זכרון חוויתי משיא השחזור בטיפול

משהו שם התחרבש שהפסקתי לבוא , וכן באתי ולא באתי והטראומה כאילו 'חייתי אותה' קראתי 'נטשתי אותי!' וזעקות לעזרה. כאילו שהיא הייתה צריכה לעזור לי לבוא, שאיבדתי יכולת לבוא בעצמי, שהיא צריכה לעזור לי, להתאמץ!!! אחרת זה משפיל. משפיל מנשוא. מפקיר מנשוא. היא השאירה אותי לבד . ואז היה איזה יום שמן שמעתי צרחות, צרחות מהדהדות בראש שלי. לא ממש שמעתי אותן, יותר הרגשתי אותן. הרגשתי צרחות. ולי עצמי לא היה קול. חשבתי על תינוקות מתים. ויום אחד התקשתי אלי ונזפתי בה "תראי באיזה מצב אני!! אני שומעת צרחות בראש, מרגישה צרחות. תתקני את המצב שנקלעתי אליו. איזה דבר זה?? מה זה??" וכאילו החלק בי שמתבונן מהצד דיבר ונזף בה. והיא נזפה בי חזרה "אני לא יכולה שאת מתקשרת אליי ככה בשעות לא שעות מחוץ לפגישות. כאילו הגבולות שלה היו חשובים יותר מהכל. זין על מה שקורה איתי. והקטע הוא שבהתחלה היא זאת שהסכימה שאגיע לפי הצורך. לא קבוע ומסודר. ואח"כ בתופת רגשית שלא היה לי מושג שאחווה נהיה קשה לבוא ומזעזע שאיך בכלל ממצב שרציתי טוב ולקבל טוב הגעתי לשחזר בלא דעת טראומה באופן חוויתי- פגיעה נרקיסיסטית בנוסף. אז מה הקטע הזה של להרגיש דברים כאלה של 'להרגיש צרחות', להרוג תינוקות, לשלוף אותם מהבטן כמו זפת דביקה מתים.. הייתה לי מן מחשבה כזאת, אבל הקטע של ה'להרגיש צרחות' היה ממש חזק, כאילו זועקים דרכי לעזרה מלא ישויות, ואין לי קול לזעוק ממש ובאמת, ואני כועסת. סתם שיתוף