פורום פסיכולוגיה רפואית של הילד והמתבגר

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות. לפורום הפעיל - פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר
פורום זה מיועד להורים, לבני נוער ולילדים המבקשים להעלות שאלות הקשורות בהתמודדות פסיכולוגית עם מחלות, פציעות שונות ושיקום. כאן ניתן להעלות נושאים כגון התמודדות ילדים ובני נוער עם מחלה כרונית, מצב רפואי אקוטי (מחלה או פציעה), נכות או קשיים הקשורים בהיענות לטיפול הרפואי (לדוגמה, סירוב או חרדה מנטילת תרופות). ניתן לקבל ייעוץ בנוגע להעברת מידע לילדים המתייחס למצבם הרפואי. בהקשר זה, ניתן להעלות שאלות על תהליך ההכנה לקראת פרוצדורות רפואיות ובנוגע למהלך ההתאוששות לאחר מכן. כאן גם המקום לדון בסוגיות של ביטוי גופני למצבים פסיכולוגיים שונים - תלונות פסיכוסומאטיות כגון כאבים, עייפות על רקע מתח והפרעות דחף כגון טריכוטילומניה וכסיסת ציפורניים. .
68 הודעות
58 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה רפואית של הילד והמתבגר

היי אמיר יש לנו בת יחידה בת שנתיים ועשרה חודשים ולאחרונה עניין החרדה שלה מתגבר.אתן מספר דוגמאות ורציתי לשאול האם ההתנהגות תואמת גיל, האם יש צורך בהתערבות? בטיפול? היא פוחדת מאוד מרעשים חזקים, של מקדחה, אופנועים וכו. בפורים מאוד התלהבה להתחפש וכו' אך נבהלה ברמה היסטרית שאחת הגננות התחפשה לליצן. לא רצתה ללכת לפעילויות פורים ברחבי העיר. דיברנו איתה שבפסח מתכננים קמפינג (פעילות שכבר עשינו בעבר והיא מאוד נהנתה ממנה) אמרה שהיא לא רוצה לבוא, שיהיו שם נמרים ואריות (תחפושות) שאשאיר אותה אצל סבתא ואבוא לאסוף אותה אחכ. כמו כן, חרדה מאוד מרופאים, בדיקות וכו.. שבוע שעבר שהיתה חולה היה קושי רב בבדיקת הרופא ולקיחתה לקופת חולים. היא ילדה מאוד דעתנית, עקשנית וורבלית ופיקחית מאוד. אנא ייעוצך מה לעשות תודה רבה

05/03/2017 | 16:42 | מאת: david5175

אם מטפלת מציעה לי לכתוב לי באימיליים בין טיפול לטיפול ולעיתים גם להתקשר במקרים שאין ברירה בזמנים שהיא קובעת אותם.. ושוב כאשר אין ברירה. אני כבר נמצא אצלה שנה וזה עוזר לי מאוד בטיפול. אני מאוד מרוצה אצלה בלי קשר לזה. האם זה בסדר? האם יש מטפלים אחרים שגם עושים זאת.. תודה.

31/10/2016 | 13:22 | מאת: דקלה

שלום רב, בתי בת ה- 6 התחילה השנה את כיתה א'. השינוי לא קל לה. היא נלחצת מכל מיני דברים אבל אני רואה שיפור. לאחרונה היא פיתחה תחביב מטריד במיוחד, היא התחילה לתלוש את הריסים! וזה גם ממש לא נראה טוב. היא טוענת שקשה לה לשלוט בזה ואני מנסה לעזור לה כשאני מציעה שכל פעם שמרגישה דחף כזה שתחליף אותו במשהו אחר ( כגון במחברת תלישת שיערות מהבובה או ציור). אתמול היה נראה שזה עזר. כמה שאלות- 1.זה באמת מספיק שאני אעזור לה? זה בד"כ חולף מהר או שכדאי ללכת לפסיכולוג ילדים? 2. האם הריסים תמיד יצמחו מחדש? אודה לעזרתך, דקלה

לילד בן 11 וחצי הסובל מחרדות

שלום אתי, לצערי אינני יכול להמליץ לך על פסיכולוג/ית במסגרת הפורום. תוכלי לקבל רשימת פסיכולוגים באתר של שירותי בריאות כללית או בשירות לקוחות. בהצלחה, אמיר.

06/12/2015 | 10:58 | מאת: rita

שלום, אנחנו נפרדים עם ילד אחד בןבסביבות גיל 5. חשבנו על חלוקת הימים כך שיום אחד אצלי ויום אחד אצל אבא. כלומר: יום א- אמא יום ב' אבא וכן הלאה וכל סופש אצל אחד מאיתנו. האם זה סידור שיכול להיות טוב לילד? אם לא, מה האפשרויות הטובות למקרה כזה? הבנתי שיש את ימי ב ו-ד אצל האב וכל סופש שני, אולם בן הזוג מתנגד לזה כי המרווחים גדולים לו מדי והוא רוצה לבלות יותר עם הילד. אשמח לרעיונות

שלום ריטה, פורום זה לא עוסק בנושאים אלה ולא נמצא בתחום התמחותי. בהצלחה, אמיר.

