כיצד תתמכי בילדיך במהלך התמודדותם עם מחלתך
כשרק מתגלה לך שאת חולה בסרטן השד, מה את מרגישה? מה מרגישים ילדייך? איך ממשיכים??
האם את אם לילדים? אם כן, קרוב לוודאי שמיד עם היוודע לך דבר מחלתך, חשבת על ילדיך.
יהיו אשר יהיו חסרונותינו כהורים, אנו מניחים שנהיה עם ילדינו כדי לגונן עליהם, לטפח ולאהוב אותם עד בגרותם. לדאבוננו, מחלת הסרטן משבשת הנחת יסוד זו.
כאשר חליתי, נאלצתי להכיר בכך שבנותי עלולות לחוות את האובדן הנורא ביותר שיכולתי להעלות על הדעת - אובדן אימן.
כאשר אובחנה אצלי המחלה היתה בתי קתרין בתיכון. מכיוון ששתי הסבתות שלה חלו בעבר בסרטן השד, היא גילתה באופן טבעי דאגה גם בקשר לבריאותה שלה. היה לה צורך לשמוע שגם היא וקרוב לוודאי גם אני, נהיה בסדר. למרות זאת, לא יכולנו להתעלם מכך שאחת הסבתות שלה נפטרה מהמחלה.
בתי הצעירה, ג'וליה, היתה אז בכיתה ז'. שאלותיה הראשונות היו נוקבות: "האם יכרתו לך שד? האם השיער שלך ינשור? האם את הולכת למות?".
כעובדת סוציאלית בתחום האונקולוגיה וכאם שחלתה בסרטן השד, למדתי רבות על אופן ההתמודדות של ילדים עם מחלת אמם. מחקרים על התמודדותם של ילדים מצביעים על כך שילדים המקבלים מידע המותאם לגילם ואשר שגרת חייהם נותרת יציבה, מסתדרים היטב.
אמהות המקבלות טיפולים נגד סרטן השד מדווחות, לעתים קרובות, שהן נפגעות מאדישותם לכאורה של ילדיהן. הן מספרות כי לעתים נדמה שילדיהן שכחו למעשה את קיום המחלה. מובן שהם אינם שוכחים או מכחישים, אלא זוהי דרך של הגנה עצמית. הסרטן שלך אינו בעדיפות זהה אצלך ואצלם, וזהו למעשה המצב הרצוי.
יכול להיות שילדיך הקטנים לא יזכרו את תקופת הטיפולים שלך. בהנחה שמצבך ימשיך להיות טוב, את יכולה לבחור שלא לספר לילדיך על הסרטן עד שיתבגרו, אף על פי שבשלב מסוים יהיה עליהם לדעת את ההיסטוריה הרפואית שלך, על מנת לשמור על בריאותם. עם זאת, אני ממליצה לך להזכיר לעתים את המחלה בצורה עניינית. ספרי לילדיך משהו שהתרחש במהלך חודשי הטיפול שלך. הזכירי אחות שחיבבת במיוחד או חברה שפגשת בחדר ההמתנה של המחלקה. ילדיך יחקו את התגובה הרגשית שלך, וכל עוד את משוחחת על מחלתך בנינוחות, גם הם יעשו כך. אם לא תזכירי כלל את הסרטן, הוא יהפוך למסתורי ומפחיד יותר.
אצל ילדים בוגרים יותר הסרטן מהווה חלק חשוב מחייהם הרגשיים, גם אם אולי נדמה ששכחו. אם הם מתנהגים כאילו הדבר לא קרה מעולם, אין זה אומר שהם אדישים לרגשותיך ולשיחות עמך. הם מקשיבים ומתבוננים, אך כל עוד הם רואים שמצב בריאותך טוב, הנושא לא יהיה טעון רגשית. אם תספרי משהו הקשור למחלתך, אל תופתעי אם ילדיך לא יגיבו כלל והשיחה תעבור במהירות לנושא אחר. העיקרון הוא להיות עניינית ולשלב את התאוששותך מהסרטן עם יתר הדברים שקורים בחייך. המטרה היא להפוך את הסרטן לחלק ממרקם החיים של הילדים, אך לא למרכז החיים שלהם.
נשים רבות חשות פגועות במיוחד מן האדישות לכאורה שמפגינות בנותיהן המתבגרות, ומצפות שהבנות, העומדות על סף נשיותן תהיינה מעורבות ואמפתיות יותר. כולנו יודעים שמתבגרים שקועים בעצמם, בתקופה זו. שלב התפתחות נורמלי זה יכול להתנקז לנתיבים שונים. חלק מבני-העשרה הופכים להיות פעילים בקבוצות העוסקות בסרטן השד, ולעומתם רבים מסתייגים מן הזיהוי הפומבי כילדיהם של נשים שהתגברו על המחלה. חשוב לאפשר לילדים בכל גיל להתמודד עם הסרטן שלך ועם הפחדים שלהם, כל אחד בדרכו.
