו העבירו את הכדור של RESPERIDAL לערב במקום צהריים, ורוב התופעות לוואי מתרחשים בלילה וזה יותר קל לסבול. אז אכן יש תופעות לוואי. אני רוצה גם להדגיש שזו הפעם הראשונה שבמשפחה שלנו נתקלנו בבעיות נפשיות. מה דעתך ? אני חושב שלא נכון למהר עם דיאגנוזה כמו שכיזופרניה. התיעצתי עם עוד פסיכיאטר אחת, לפי דעתה מניסיונה התרופה אכן גורמת לתופעות כמו עייפות, שכיחה מהירה של דברים, חוסר שליטה במחשבות, אך יותר טוב להתמודד תקופה מסויימת עם התופעות מאשר עם מה שהיה קודם. לפי דעתה תופעות אילו יכולים להמשיך ולהופיע בצורה יותר קלה עד כחודש אחרי הפסקת נטילת התרופה. מה דעתך על כל מה שסיפרתי ?

שלום! יש לי בעיה של הפרעת אכילה שאני סובלת ממנה כבר מגיל קטן . תמיד אהבתי אוכל וגם היום.תמיד היו לי התקפי בולמוס. לפני שנה בערך שקלתי 112ק"ג עשיתי דיאטה תוך 4 חודשים והורדתי 44ק"ג ולפני חודשיים,שקלתי 68ק"ג אחרי חודש מהמשקל הרצוי שזה היה המשקל שאליו הגעתי נכנסתי לדיכאון, ועליתי בשבועיים וחצי 8ק"ג.מעצם העלייה במשקל נכנסתי ליותר דיכאון. וזה מתבטא בכך שמתי שהייתי נראית טוב כל הזמן החמיאו לי ועכשיו מי שיראה אותי יגיד לי שהשמנתי ואני כבר חודש לא רוצה לצאת מהבית אפילו לא לעבודה פשוט אני לא מסוגלת שיראו אותי שמנה כמו שהייתי בעבר.בדיוק היום אחרי חודש שלם שלא יצאתי מהבית החלטתי ללכת לעבוד ולקחת את עצמי בידיים.אבל כל פעם שמרגיזיפ אותי ניהיה לי התקף אכילה והיום בעבודה יצבנו אותי ושחזרתי בלילה הלכתי לאכול והרבה! למרות שכל היום השתדלתי לשמור והצלחתי.(דרך אגב העבודה היא בבית-קפה). ככה שכל היום אני רואה את המזון שהוא האויב הכי גדול של מי שרוצה להרזות עכשיו השאלה שלי היא :איך אני מתמודדת עם התקפי האכילה בזמן שאני כועסת? והאם יש כדורים למחלה הזאת? ואיך אני יוכלה להתמודד עם המחלה בכלל בחיי היום יום? נ.ב אני בת 18 גובה 171 בתודה מראש ליאת ליבוביץ

ליאת ליבוביץ כתב/ה: > > שלום! > יש לי בעיה של הפרעת אכילה שאני סובלת ממנה כבר מגיל קטן . תמיד > אהבתי אוכל > וגם היום.תמיד היו לי התקפי בולמוס. לפני שנה בערך שקלתי 112ק"ג > עשיתי דיאטה תוך 4 חודשים והורדתי 44ק"ג ולפני חודשיים,שקלתי > 68ק"ג אחרי חודש מהמשקל הרצוי שזה היה המשקל שאליו הגעתי נכנסתי > לדיכאון, ועליתי בשבועיים וחצי 8ק"ג.מעצם העלייה במשקל > נכנסתי ליותר דיכאון. וזה מתבטא בכך שמתי שהייתי נראית טוב כל > הזמן החמיאו לי ועכשיו > מי שיראה אותי יגיד לי שהשמנתי ואני כבר חודש לא רוצה לצאת מהבית > אפילו לא לעבודה > פשוט אני לא מסוגלת שיראו אותי שמנה כמו שהייתי בעבר.בדיוק היום > אחרי חודש שלם שלא יצאתי מהבית החלטתי ללכת לעבוד ולקחת את עצמי > בידיים.אבל כל פעם שמרגיזיפ אותי ניהיה לי התקף אכילה והיום > בעבודה יצבנו אותי ושחזרתי בלילה הלכתי לאכול והרבה! > למרות שכל היום השתדלתי לשמור והצלחתי.(דרך אגב העבודה היא > בבית-קפה). > ככה שכל היום אני רואה את המזון שהוא האויב הכי גדול של מי שרוצה > להרזות > עכשיו השאלה שלי היא :איך אני מתמודדת עם התקפי האכילה בזמן שאני > כועסת? > והאם יש כדורים למחלה הזאת? > ואיך אני יוכלה להתמודד עם המחלה בכלל בחיי היום יום? נ.ב אני בת > 18 גובה 171 > בתודה מראש ליאת ליבוביץ