06/04/2015 | 12:41 | מאת: לימור

שלום לכולם , רציתי להתייעץ כאן באתר. בת שלי בת 14 אושפזה לפני כשנה במחלקה פסיכיאטרית עקב שמיעת קולות בעיות אכילה חמורות והתקף פסיכוטי. במהלך האישפוז היתה במעקב משקל . בפגישת סיכום האישפוז אמרו שהם חושדים שיש לה סכיזופרניה אבל שאין אפשרות לאבחן עד גיל 16 בערך. היא בטיפול פסיכאטרי ופסכולוגי אחת לשבוע עם הפסיכולוג שלה וכל כמה חודשים עם פסיכיאטר.מצבה יותר טוב אבל מדי פעם מתפרץ אצלה כל מיני דברים במיוחד שאנחנו מסרבים להיכנע לה למשל לבילויים עד שעות מאוחרות וכו' . היא נמצאת במסגרת רגילה בלימודים אבל עם הקלות מאוד גבוהות . היא מבקשת לחזור לאישפוז או לפחות לאישפוז יום כי קשה לה. יש לה חברים אבל במצב כמו שלה ילדים מדוכאים שחותכים ורידים וכאלה ,גם היא עשתה את זה בעבר וכיום כבר לא. היא מדמיינת דברים שלא היו ולא נבראו למשל שהיינו מכים אותה עד לפני שנתיים בערך ושאבא לה היה בבית בכלל.דבר שלא נכון לחלוטין השאלה שלי היא האם יכול להיות שהיא בעצם בדתה לעצמה עוד דמות ושהיא סובלת בעצם מפיצול אישיות? היא משקרת המון ומאמינה לחלוטין שהיא לא משקרת

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לימור, מתיאורך נשמע שהכיוון האבחנתי שניתן לה בעת האשפוז אכן נכון. המלצתי היא לפנות להערכה נוספת במחלקה או באשפוז יום במידה ובתך מבקשת עזרה. בברכה, אמיר

שלום רב, הבת שלי בת שנה ושבעה חודשים ולאחרונה פיתחה פחד וחרדה מלעשות אמבטיה. עד לפני שבוע וחצי היא מאוד אהבה לעשות אמבטיה ואפילו היינו צריכים לשכנע אותה לצאת מהאמבטיה. אך לפני שבוע חלה תפנית כאשר רצינו לעשות לה אמבטיה ואז לפתע שהכנסנו אותה לאמבטיה היא התחילה לעשות פיפי באמבטיה ואז אני ובעלי קצת נבהלנו ולא ידענו מה לעשות ובעלי החליט לרוקן את המים של האמבטיה ולמלא מחדש ואז הוא פתח את השפורפרת של המים ומרגע זה הבת שלי נבהלה ונכנסה להיסטריה של בכי ורצתה לצאת ולברוח מהאמבטיה. מאז כל פעם שאנחנו רוצים לעשות לה אמבטיה עוד מהשלב של הורדת הבגדים או כשהיא שומעת שאנחנו ממלאים מים היא נכנסת לבכי ופחדים ומנענת בראש לא לא ולא מוכנה לבוא אפילו לכיוון האמבטיה. ניסינו שיטות של קניית משחקים חדשים ומפתים לאמבטיה, ניסיתי להכנס איתה לאמבטיה, להסביר לה, אבל שום דבר לא עוזר. אפילו שאני לוקחת אותה סתם באמצע היום לאמבטיה עם בגדים ומרגע שאני פותחת את הוילון של האמבטיה היא נכנסת להיסטריה. שאלתי היא כיצד לנהוג במקרה כזה ובאיזו גישה? כי ניסינו כבר כמעט הכל כולל הסברה,ולפעמים אנו מרחמים עליה ולא עושים לה אמבטיה אבל יש מצבים שחייבים וזה מלווה ממש בבכי של ייסורים ואנחנו מרגישים רע עם זה כאילו זה נעשה בכוח

14/11/2014 | 13:49 | מאת: אורית

שלום רב, האם ניתן לשלב בין ריטלין לבין ריספרדל 10 מ"ג כטיפול בהפרעת קשב. מדובר בילד בן 8. בתודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, שאלות בנוגע לטיפול תרופתי יש להפנות לפורום פסיכיאטריה. בהצלחה, אמיר.

