קשה...קשה...ובעיקר מתסכל נורא.

כן...אמרנו..שזה העניין. לדבר את הקושי. יותר נכון אתה אמרת. :) ואני עדיין תוהה..., למה זה בעצם הענין ?? ומה זה באמת גם יתן? חוץ מאולי פורקן. כשאני רוצה...,(לפחות חלק אחד בי רוצה...), הרבה יותר מרק לדבר את זה. וזה בעיקר מתסכל. ביחוד, שזה ככ חד צדדי. ולא מושג. ומשאיר אותי שוב במקום האחר הזה...,ממנו. בחלקיות...,בלהיות הקטנה,הדחוייה, ובלהסתפק בככ מעט ממנו(בזמן ובממשיות),שלא מספק באמת. בלהיות זו שרוצה..., כשהוא יושב מולי,ו....? זה האמת מבזה.כשהמציאות לא מאפשרת.וזה מסתכם בפאנטזייה ולא יותר.וכואב. ומרגישה גם..שמחבל. כשמרגישה כמה זה פאטתי, ולא מאפשר אלא רק חוסם. ו..אם זה העניין..., אז למה הוא כמטפל,לא מדבר עליו?? כשיודע גם שזה מעסיק, כשזה מופיע באלף ואחת צורות, וגם נכתב מצדי ישירות. כשלזה נלווים עוד ככ הרבה כעסים נוספים...שחוסמים. אז לשים הכל בצד,ולדבר על הרצון הזה איתו שלא ממומש.?? איך לעזאזל?איך??? כשזה נשאר רק בגדר דיבורים,ואני נשארת עם הכמיהה ללא יישומה. ועם התחושה הבזוייה.כשאין לי מושג מה הוא באמת מרגיש ורוצה. ???