ליאת שלום, בכתבתך הבעת תיסכול רב וצורך עז להיפטר מהבעיה על מנת לחיות חיים נורמליים, גם אני סובלת מבעית אכילה במשך כ10 שנים . במהלך שנים הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית אבל לקראת הגיוס הפסקתי . כיום אני מטופלת שוב בידיעה שאי אפשר לעשות את זה לבד, טיפול פסיכולוגי, פסיכיאטרי או קבוצת תמיכה מאוד הכרחי במיקרה זה. יש מחלקה באיכילוב ובהדסה עין כרם שמטפלת בבולמיה ובאנורקסיה. פיתרון זמני של העצבים ומניעת הזלילה יכול להיות שיחה עם חברה טובה או עם כל בנאדם שעימו את חשה בנוח. כדורים פסיכיאטריים הם לא תמיד הפיתרון. חשוב ליזכור שטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי וכן גם קבוצת תמיכה מאוד יכולים לעזור לך. חשוב מאוד לדבר על הכעס וליפרוק אותו. בהצלחה!!!

הטיפול היעיל הוא טיפול בקבוצות תמיכה - יש טיפול כזה גם דרך קופ"ח לגבי הזעם והתיסכול - כדאי להתיעץ עם אמיר יש אפשרות להפיק תועלת משיחות

ליאת שלום רב, נראה שהפרעת האכילה מדלדלת את כל כוחותייך, בעיקר הנפשיים. הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי פרטני, ובנוסף אני ממליצה לך לפנות לאגודת OA- Over eaters Anonimus או בעברים אכלנים כפייתיים אנונימיים. המון אנשים עם הפרעות אכילה מוצאים שם פינה חמה ויכולת להיעזר באחרים. בהצלחה, טלי פרידמן

שלום, אני בן 50 . נשוי +4.אני מקיים יחסים עם אישתי כגבר לכל דבר-אבל... אני מדמיין הרבה פעמים בעת אוננות , שאני אישה אשר גבר מחדיר לה את הפין, וכך אני מגיעה לפורקן. לפעמים אני מדמיין שאני בעצמי מחדיר לאותו פות שאני מדמין. האם אני סובל מפיצול אישיות ? האם יש שם למחלה כזו שבה אתה מיתנתק מהגוף שלך וחודר לגוף שלך ? מענין מה זה... אלדד

שלום אלדד אתה לא סובל ממחלה כלשהי. "בפנטזיות הכל מותר". אתה לא סוטה מין ולא סובל מפיצול אישיות. אצל אנשים רבים יש זהות גברית ונשית. אצלך הזהות הנשית קרובה למודע. אתה מסוגל להזדהות עם אשה ולפנטז את עצמך בסיטואציה שתארת. יתכן ויש לך משאלות הומוסכסואליות. אין זה אומר שאתה הומוסכסואל, אלא שאתה נותן ביטוי לחלקים שונים באשיות המינית שלך. בברכה, אמיר

אם אתה בקטע של ליקרוא ספרים אני ממליץ לך בחום על ספר שניקרא "משחק ומציאות" של אחד מהפסיכולוגים (ב"ה" הידיעה) הגדולים ד,ו,ויניקוט , הוא ליקראת סוף הספר הזה,תיאר מיקרה קליני של מיתרפא שלו,שבאופן מפתיע זהה לשלך.....זה מומלץ בחום!!!!! אופיר