29/10/2014 | 17:32 | מאת: אורית

שמי אורית בעלת צהרונית. יש לי ילדה בת שבע עולה חדשה ארבע שנים בארץ. ימים שלמים אינה מדברת לא בבית הספר ולא בצהרון. האמא מספרת דבבית היא מדברת. אני ראיתי פעמים ספורות שדיברה. היא היתה באיבחון ואמרו שהיא סובלת מחרדה. אני נוכחתי בפעמים של קיפאון לזמן מה. מבקשת יעוץ לעזור לאמה.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, מתיאורך עולה כי הילדה סובלת מאילמות סלקיטיבית שהיא למעשה הפרעת חרדה קיצונית. בהפרעת חרדה זו, קיימת יכולת לדבר אך הילד אינו מסוגל לדבר במצבים מסויימים. בדרך כלל הילד מצליח לדבר בבית אך במצבים חברתיים מסויימים מופיעה אותה "אילמות" . יחד עם זאת ישנם גם מקרים הפוכים בהם הילד ימנע מדיבור עם בני משפחה. מבחינת הטיפול, בדומה להפרעות חרדה אחרות, ההתערבות המומלצת הינה קוגניטיבית התנהגותית. התערבות זו תשלב בין החלק הקוגניטיבי - זהוי המחשבות האוטומטיות עומדות בבסיס החדדה (כגון "אם אדבר יצחקו עלי" או "יצעקו עלי") והחלק ההתנהגותיאשר יכלול חשיפה הדרגתית למצב המאיים. בד בבד תהיה גם התייחסות לפן הפיזיולוגי בו ילמד הילד טכניקות הרפייה והרגעה. התערבות מסוג זה הינה ממקודת בדרך כלל ותכלול גם הדרכת הורים והדרכת הצוות החינוכי. מומלץ מאוד לפנות לפסיכולוג/ית ילדים העוסק/ת בטיפול קוגנטיבי התנהגותי. בהצלחה, אמיר

10/09/2014 | 11:42 | מאת: תמר

במשפחה נורמטיבית בה אין בעיה להורה להישאר ואין בעיה כלכלית. מצד אחד אני קוראת שרוב המומחים אומרים שהכי טוב לילד מתחת לגיל שנתיים להיות בטיפול של אחד על אחד ולאחר מכן להסתפק בגן עד הצהריים. מצד שני אני מתרשמת שאותם ילדים שהיו מגיל 4-6 חודשים במסגרות גדולות עם יחסית מעט אנשי צוות ועד שעות מאוחרות מידי יום, דווקא מראים יותר עצמאות ויותר כישורים חברתיים, ואילו הילדים שזכו לטיפול צמוד יותר, הם ביישניים יותר ובעלי בעיות חברתיות. במילים אחרות האם לתת לילד לחיות בסביבה קשה יותר שתגרום לו יותר בכיות ומחלות בגיל צעיר אבל בסופו של דבר תתחשל להרבה שנים קדימה. אז מה נכון לעשות (ושוב, בהנחה שלהורים אין בעיה חיצונית).

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, החלטה על מועד הכנסת ילד לגן נגזרת משיקולים שונם ואינני חושב שיש מרכיב אחד שניתן להצביע עליו כחד משמשעי בתהליך זה. יתכן מצב בו קיימת "היכולת הכלכלית" שמאפשרת להשאיר את הילד בבית זמן רב יותר אך אפשרות זו אינה מתיישבת עם יכולות והעדפות אחרות של ההורים. קיימים גם מצבים הפוכים כמובן. אינני מכיר מתאם בין הכנסת ילד בגיל צעיר למסגרת חינוכית ובין עצמאות וכישורים חברתיים. אם כבר, אז ההפך הוא הנכון. תינוקות וילדים זקוקים למסגרת מכילה ובטוחה, הנותנת מענה לצרכיהם הפיזיים והרגשיים באופן תואם גיל והתפתחות (גם מבחינת זמינות הגורמים המטפלים). חשיפה למצבי תסכול הינה חשובה במהלך ההתפתחות אך מצבים אלו מגיעים באופן טבעי כחלק מהחיים ואין שום צורך לייצר מצבים כאלה במתכוון על מנת "לחשל" את הילד. אומר זאת שוב, אין שום צורך לתת לילד לחיות "בסביבה קשה", בכי ומחלות והדבר אינו מומלץ כלל ועיקר. בהצלחה, אמיר.

27/08/2014 | 11:44 | מאת: צ

מ 27/08/14 | 11:08 שלום בני בן 7 חודשים מתעצבן נורא מכל דבר ממש מקשה את כל הגוף שלו.... לא יכול לשחק חצי שעה בשקט. תמיד צועק, יכול ללטף אותנו ואחרי דקה ליצבוט בכוח רב האגרופים עדיין קפוצים, לא כל הזמן! אולי זה קצת באשמתי כשהוא נולד תמיד הייתי בלחץ תמיד רציתי להגן עליו הכי טוב שאפשר יוצאים ממש לעיטים מהבית המון אצל המשפחה אבל בתוך הבית ואצל החברים בבתים שלהם. ובנוסף ללחץ שתמיד הייתי בו חמתי הייתה מלחיצה עוד יותר....אנחנו כרגע גרים אצלה אם בעלי מה לעשות ? איך לשנות את זה? האם צריך לעשות לו בדיקה כלשהי. אשמח לעצה או עזרה

