תופרות-פורמות

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

20/08/2014 | 13:16 | מאת: נעמה.

מהפגישות האלה שאני שם-לא-שם, והיא קוראת בשמי ואני מחייכת, והחיוך בעצם ממש לא קשור לכל מה שאמרתי. והיא שואלת למה אני בוכה, ואני עונה שלא שמתי לב בכלל ואין לי מושג. והיא שואלת מה העציב אותי, העציב? כנראה שהעציב באמת. ואז בום של עצב שהתחבר למשהו, ואז שוב ריק. כלום, הכל בסדר. אולי זו תנועה של מחט שמחברת? לדקור, להעביר משהו ואז שוב לחזור לרגיל. או שאולי זה לשבור אותי ליותר רסיסים? מבלבל מידי. ומעייף שמבלבל. נעמה.

לקריאה נוספת והעמקה
20/08/2014 | 17:07 | מאת: כרמל

נעמה אני קוראת בפורום הזה כבר המון זמן היום פתאום השתחרר משהו והתחשק לי גם להגיב,לא יודעת למה שתדעי שאת כותבת בצורה כל כך נוגעת ומרגשת וכל הודעה שלך היא מיוחדת במינה. קצת כמו שירים קטנים. זהו, אוהבת לקרוא אותך. כ.

20/08/2014 | 20:00 | מאת: נעמה.

ממש ריגשת אותי. וגם שמחתי שהשתחרר המשהו הזה וכתבת, יצאת מהצללים. (אני מכירה כרמל אחת, שזה שמה האמיתי, והיא מאוד חביבה. אז ישר השם שלך העלה בי חיוך. :) ) נעמה.

הי נעמה, אולי זה סתם רגעים קטנים שמחברים, בלי דקירות ובלי רסיסים. נגיעות. אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית