בא לי

בא לי שמישהו יכיל לי את הכאב והעצב. זה מה שבא לי. כמה אפשר לסחוב לבד???? בוכה שאני לבד. בלילות. בכל מיני מקומות. בוכה לעצמי חרישית, מנגבת פנים וממשיכה הלאה. "תפקוד". לבד בבית. בוכה. חושבת איך ההורים בקרוב יכנסו ועליי לנגב את הפנים, שלא יראו, שלא ידאגו.. בוכה. עצוב לי מי יכיל את הכאב שלי?? הפסיכולוגית הכלבה הקלינית הבכירה אמרה לי פעם שעליי לעבור דרך הכאב. בסהכ רציתי דברים טובים כשבאתי אליה. היא לא שאלה אותי מה רציתי או לא רציתי. יש לה פרקטיקה ליישם והיא כפתה על הנפש שלי לעבור את זה ואחרי שחזור אמרה עם חיוך של הישג על הפנים 'עכשיו את מודעת ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור'. מאז 5 שנים אני הולכת לישון עם כאב ועצב בלילות . גם לפני זה היה כאב אבל עכשיו זה שונה, הוא יותר עצוב. בהתחלה התעסקתי בעיקר בכעס אבל עכשיו כאב ועצב.. שלבי האבל המזורגגים האלה... מי יכיל את העצב והכאב שלי??? למה אני תמיד לבד עם זה תמיד לבד. מי מחפש בחורה לא אנרגטית וזורמת ומושכת שהוא מת לזיין אלא מישהי לחבק ולאהוב ולרפא ולהעצים?? מי לא מפחד מכאב ועצב? מי מוכן לנשק לי את הדמעות וללחוש שהוא אוהב אותי במקום להרתע ולהציע שאעטה על הפנים חיוך כי ככה יותר נעים ונחמד לו בחיים.. מי יהיה התיקון שלי??? יש בכלל דבר כזה תיקון???? איך אפשר להגיד בדייט מה באמת בא לי??? שבא לי לבכות ובא לי שמישהו כבר יחבק לי את הכאב המזורגג הזה וירפא אותי. יאהב אותי. נמאס לי מבנים! "היי את אששש" "איזה חיוך מקסים יש לך" "מחפש מישהי נאה משכילה אינטיליגנטית עצמאית עם שמחת חיים' ולפעמים מוסיפים גם 'משפחתית" . ואני רק חושבת לעצמי... האירוניה. אוי האירוניה. נדמה להם שאני הדברים האלה בזמן שעמוק בפנים אני ככ לא. אני נפש פצועה ואני צריכה מישהו שיחבק ויכיל את הכאב. איפה שלב העיבוד שהיה צריך להיות. למה ה'לעבור דרך הכאב' הזה שהיא אמרה נמשך ככ הרבה זמן??? איפה התיקון והריפוי?? נו, מר מומחה. תגיד משהו. אתה פסיכולוג לא? אמור להבין בנפש ובפתרונות למצוקותיה. מה אני אמורה לעשות כדי להחלים מהכאב והעצב האלה ולהפוך לבחורה נורמלית שמסוגלת להמשך גופנית לאחרים ולחוש תשוקה וחשק ומגע וללהיות ביחד?? בא לי ביחד - לא זיונים!! שמישהו יחבק לי את הכאב וינשק את הדמעות וילחש מילים מעודדות והבטחה שהוא לא ינטוש עד שיתרפאו לי פצעי הנפש. במקום זה יש סתם מכוערים (סליחה. אני רגישה לחיצוניות מה לעשות..) או יפים אבל חרמנים שמחפשים אחת חייכנית עם שמחת חיים וחשק גופנית ומנטאלית כדי שיהיה כיף.. אני לא מסוגלת לחשוק באף אחד. אני צריכה מישהו שיחבק לי את הכאב. זאת מבחינתי האינטימות שדרושה לי ולא 'זיונים' ולא המועקה מהתקווה הסמויה שלהם: 'מעניינת אם היא יורדת. יבאס אותי אם לא ' בא לי מישהו שיאהב אחרת. באופן שירפא אותי. יש דבר כזה? אהבה שהיא לא השלכה של התשוקות שלהם עליי ועל הגוף שלי. אהבה שתרפא את גרעין הנפש. יש דבר כזה? מישהן שירפא דווקא אותי, דווקא עם הכאב, דווקא בלי החשק, ויחשוב לעצמו שזה פשוט מקסים בעיניו ואותי הוא רוצה. תמיד יש לי הרגשה שאם מישהו יהיה מסוגל להכיל בשבילי את זה ועדיין לרצות אותי אז זה יגרום בהמשך לחשק שלי להתעורר. כי ככה אהבה פועלת. נו אודי, יש לך משהו להגיד או שוב תשאיר אותי לדבר עם עצמי :/

מימה יקרה, ... אבל מה שנראה כאן, ובייחוד בשימוש במדיה הזאת הוא שהכוח המנצח אצלך הוא רק ה-אני-יכולה-לבד. אפשר, וכמה וכמה אנשים עושים זאת, להשתמש באינטרנט כדי דווקא להכחיש את הצורך בחוץ ובזולת. אפשר לכתוב כאילו לא קיים מישהו עם נפש משלו בצד שממול. ראי גם המשפטים שאודי מצטט מדברייך. הם יכולים להישמע מבזים, מזלזלים ולעגנים ממש. בדרך כלל, למרבית הצער, וגם לא, זה לא בדיוק הולך. אני מכירה את דרך הראייה של ההתחלה ושל הסוף כאילו אין דרך באמצע, כאילו יש קפיצה אינסטנט מפה לשם ולא תהליך. אבל , מה לעשות, במציאות יש דרך. ושינוי כמו שאני מצליחה להבין שאת מחפשת אינו יכול להיות, בעיניי דבר שטחי, כי אם משהו עמוק. עמוק מאד. והדרך שאני מכירה למצב כה מורכב ופגוע, וכנראה שגם זו הדרך שאודי, בתור איש מקצוע הזכיר, היא טיפול עומק. ארוך שנים. אומר לך ת'אמת, שאילו ידעתי שהתהליך כל כך ארוך וכואב מלכתחילה, ומניב תוצאות שבעיניי אחדים עשויות להראות עלובות ומאכזבות למדי (והן לא! רק הציפיות היו מרחיקות לכת מידי למצב) אולי לא הייתי בוחרת להיכנס לתוכו. אז אולי טוב שלא ידעתי. גם תינוק לא יודע מהם החיים, אלא מתוך חוויה של שנים שנים של צמיחה. ואצל תינוקות עוד רך וגמיש. מילים של בוקר, סוריקטה