לקריאה נוספת והעמקה

בגיל כה צעיר קשה לעשות הערכה מבלי לשמוע יותר. יחד עם זאת יש לומר כי מגוון ההתנהגויות אשר נמצאות בטווח הנורמלי הינו רחב, ואין זה חריג שתינוק בגיל הזה מגיב בבכי או באמצעות הגוף במצבי תסכול. בנוגע לחרדה שלך, שרץ מצייינת שאת מרגישה שהיא רבה, מומלץ לפנות להדרכת ההורים. אם אני לא טועה, ניתן לפנות גם להתפתחות הילד בקופת חולים לצורך כך. בהצלחה, אמיר

ילד בזמו אחרון לא מכשיב לאימא צואק שובר דברים עם הזהם. רק לאבא הוא מכשיב. למה צריך ישר לתת תרופה של rispond.אני מבקשת עזרא שלך דחוף. תודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לצורך הדרכת הורים. משאלתך אני מבין שהומלץ כבר על טיפול תרופתי, אם אתם לא בטוחים שאכן יש צורך בכך , כדאי לפנות לרופא אחר שיתן חוות דעת נוספתת. בכל מקרה, כדאי לקבל הדרכת הורים. בהצלחה, אמיר.

09/08/2014 | 12:32 | מאת: אמא

שלום , יש לי ילדה בת 7 חודשים. בגיל הזה היא כבר מבחינה בין זרים למשפחה ובוכה כשנתקלת באדם שאינו מוכר לה. הסבתא מהווה דמות מרכזית עבורה שכן במהלך היום היא מטפלת בה שעות רבות. שאלתי היא האם אני יכולה לנסוע לחופשה בת 5 ימים ולהשאירה אצל הסבתא מבלי שנסיעה זו תגרום לה לחרדת נטישה כלשהי? זאת בייחוד לאור הקרבה המיוחדת לסבתא. אודה לתשובתך בהקדם . בברכה. אמא מודאגת..

שלום, חרדת פרידה אכן מופיעה כחלק מתהליך התפתחות תקין. בהיותה של הסבתא דמות משמעותית מאוד בחיי בתך נראה כי זה יקל על בתך בימי החופשה שלך. אמיר.

24/07/2014 | 20:55 | מאת: מיכל

יש לי ילד בן 17 עולה לכיתה יא לפני כמה חודשים הוא החליט שהוא לא רוצה ללכת לבית ספר יותר והוא לא מעונין ללכת גם לחברים.הילד הזה למד במשך השנה הזו גם באונברסיטה הפתוחה וגם שם הוא לא מעונין להמשיך את לימודיו. הוא ילד אהוד ואהוב על חבריו.אבל בעקבות גרושים קשים שלי עם אביו הוא כנראה נפגע .הוא הולך לשיחות אצל פסיכולוג אך בנתיים זה לא עוזר אז מה עושים?הילד הולך ודועך ??!!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום מיכל, ראשית אתייחס לטיפול הפסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי בגיל זה אמור לכלול גם הדרכת הורים ובמידה ואינכם רואים התקדמות ושיפור זה המקום לפתוח נושא זה לדיון. בשיחה עם הפסיכולוג חשוב לשאול מה הוא רואה - דיכאון? חרדה? מה עומד בבסיס ההימנעות? האם רואה צורך בטיפול תרופתי? וחשוב מכל, האם הגישה הטיפולית של הפסיכולג היא הגישה היעילה לטיפול במצבים כאלה. עם או בלי קשר לטיפול הפסיכולוגי, אני ממליץ לפנות להדרכת הורים בגישת הסמכות ההורית. בהצלחה, אמיר.

שלום אחי הקטן בתקופה האחרונה החליט שהוא נכנס לכל הסטייל של האימו וגות' עכשיו מזוית של ילד בן 14 זה היה יכול להראות מגניב אבל אני אח שלו הגדול אני בן 21 ואמא שלי לא כל כך מתערבת והיא מנסה לא לפגוע בו כי הוא בגיל מאוד רגיש. עכשיו אני פשוט לא רוצה שיגיע למצב שמישהו יצחק עליו בחוץ או יעיר לו והוא יפגע. האם יהיה לנכון להגיד לו בשיא הכנות שזה פשוט לא מתאים.? הוא אומר שהוא אוהב את זה שזה גורם לו להרגיש מיוחד או שונה