תודה על ההסבר אלדד

אלדד אנו בני אנוש.נולדנו עם אפשרות של אבר רביה מסוג אחד. אבל ראש שיכול להיות כל מה שנירצה. זכר, נקבה, וכוצ"ב. הפנטסיה משרתת את הראש ונותנת לו כל מה שהוא צריך. לכן תהנה, תפסיק לחשוב. והעיקר להשתדל להיות אתה בכל רגע ורגע. יבין

הי, רציתי לספר לך, שיש לי את אותה הבעייה רק הפוך... אני אישה. ודווקא אני יודעת שהעניין הזה די נפוץ בקרב נשים. שהן מפנטזות שהן גברים. חשבתי לי גם שאתה נמצא במצב טוב, זאת אומרת, לנשים נורא קשה לקבל את עניין החדירה, זה טראומטי, זה לתת למישהו אחר להיכנס לך לגוף, משהו כזה שנורא קשה לי להסביר אותו. אני חושבת גם שאצל גברים הומוסקסואלים זה קצת דומה - או אולי שונה, כי הם גברים, אני לא יודעת. אבל מה שרציתי בעצם להגיד זה שנראה לי שאתה צריך לשתף את אישתך. נראה לי שזה ימצא חן בעיניה מאוד, עצם הרצון שלך להרגיש כמוהה (גם אם זה לא בדיוק ככה - הכל תלוי הרי באיך אתה מסביר דברים). אתה בטח אוהב אותה, ולפחות אפשר יהיה לעבוד על הפתיחות בינכם.... אז יצא מזה רק טוב. אני הייתי שמחה אם החבר שלי היה רוצה פעם להיות אישה, או נגיד הוא היה רוצה להרגיש את מה שאני מרגישה כשאנחנו..... (ואולי הוא רוצה ואני לא יודעת) בכל אופן, זו דעתי.

לכולם, איזה מזל שאני לא לבד. אני כאישה (ואני לא ליסבית) מרגישה כאילו אני גבר שרוצה לחדור אל תוך גופי אני מרגישה את הדגדגן מזדקף וחודר לתוכי וזה אדיר.כאילו אני יוצאת מגופי נשכבת על עצמי וחודרת... כאילו אני בכפול שניים . האם יש שם למצב המיני הזה ? הצרה שמי שלא חווה את זה לא יבין על מה מדובר. אולי אנחנו המרגישים חוויה זו -מתחילים לבנות אב-טיפוס של יצורים מיניים אחרים (מעבר לסטרייט ולגאים ) ? מצפה שנקבל עוד בנושא א.מ.

בהמשך לא.מ. אני חש אותו דבר. רק שאצלי יש בעיות זיקפה כשאני עם רעייתי (לא כמו אלדד שחי חיי מין תקינים עם אישתו). מציע להקרא SELF OBSERVERS המשקיפים ? דעתכם ? יוני

אולי בגלל שאתה מטריד את עצמך בסוגייה הזאת, אתה לא מרוכז באקט עצמו? אם אתה אוהב אותה אתה צריך לחוות יחד איתה את החוויה שלה ותראה איזה נפלא זה! אל תהיה משקיף מן הצד, היה משתתף פעיל. למשל, אפשר במשחק מקדים לדמיין שהאצבעות הן איבר המין וכל מה שהיית מרגיש לו איבר המין שלך בתוכה, האצבעות שלך מרגישות בדיוק אותו הדבר, זה מין משחק תפקידים כזה... צריך הרבה עזרה של הדמיון, וצריך להתאמן הרבה..... זה כל היופי בעולם הזה, הדמיון שיש לנו. מקווה שהצלתי להסביר את עצמי מספיק טוב.

שאלה עבור ד"ר פלד לפי שיקול דעתך וניסיונך המיקצועי האם ישנם תרופות טיבעיות ללא מרשם רופא שנמצאו יעילות ואמינות לטיפול בדיכאון.

חד משמעי לא !

