יום הזיכרון: חלק מתהליך האבל

עקבו אחרינו ב

האם יום הזיכרון מסייע להתמודד עם האובדן או שמא רק מגביר את התחושות הקשות? יהודה ניניו, פסיכולוג המתמחה בפסיכולוגיה רפואית, אומר: "רוב המשפחות השכולות רואות בפעילויות ההנצחה דבר מבורך. עצם קיומו של יום הזיכרון מנחם אותן. זהו אמנם חיטוט בפצע פתוח וכואב, אך לרוב הוא תורם להתמודדות עם השכול. בתחום בריאות הנפש אין מתייחסים עוד לשכול ולאבל כאל תהליך רב שלבים שמסתיים; אלא כאל תהליך מורכב, בעל דרגות חומרה שונות, שנמשך כל החיים. לפיכך, בני המשפחות השכולות לרוב אינם נפגעים מכך שמזכירים את יקיריהם מדי שנה מחדש. נהפוך הוא: היעדר ההדחקה, העיסוק באובדן, הביטוי של הכאב וההכרה בשכול ואבל נחשבים לתהליכים שמסייעים לאדם, ונתפסים -ככלים טיפוליים ראשונים במעלה".

לדברי ניניו, ההנצחה, יום הזיכרון וההכרה בתרומת הנופלים מעניקים לרוב המשפחות חוסן. "בני המשפחות חשים שיש הכרה באדם היקר להם ובפועלו. הכרת התודה, ההיזון החוזר וההערכה מחזקים את המשפחה והופכים את ההקרבה למען המולדת למשהו בעל ערך, ולכן קל יותר להתמודדות. מותם של מי שמתו בשליחות העם מקבל ערך הרואי".

הילדים של כולנו

האבל הלאומי הקולקטיבי מעניק תחושת שותפות גורל והשתתפות בצער. ניניו: "ביום הזיכרון מתייחסים לחללים כאל הילדים של כולנו. ליום אחד כולם חולקים את הכאב ונושאים בנטל. התמודדות עם אבל בדת היהודית היא התמודדות קהילתית שבבסיסה ניצבת הנחה דומה לזו הניצבת בבסיס מערך ההנצחה של מערכת הביטחון: תמיכה במשפחת הנפטר והתמודדות שבטית. השבעה, התפילות, הסעודות וכדומה – כל אלה הם טקסים חברתיים שנועדו להקל על התמודדותה של המשפחה".

עם זאת, הפיכת האבל הפרטי ללאומי אינה מסייעת לכל המשפחות השכולות, ויש מי שעבורם יום הזיכרון אינו חוויה מחזקת. ניניו: "מטבע הדברים משפחות הן שונות וכך גם האנשים. לא כולם מוכנים לחלוק את כאבם. יש שמעדיפים להסתגר עם כאבם ולעבדו בפרטיות מוחלטת. הכל תלוי במבנה האישיותי של כל אחד מבני המשפחה, כמו גם במבנה המשפחה ומאפייניה. בעוד שחלק מהמשפחות השכולות מתחזקות מהאבל הלאומי, אחרות מעדיפות להדיר רגליהן מהטקסים ולעבד את האבל לבדן. יש בני משפחה שכולה שחשים ביום זה חדירה לפרטיותם, אחרים חשים כי אינם רוצים לעסוק בנושא או לדבר עליו וכל טקס מהווה עבורם חיטוט מיותר בפצעם".

ניניו מדגיש כי יש להתייחס בכבוד לבחירתם של אלה המבכרים להסתגר באבלם, ולא לנסות להכריחם לשנות את בחירתם ולהחצין את רגשותיהם. לדבריו, "כל אדם מתמודד עם אבל בדרכו שלו. לא ניתן לצפות ממי שהיה אנטי גיבור כל חייו, או ממי שלא רגיל לחלוק רגשות ולהחצין את תחושותיו, להפוך לכזה עקב אובדן בן משפחה קרוב".

גם המשפחות השכולות שאינן נוטלות חלק בטקסים הפומביים זוכות לתמיכה וליווי מהמערכת לאורך כל השנה. בני המשפחות האלה יכולים להשתתף בפעילויות אינטימיות המתקיימות במהלך השנה, וכן לזכות בתמיכה של אנשי מקצוע מתחומים שונים, לרבות בריאות הנפש. ניניו: "כל אחד יכול לבחור פעילות הנצחה המתאימה לאופיו, בין אם היא מתקיימת על במה לעיני כל ובין אם היא מתקיימת בחדרי חדרים".

בואו לדבר על זה בפורום תמיכה למתמודדים עם מצבי אובדן, אבל ושכול.