שלום סטס, אני מתנצל על כך שלא עניתי על שאלתך עד כה. דאגתך לאחיך נוגעת ללב. לפעמים כאחים גדולים, ובהמשך גם כהורים, אנו נאלצים לעמוד מהצד כשאנו רואים מישהו קרוב אלינו (אח/ות או בן/בת) עושה משהו שנראה לנו כטעות ואין לנו יכולת לעצור בעדו. חשוב שלמרות זאת תהיה איתו, תדבר איתו ובעיקר שתהיה שם בשבילו כרשת בטחון אם הוא "נופל". חלק מתהליך ההתבגרות כולל ניסיונות לגבש זהות ולמידה מטעויות. אם אתה רוצה להיות שם בשבילו חשוב שלא תכעס עליו על כך שהוא לא מקשיב לך ותמשיך ללוות אותו. בהצלחה, אמיר

25/05/2014 | 21:24 | מאת: אלונה

שלום רב! אנחנו הורים לתאומים בני ארבע עוד מעט בן ובת. ילדנו ילדים מלאי אנרגיה אהובים על סובביהם ונבונים מאוד. מאז שהם נולדו הם התרגלו להיות יחדיו גם בשעת האמבטיה ולא פעם גם בשירותים. מאז שהם התחילו לגלות ענייו באברי המין לימדנו אותם שלכול אחד יש אזור פרטי שלו שרק לו מותר לגעת ולאף אחד אחר לא. בחצי שנה האחרונה היו להם כמה תקריות "משעשעות" שהם נגעו אחד בשני וזה מאוד שיעשע אותם ואנחנו חזרנו ואמרנו שזה אסור. ילדיי אוהבים לרוץ ערומים אחרי האמבטיה או בבריכה הביתית להראות את איבר מינם ולעשות את ריקוד הטוסיק. לאחרונה אסרנו עליהם ללכת ערומים בבית אלה רק עם תחתונים בכדי להמעיט את התקריות והמגעים בינהם וגם בעצמם. הסברנו שמותר לדעת בגופנו שאנו לבד במיטה או באמבטיה. זה נושא שכול כך קשה לדבר עליו.הסכנות שהסביבה מנדבת לנו רק מעמיקות את הפחדים. מצד אחד אתה מנסה להציב לילד גבולות ברורים ומצד שני אתה מפחד לפגוע להם במיניות. מהי הדרך הנכונה למנוע מהילדים שכבר לא פעוטות יותר, לגעת באיברי המין של אחיהם? או אולי גם של אחרים? יש דברים שקורים בגן וזאת לאור הסיפורים שאנו שומעים בבית ודיברתי עם הגננת על כך. אני מאוד מוטרדת ומפחדת שיש דברים שאולי משפיעים עליהם ואין לי שליטה על זה. כמו כן לאחרונה הם מתחבאים ועושים דברים אסורים בסתר. אשמח לדעת כיצד עלינו להתמודד עם זה ולהעביר את המסר לילדים ללא כעס והענשה כי לאחרונה יצא שהגבנו בצורה חריפה בעיקר מכיוון שאין לנו את הכלים הנכונים להתמודד עם זה. אשמח לכול תשובה שהיא תודה.

לקריאה נוספת והעמקה

אלונה שלום, ראשית אני מאוד תנצל על העיכוב במענה לשאלתך. סקרנות מינית מופיעה בקרב מרבית הילדים כחלק מתהליך התפתחות נורמטיבי. הנגיעות שאת מתארת הן חלק ממשחק הנובע מסקרנות טבעית. חשוב להמשיך וללמדם כי מדובר במקום פרטי, להציב גבולות ברורים ולהפריד ביניהם, בלי כעס, כאשר אתם עדים למשחק מן הסוג הזה. חשוב גם להזכיר לעצמכם כי מדובר בהתנהגות נורמאלית אשר אינה מעידה על פגיעה או הטרדה מינית מכל סוג שהוא. בהצלחה, אמיר.

1- שלום ראשית רציתי לדעת איך אני יכולה לברר אילו הורמונים בדיוק נתנו לאימי בעת טיפולי הפוריות שעברה בהריוני? האם זה נמצא איפה שהוא ברקורד הרפואי שלה? 2- מה השפעות הורמונים אלו על ההתפתחות הפיסית, הנפשית ועל תכונות אישיות הילד בגילאים מאוחרים.

שלום, לצערי אני לא בטוח שיש לי את הידע הרפואי דרוש על מנת לתת לך תשובות מקצועית וישירות לשאלותייך, אולי את יכולה לפנות גם לפורום העוסק בפוריות האישה והיריון. לגבי השאלה השנייה, אני חושב שככל הנראה לא תוכלי לקבל תשובה חד משמעית לכך משום שיש המון גורמים שמשפיעים על ההתפתחות, גנטיים וסביבתיים, ובמקרים רבים לא ניתן להצביע על גורם אחד כאחראי על בעיה התפתחותית, מחלה ובוודאי לא על תכונה זו או אחרת. בכל זאת, אתייחס לשאלותייך מכיוון קצת אחר. ברוח הגישה הקוגניטיבית התנהגותית, בה אני מאוד מאמין וברוחה אני לרוב עונה על שאלות בפורום זה, אני חושב שההתעסקות בעבר חשובה אך חשוב יותר להתייחס להווה וללמוד להניח לעבר. לעיתים זה קשה, כי קשה לנו להשאיר "קצוות פתוחים" ואנחנו מחפשים הסברים ל"למה זה קרה?" אבל בהתמקדות הזאת בעבר אנחנו מפספסים את מה שקורה עכשיו. וגם אם נגלה את התשובה, זה עדיין לא ישנה דבר. לא צריך להתעלם מהעבר אבל חשוב יותר לדעתי למצוא דרכים להתמודד עם מה שקורה עכשיו. בהצלחה, אמיר.

