ילדים והורות: של מי השיעורים האלה?

שבועות ספורים לאחר פתיחת שנת הלימודים, ניהלתי עם אמא של חברה של בתי לספסל הלימודים שיחה סביב הנושא המטריד. "ראית כמה שיעורים נתנו להם? ישבתי עם הילדה שעתיים שלמות כדי לסיימם, הם היו ממש קשים", התלוננה בפניי האם. ולי לא נשאר אלא לתהות של מי שיעורי הבית האלה לעזאזל? האם מי שהמציא אותם תיאר לעצמו שמי שישקוד עליהם במשך שעות ארוכות, ולפעמים גם בשעות הלילה המאוחרות, הוא ההורה?

על מי מוטלת האחריות על הכנתם של שיעורי הבית והצגתם בזמן - האם על הילד עצמו, שלא תמיד בעל היכולות לכך? האם על ההורים, שאמונים על גידולו וחינוכו של הילד? ואולי בעצם על המורה שנותנת אותם ומצפה שהם יוכנו לשביעות רצונה? עד כמה אנחנו, כהורים, צריכים להיות מעורבים בהכנת שיעורי הבית של הילד, אם בכלל, ומהו המסר שעלינו להעביר לילד?

בילי טינסקי, פסיכותרפיסט, מטפל משפחתי ומרצה בכיר לפסיכולוגיה במכללה לחינוך וספורט "אוהלו" בקצרין, מתאר את המעבר מהגן לבית הספר ואת המפגש הראשוני של הילדים עם המסגרת הלימודית, כאירוע מחולל ורב משמעות. "העלייה לכתה א' מרגשת את כל המשפחה, ואם מדובר בילד ראשון החוויה מתעצמת אף יותר. ההתרגשות שמלווה אותנו עם עליית הילד לכיתה א', מייצגת שני היבטים: שמחה על כך שהילד גדל ונכנס למסלול חדש בחייו, לצד פרידה מסוג של ילדות ראשונית אצל הילד. היבטים אלה מתקיימים גם בתוכנו וגם אצל הילדים, זה לצד זה. הפרידה מהגן ומשלב הילדות הראשונית אינה פשוטה, לא עבור ההורים ולא עבור הילדים".

טינסקי מצביע על כך ששיעורי הבית הם אחת המשימות הבולטות במסגרת הלימודית הנוקשה, אליה נכנס הילד לאחר שנהנה מחופש כמעט מוחלט במסגרת הגנית.

"המסגרות החופשיות של הגן מוחלפות לפתע במסגרות של שיעורים, באורך שלושת רבעי שעה השיעור, שמטרתם העיקרית היא הקניית כישורי כתיבה וקריאה. ככלל, מדובר במשימות מדויקות וממוקדות יותר, שלעתים פוגעות בצד היצירתי שזכה לעידוד בגן. השינוי, לפיכך, הוא משמעותי ורחב, ובעבר אפילו הייתה מגמה לעשות 'כיתה א' גנית', שתאפשר מעבר איטי וטבעי יותר למסגרת הלימודית".

ד"ר רחל פסטרנק, סוציולוגית של החינוך בחוג למדעי ההתנהגות של המכללה למינהל, שמה בצד את הגורם המרתיע שמוטבע בשיעורי הבית הראשונים ומדגישה תחתיו את החשיבות הרבה שיש לעצם קיומם והכנתם, בייחוד במהלך כיתה א' ובכיתות הנמוכות. "במעבר מגן לכיתה א', שיעורי הבית מהווים התחלה של למידת נורמה והפנמתה", היא אומרת. "משמעותה של הנורמה הזו היא שהילד מגיע הביתה, אוכל ארוחת צהריים, נח ומכין שיעורי בית, והיא תלווה את הילד מכיתה א' ועד כיתה י"ב. כיוון שמדובר בנורמה, צריך להקפיד לבצעה גם אם מדובר בעשר דקות בלבד. ברגע שמבינים שזו נורמה ומכניסים אותה לסדר היום של הילד ובני המשפחה, זה בדיוק כמו שנכניס רכבת למסילה והיא תיסע".

