חרדות קיומיות ודרכי טיפול

עקבו אחרינו ב

בימים אלה אנו מצויים בעיצומה של מערכה קשה ותובענית בצפון. אין זו מלחמה רגילה, אלא "משחק מלחמה" חדש עם כללים שונים. איננו יודעים היכן תיפול הקטיושה הבאה וחיים מצפירה לצפירה בחוסר אונים משווע.

לכאורה אין כאן שינוי מהותי, משום שאנו חיים באווירה של מאבק אלים ועוין מזה זמן רב. יש הטוענים כי ישראל נמצאת "במצב חרום" מאז הוכרזה עצמאותה.

מלחמות, מטבען ולאורך ההיסטוריה העקובה מדם, איחדו וגיבשו עם הנאבק מול אויב. לרגע מתקבצים כולם יחדיו ושוכחים את הפילוג והקרע העמוק שעדיין שוכן בתוך קרבה של אומה צעירה.

חרדה זמנית

אך בינתיים עלינו להתמודד עם קשיים שונים, אשר נובעים מהסיטואציה המיוחדת אליה נקלענו בעת האחרונה. אחד הקשיים, שחוזרים ונשנים, הוא התמודדות עם "חרדה". כהורים אנו דואגים לשלום ילדינו, אך דאגה זו היא גם מנת חלקם של בני משפחה אחרים, חברים ושכנים.

החרדה והדאגה הינן רגשות "נורמאליים". מה שאינו נורמאלי הוא המצב הביטחוני הרגיש לו אנו עדים בימים אלה. ובכל זאת, האם תגובותינו תמיד נחוצות וחיוניות ומאפשרות לנו להתמודד בצורה מאוזנת ובריאה יותר בעיתות משבר אלה? לא בהכרח.

ראשית, כדאי שנעמוד מקרוב על מהות החרדה או הדאגה. החרדה היא מצב של דריכות מתמשכת, אשר מבטאת יותר מכל "אחיזה" באירוע שקרה בעבר או כזה ש"עשוי" (כך אנו חוששים...) להתרחש בעתיד. החרדה היא מן חיה המשתלחת ללא רסן ואינה נוגעת להיותנו מי שאנחנו בזמן הווה ובמקום נתון ויחיד.

העבר והעתיד אינם זמנים אמיתיים ומוחלטים, כי הם אינם ממשיים. מה שעוזר לנו לתפוס אותם בכל זאת הוא הדמיון. הדמיון הוא מעין ספינה, המסייעת לנו להפליג במרחבי הזמן בכל רגע ורגע, אך ללא אצבע מכוונת וללא כיוון מוגדר בהכרח. ליתר דיוק, מי שמובילים אותנו בסערת הימים הן הרגשות "הנמוכים" (פחד, כעס וכד').

הזמן הממשי, האמיתי והמוחלט הוא לא אחר מאשר ה"הווה". לא לחינם נקרא שמו של בורא עולם בכינויו "יהווה", שהם אותיות הנגזרות מאותה משפחה שמשמעותה "כאן ועכשיו". אם כך, החרדה אינה באמת ממשית ולבטח אינה מוחלטת, ולכן זמנית. אחיזה בחרדה היא אחיזה דמיונית בעבר או בעתיד, שאינם קיימים עוד או עדיין, בהתאמה.

אם כך, מה יעזור לנו "להתעשת" מהר, כאשר אנו נתקפים בחרדה? חשוב "להתבונן" בכל קשת ההתרחשויות, הנכללות בתוך החרדה. כאן אנו משתמשים ביכולתו של "האני הגבוה" - זהו החלק היחיד בכל ישותנו המתבונן בכל התחושות, הרגשות, המחשבות והתגובות המתבקשות כדרך ביטוי. "האני הגבוה" משולל יכולת שיפוטית, והוא אינו "בעד או נגד" צד כלשהו בתוך ההתנהלות הקונפליקטואלית מבפנים.

התבוננות מסייעת לנו "לזהות" את החרדה על גווניה השונים ולא ללכת שבי אחר היות מי שהיא. כלומר, אין אנו "מזדהים" עימה יותר, אלא רק בוחנים אותה.

דרך מעשית לעבודה זו היא לעצום לרגע את העיניים ולסרוק את התחושות הגופניות השונות העולות מתוך חוויית החרדה או הדאגה. האם אתם חשים דופק מואץ, או שמא מועקה
בחזה? האם זהו כאב שמנקר בראש או חולשה כללית? היו לרגע בקשב עם התחושות השונות והרגשות שפועמים בכם. לאחר שזיהיתם את אותן תחושות/רגשות אמרו לעצמכם, כי אתם מקבלים אותן כמו שהן ואלה לחלוטין לגיטימיות ונורמאליות.

חשוב לציין כי תהליך מעין זה ראוי שילווה בנשימה חלקה ומתמשכת. עבודה מסוג זה "מקרקעת" אותנו והופכת את חוויית החרדה למחוברת ושלמה יותר עם מי שאנו. שימוש בדמיון בעת חרדה מרחיק אותנו אלפי מילין מגופנו ויוצר קרע עמוק יותר ויותר בקרבנו, אשר מלבה את המתח מעבר ליכולתנו להכילו. במצב שכזה אנו מאבדים מעט או יותר את שפיותנו וחוסננו הפנימי.

תקוותנו שנגיע במהרה לתקופה בה ישרור שלום ובטחון מסביבנו... כמו גם בתוכנו.

ארנון שמחי הוא מנהל פורום הומאופתיה באתר דוקטורס.