תרופות אלו ומכאן שהוא איננו הכתובת הנכונה לשאלה/תשובה

שלום לך כאורח בפורום פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, אני מניח כי הרשית לעצמך להתבטא בצורה שחורגת במעט את כללי ההידברות שאנו מקיימים כאן בפורום. ד"ר פלד הוא פסיכיאטר עם נסיון רב בתחום, הוא ראה וטיפל בחולים רבים, שחלקם אף עברו את מסלול ה"תרופות הטבעיות". אם אתה רוצה לייצג נדבך שונה לזה שד"ר פלד מדבר מתוכו, אתה בהחלט רשאי, אך הערה שכזו היא הערה מעליבה, לא מבוססת ואף לא תורמת לדיון במאומה. אנא הקפד לכבד את משתתפי הדיון על מנת שתוכל לזכות לכבוד הדדי בפעם הבאה שתענה. איתי מנהל קהיליית הפורומים [email protected]

רציתי לשאול לגבי ילדה בת שמונה (כיתה ג') אשר בשעת הלימודים והכנת שיעורי בית אינה מסוגלת לחשוב לבד, היא פשוט לא מסוגלת להכין שיעורים לבד להתרכז ולזכור. ברצוני לציין כי ילדה זו סובלת מחוסר ביטחון עצמי. אודה לכם על תשובתכם

שלום ורד יתכן ויש לילדה בעית למידה מסויימת, ויתכן ויש לה קושי עם נטילת אחריות. חוסר הבטחון יכול לגרום לחרדה מכשלון ולהמנעות. אם הבעיה מציקה כדאי לפנות לאבחון של בעיות למידה. אמיר

אני מטופל בתרופה זו כבר כמעט שנה, ולאורך כל התקופה אינני יכול לשים את האצבע על מה היא בדיוק תורמת לשיפור מצבי. האם תרופה זו יעילה לאורך זמן רב בתודה מראש.

מה הם הסימפטומים או הסיבה ביגללה אתה לוקח את הטיפול? יתכן שאתה לא זקוק לטיפול תרופתי כלל

הסימפטומים הם הפרעות נוירולוגיות כגון תחושת רדימות אשר לא קיבלו ביסוס על סמך בדיקות רבות אצל נוירולוג. עקב כך אובחנתי כסובל מחרדה והופנתי לטיפול פסיכיאטרי. התרופות אומנם עוזרות "כנראה" למצבי הנפשי אך עם זאת התופעות הנוריולוגיות עדיין קיימות. עם זאת הפסיכיאטר שמטפל בי (מקופת חולים מכבי) אינו ממליץ לי לעבור בדיקות נוירולוגיות נוספות בטענה שהוא סומך לגמרי על האבחנה של הנוירולוג שבדק אותי (שבעצם אין לי כל בעיה פזיולוגית) שאלה נוספת בקשר ל-efexor: אני נוטל את התרופה פעמיים ביום ומדי פעם כאשר אני שוכח לקחת אותה בזמן אני מרגיש מן רעידות, צמרמורות, זרמי חשמל בראש. האם יש קשר לדעתך לאי נטילת התרופה בזמן הקבוע? בתודה מראש.

אני בקשר עם אדם חולה במניה-דפרסיה. פעם אחת הוא קיבל התקפה קשה, והתנהגותו פגעה בי . הוא היה נרגז מאד, נרגן וממש רדה בי. לאחר שבועות מספר הוא נרגע ונעשה שוב מלאך, כשם שהיה לפני-כן. לטענתו ההתקף נבע מבעיה בריאותית לא נפשית שלא טופלה בזמן שכנראה השפיעה עליו גם נפשית. כיום, מזה חדשים מספר שהוא מאד רגוע, נחמד, והמצב כמעט מושלם, אבל בעימקי נפשי מקנן בי החשש שיום אחד הוא שוב יקבל התקף, ללא סיבה נראית לעין. האם יש סיכוי , בסגנון חיים רגוע, טיפול תרופתי מסודר, ומנוחה רבה ,שבכל זאת תתפרץ המניה, או שאורח החיים משפיע על אדם כך שמצבו הנפשי יהיה מאוזן תמיד ? מקווה לטוב... חנית

