מושג הגואי בדת העממית בסין

המונח 'גואי' מוכר לרבים מאתנו כמושג בו נעשה שימוש בתיאור בעיות רפואיות. הגואי מוזכר בין היתר בהקשר של הגורמים להפרעות מנטליות ומחלות נפש מסוגים שונים. שימוש במילה גואי בקונטקסט הזה, בא לידי ביטוי ברור בהימצאותן של נקודות דיקור שונות שהמונח כלול בשמן. אולם למונח גואי ישנו גם פירוש אחר שהשימוש בו נפוץ ופופולרי הרבה יותר בחיי היום יום בסין. בפולקלור העממי ובתפישה הדתית והמטאפיסית הסינית, משמשת המילה גואי לתיאור ישויות על טבעיות בהן טמונה סכנה לאדם. התרגום המקובל למונח זה הוא "שד" או "רוח רעבה ונזעמת".

מי שמזדמן לאזורים כפריים בסין במהלך אוגוסט או ספטמבר עשוי להיווכח בפעילות ריטואלית תוססת המתרחשת סביב חג הקרוי 'חג הגואי' שפירושו 'חג הרוחות'. חג זה ידוע גם בכינויו 'פו דו' (המעבר האוניברסלי של רוחות רעבות אל מחוץ לעולם המתים). חג הרוחות מתקיים לאורך כל החודש השביעי לפי לוח השנה הסיני (המקביל לרוב לחודש אוגוסט בלוח הגרגוריאני) ושיאו, באמצע החודש כשהירח מלא. חג זה מוקדש לפיוסן וגאולתן של אותן ישויות שאנחנו מכנים 'שדים' או 'רוחות רעבות'.

האמונות הקשורות בקיומם של הגואי נעוצות במסורת הדתית העתיקה ביותר בסין - פולחן האבות. באופן מדויק יותר ניתן להגדיר מסורת דתית זאת כפולחן לנשמות בני משפחה מדורות קודמים שהלכו לעולמם.

פולחן האבות הנו אחד מהמרכיבים המרכזיים בעולמם הדתי של תושבי סין. עדויות ראשונות לקיומו של פולחן לאבות בסין, ישנן כבר מ-1600 לפנה"ס ובמהלך אלפי השנים שלאחר מכן הוא היה מוטיב רב השפעה בעיצוב חיי הדת בסין ואף כלי ביטוי להירארכיה וליציבות השלטון בסין. על פי העיקרון המנחה את פולחן האבות הסיני, לא ניתן להפריד בין המתים לחיים. התפישה הסינית רואה את עולם המתים ואת התפקוד של המתים בתוכו כהמשך ישיר של חייהם.

על פי האמונה, רוחות אבות המשפחה שנפטרו ממשיכות לשחק תפקיד מרכזי בחיי היום יום של צאצאיהן החיים. ניתן לומר כי המתים מעולם לא עזבו את עולמנו או לפחות, שלא עזבו באופן מוחלט ומלא. לרוחות המתים יכולת להשפיע על כל האירועים בחיי קרוביהן ועל כן יש לרצותן תמיד. בני משפחתם משמרים זיכרונם לאורך כל השנה ובייחוד ביום השנה למותם, בהבערת מקלות קטורת ובהדלקת נרות במקומות פולחן המיוחדים לכך. מאמיני הדת העממית הסינית רואים ברוחות המתים ישויות בעלות מאפיינים מקבילים לאלה של החיים ובעלות צרכים ומאוויים זהים.

לפיכך, בפולחן לאבות, לא די בטקסי זיכרון ועל כל אדם להגיש לאבותיו מנחות של מזון משקה ועצמים שימושיים אחרים הדרושים לקיומם בעולם הרוחות. לאחר מותו של בן משפחה, צאצאיו מבעירים עבורו דגמי בתים, רהיטים, ביגוד ושטרות כסף מדומים העשויים מנייר. על פי האמונה הרווחת, לאחר הבערתם, העצמים הללו מתגשמים מחדש בעולם המתים שם הם מיועדים לשימושו, לרווחתו ולהקלת קיומו של הנפטר. בתמורה, רוחו של הנפטר תגן על רווחתם ובריאותם של בני משפחתו. רוח שכל צרכיה מסופקים תהיה מרוצה ותעתיר מטובה על בני המשפחה. רוח מוזנחת ורעבה תהיה מרירה ועצבנית ותמיט אסונות וצרות על בני הבית. רוחות זועמות מעין אלה הן למעשה הסוג המסוכן ביותר של הגואי והן מהוות מושא הריטואלים הדתיים הנערכים בחג הרוחות.

