בעית התנהגות בביה"ס: מה עושים?

הורים הנקראים לשיחה בבית הספר בעקבות ההתנהגות של הילד משתפים בתחושת חוסר אונים, חוסר שליטה וחוסר ידע: כיצד להתמודד עם מצבים בהם הילד מכה, מנסה לברוח ואינו משתף פעולה עם הצוות החינוכי? האם לקחת את הילד - ולהרגיעו בבית? האם לאפשר לו להתקשר להורים? האם להענישו על התנהגותו, כדי להפסיקה?

חשוב לזכור כי הילדים המגיבים תכופות באופן מוקצן ולא נורמטיבי: מכות, צעקות, בריחות מבית הספר והימנעות משיח עם הצוות החינוכי - מצויים במצוקה, בקושי עמו אין הם יודעים כיצד להתמודד. רגשותיהם סוערים, הם מתקשים לשלוט ברגשות המציפים, אינם מזהים מוצא ודרך אחרת להתמודדות - ומגיבים בהתנהגות המוגדרת כתוקפנית.

מדוע חשוב לסייע לילד ולהנחות אותו, דווקא בעת התקפי הכעס שלו?

דווקא בעת סערה רגשית והתפרצות, הילד זקוק לסיוע והנחיית המבוגרים, אשר יווסתו את תגובותיו ויעזרו לו לצאת ממעגל הכעס והעלבון שהוא שרוי בו, תוך שמירה על כבודו הרמוס והמושפל.

החוקר איילון ועמיתיו מציינים כי הורים וצוותים חינוכיים, המגיבים מתוך הבנה למצוקתו של הילד (הבנה, אך לא הסכמה להתנהגותו) ופועלים יחדיו באופן עקבי, על מנת ללמדו כיצד להביע את רגשותיו וצרכיו באופן נורמטיבי, מהווים גורם משמעותי בשינוי התנהגותו של הילד ובלמידה כיצד להתמודד עם תסכול. מאידך, הורים ואנשי חינוך הבוחרים בסנקציות ועונשים, כעס והענשה בעת ההתפרצות, מגבירים את תחושת החרדה והתסכול אצל הילד.

בנדורה מוסיף כי דיאלוג ומודל לחיקוי יחזקו ויפתחו תחושת מסוגלות עצמית לשינוי ולמידה לעתיד אצל הילד.

מה ניתן לעשות - מול האלימות של הילד? מהי דרך הפעולה הטובה ביותר?

קיימים ארבעה שלבים משמעותיים לשינוי.

לפי החוקר קוטר, ראשית, על מנת להוביל שינוי מוצלח, עלינו ליצור קואליציה מובילה עם כל הגורמים המעורבים בחיי הילד: הורים, מורים, אחים, מנהלים, מדריכי חוגים.

א. "חשוב לי לשמוע את הסיפור שלך...". עבור הילד שהתנהגותו הופכת לתוקפנית, נחוצה הרגעה ממקור חיצוני, שכן הוא מתקשה להירגע בכוחות עצמו. על אף שנראה כאילו יש לפעול באמצעים נוקשים - ולהציב לו גבולות ברורים, למעשה, ילד המאותת בהתפרצות תוקפנית זקוק לחום ולעידוד שיגבירו את ביטחונו וישיבו לו את השליטה העצמית. לכן, כעס והבעת אכזבה מהתנהגותו רק יערערו עוד יותר את ביטחונו. עלינו, כמבוגרים משמעותיים, להוביל את הילד לדיאלוג בטוח עמנו, ללא שיפוט והאשמה, בניסיון להבין את האירוע באופן עניני ואף לעזור לילד להבין את האירוע מנקודת מבט שונה, תוך התאמת המידע הנמסר לו לגילו, ליכולת ההבנה שלו ולמצבו הרגשי מציין החוקר אילון ועמיתיו.

בשלב זה, הימנעו מהטפות, איומים או קטיעת דברי הילד. כדאי להשתמש באמירות מקדמות דיאלוג ומרגיעות, אשר יגרמו לילד לרצות לשתף ולספר את הסיפור מנקודת מבטו: "חשוב לי לשמוע מה קרה לך... לשמוע את הסיפור שלך... ".
אמירות אלה מרגיעות ומביעות תמיכה בילד, שייתכן כי הוא מבוהל מאובדן השליטה העצמית ותכופות חש כי נעשה לו "עוול", קולו לא נשמע והוא אף אינו יודע כיצד להשמיע את קולו כשהוא נסער. ילדים מעידים כי הם נמנעים מלשתף את ההורים והצוות החינוכי מחשש כי הם "לא יאמינו לי... אף פעם לא בודקים באמת מה קרה...".

לעיתים הילד כה נסער ואינו פנוי לשיחה (מרבית הילדים הרגילים לעונשים ונזיפות מצד המבוגרים בוחרים בהימנעות משיחה). ניתן לעזור לילד להיחלץ מהסיטואציה על ידי הצעת פעולה חלופית, שאינה קשורה להתפרצות: "בוא תעזור לי לתלות את לוח המשימות בכיתה...". ההנעה לעשייה והתגייסות לעזרה עשויות להפחית את עוצמת ההתפרצות ולעזור לילד להירגע ולחדש את האמון במבוגר כדמות משמעותית אשר תסייע לו ללמוד כיצד לנהוג אחרת במקרים דומים.

ב. לעזור לילד להתמקד בעובדות - ופחות בפרשנות.
הורים משתפים כי הם חשים חוסר אונים כאשר הילד "משקר" או "ממציא דברים". גישת האינטראקציה הסימבולית מבוססת על האמונה כי בני אדם, ילדים ומבוגרים, חשים ומתנהגים בהתאם לסיפור אותו הם מספרים לעצמם. החוקרים וייט ואפסטון מציינים כי במירב האירועים, 90% מתפיסת האירוע תהיה נרטיבית ורק 10% תהיה מבוססת עובדות.

זכרו כי התפרצות בבית הספר היא אירוע כאוב ומשפיל לילד. תכופות הוא מאוכזב ומתוסכל מתגובותיו ולכן הוא ניעזר במנגנוני הגנה שונים, כגון הכחשה, הכללה או עיוות המידע, כדי לשמור על כבודו ובטחונו. בשלב זה, להורים ולצוות החינוכי תפקיד משמעותי בשימור האמון הראשוני שנוצר עם החלטתו של הילד לשתף אותנו - ולכן עלינו להימנע משיפוט, כעס או האשמת הילד בחוסר אמירת אמת, מאחר והדבר עלול להוביל לתחושת ניכור, הסתגרות ותוקפנות נשנית.
תפקידנו לעזור לילד ללמוד כיצד להתמקד באירועים ופעולות שקרו - ופחות בפרשנות שלו למצב. עלינו עזור לילד לבחון את האירוע ולהתמקד בפעולות שעשו הגורמים המעורבים, ופחות בדימויים כלליים. כאן ניתן להשתמש בהנעה וקבלה, אשר יחזקו את אמונו ובטחונו של הילד בהורה או במורה. "חשוב לנו לשמוע מי נכח..."; "מה עשה/אמר כל אחד מהמעורבים..." - כך אנו עוזרים לילד לתאר פעולות שראה או שמע ולהשתמש בתיאור עניני ופחות נרטיבי-סיפורי, מבלי לדון בדברים, או לחלוק בשלב זה על אמיתות דבריו.

ג. יצירת אמפתיה: הבנת הילד, ללא הסכמה למעשה הפוגעני. על מנת לעזור לילד לשאת באחריות למעשיו ללא שיפוט והאשמה, משמעותי ביותר לשקף לילד מה אתם - ההורים - הבנתם מדבריו, תוך שימת דגש על הפעולות שהוא ציין שנעשו ע"י המעורבים: "אני הבנתי שאתה עמדת ב... שמיכל לקחה את... שיואב אמר ש..." . רק לאחר שקיבלנו את אישורו של הילד, אחרי שהבנו את סיפורו (לא שהסכמנו למעשיו) - נמשיך לשלב הלמידה.

הורים ואנשי חינוך אשר חוזרים על דברי הילד במילותיהם מציינים כי הדבר עוזר לילד לשמוע את סיפורו מנקודת מבט אחרת, מחזקת את האמון של הילד במבוגר כדמות משמעותית שתעזור לו ללמוד כיצד ניתן להתנהל אחרת ללא ניכור, תיוג והשפלה.

ד. שאלת פינג פונג: "מה היית עושה אחרת בפעם הבאה"? רק לאחר שאפשרנו לילד לספר ולפרוק את סיפורו, ללא אשמה ושיפוט, נדרש לתווך לילד, כיצד ניתן להתמודד באירוע דומה בעתיד, תוך שיקוף ברור של ההתנהגות הרצויה והגבולות המצופים. הדרך הפשוטה והמכבדת היא לפנות לילד בשאלה אשר מעבירה אליו אחריות מלאה למעשיו בעתיד: "חשוב לי לשמוע ממך מה אפשר לעשות בפעם הבאה..., אני רוצה להציע לך פתרון, כיצד להתמודד עם מצב דומה בפעם הבאה... תאמר לי מה דעתך...".

יש להיזהר מהעמדת ציפיות גבוהות בפני הילד ולהימנע מאמירות כלליות: "כל הכבוד, עכשיו אתה מתנהג יפה לחברים". במקום זאת, עדיף להשתמש בחיזוקים אשר מדגישים את הצלחותיו של הילד באופן עניני ומתארים באופן עניני את ההתנהגות והפעולה הרצויה "נעים לי לשמוע שבקשת מ... להפסיק ל... ". כך אנו מלמדים את הילד באופן ברור מהן התגובות/ פעולות שהוא יכול לבצע כחלופה להתפרצות.

לפי החוקר בנדורה העברת האחריות לילד עוזרת לו לקבל אחריות למעשיו ומפתחת מסוגלות עצמית. מסוגלות עצמית הינה האמון ביכולתו להתמודד עם אירועים דומים ואחרים בעתיד.

מדוע חיוני כי ההורים יהיו עקביים ומציאותיים - מול הילד?

חשוב לזכור כי ילד המצוי בסערה אינו יכול לשנות את התנהגותו באופן מידי. כאשר ילד משנה את התנהגותו הוא משקיע אנרגיה נפשית רבה על מנת להצליח בכך - והוא במצב של חרדה גבוהה עוד יותר, גם מתוך חשש שלא יוכל להתמיד בהתנהגות זו.

לנו, המבוגרים, תפקיד חשוב כגורמים תומכים המגיבים בעקביות, גם כאשר יש נסיגות טבעיות בהתנהגות. תגובתנו בעת רגרסיה משפיעה על המשך התופעה - או מיגורה. גם כאן, מבוגרים אשר מגיבים באופן לא עקבי, כועסים ומענישים, מעבירים לילד מסר של חוסר שליטה, חוסר מוגנות וחוסר אמון, אשר גורמים לילד תחושת חרדה ומביאים להחרפת ההתנהגות.

הורים וצוותים חינוכיים, אשר מקיימים דיאלוג מכבד ומניע עם הילד המתפרץ, מעידים כי כאשר הם מצליחים ללמד את הילד לבטא את תחושותיו באופן מילולי ונורמטיבי, הם מחזקים את תחושת המסוגלות העצמית שלו ואת אמונתו הפנימית כי אכן ניתן ללמוד להתמודד גם עם מצבים קונפליקטואליים - ללא תוקפנות, ולהשיב את בטחונו העצמי של הילד, תוך פיתוח מסוגלות להשתלב כפרט משמעותי בחברה.

סיגל ניב היא יועצת ומנחה למנהיגות ותקשורת בארגונים ובמשפחה, זוכה בפרס בר-לב למצוינות במחקר בחינוך 2011.

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים וזוגיות.