23/04/2014 | 11:10 | מאת: דניאלה

שלום, לפני כשבוע פניתי אליך כיצד מתמודדים עם ילד בן 9 שמפחד למות, הפחדים מתחילים לפני השינה, פעמיים קיבל התקף חרדה, הקאה, בכי וצעקות. סיפרתי על הדרך שלי להרגיע אותו, ע" מחשבות טובות. את השלב הזה עברנו לפני כמה ימים הוא החל להתלונן על כאבי בטן חזקים בעיקר בלילה. פעמיים לקחנו אותו לטרם. הבדיקות לא העלו דבר. מאז, כל לילה מתלונן על כאבי בטן שמקשים עליו להירדם, אם כבר נרדם. בפעמים בודדות מתעורר בבכי מתוך שינה שהבטן כואבת. כך חוזר חלילה כל לילה, לפעמים קל לפעמים קשה. אתמול בלילה, הוא נרדם יחסית בסדר, כאשר ניגשתי אליו לכסות אותו הוא התעורר עצבני וזועם והאשים אותי שבגללו הבטן כואבת לו, לקח לו לפחות שעה עד שנרדם בחזרה. ממרר בבכי. אני לא יודעת כיצד לנהוג איתו. לדעת רופאת הילדים, זה סוג של מניפולציה, וניסיון לשלוט. לדעתה עלי לתעלם מכאבי הבטן שלו ולא לשאול אותו על הכאבים. עלי לציין שמבחינה רפואית, לא נמצא דבר. שאלתי היא כזו, האם התופעות וההתנהגות שלו קשורות לחרדה? אני מאוד מודאגת. בגלל בעיות קשב וריכוז, הוא מקבל טיפול ברכיבה בסוסים, מאז המצב בבית הספר השתפר לטובה. לא מקבל ריטלין. חשוב לציין שגם בעבר לא היה נרדם בקלות, הוסבר לי שזה נובע מבעיית קשב וריכוז. אני מנסה כל דבר כדי לגרום לו להירגע (כמובן שומרת איתו על גבולות ברורים, ולא מאפשרת לו לעבור אותם). אנחנו מנסים רפלקסולגיה, הומופתיה, טיפול רגשי בעזרת רכיבה על סוסים, דבר אשר אהוב עליו וההתקדמות שלו והיכולת שליטה בסוס מדהימה. מה עוד אני יכולה לעשות כדי לעזור לו? אודה לך על תשובתך המהירה. דניאלה

לקריאה נוספת והעמקה

דניאלה שלום, כאבי בטן יכולים להופיע כביטוי לחרדה ותופעה זו שכיחה בילדים. חשוב מאוד לעשות בירור רפואי מקיף וטוב שעשיתם בירור כזה. באשר לבנך, אינני חושב שמדובר במניפולציה אלא בביטוי למצוקה שלו. חשוב לצאת מנקודת ההנחה שהכאב הוא אמיתי גם אם לא נמצא לו בסיס גופני/רפואי. באשר להתייחסות שלכם לכאב, אכן מומלץ שלא להפוך את הכאב לנושא השיחה העיקרי בבית. כאשר כואבת לו הבטן לא צריך להתעלם מחד אך גם לא לתת עודף יחס ותשומת לב מאידך. באשר להתערבות טיפולית, אני חוזר וממליץ לפנות ליעוץ פסיכולוגי אצל מטפל/ת העובד בגישה קוגניטיבית התנהגותית (CBT)עם ילדים ובני נוער. במסגרת הטיפול תוכלו גם אתם, ההורים, לקבל כלים באמצעותם תוכלי לעזור לו ולהקל עליו. בברכה, אמיר

18/04/2014 | 12:39 | מאת: חיים

שלום רב, ביתי בת 13 והתנהגות שלה לא תואמת את גילה, הדבר בא לידי ביטוי בבכי על כל דבר, על תלות בהורים בכל דבר, עושה קולות של חיות לדוגמא חתולים כלבים שאומרים לה להפסיק היא לא מקשיבה וממשיכה. מציקה לאחים שלה ונדבקת. כאשר פונים אליה היא לא מקשיבה. הילדה מאוד לחוצה כמעט כל הזמן. לדוגמא טיול בקניון היא לא עוזבת אותנו לשנייה מפחדת שנלך לאיבוד, כאשר היא רוצה משהוא או שואלת שלאלה פונה אלינו בצורה מאוד ילדותית ובקול רם אנו עונים לה והיא שוב שואלת את אותה השאלה מס פעמים גם אם ענינו לה. היא לא שמה לך לסביבה שבה היא נמצאת בוכה צועקת בקול רם שכולם ישמעו ומאוד קשה להרגיע אותה. וכו' ניתן לתת הרבה דוגמאות. מה עושים והאם יש דרך לטיפול בבעיות אילו. תודה חיים