שלום חנית אם אכן מדובר במאניה דיפרסיה יש סיכוי טוב שהאיזון ישמר. ישנן תרופות טובות ויעילות למאניה דיפרסיה. חשוב להתמיד הטיפול התרופתי גם כשהכל נראה בסדר. בברכה, אמיר

hello i'm treated with lithum and antidepresent like favoxil for many years. is there abeter treatment? is there atotal cure ? you may reply in hebrew or english. i have bipolar disorder thanks jj

לצערי זה יהיה לא נכון לאמר שהתקף מאני (כפי זה שתארת) לא עלול לפרוץ גם תחת טיפול ותנאי חיים רגועים המפתח לטיפול הוא 1) הקפדה על טיפול תרופתי 2) תגובה מהירה ואגרסיבית כבר לסימנים הראשונים של התקף (דהיינו שינויים בהתנהגות הרגילה לכיוון של פעילות יתר ואי-שקט) כלאמר טיפול נוגד פסיכוזה מאנית

שלום רב, אני בת 38, נשואה ואם ל-2 בנות, מאובחנת מזה כשנה כמאנית דיפרסית, מטופלת כרגע בתרופה שנקראת טריל, לאחר שהטיפול בליתיום לא היה לי טוב. רציתי לברר א. מהם תופעות הלואי של התרופה הנ"ל ? האם היא ממכרת? ג. מה הם ההשלכות של חולי מאניה דיפרסיה על ילדהם? היכן אני יכולה למצוא חומר על המחלה והתמודדיות איתה ? והאם אני אהיה "נורמלית" אי פעם ? אודה מאוד אם תוכל להשיב לי על שאלותי - כי כרגע אני בצרות צרורות - גם בעבודה וגם בחיי הנישואים שלי - בעלי רוצה לאשפז אותי - האם הוא יכול לעשות זאת??? בתודה מראש , דניאלה

בתור אחד שחי עם מישהי 3 שנים ולאחר מכן היא חטפה התקף מניה שבמשך 5 חודשים שבהמשך הפך לדיפרסיה עמוקה נפרדנו בשלב זה היא חזרה לחיים תקינים לפני חודשיים התברר לי שהיא שובקיבלה התקף מאניה וכמובן שהיא טענה שכול זה (הזה נקרא 6 חודשים של מאניה ודיפרסיה וגיהנום) רק הייתה התמוטטות עצבים חולפת אני את עידן התמימות אני גמרתי וזאת למישהי שאני מאוד אוהב לפרטים [email protected]

אשמח לקבל פרטים נוספים על החיים לצד אדם שסובל ממניה דפרסיה. "את עידן התמימות גמרתי..." למה אתה מתכוון בדיוק? אשמח לקבל תשובה.

בשנה הקרובה אני מתכוון לנסות להתקבל ללימודי רפואה, לחזור לעולם הזה, לכן אני מחפש מידע על מה ששואלים בועדות הקבלה ללימודים. במיוחד אני מתמקד בנסיון קבלה בבאר שבע, שם יש לי יותר סיכוי ולכן אני רוצה מידע מאנשים שלומדים שם והתקבלו בשנים האחרונות. הייתי רוצה גם לדעת מהו מבחן אוטרלי, מה הוא בודק ואת הדרכים בהם בודקים את תוקפו ומהימנותו, כמו כן אני רוצה לדעת מהן הדרישות לצורך קבלה במקומות אחרים בארץ

דוד שלום רב, מידע אישי בלבד ידוע לי שתנאי הקבלה הפורמליים באונ' בן-גוריון הם קלים יותר משאר האונ' בארץ, ושמים שם יותר דגש על ראיון הקבלה. ניסית להתקשר ולשאול את היועצת האקדמית של המחלקה את השאלות הללו? אולי תוכל לתלות מודעה על לוח המודעות בפקולטה, ואז אולי יחזרו אליך סטודנטים. וחוץ מזה, האונ' בבאר שבע היא אונ' מומלצת בעיני. הלימודים שם ממש כייפים,עם המון חיי חברה, בעיקר לחברי הפקולטה לרפואה. דבריי אלו הם מתוך ניסיון אישי, ייתכן ואחרים חוו את הלימודים באופן שונה. בכל אופן שיהיה לך בהצלחה, טלי פרידמן

שלום דוד פנה לד"ר ורדי בפורום אורולוגיה, הוא בוגר באר שבע בהצלחה אני מקוה ששקלת היטב לפני שהחלטת להכנס לעולם הרפואה....

