טיפול שהסתיים בקטיעה (ארוך)

אחרי זעזוע! טיפול שהסתיים בקטיעת הרצף אחרי זעזוע. הזעזוע בחלקו כתוצאה מניהול טיפול לא נכון של המטפלת. הצורך בשיקום הרצף, שתשמע ותהיה עדה לאיפה שאני כיום. כל השינויים שעברתי והיא לא מוכנה לאפשר את הזמינות הזו. טיפול שהפך לחוויה טראומטית חדשה בחיי שממנה נאלצתי במשך שנים להתמודד כדי להשתקם ואני עדיין בתהליך. וזה לא שהבת זונה הפסיכולוגית מתה . זה לא שהיא נדרסה למוות בתאונת דרכים או נרצחה בפיגוע או נפטרה מסרטן. לא ! היא חיה וקיימת ונושמת ומנהלת את חייה כרגיל, באותה כתובת כמו תמיד. אותו מספר טלפון. אותו הכל. רק בחרה לשים קץ לאפשרות שניצור אינטרקציה אי פעם שוב. אוקי. אבל היא הייתה משמעותית לי פעם וגם פגעה בי פגיעות נרקיסיסטיות חמורות במקום לעזור. היא נתנה טיפול גרוע . ועדיין. עדיין! היא הייתה משמעותית לי! ומאז אני סוחבת צורך לשתף אותה שתהיה עדה לכל ההתקדמות שלי והטוב שהצלחתי להכניס לחיי והטוב שאני עדיין נאבקת ומנסה להכניס. שתהיה עדה. שתשתתף. והיא כפתה עלי קטיעה סופית כאילו זה אובדן. אבל זה לא. היא חיה לה וקיימת לה. זה לא אובדן אמיתי. זה אובדן כפוי! וזה מכעיס אותי מאוד!! שהצורך של הנפש לא נענה ושילמתי כאלה מחירים כבדים הן ברווחה הנפשית שלי והן בזמן שהתבזבז לי מרוב קשיי עיכול של הזעזוע!! אכלתי חרא ונשארתי עם הטעם של החרא מאז... ועכשיו, עכשיו החיים מגישים לי סופגניות. אני מנסה לטעום ולאכול. זה עדיין לא נקי. עדיין טעם של סופגניה מן ההווה מתערבב עם טעם של חרא מהעבר ואי אפשר להנות ככה בצורה נקיה ממזון חדש... אז למה האובססיה הכפייתית שלי הייתה שתאפשר לי עוד כמה פגישות לעיכול וסיכום ותיקון ?? כדי לשנות את הטעם שנשאר בפה. כדי לאפשר לי שהמתיקות של הסופגניות שמגישים לי בהווה לא יתערבב יותר עם החרא שלה. כדי שהטעם שהיא השאירה ישתנה. כדי לעזור לי!!! כדי לשפר לי!!! והיא נטשה אותי והפקירה אותי ואני רוצה שזה יהיה ברור וידוע לכולם שפסיכולוגית קלינית בכירה בחרה לעשות לי את זה כי היה לי קשה להתמיד בגבולות בדיוק כמו שהיא רצתה ודרשה אז היא כפתה עליי חוויה של אובדן דמות משמעותית. אובדן מלאכותי וכפוי שכלל לא הכרחי אם רק הייתה בוחרת אחרת ובוחרת לאפשר לי את שינויי הטעם הזה. עידון הזיכרונות. אבל לא. היא לא נתנה את זה. ועם החרא שהיא השאירה אני נשארתי להתמודד לבד. תוך חוויה של קטיעה ללא רצף להמשיך את חיי ולבנות לי זהות, הווה ועתיד. מי שלא היה שם לעולם לא ידע כמה זה קשה בלי הרצף להמשיך הלאה. לעולם לא ידע!! לא ידע איזה מאבק קשה זה שגורם מהעבר שיכול היה לתת המשכיות סגירה נורמלית ותיקון ועיבוד בחר למנוע ממך את מה שביקשת והיית זקוק לו ומשאיר אותך לבד להמשיך הלאה בכוחות עצמך על בסיס של חווית זעזוע