לקריאה נוספת והעמקה

חיים שלום, מהדברים שאתה מתאר ניתן להעריך כי התנהגותה של בתך מבטאת מצוקה. יתכן שהיא נובעת מחרדה אך לא ניתן לאבחן ללא מפגש אתכם ההורים ועם בתך. בתהליך זה גם תתבקשו לתת פרטים על התנהגותה בבית הספר ובמקומות אחרים כאשר היא לא נמצאת אתכם. אינני יודע באיזה קופת חולים אתם מבוטחים אך בחלקן יש פסיכולוגים בהסדר ובחלקם קיים החזר כספי על התייעצות. מומלץ לפנות לפסיכולוג/ית העוסק בטיפול בילדים ובני נוער אשר משלב גם הדרכת הורים לצורך הערכה פסיכולוגית ומתן המלצות בברכה, אמיר

12/04/2014 | 11:21 | מאת: דניאלה

שבת שלום, מראש אני מתנצלת על אורך הפניה. הנני אם יחידנית לבן 9, ללא ילדים נוספים. מיזה תקופה שבני שואל אותי אם הוא ימות. הסיפור הזה קרה לפני כשנה, אחרי שהמחנכת שלו שוחחה איתם על מוות. ניסתי להסביר לו שוב את מה שהמחנכת שלו הסבירה, הסברתי לו שאנשים נפטרים מזיקנה, מחלות, תאונות דרכים. כאשר הוא שומע שמישהו נהרג בתאונת דרכים או מישהו נפטר בגלל מחלה. התגובה שלו לא היסטרית. וההסבר שלו מניח את דעתו שלו. כנראה שהוא נהג מהר מידי, או מישהו נהג מהר או במקרה של מחלה הוא כנראה לא שמר טוב על עצמו ולא אכל בריא וכו..... אבל מה שמפחיד אותו זה מוות מזיקנה. אחרי אותם הסברים החלו הבכיות וההיסטריה שהוא לא רוצה למות. אחר כך מידי יום הוא היה שואל אותי, עד שבסוף עניתי לו אני לא יודעת מתי כל אחד ימות. הסברתי לו שכל פעם שמגיעה מחשבה רעה תחליף אותה במחשבה טובה. איך שהוא שרדנו תקופה זו. מידי פעם שאל, קיבל אותה תשובה, לפעמים ביקש לראות תמונות באינטרנט של אנשים מאוד זקנים - כמובן שהראיתי לו. לפני כשבוע, לפני לכתו לישון, ניגשתי להגיד לו לילה טוב ונשיקה וכו... הכל היה נראה תקין, עד שפתאום הוא החל לבכות בהיסטריה וצרח שהוא יודע שאני משקרת לו שבסוף כולם מתים, הבכיות גרמו להקאה ולכאבי בטן. הרבה מה לעשות לא ידעתי, למעט מחיבוקים ולנסות להרגיע אותו. כשהוא נרגע הוא אמר לי שלפעמים המחשבה הרעה באה לו לראש וזה מפחיד אותו. אחרי אותו התקף חרדה, הוא נרדם כשאני יושבת לידו ומלטפת אותו בבוקר הוא קם כאילו לא קרה כלום אמש. שבוע חלף ולא היו התקפים. עד לפני שני לילות. לפני לכתו לישון הוא שוב פרץ בבכי, צרח, בעט בי ונכנס לפאניקה אמיתית. והוא שוב הקיא, ממש רעד. הבנתי שהוא שוב חווה התקף חרדה. ישבתי לידו וליטפתי אותו עד שהוא נרדם. בלילה שבה אחריו, ישבתי לידו מראש, ואמרתי לו שאימא כל הזמן שומרת עליו וניסנו לעשות דימיון מודרך. הלילה עבר בשלום, עלי לציין שאין התעוררויות בלילה בגלל חרדה. מיותר לציין שאני מרגישה מרוקנת ריגשת, ליבי כואב עליו, אין לי כל כך את הכלים לעזור לו. פניתי למטפלת שלו ברכיבה הטיפולית בסוסים, סיפרתי לה (הוא מקבל טיפול ברכיבה, בגלל שהוא הוגדר עם בעיות קשב וריכוז, ורציתי למנוע לקיחת רטלין. הטיפול עוזר לו גם מבחינה רגשית. אני מבקשת ייעוץ כיצד לנהוג במצבים אלו, אני פוחדת שהחרדות יחריפו. בשנה שעברה היתי בייעוץ פסיכולוגי, להדרכת הורים וסיפרתי לפסיכולוג (אז לא היו התקפי חרדה) הוא לא כל כך התרגש. אודה לך על תשובתך המקצועית בברכה דניאלה .

