טיפולים מיותרים בדמנציה

מחקר חדש, שפורסם בגיליון אוקטובר של New England Journal of Medicine, בדק את ההיסטוריה הטבעית של דמנציה עד לשלביה הסופיים ומצא שיעורי סיבוכים גבוהים, שיעורי תמותה גבוהים לאחר 6 חודשים ומספר גדול של סימפטומים מציקים והתערבויות אגרסיביות, שיתרונותיהן מוטלות בספק.

ברקע למחקר מסבירים החוקרים שמטופלים יעברו פחות התערבויות מעיקות, כאשר חברי משפחה מבינים את הפרוגנוזה הלא טובה ואת המהלך הקליני של דמנציה. המחקר הנוכחי מדגיש את החשיבות של תקשורת טובה יותר בין הצוות המטפל וחברי המשפחה, כך כשהמשפחה תהיה מודעת לסיבוכים הצפויים ולפרוגנוזה הלא טובה של דמנציה מתקדמת. בנוסף, המחקר קורא לשיפור הטיפול באמצעות ניהול סימפטומים, גישה רחבה יותר להוספיס ושיפור שירותי בתי אבות.

כיום, מספר הולך ועולה של אמריקאים מתים עם דמנציה, אך דמנציה לא מוכרת כמחלה סופנית. מחקרים קודמים הציעו שמטופלים הסובלים מדמנציה מתקדמת לא נחשבים בסיכון גבוה לתמותה ומקבלים טיפול פליאטיבי תת אופטימאלי. ההבנה הנוכחית של המהלך של דמנציה סופנית מגיעה ממחקרים רטרוספקטיביים, ממחקר חתך או ממחקרים שכללו מטופלים מאושפזים אך לא מחקרים עם נבדקים שהתגוררו בבית אבות.

חוקרי המחקר השתמשו במידע ממחקר CASCADE, שכלל דיירים בבית אבות ומשפחותיהם. במחקר השתתפו 323 נבדקים עם דמנציה מתקדמת, שגרו ב-22 בתי אבות. תקופת המעקב של המחקר נמשכה 18 חודש. החוקרים אספו מידע על הישרדות הנבדקים, סיבוכים קליניים, סימפטומים וטיפולים.

מיופיי הכוח של הנבדקים נשאלו האם הבינו את הפרוגנוזה של הנבדקים והסיבוכים הקליניים שהם עשויים לחוות עם התקדמות הדמנציה. דמנציה מתקדמת התאפיינה על ידי איבוד זיכרון כך שהנבדק לא זכר את בני משפחתו, דיבר פחות מ-6 מילים, הוגבל למיטה, לא שלט על צרכיו והיה תלוי בצורה מלאה באחרים.

במהלך 18 חודשי המחקר, יותר ממחצית מהנבדקים מתו (54.8%). חציון ההישרדות המתוקננת היה 478 יום. הסבירות לתמותה תוך 6 חודשים הייתה 24.7%. זיהומים, דלקת ריאות ובעיות אכילה היו שכיחות, כאשר בעיות אכילה, חום וזיהומים ניבאו את סוף החיים.

מרבית הנבדקים סבלו מסימפטומים מטרידים ועברו התערבויות מעיקות בהגיעם לסוף החיים. 46% מהנבדקים סבלו מקושי בנשימה, 40% סבלו מכאבים, 40% עברו התערבויות אגרסיביות שמטרתן לטפל בבעיות אלה, כגון הכנסת צינור האכלה, אשפוז ושימוש בטיפול תוך ורידי.

כשחברי המשפחה הבינו את הפרוגנוזה הרעה ואת המהלך הקלינית של דמנציה סופנית, המטופלים עברו פחות התערבויות אגרסיביות. במידה והמשפחה הבינה את הסיבוכים הקליניים האפשריים והפרוגנוזה הלא טובה, 27% מהנבדקים עברו התערבות מעיקה ב-90 הימים האחרונים לחייהם בהשוואה ל-73% מהנבדקים שהמשפחה שלהם לא הבינה דברים אלה. בעצם כשהמשפחות מבינות את הפרוגנוזה והסיבוכים האפשריים, הן רוצות שמטרת הטיפול תהיה הסבת נוחות מקסימאלית למטופל.

ממאמר מערכת נלווה עולה כי למרות יתרונות הטיפול הניתן בהוספיס על הפחתת אשפוזים וסימפטומים פסיכיאטריים והעלאת שביעות הרצון של המשפחה מהטיפול בשלבי המחלה הסופניים, מטופלים עם דמנציה מתקדמת פחות מופנים להוספיס בהשוואה לחולי סרטן. מחסומים להעברת מטופלים אלה להוספיס כוללים קשיים בהערכת הפרוגנוזה וכישלון ההכרה בדמנציה כמחלה סופנית המצריכה טיפול פליאטיבי.

תוצאות המחקר הנוכחי ותוצאות מחקרים עתידיים שיבדקו טיפול פליאטיבי לעומת טיפול רגיל, ומטופלים הסובלים משלבים מוקדמים של דמנציה ישפיעו על מדיניות הטיפול במצב.

בואו לדבר על זה בפורום גריאטריה.