.

נלחמת בדחף לכתוב משהו בסגנון - "בבקשה אל תשנא אותי, אני עושה את זה לבד מצויין..." כל כך קל לי ליפול לנישה הזאת, של השנואה, ולכתוב ממנה דברים עמומים, אבל אני אנסה שלא להכנס לשם הפעם. במקום זה, אני אנסה להגיד את מה שאני לא מצליחה להגיד לעצמי כבר הרבה זמן: אני בתקופה רעה, מאד. ואני אפילו לא מצליחה להיות מודעת לזה ליותר משבריר שניה. אני ריקה. חלולה. טובעת. שקועה לגמרי בביצה אטומה שלא מאפשרת לפקוח את העיניים ולו לרגע (אם כי אני הביצה - אני זאת שלא מאפשרת לי להתבונן בי.) תקופה רעה זה לא משהו שחדש לי, להפך - אני לא כ"כ מכירה מציאות אחרת, אבל תמיד היה לי משהו שהחזיק אותי, שנתן לי אחיזה במציאות שפויה יותר, תמיד דאגתי לזה, נלחמתי על זה. אבל עכשיו, הכל נגמר. הרפיתי, הרמתי ידיים, אני אפילו לא מנסה. נתקתי קשר עם רוב האנשים, התפטרתי, אני כלום. אני מניחה לעצמי להזרק למערבולת שסוחפת ומטביעה אותי עמוק, ולא מרגישה כלום. וכשלרגע מבזיקים בי רגש אמיתי, או מחשבה צלולה הם מגורשים בבהילות. אסור לי לדעת. אסור לי להרגיש. אני חייבת להמשיך לטבוע. אבל כשלרגע אני כן שם, אני מפחדת. לא נראה לי שאני יכולה לעצור עכשיו, אני אפילו לא מצליחה לרצות לעצור. (אני מן הסתם אתחרט נורא על זה שכתבתי, [אני כבר] אבל לא אבקש שתמחק...)