שיעורי הבית מהווים מרכיב בולט, כאמור, במעבר מארגז החול אל המסגרת הבית ספרית. אם לא די בכך שהילד עבר ממסגרת חופשית במהותה למסגרת לימודית ממוקדת למטרה, הרי שכעת המטלות עצמן עוברות לטריטוריה של הבית. בעוד הדרישות מהילדים בשעת הריכוז בגן לא זלגו לתוך הבית, עכשיו נדרשים, לראשונה, ההורים והילדים, להתארגנות חדשה של פינוי זמן ועמידה במטלות יומיומיות. אז איך עושים את זה?

בין המומחים ישנה תמימות דעים באשר לעובדה אחת לפחות: יש להימנע מהפיכת שיעורי הבית לפעולה שניגשים אליה באי חשק ושאט נפש, שיהפכו אותם לסוג של עונש. שיעורי הבית אמורים להיות תהליך חווייתי, שממשיך את יום הלימודים ומאפשר העשרה ואף מנוף להרחבת תחומי העניין של הילד.

"כמו בכל התחלה, יש לצפות שגם שיעורי הבית יהיו חוויה, ושהחיבור אליהם לא יהיה כעונש לילד או להורים או כגורם שנכנס למשפחה ויוצר עימותים", אומר טינסקי. "סביב כיתה א', הילד מגיע מבחינה התפתחותית לתובנות של שיפוט ושל הבחנה בין רצוי ללא רצוי ובין טוב לרע. בגיל זה מתאפשרת גם התחלה של יצירת הסכמים בין הורים לילדים. לכן, גם את שיעורי הבית חשוב לשלב בחיי המשפחה, מתוך הבנה שמדובר בדבר שנמשיך להתמודד איתו לאורך השנים. שיעורי הבית צריכים להיכנס לתוך מערכת כללים שקיימת בבית, באווירה של הסכמים ואחריות".

מומחים מתחום החינוך מדגישים את יכולתם של שיעורי הבית להקנות לילד הרגלי למידה נכונים כבר משלבים מוקדמים. לדברי פרופ' עפרה מייזלס, דיקן הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, "האחריות המרכזית של ההורים היא לסייע לילד בהתארגנות, בהקניית מיומנויות ללמידה נכונה ובבקרה (מוניטורינג)". לכן, אף היא סבורה כי מן ההכרח לקבוע נהלים בתוך הבית סביב הנושא.

"פעמים רבות ניגשים מיד להכנת השיעורים, בלי לתת את הדעת לתנאים ולהתארגנות מסביב, אולם ברגע שנקבע את התנאים נוכל להפוך את החיים שלנו לקלים יותר, כי תהיה לנו מסגרת נכונה ויעילה יותר להכנת השיעורים. מסגרת כזו תקל גם עלינו, ההורים, וגם על הילד".

פרופ' מייזלס חוזרת ומדגישה, כי בכיתות הנמוכות המשימה החשובה של שיעורי הבית היא לא רק לתרגל עם הילד איך לכתוב או לקרוא נכון, אלא גם להקנות לו הרגלי עבודה ולמידה שישרתו אותו שנים רבות לאחר מכן. "ילד לא נולד כשהוא יודע להכין שיעורי בית, כפי שהוא לא נולד כשהוא יודע לאכול בסכין ובמזלג או לחצות את הכביש. לכן, עלינו ללמדו את הנושא של הכנת שיעורי הבית, כדי שיוכל לבצעם כהלכה".

פרופ' מייזלס מפרטת, מהם שלבי ההתארגנות שיוכלו לסייע להכנתם של שיעורי הבית כהלכה ולהקניית הרגלי עבודה נכונים:

סביבת עבודה מתאימה - חשוב להקצות להכנת השיעורים מקום מתאים בבית ולבנות יחד עם הילד את הסביבה שמתאימה לו. יש לבחור רהוט מתאים, תוך התחשבות בהעדפותיו של הילד - האחד יכול להעדיף שולחן גדול נפרד, בעוד האחר ירגיש בנוח יותר בחדר עם אחיו או בפינת האוכל.