הפירוש הקדום ביותר למושג הגואי הוא יצור מפלצתי דמוי אדם. פירוש זה הורחב בהמשך משמה של חיה או יצור לא אנושי לציון אנשים בני גזע או עם זר וברברי. דוגמה ידועה לכך היא הכינוי 'יאנג גואי זי' "שדים מן האוקיינוס". כינוי זה שימש את הסינים, עד לסוף המאה ה-19, לתיאור זרים מאירופה. במקביל הורחב גם הפירוש לציון רעיונות כמו: "פחד" ו"מוזרות". לבסוף אומץ הפירוש העכשווי, וממושג המציין ייצור גשמי, התפתח המושג למשהו המייצג את המראה המדומיין של ישות רוחנית - רוח מת. המושג, בכל גלגוליו, מתייחס ליצורים זרים המעוררים רתיעה ופחד. אם במקור המושג התייחס לישויות ארציות, בהווה הוא כבר מתייחס יותר למקבילות העל טבעיות של ישויות אלה.

גואי אם כך, הוא הכינוי בו משתמשים לתיאור נשמות של אנשים זרים שמתו כחברים בקבוצת שארות זרה, ולפיכך הן גם אינן מטופלות במסגרת הפולחן לאבות. מסיבה זו היחס אליהן שונה מאשר אל האבות המוכרים לנו. הגואי הם זרים, ועל כן יש בהם פוטנציאל מסוכן. אמנם לא כל נשמה של מישהו זר בה אנו נתקלים היא בהכרח מסוכנת או מזיקה, אולם בין הנשמות הזרות ישנן רבות שהן מסוכנות או מזיקות. הסכנה שבהם נובעת מן התפישה הרווחת בדת העממית, לפיה כל מי שנפטר ללא צאצאים שיכולים לקיים פולחן עבור נשמתו כגון: מי שנפטר כילד, בחור או בחורה שמתו בטרם נישאו או מי שמת רחוק מן הבית ונשכח על ידי בני משפחתו - סביר שיהפוך לרוח נזעמת.

הרוחות המסוכנות ביותר הן אלה של אנשים שחייהם נקטעו באופן טראגי בטרם עת כגון: חיילים שנפלו בקרב, קורבנות של תאונות, נרצחים, מתאבדים או מי שהוצאו להורג שלא בצדק, כתוצאה מעיוות דין. מי שנפטרו ללא צאצאים שידאגו לקיומם ולרווחתם בעולם המתים, נגזר עליהם להמשיך ולהתקיים בדמות רוחות הנודדות בעולם הזה בחוסר מנוחה, תוך שהן סובלות חרפת רעב ואין להן ברירה אלא להטריד אנשים חיים כדי שהללו יספקו להן אוכל.

בתוך כך, הן עלולות להמיט אסונות על אנשים, אשר לבתיהם הן מזדמנות באקראי. הסינים מייחסים שורה ארוכה של צרות ובעיות לפעולתם ולהשפעתם ההרסנית של שדים: מוות, מחלות, בעיות נפשיות, עקרות, כשלון היבולים, צרות כלכליות ועוד. כל מגע, ולו גם המקרי והחטוף ביותר, עם שדים עלול להיגמר ברע. ישנם גואי המביאים אסונות באופן מכוון ואחרים שהם פסיביים ורק היתקלות מקרית בהם עלולה להביא לאסונות.

אחת הסכנות החמורות ביותר מקורה בכך שהרוחות עשויות לחפש לעצמן תחליף אנושי. לפי אחת התפישות הרווחות בדת העממית, נקצב לכל אדם אורך חיים מסוים. על אלה שמתו בטרם עת, נגזר לחוג בעולם הזה כרוחות עד יום מותם המיועד. הדרך היחידה הפתוחה בפניהן להימלט מגורלן האומלל היא הריגת אדם כלשהו שימלא את מקומן ויבטיח את מעברן לעולם הבא. כך עשויות רוחותיהם של מי שנהרגו בתאונת דרכים לשהות במקום התאונה מתוך כוונה לגרום לתאונה נוספת שקורבנותיה יחליפו אותם. כך מסבירים במונחים דתיים את התרחשותן של תאונות פעם אחר פעם באותו מקום עצמו.