וקיטוע. גועל נפש מכעיס שכזה. כן! חבל שהיא לא מתה מסרטן. חבל שהיא לא נדרסה בתאונת דרכים. חבל שהיא לא נרצחה בפיגוע. לפחות היה פשר לנטישה שלה מלבד אטימות מוחלטת לכמיהות נפשו של האחר שנזקק לעזרתה הצנועה. היא כפתה עליי! כפתה עליי תהליך בצורה לא צורה, ללא לב וללא נשמה, שעלה לי בשנים מהחיים ועדיין כדי להשתחרר ולהמשיך הלאה רק כי הכל נגמר בקיטוע!! החרא הזה. דמות שהייתה ככ משמעותית בשבילי טרקה לי את הדלת בפרצוף אחרי זעזוע. "טיפול". בא לי לשלוח לה מאז מיליון אסמסים ולהזכיר לה שוב ושוב ושוב "אני בן אדם ומגיע לי יחס אנושי. תמיד הגיע לי". אבל אין שם מי שמקשיב יותר. קיטוע. אובדן ללא מוות. אובדן מלאכותי כפוי של רצף. משימה - להמשיך הלאה לבד בכוחות עצמי, או טיפול חדש. מי שלא היה שם לא יבין כמה קשה להלך קדימה שהאדמה תחת רגליך מסוג בוץ טובעני . ככה זה שמצפים ממך להמשיך הלאה לאחר קיטוע של זעזוע וללא רצף שיאחה עבר עם הווה. ישן עם חדש. טראומה עם תיקון, פצע עם איחוי. סגירה. אהבה. להזכיר את האהבה. לאפשר להרגיש אותה כדי שהזכרון של הכעס יתחלף במשהו רך ואנושי יותר. לא לדקה, בצורה מוצקה ויציבה. לא נתנו לי את זה. הפכו זעם וזעזוע וכאב למטענים חדשים בהכרה שלצדם עליי להמשיך הלאה. זה בדיוק מה שאני נאבקת לעשות! מי שלא היה שם לא ידע לעולם מה עבר עליי וכמה שאני משוכנעת שעם עזרה יותר אנושית ומותאמת הכל היה יכול להיות יותר קל ופחות לגבות ממני מחירים בכעס ותקיעות. המאבק שלי. שתי רגליים מהלכות בבוץ טובעני ולא מוותרות. בסוף לא רק שאלך רגיל. גם אפרוש כנפיים ואתעופף. זה עוד יקרה. והכלבה שככ בא לי לשתף אותה בתקוות שלי והשינויים לטובה שלי סגרה לי את הדלת. איך אפשר לשמור זכרון חיובי של אהבה כלפי אדם שעושה לך את זה? שלא מוכן להיות שם עד ומשתתף בטוב, בהתקדמות? רק כי אתה לא מוכן שיאנסו עליך גבולות בצורה סמכותנית חד צדדית.. היא העדיפה גבולות על פני אנושיות. זה כואב. זאת גם בחירה שגויה. הנפש יודעת מה היא זקוקה. לאנושיות. אבל מה אכפת להם , זה לא האנושי שלהם. זה האנושי שלי. לכן שהכאב לא נוגע בהם הם לא יכולים גם לדעת מה הם מעוללים. אין להם מושג. אבל הנפש לומדת אותם ולומדת לא לצפות יותר. אבל זאת למידה מאוד מאוד כואבת וגם מכעיסה. היא חיה וקיימת ועבורי היא צריכה להיות כמו מתה כדי שאמשיך הלאה. לעולם לא שותפה יותר בכלום שקשור אליי. צמיחה על בסיס קטיעה. צמיחה פוסט טראומטית. עשו לי את זה קשה במיוחד. כמעט לא אנושי. כי אין זמינות. היא הפסיקה לי את הזמינות שלה. הרצף מת אצלה אבל לא איתה. היא עוד חיה. חיה ולא זמינה יותר בשבילי. ואני.. מחפשת הווה ועתיד חדשים. קשה. טיפול חדש, שנאות ישנות חח. מנסה להמשיך הלאה. באמת... אודי אתה מאמין לי? (קראת בכלל עד כאן??) .