הפורום בשבילי

ליאת שלום, אני כותבת כאן מידי פעם ומרבה בשוטף לקרוא את ההודעות שבמובן מסוים נוסכות בי כוח וחוסן שאם אצטרך אוכל לפנות גם כן. מן מקום חם שתמיד ניתן לחזור ולהתחבר אליו. ובכל זאת חוששת תמיד כי למרות האנונימיות והשם הבדוי שבחרתי לעצמי התוכן יהיה גלוי למטפלת באם תבחר ותכנס גם כן לפורום , עליו סיפרתי לה לא פעם ואף על השימוש שלי בו לעיתים. מזה זמן רב לא כתבתי. לא הרגשתי צורך. הרגיש לי ועדיין כי הדרך הנכונה היא להתנהל אל מול המטפלת. לאזור אומץ ולהביא את הדברים שלא נותנים לי מנוח. הדבר אינו כה פשוט, כי לא פעם אלו תחושות שעולות מולה ואל מול מה שהיא מעוררת בקרבי. והפורום ותשובתך אליי ליאת תמיד, ממש ממש תמיד , מהדהדים בתוכי ומאפשרים לי למצוא בתוכי את הכוחות לומר את הדברים במפגש שאחרי. ומדוע אני כותבת כעת? העלנו את תדירות המפגשים ביננו, ובתוואי החדש שנוצר המטפלת מעדיפה , או שמא אני פיתחתי תחושה זו בתוכי..., כי אביא את הדברים לפגישה וננסה להימנע מתקשורת כדוגמת מיילים בין הפגישות, אך הפעם אינני מצליחה לעשות זאת ובכל זאת אינני פונה אליה כי אם אלייך. אני לפני נסיעה לחו"ל, לחוצה וחרדה כתמיד, אך הפעם יותר מבעבר מרגישה כי אין לי אוויר. לא מסוגלת לנשום. בקושי מכניסה אוויר ונושמת, מבוהלת מהקרבה שנוצרה ביני ובין המטפלת ומבועתת מכך כי בחופשה הקשר יתנתק והיא כבר לא תהיה חלק מהשוטף שלי. ולא יכולתי לכתוב לה זאת למרות הבנתי כי הנכון לומר לה במישרין בפגישה, והנכון הוא גם לדעת להתגבר על ההצפה המשתקת הזו, אך אינני מסוגלת להישאר עם זה לבד. איך אני מתגברת על התקף החרדה הזה ולא מדחיקה את העובר עליי בפגישה שתערך רק בשבוע הבא..? החיים הדינמיים , השוטף של השבוע, מצליחים להסיט את הפוקוס ממה שכה מפחיד ומשתק אותי כעת, מקטינים את האימה מלאבד את הקשר, מלאבד את עצמי בעולם הגדול ואז בפגישה כביכול הכל כשורה ואני הולכת סחור סחור ולא מצליחה לגעת במה שכה כואב ומכאיב לי. הפחד כי הקשר ייעלם, הפחד שבאמת הקרבה היא חד צדדית ושמטופל בא ומטופל הולך ואני כבר לא קיימת כשאני מפספסת פגישות..