כן תשקול טוב - מדובר במקצוע דורשני מאד - ולא תמיד מתגמל

האם גראס ומריחוואנה מסכנים יותר את מי שמשתמש בתרופות פסיכיאטריות מאשר את מי שלא משתמש בתרופות אלו

שלום רב אין לי תשובה בנושא. אולי ד"ר פלד יוכל לענות לך. אמיר

הם מספיק מסכנים את מי שלא נוטל תרופות - אחוז גדול מהמאושפזים במחלקות סגורות החלו עם סמים (כולל סמים קלים) - מי שמטופל כבר עבר משבר אחד לפחות - לכן הוא ממש מתאבד עם הוא מעיז לקחת סמים יחד עם טיפול

שלום, מהו ה- Post-Natal Psychosis, ובמה הוא שונה מ"סתם" דיכאון לידה?? האם זו אבחנה בפני עצמה או חלק מהפרעה אחרת כלשהי? תודה על התשובה.

פסיכוזה-לאחר-לידה נחשבת כהפרעה ביפני עצמה - מדובר במיקרים קשים של פסיכיאטרית חרום - אשמך לשמוע עוד מידע - למה אתה שואל ? 052-844050

שלום לכם! אני רוצה לשתף אתכם ביוזמה "משונה" למענם של חולי OCD, שאני יוזם ואודה על חוות דעת בעניין. היוזמה באה הן מנסיוני האישי הקשה כמתמודד והן מתוך היכרותי האישית של מתמודדים שהגיעו למצבים אותם תיארתי. אפתח בתיאור מצבו של מי שיש לו הרבה הוצאות עקב הנקיונות: אדם החולה ב-OCD שרוחץ ידיים עשרות רבות של פעמים ביום, עושה כביסות מס' פעמים בשבוע, מתקלח מס' פעמים ביום, מנגב ומנקה במטלית מסובנת כל מה שסביבו, אדם כזה משקיע שעות רבות במשך היום לצורך הנקיונות המרובים, אדם כזה נמצא במצבים של מתח וחרדה במשך רוב היום, בד"כ גם אינו מסוגל לעבוד בגלל מצבו. בעקבות מצבו הוא חי מקצבת נכות עלובה של כ-1600 ש"ח לחודש מהביטוח הלאומי. עכשיו מתוך קיצבה עלובה זו, הוא מוציא סכום המסתכם במאות רבות של שקלים בחודש לצורך החומרים השונים. מה נגיד לאדם זה? תפסיק להתרחץ? תפסיק מהשטויות שלך? תהיה בנאדם? והרי כאן הבעיה: שחושבים שאדם כזה 'עושה בכוונה'! יש לאדם כזה כמה ברירות כדי שיהיה לו מה לאכול או לחיות בצורה מינימלית שרחוקה עדיין מסבירות: או להפסיק להתרחץ ואז הוא עלול להיכנס למצבי חרדה ודיכאון קשים שעלולים להביאו אפילו לאישפוז, או להתרחץ כפי הצורך האובסיסיבי שלו ולחיות על סף של חרפת רעב! או אולי ללכת לקבץ נדבות או לגנוב! אז מה הפתרון לאדם כזה??!! ואני מדבר על מי שנמצאים בטיפול, ואינם מתכחשים לכך שיש להם OCD. (וזה לא סוד שטיפול מקצועי לא תמיד עוזר!) מצב כזה כמו שתיארתי, אינו מצב תיאורטי שאני ממציא, זהו מצב בו נמצאים הרבה אנשים שחלק מהם אני מכיר אישית! אז למה שהוצאות חריגות אלה של ה-OCD לא יוכרו ע"י המימסד כמו הוצאות חריגות הנגרמות במצבים רפואיים אחרים, כמו: נכים הנזקקים להוצאות מיוחדות עקב מצבם הרפואי? אמנם יש קיצבה בביטוח הלאומי נקראת: "קיצבה לשירותים מיוחדים" שלכאורה אמורה לתת מענה למצב כזה, אך דא עקא: היא ניתנת רק למי שנזקק לעזרתו של אדם נוסף בביצוע משימות היומיום. וכאן אין חולה ה-OCD נזקק לעזרתו של אדם נוסף, אך יש לו הוצאות נוספות עקב מצבו הרפואי!! מה ההבדל? ההבדל הוא טוכני בלבד! אינו הבדל עקרוני!! האם יש הצדקה לכך? אני לא רואה כל סיבה מוצדקת לכך. האם זה יעודד אותו להתרחץ יותר ממה שהוא מתרחץ כעת? לדעתי, לא נראה שזה יעודד, הרי ממילא גם כך הוא מתרחץ מאוד. ונגיד שיש לאותו אדם שקל ביד ויש לו ברירה, או לקנות בו אוכל להשקיט את רעבונו הפיזי או לקנות סבון, להשקיט את "רעבונו" הכפייתי, הוא יקנה סבון וישאר רעב. אודה לכם על דעתכם המלומדת בעניין. אני רוצה רק להוסיף שהצטרפותם של חולי OCD ליוזמה לא תצריך אותם לחשיפה אישית שתגרום להם איזושהי "סטיגמה". תודה רבה לכם! עידו

