אתה יודע מה מעצבן?!

כמה שאני כועסת לפעמים עליה או בכלל, לא מדברת, או לפעמים צועקת, היא היחידה שמבינה אותי, גם בלי שאגיד כלום. היא יודעת בדיוק מה אני צריכה. כשבאמת אין לי כוח, אני אומרת לה שהיא לא עוזרת לי ושאני לא רוצה כלום ועוד.. אבל היא תמיד איתי ומנסה בכל זאת גם כשאני לא נותנת להתקרב אליי. כמה שאני לפעמים לא רוצה אותה, אני הכי רוצה אותה וצריכה אותה. היא כנראה הבן אדם שהכי קרוב אליי (לא יודעת אם זה ככ טוב..), הכי מבין ומקבל אותי. וכתבתי מעצבן, אבל ברור שזה גם משמח. ועכשיו אני רוצה לבכות. אודי, אני רוצה שיהיה לי טוב, אני מנסה. אתה מאמין לי שאני מנסה? קודם התקשרתי למישהי בקשר לעבודה כלשהי. יש עוד זמן ולכן לא רוצה לטפח תקוות שווא, אבל אני ניסיתי. אני יודעת שאפשר תמיד עוד ואני מקווה שאמשיך לנסות. היא לפחות מעודדת אותי בכך שהיא אומרת (ולא פעם אחת) שהיא רואה שאני מתקדמת ודברים שפעם לא היו יכולים לקרות היום מצליחים.

גם בזה שאת אומרת שלפעמים את רוצה בקרבתה רואים שאת מנסה (וגם מצליחה יותר ויותר, לא?). נעמה.