עשוי לחלוף זמן עד שהילדים יהיו מסוגלים להודות אפילו בפני עצמם שהם פוחדים. לעתים דווקא הידיעה על גילוי סרטן השד אצל ידידת המשפחה, למשל, תבטא את החששות הסמויים בנוגע למחלתך, ותעורר תגובה חריפה. זוהי תופעה נורמלית. אם זה קורה, עודדי אותם לדבר על התחושות שהיו להם במהלך מחלתך ושתפי אותם בכך שגם את פחדת, רק זכרי להתאים את דבריך לגילם. הילדים עלולים לדאוג שלא תשתפי אותם בחדשות רעות, וחשוב להבהיר להם שאינך מתכוונת לנהוג כך.
אם ילדיך מבקשים ממך להבטיח להם שבריאותך טובה, היי כנה אך הדגישי את החיובי. לבני נוער ולילדים בוגרים אפשר לומר: "אני בסדר עכשיו ואני מקווה שזה יישאר כך". כך ניתנת להם האפשרות לקבל את תשובתך ולהירגע, או אם ירצו לשאול שאלות נוספות. עם ילדים צעירים, על התשובה לכלול "כן" מודגש יותר. אם יהיה עליך להתמודד עם הסרטן בשנית, ניתן יהיה לשוחח על כך עם ילדיך בעתיד.
מומלץ גם להיות קשובה לאפשרות שילדיך מגיבים למחלתך באמצעות חרדות, שאינן נראות קשורות במישרין למצבך, בין אם הן לובשות צורת פחדים מוגדרים או צורת דאגה כללית.
אם נראה לך שזה המצב, כדאי לשוחח על כך עם הילד ישירות ולומר, לדוגמה: "כשאתה דואג שהמורה שלך עלולה לחלות ולעזוב את בית הספר, אני שואלת את עצמי אם אתה דואג גם לי. כולנו זוכרים שבשנה שעברה חליתי בסרטן השד וזה גורם לנו לדאוג לפעמים."
חלק מן הילדים מתקשים מאוד להתמודד עם המחלה. קשה לדעת אם הקושי נובע מאישיותם המיוחדת, מן הטראומה הפיזית והנפשית שעברה אמם, או בגלל פירוד ממושך של האם מן המשפחה.
כדי לאתר קשיים אצל ילדיך, רצוי לשים לב למספר תחומים:
קשיים בביה"ס (לימודיים, חברתיים או התנהגותיים); בעיות התנהגות בבית; התנהגות רגרסיבית (כגון, מציצת אגודל או הרטבת לילה); שינויים גדולים בתיאבון; נדודי שינה או חלומות בלהה; שינויים משמעותיים בהתנהגות, כגון ביישנות או תוקפנות; חרדה; היצמדות אליך או הדיפתך.
לעתים קשה לדעת מה צריך לעורר דאגה. למשל, כיצד תוכלי לדעת אם התנהגותם של ילדיך המתבגרים נורמלית או מצביעה על קיום בעיה? עצתי הכללית היא לסמוך על "תחושת הבטן" שלך. את מכירה את ילדיך טוב יותר מכל אחד אחר, ואם את חושבת שיש להם בעיה, עליך להתייחס לכך. אם נתקלת אצלם באחת מצורות ההתנהגות שצוינו לעיל, או אם את מודאגת, אל תהססי לקבוע פגישה עם מטפל המתמחה בילדים. רצוי לבחור במטפל שצבר ניסיון בעבודה עם ילדים המתמודדים עם מחלתו של אחד ההורים. הפגשת ילדך עם מטפל עשוייה למנוע בעיות חמורות יותר בעתיד, ולחזק אצל ילדך את התחושה שתמיד תכבדי אותו ותדאגי לשלומו.
אם יש לך בנות, סביר להניח שהן יהיו מודאגות מהשפעת המחלה שלך על בריאותן. כדאי לשוחח על סיכון זה עם הרופא, ולשקול לקיים פגישה כזו בנוכחות בנותיך.
ההכרה שיתכן שתרמנו לסיכון שבנותינו יחלו בסרטן השד יכולה להיות משתקת. זכרי שיש התקדמות מתמדת באיתור המוקדם של המחלה, וסביר להניח שבעתיד יעמדו לרשותן בדיקות סריקה משופרות. כמו כן, הן יהיו מודעות טוב יותר לסיכון, ועל כן ידאגו להיות במעקב.
למרות שאינך יכולה להגן על ילדיך מפני המציאות של מחלתך, את יכולה, במידה מסוימת, להגן עליהם מפני החששות התמידיים שלך. ילדים צעירים אינם צריכים להיות מודעים לאפשרות המפחידה שסרטן השד עלול לחזור. אין גם סיבה לכפות את המידע הזה על ילדיך הגדולים יותר, למרות יכולתם להבין את הסכנה להישנות המחלה. רצוי שתחלקי את דאגותיך אלה רק עם חבריך וקרוביך המבוגרים.
בואו לדבר על כך בפורום סרטן השד