עידו שלום רב, יוזמתך מבורכת. אני מבינה גם את תלונותיך לגבי קצבת הבטוח הלאומי. גם אצל אוכלוסיות חלשות אחרות כגון קשישים המצב דומה. יתכן ואם יתאגדו כל החולים ובני משפחותיהם, משהו יזוז אצל היושבים אי שם במגדל השן הפוליטי. אולם מהכרותי את האוכלוסיה של חולי הנפש והלוקים בהפרעות נפשיות שונות, הם חסרי כוח ברוב הפעמים או שאינם מעוניינים בחשיפה. כך הם מהווים חוליה חלשה, ואינם מסוגלים ללחום למען זכויות או הטבות. אפשר לנסות לפנות לאגודה לזכויות האזרח, ולהציג את הבעיה שהצגת. אולי הם יוכלו לנסות להזיז משהו. אולי. לגבי ארגון של חולי OCD כדאי לך לפנות למרכז לעזרה עצמית ברח' המלך ג'ורג בת"א. ייתכן והם יוכלו לעזור לך להקים משהו... בהצלחה וכל הכבוד על היוזמה. טלי פרידמן

טלי אני מודה לך על התייחסותך ועל עמדתך החיובית בעניין. זה מעודד אותי למרות התנגדויות שאני נתקל בהם פה ושם הנובעות בגלל הסתכלות לא נכונה על עניין זה. עידו

שלום עידו יזמה מעניינת, אבל אני מאד מסופק אם תוכל להגיע למימוש של הרעיון. החברה שלנו אינה סובלנית ואינה מוכנה להשקיע משאבים עבור הסובלים מהפרעות נפשיות. מעבר לכך יהיה מאד קשה ליישם רעיון כזה. בכל אופן, עלה והצלח, אמיר

יש היום טיפולים יעילים ל OCD כדאי להתרכז בטיפול ולהפתר מהסבל

בחודשים האחרונים ובסמיכות למקרה מוות של חבר של אבי שנפטא בפתאומיות בגיל 55 , חל אצלי שינוי מהותי ביחס לחיים בכלל ולמצבי הבריאותי בפרט. אני בן 33 , בריא באופן כללי. מאז המקרה הפכתי לחצי היפוכונדר ונתון לחרדת מוות תמידית , שלי או למקורבים אלי. המצב הלך והחמיר עד שהתפרץ כהתקפי חרדה חוזרים ונשנים בהם הרגשתי דופק מואץ , זיעה ומועקה בחזה. לאחר שהמקרים חזרו פעמיים בשבוע במשך חודשיים פניתי לרופא משפחה שערך לי סדרה של בירורים כולל קרדיולוגיים מקיפים ונמצאתי בריא פיזית לגמרי. מאז , זה 4 חודשים הנני סובל מידי יום מכאבי צוואר חוזרים , סחרחורת קלה , בעיקר במקומות ציבוריים , תחושת מחנק חוזרת ואי נוחות מתמדת בחזה. טרם פניתי לטיפול כלשהו ולדעתי אני צריך כי התופעות חוזרות מידי יום. לדעתי עברתי והתגברתי על תופעת החרדה וכעט אני שרוי בלחץ מתמיד. מה עושים בכדי לצאת מזה מהר ? האם אתם יכולים להפנות אותי לגורם מתאים בדחיפות? אנחנו מצפים לתינוק ואני מאד חושש לבמצבי הנוכחי אתקשה לתפקד תחת הלחץ הראשוני. מודה מראש הלחוץ

