טריגר

נטרפת בים המחשבות לא יודעת מי מגיע לטיפול שומעת אבל זה לא אני מגיבה היא לקחה מרחק גדול זה כל כך כואב טוענת שלא פגעתי בה הפעם אז למה הריחוק הזה מה עוד פעם עשיתי נמאס לי להיות אני דייי לא עומדת בזה יותר כל כך רוצה להכאיב להשמיד אותי להעלם (לא אובדנית) מחזיקה .אבל ניגמרים לי הכוחות ההתעלמות שלה כואבת ברמות גם אם אני מבינה שכנראה זה הכי נכון לה לטיפול ובסופו של דבר לי זה כואבבב לא סובלת שמיתעלמים ממני זה כל כך כמו אז מתי זה יגמר מתי . איך מצליחים להיות במקום הנכון של הכאב של הפגיעה הזו של ההבנה שאבא פגע לאורך כל כך הרבה שנים ...מעדיפה את השנים שלא זכרתי מאשר את הימים האלה . הדפוסים הדפוקים והנזקים והימים שעברו ולא יחזרו בן כה וכה כאן אז עדיף פשוט לא לזכור לא להאמין ..ובמקום להיות במקום הזה אני בורחת ל"כעוס"עליה לכאוב את הריחוק שלה ..זה נותן מקום לכאב אבל לא לכאב הנכון האמיתי...נמאס לי