נסיבות מתאימות - סביבה שקטה ונעימה.

לוח זמנים - חשוב לקבוע זמן שמתאים לאופיו של הילד ולצרכים של המשימות. חלק מהילדים עייפים בצהריים וחלקם ערניים יותר בשעות אלה. לפיכך, יש להתייחס לשונות הקיימת בין הילדים ולנסות לזהות מה מסייע לכל אחד מהם להתרכז.

"שלושת ההיבטים האלה הם חלק ממכלול דברים שחשוב לקחת בחשבון בהתארגנות נכונה לביצוע מטלות הבית", מסכמת פרופ' מייזלס. "לכל ילד צרכים שונים, ולצד כאלה שמסתדרים בעצמם ישנם אחרים שזקוקים ליותר הנחיה ועזרה. מתפקידנו כהורים לחשוב מה טוב עבור הילד ומה מתאים לו, ומהם התוצרים שהוא מגיע אליהם. ישנו טווח גדול של צורות ודרכים שונות להכנת שיעורי הבית, והגמישות הזו לא פוגמת בתוצרים, אלא דווקא מסייעת להם".

סידרנו פינה, קנינו ציוד, ארגנו את שולחן העבודה וקבענו לוח זמנים. עכשיו הגיע הזמן לשבת. וכאן נשאלת השאלה הגדולה מכולן: מי יושב להכין את שיעורי הבית? הילד, ההורה והילד, ואולי ההורה שמנסה להיזכר בחומר הנשכח (בסיטואציות בהן הילד כבר פסיבי לחלוטין). במילים אחרות, עד כמה ההורה צריך להיות מעורב במילוי המטלות הלימודיות של הילד?

יפה יוגב, מדריכה פדגוגית לגיל הרך במכללת גורדון, חיפה, היא בעלת ניסיון של 20 שנה בהוראה בכיתות א'-ב'. מניסיונה היא מעידה: "בתחילת כיתה א' ההורים מלאי התלהבות, ולכן לוקחים חלק פעיל בהכנת שיעורי הבית. אבל כשבאים לבנות הרגלים, יש לנהוג בזהירות ולחתור לחוויה של שיתוף והנאה יחד עם תהליך של התרחקות. רצוי להתיישב לצד הילד, כשבמקביל אפשר לעשות דבר אחר, ולאט לאט, עם הזמן, להתרחק, אך עדיין להיות נגישים בעת הצורך. המסר שלי להורים הוא 'להיות מעורב יותר ולהתערב פחות'".

יוגב מתייחסת לנטייתם של הורים רבים לגונן על ילדיהם ולחסוך מהם כל קושי. "עלינו לזכור שהילד מכין את שיעורי הבית לפי היכולות שלו ולא לפי היכולות של ההורים, ועלינו לאפשר לו לעשות זאת גם אם יהיו טעויות. אם הילד יטעה בתרגיל בחשבון, השמים לא יפלו".

הגישה של ההורים לדרך שבה מתמודד הילד עם שיעורי הבית שלו, חשובה במיוחד. טינסקי מציע שנשים לב לאופן שבו אנו מתייחסים לטעויות של הילד. "כשילד עושה טעויות בשיעורי הבית, ישנם הורים שיפנו אליו בחוסר סבלנות וישתמשו בביטויים כמו 'כמה פעמים הסברתי לך?'. כתוצאה מכך, לא רק שהילד מתקשה בחומר, אלא הוא גם מרגיש שהוא מאכזב את ההורה. ברור כי הילד יפחית בהדרגה את רצונו להיעזר בהורה לשם הכנת שיעורי הבית, ובהמשך יהיה חסר רצון להכינם בכלל".