ישראל כתב/ה: > > בחודשים האחרונים ובסמיכות למקרה מוות של חבר של אבי שנפטא > בפתאומיות בגיל 55 , חל אצלי שינוי מהותי ביחס לחיים בכלל ולמצבי > הבריאותי בפרט. אני בן 33 , בריא באופן כללי. מאז המקרה הפכתי > לחצי היפוכונדר ונתון לחרדת מוות תמידית , שלי או למקורבים אלי. > המצב הלך והחמיר עד שהתפרץ כהתקפי חרדה חוזרים ונשנים בהם הרגשתי > דופק מואץ , זיעה ומועקה בחזה. לאחר שהמקרים חזרו פעמיים בשבוע > במשך חודשיים פניתי לרופא משפחה שערך לי סדרה של בירורים כולל > קרדיולוגיים מקיפים ונמצאתי בריא פיזית לגמרי. > מאז , זה 4 חודשים הנני סובל מידי יום מכאבי צוואר חוזרים , > סחרחורת קלה , בעיקר במקומות ציבוריים , תחושת מחנק חוזרת ואי > נוחות מתמדת בחזה. > טרם פניתי לטיפול כלשהו ולדעתי אני צריך כי התופעות חוזרות מידי > יום. לדעתי עברתי והתגברתי על תופעת החרדה וכעט אני שרוי בלחץ > מתמיד. > מה עושים בכדי לצאת מזה מהר ? > האם אתם יכולים להפנות אותי לגורם מתאים בדחיפות? > אנחנו מצפים לתינוק ואני מאד חושש לבמצבי הנוכחי אתקשה לתפקד תחת > הלחץ הראשוני. > מודה מראש > הלחוץ

ללחוץ שלום רב, להערכתי עליך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי וייתכן גם שיהיה עליך להיות מטופל תרופתית לפחות בהתחלה. כדאי לך להתחיל בטיפול בהקדם, כיון שיש טיפול לבעיה, וכל רגע שאתה מעביר תוך כדי סבל ומועקה, הוא רגע מיותר. ישנם מספר דרכים לקבל טיפול פסיכותרפויטי: השירות הציבורי, דרך התחנה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגוריך. צריך להתקשר ולקבוע תור. ייתכן ויאמרו לך שיש רשימת המתנה ותיאלץ לחכות. דרך קופת חולים, עליך לבקש מרופא המשפחה הפניה לפסיכולוג. דרך מטפלים פרטיים. רצוי להגיע למטפל ששמעת עליו המלצות. אם אתה זקוק להכוונה נוספת, אתה יכול להתקשר אליי. בברכה, טלי פרידמן

תתקשר איתי ב 052-844050 - יש טיפול יעיל - חבל על הסבל שלך

כאן אני מתנגד להמלצת העובדת הסוציאלית לא בטוח שאתה זקוק לשיחות הטיפול היעיל והמהיר במקרה זה הוא תרופתי זה טיפול ללא תופעות לוואי ללא התמכרות וללא נזק כל שהוא יתכן שבאיבחון יתברר שתפיק תועלת גם משיחות אבל בטוח לא כגורם ראשון ממתין לטלפון ממך 052-844050

שלום ישראל כדאי שתפנה ליעוץ פסיכיאטרי ופסיכולוגי. הטיפול התרופתי יעזור לך עם הסימפטומים והטיפול הפסיכולוגי יעזור לך להבין את הסיבות להתפרצות הבעיה ולפתור את הבעיות באופן עמוק יותר. אתה יכול לפנות דרך קופת חולים. אל תסתפק רק בטיפול תרופתי. בברכה, אמיר