זהו גם אחד ההסברים המקובלים למקרים של מוות של תינוקות. מותו של ילד מעיד על כך שמלכתחילה בגופו לא היתה נשמה משלו, אלא נשמה רעה של מישהו מגלגול קודם שבא לנקום עוול שנעשה כלפיו או להזיק מסיבה כלשהי לבני המשפחה. כלומר: הוא לא היה הבן האהוב שהם חשבו שהוא, אלא זר במסווה של בנם. האמונה הבסיסית היא שרוח מרושעת השתלטה על גופו של הילד. אחרת הוא לא היה מת כה צעיר. כך אנשים שוכנעו לנסות לשכוח מן הפעוט שנפטר, מהר ככל האפשר. וזו גם הסיבה שבמקרים רבים, תינוקות שמתו לא נקברו בבתי הקברות המשפחתיים.

התיאור שלעיל הנו כפי הנראה גם המקור העתיק של השימוש במושג לתיאור גורמי מחלות שונים. ברפואה העממית הסינית העתיקה, ייחסו שורה שלימה של מחלות ותופעות קליניות לחדירת גואי מעין אלה לגופם של אנשים חיים. ברבות השנים חדלו מלנתח גורמי מחלה במושגים של תקיפת שדים ורוחות רעות, אך המונח עצמו נותר בשימוש כאשר הוא נושא כבר משמעויות שונות.

לאורך אלפי שנים ועד היום, הפחד מן הגואי לא חדל להעסיק ולהטריד את החברה הסינית. בסיטואציות שונות נעשה שימוש בפתרונות רבים ומגוונים להתמודד עם פגיעתם הרעה של הגואי. חג הרוחות מהווה אמצעי התמודדות חשוב לפתור את מצוקתן של כלל הרוחות הרעבות ולמנוע ככל האפשר את פגיעתן. פעם בשנה, במהלך החודש של חג הרוחות, מאמצת הקהילה כולה את הרוחות הזרות כאילו הן אבותיה ומקריבה להן קורבנות על מנת לרצותן.

במסגרת החגיגות מציבים בפתחי כל הבתים שולחנות עמוסים מזון משקאות וכל טוב על מנת לספק את צרכי אותן רוחות למשך כל השנה עד ליום הרוחות הבא. בדרך זו, הקהילה כקולקטיב, גואלת את הבודדות והמוזנחות שבין הרוחות, מייסוריהן מחד, ופוטרת עצמה מעונשן מצד שני.

בניגוד ליחס של האנשים כלפי אלים או רוחות של אבות, הנתפשים כראויים לפולחן מתוקף מעמדם הנכבד, היחס כלפי גואי הוא שילוב של ייראה ובוז. מנחות לשדים לעולם לא תוגשנה בתוך הבית. היחס אליהם תמיד יהיה כאל זרים לא רצויים ולא כאל אורחים. לאחר החג מותירים את הקעריות הפוכות בחצר למשך שלושה ימים עד שיפוג הזיהום שנוצר מן המגע עם השדים.

במאמר שפרסם בשנות ה-70 המוקדמות ערך האנתרופולוג ארת'ור וולף הקבלה בין יחסה של החברה הסינית כלפי הגואי לבין יחסה כלפי קבצנים, שודדים ואנשים משולי החברה. מאפיין מובהק של הדת הסינית הוא ההקבלה בין עולמות האלים ורוחות המתים לעולם החיים. הסינים נוהגים בגואי כפי שנוהגים בכנופיות של עבריינים: יש לתת להם מנחות על מנת שיניחו לנו וילכו לדרכם. לפיכך, המנחות המוגשות לרוחות אלה, לעיתים קרובות אינן שונות מאוד מאלה המוגשות לאבות. מה שמייחד אותן הוא האופן בו הן מוגשות כמו גם מספר פריטים ייחודיים המוגש להן, כגון גיגית רחצה ומגבת.

אלים ואבות לא צריכים זאת כיוון שיש להם בתים משלהם. משפחות רבות נוהגות להשאיר ליד הגיגית גם סיגריות ובירה. אחד מן האינפורמנטים של וולף הסביר לו כי זה נעשה כיוון "ששדים הם כמו שודדים ועבריינים - כולם מעשנים ושותים". אחר אמר לו כי יש להתייחס אל השדים כמו שמתייחסים אל שודד, קבצן, שוטר העיירה או פקיד הממשל בימי קדם - כולם אנשים שטבע הקשרים של הכפריים עימם הוא שהם נתונים לתבענותם ולאיומיהם וצריך לשחד אותם כדי שיניחו לנו.

עודד אבט, בעל תואר שני בפילוסופיה מזרחית, מרצה בבית ספר מזרח מערב.