שאלה על הסכמה מדעת ועוד שאלה

אודי האם כמטפל אתה נוהג להסביר למטופל תמים שפונה אליך לטיפול מה עשוי להיות האופי החוויתי של התהליך הזה? למשל שתתכן רגרסיה לתלות או יעלו זכרונות מודחקים, או חוויות כואבות... הרי זה לא בהכרח מובן מאליו שמטופל ידע שטיפול פסיכולוגי הוא תהליך לא פשוט תובעני וקשה. יכולים להיות פציינטים תמימים שחושבים שגם באים לקבל שם אמפתיה ומילוי צרכים... איך כמטפל אם בכלל אתה מסביר לפונה מה זה טיפול? ובאיזה שלב אם בכלל אתה מוצא לנכון להסביר למטופל למשל שמה שהוא חווה זה שחזור חוויה מן העבר ולא משהו שקשור למציאות של כאן ועכשיו. ובמיוחד איך עושים את זה אם המטופל חווה את מה שעובר עליו כמאוד עכשווי ומייחס למטפל ולא ממש מפנים את טרמינולוגיית ה'שחזור' הזו כי העצמי הילדי הוא שנכנס לחדר עם משאלותיו ואין שם חלק שמתבונן ומפרש כמו המטפל מתוך איזה ריחוק, אלא חלק שחי את הרגש עצמו. אז איך כפסיכולוג אתה מתמודד עם זה? ושאלה נוספת -קצת לא ברור לי הקטע של 'פירוק הזדהויות קודמות' אבל אני יודעת שזה משהו שעושים. שאדם מגיע עם הדיאלוגים האוטומטים שלו ותפיסת עצמי ועולם מסויימת. וקורה משהו בטיפול שפתאום גורם לך לשים לב שהדיאלוג ההוא לא קשור יותר ל'כאן ועכשיו' . פתאום לא מזדהים יותר עם המילים של עצמך. משהו מתערער. זה פוקח את העיניים אבל גם מערער את חווית העצמי.... איך אתה מבין חוויה כזאת?