טינסקי מנסח עבורנו במשפט אחד מהו המסר שרצוי, לדעתו, שנעביר לילד, בכל הנוגע להכנת שיעורי הבית: "המסר של ההורה צריך להיות, 'אני זמין לך בשטח, ברגע שתצטרך אותי'. מסר כזה חשוב יותר ונכון יותר מהמסר: 'בוא נשב ונעשה שיעורים ביחד', שהופך את המטלה למשותפת".

פרופ' מייזלס, לעומת זאת, סבורה כי המינון שבו עלינו להיות מעורבים במטלות שיעורי הבית של הילד הם עניין מורכב קצת יותר. "קיימת שונות גדולה בין בתי ספר שונים, בין מורות ובין המשימות שמקבלים הילדים, והעזרה לילד צריכה להיות בהתאם לכל אלה", היא אומרת. "הרבה פעמים המשימות שהילדים מקבלים הן מעבר ליכולת שלהם, ובמקרים כאלה כדאי ליצור קשר עם המורה ולברר איתה האם אכן המשימות נועדו להכנה עצמאית של הילד. אם המורה נותנת מלכתחילה שיעורי בית שצריך בהם עזרה מההורים, אז למה לא לעזור? ולהפך.

גם אם נפנים את יתרונותיהם של שיעורי הבית ונמצא את האיזון הנכון במידת המעורבות שלנו בהם, אין בכך כדי לבטל את המאבקים המתלווים, לעתים קרובות, להכנתם, או ליתר דיוק לאי הכנתם.

את האחריות על עשיית שיעורי הבית של הילד, טינסקי מייחס דווקא לבית הספר ולא להורים. "כפי שההורה אינו יכול לראות במישהו אחר אחראי להגעתו של הילד לבית הספר, כך גם בית הספר אינו יכול להטיל על ההורים את האחריות הבלעדית להכנת שיעורי הבית", הוא אומר.

"כיוון שההורים לוקחים על עצמם את כל האחריות להכנת שיעורי הבית של הילדים, אלה הופכים בלא מעט בתים לציר מרכזי בקשר שבין הורים לילדים, שדרכו מתועלים היחסים במשפחה. אישית, איני ממליץ לעשות זאת. ברגע שהשיעורים הופכים למאבק, צריך לזכור שזה לא נורא אם הילד יגיע לבית הספר כששיעורי הבית שלו אינם מוכנים וייאלץ להתמודד בעניין זה עם מורתו".

לטעמו של טינסקי, ההשלכות לכך ששיעורי הבית הופכים לכלי למאבק בין הורים לילדיהם עלולות להיות חמורות, בייחוד כשהילד יגיע לגיל ההתבגרות, ולכן הוא מציע במקרים מסוימים לשתף את המורה או היועצת. "שיתוף המחנכת בסוגיה והעברת חלק מהמושכות אליה, עשויים להקטין במידה רבה את החיכוך שנוצר בין ההורים והילדים סביב שיעורי הבית".

פרופ' מייזלס סבורה שאם נשלב את שיעורי הבית במטלות היומיומית שלנו, נוכל להימנע מהעימותים שעלולים להיווצר סביבם. "המטלות של בית הספר הן לא רק מה הילד למד ומה הוא יודע, אלא כל ההתארגנות והסדר הכרוכים בהן, כיוון שאלה הן מיומנויות שישרתו אותו לאורך שנים. ככלל, שיעורים ולמידה יכולים להיות כרוכים בהנאה, לספק סקרנות וליצור סקרנות חדשה. אבל מלבד שיעורי הבית, יש עוד הרבה דברים שנוכל באמצעותם להעשיר את הילדים: קריאה, הליכה למוזיאונים ואפילו משחק כדורגל. אפשר להשכיב ילד עם קריאת ספר משותפת - שורה אני שורה אתה, אפשר להסביר מילים קשות, אפשר לצחוק ואפשר לבכות. וכל העת צריך לזכור שלמרות קיומו של 'סיר הלחץ' בדמות שיעורי הבית, הילד נכנס לבית הספר בגיל 6 אך את הבגרות אפשר לעשות גם אחרי הצבא".

מתוך: מגזין "הורים וילדים", גיליון 238.

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים.