פגועי נפש: טראומת האשפוז

השהות בבית חולים פסיכיאטרי היא חוויה טראומטית המחריפה את מצב החולה. יש לשפר את התנאים בהם ולהוציא חולים שאינם מסוכנים למסגרת טיפול בקהילה. טור אישי

מאת: רונן דוד, 14/11/11

כמי שחווה על גופו התקף פסיכוטי, כתוצאה משירות מילואים מבצעי באזור יהודה ושומרון, ביקשתי לפרט בפניכם, על סמך ניסיוני, את הסיבות להפרעת דחק בתר חבלתית, פוסט טראומה, ולהפרעות נפשיות אחרות, הנגרמות כתוצאה מאשפוזים חוזרים ונשנים בבתי חולים פסיכיאטריים.

התנאים הקשים

החולה המגיע לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי שרוי בחוסר ודאות.ככל שהזמן עובר, התקווה מתפוגגת. הייאוש משתלט, הרגשת הנטישה הולכת וגוברת, במיוחד לנוכח היחס העוין, המניפולציות הרגשיות והנפשיות, והשקרים של הצוות הרפואי שתחת חסותם הוא נמצא; ובגלל הטיפול הרפואי הפולשני, הכולל זריקות, כדורים, אינפוזיות עם תרופות לא ברורות, הניתנות כעונשים, בגלל התנהגויות של החולה החורגות מן הנורמה, ולא כחלק מטיפול רפואי מסודר ומתוכנן. העוינות אותה חש החולה מקהה את חושיו וגורמת לו לאבד את תחושת ערך החיים. אי הוודאות לגבי התנהגות הצוות הרפואי וחוסר הידיעה לגבי הצפוי לו, היעדר הפרטיות והעובדה שתנועותיו נצפות במשך 24 שעות ביממה, מוסיפים לתחושת הנרדפות ולפחד מפני העתיד לבוא.

המאושפז סובל מחוסר שינה, מתזונה לא מספקת, מתנאים פיזיים וסניטאריים קשים ביותר. המיטה עליה ישן החולה היא כל עולמו, ורכושו המועט נתון בתוך ארונית פרוצה לכל עבר. את המקלחת החולה חולק עם מאושפזים אחרים, ללא מקום מתאים לתלות את בגדיו וללא יכולת להתנגב באופן נורמאלי עם מגבת ראויה. שעות הרחצה הן ספורות ביום ונעשות תחת פיקוח הצוות הרפואי. מי שסובל מכאב שיניים יישאר בכאבו, לכל היותר יטופל בדרך האחת המוכרת במקום- עקירה. מי שראייתו לקויה לא יזכה למשקפים. על אלו נוסף האיסור לחגור חגורה ולשרוך את הנעליים, דבר המסרבל את התנועה.

ההינתקות והבדידות

הינתקות החולה מסביבתו, מביתו, ממשפחתו ומחבריו גורמת לתחושת בדידות. איבוד הקשר עם הסביבה התומכת מסב תחושות קשות של תסכול, געגועים ובמקרים קיצוניים לחוסר רצון לחיות. הבדידות בתנאי האשפוז היא קשה: אין קשר עם העולם החיצון, רק הזיכרון עוד נשאר, אך עם הזמן גם הוא מתעמעם ונמוג.

החולה מאבד תחושת זמן, כל יום דומה לקודמו. הקולות והרעשים הבוקעים מן החוץ והריחות האופפים את סביבתו מוסיפים ללחץ בו הוא שרוי ממילא. הוא נמצא במסגרת זרה לו, שבה מעמדו, מערכת היחסים ויחסי הכוחות בינו לבין חבריו והצוות הרפואי אינם ברורים.

תחושה של שעמום וחוסר מעש לאורך זמן גורמים למחשבותיו לנדוד, והוא שוקע לתוך עולם הדמיון ומתנתק מהעולם הממשי. סדר יומו דומה לסדר היום של עדר כבשים תועה: תנועה בין אזור המגורים לחלקים אחרים במחלקה הסגורה, ללא פרטיות כלשהי, בהתאם לעבודת המנקות. חדרי המגורים נסגרים בעת עבודתן, ומהחולה נשללת האפשרות לנוח במיטתו.

מה צריך לעשות?

חוויית האשפוז היא טראומטית. גם אדם בעל חוזק נפשי יפתח הפרעות נפשיות לנוכח מציאות כל כך קשה, שילוו אותו בהמשך חייו. בתום האשפוז יוצא החולה מבית החולים שבר כלי, אך עם פתח לתקווה שבהתחלה חדשה; מצויד במרשמי תרופות המתאימות לו, אף שהמינון עלול להיות גבוה. אט אט ישוב החולה למינון התרופות מתאים ויתחיל בדרך ארוכה במסגרות השיקום והתמיכה מחוץ לכותלי בית החולים.

אלטרנטיבה לשיטת האשפוז הקיימת היא אשפוז בית או טיפול בקהילה. במסגרת זו, נשמר הקשר עם הפסיכיאטר המטפל. בעת הצורך, כשיידרש מענה טיפולי כתוצאה מהתקף, ייקרא הרופא לתת את הטיפול המתאים וללוות את החולה עד שההתקף יחלוף. אשפוז בית הוא חלופה יעילה לחולים שאינם מסכנים את עצמם או את סביבתם. עבור אלה שחובה לאשפזם צריך לשפר את היחס והתנאים בבתי החולים הפסיכיאטריים.

רונן דוד הוא נכה צה"ל אשר נפגע נפשית בשנת 2000 בעת שירות מילואים כמ"פ בפעילות מבצעית באזור יהודה ושומרון. מכהן כיושב ראש מל"מ, מתמודדים למען מתמודדים, מנחה קבוצות לעזרה עצמית במסגרת אנוש. ספרו האחרון – "מעגלון" התפרסם בימים אלה

בואו לדבר על זה בפורום פסיכיאטריה.