לקריאה נוספת והעמקה

שלום דניאלה, ראשית עלי לציין כי למרות שעל פי עדותך אין לך רקע מקצועי בתחום הטיפולי, ההתמודדות שלך עד כה וההבנה האינטואיטיבית שלך את המצב ראויות להערכה. מחשבות על מוות מעוררות כמעט אצל כל בני האדם מידה מסוימת של מתח, אי נוחות וחרדה. במהלך ההתפתחות מחשבות מסוג זה מופיעות מדי פעם ללא סיבה ולעיתים בעקבות מפגש עם מוות או בעקבות שיחה על הנושא. בדרך כלל אנו משתדלים לחשוב על משהו אחר כאשר המחשבות מעוררות תחושת אי נוחות ותחושת המתח חולפת. לעיתים מתפתח קושי והמחשבבה הופכת לטורדנית ואז החרדה עולה, כפי שקרה לבנך. טוב עשית כשהצעת לו לחשוב על משהו אחר, נעים, כאשר צצה המחשבה הלא נעימה. אפשר גם להסביר לו שמחשבות על מוות אינן נעימות לאף אחד, ושכדי "לנצח" את המחשבות הרעות צריך בכל פעם שהן מופיעות "לעבור לחשוב על משהו אחר, נעים ומרגיע". חשוב להדגיש שלא צריך לנסות ולגרש את המחשבה השלילית אלא לעבור ולחשוב על משהו אחר, נעים ומרגיע. מדי פעם המחשבה השלילית תחזור ותופיע ואז צריך שוב לחזור ולחשוב משהו נעים, בלי לנסות לנתח מדוע המחשבה חזרה, או לכעוס על כך שהיא חזרה. במקביל אפשר ללמד אותו טכניקת הרפייה גופנית, למשל נשימות עמוקות מרגיעות והפניית הקשב אל הנשימה, על מנת להקל על הביטוי הפיזיולוגי של החרדה. במידה ואין הקלה ותסמיני החרדה ממשיכים מומלץ מאוד לפנות להערכה וטיפול פסיכולוגי אצל איש מקצוע העובד עם ילדים בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). בדרך כלל מדובר בהתערבות ממוקדת וקצרה יחסית הכוללת גם הדרכת הורים. חג שמח ובהצלחה, אמיר.

07/04/2014 | 13:57 | מאת: תומר

ילד בן 10 בריא , כבר 7 חודשים מתעלף כל יום בין 3-4 פעמים ביום בהתחלה הוא היה מתעלף ואחרי דקה שתיים חוזר לעצמו בחודשיים האחרונים הוא מתעלף ואחרי כמה שניות הוא מתעורר ולא מזהה את הסביבה את המשפחה, צורח עליהם שהם חטפו אותו מרביץ להם זורק עליהם דברים ומנסה לברוח מהבית לפעמים גם מצליח לברוח, וגם ניסה לברוח מהחלון פעם אחת מקומה רביעית. אחרי כמה דקות שהוא משתולל ולא מזהה אף אחד ומנסה לברוח הוא מתעלף שוב ומתעורר וחוזר לעצמו והכל כרגיל. בכל 7 החודשים האלה כואב לו כל הגוף כולל הרגליים לעיתים קרובות לא יכול ללכת מהכאבים וסוחבים אותו ממקום למקום כולל שירותים ומקלחת. הלכנו למספר בתי חולים ורופאים אך אין להם תשובה הפנו אותנו לנירולוג והוא אמר שהכל תקין בבדיקות. משם הפנו אותנו לפסיכיאטר הוא היה במפגש אחד היא אמרה שהיא לא יודעת מה יש לו ומה גורם לזה והיא נתנה לו ריספרדל סירופ לטיפול בהפרעות פסיכוטיות לקחת חודשיים וזה ידכא לו את זה ולדבר איתה בטלפון לעדכן אותה שלא יבוא לפגישות יותר. יומיים ראשונים הוא לקח תתרופה וביום השלישי הוא מקיא אחרי שהוא לוקח תתרופה אחרי שהוא אוכל כי הוא אומר שזה עושה לו כאבי בטן. אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות ולמי לפנות.

לקריאה נוספת והעמקה

תומר שלום, מומלץ לפנות להערכה פסיכיאטרית חוזרת. אם אינכם מרוצים יש לשקול פנייה להערכה פסיכיאטרית נוספת אצל רופא/ה אחר/ת לקבלת חוות דעת שנייה. מורכבות המקרה, כפי שעולה בתיאורך, לא מאפשרת מתן תשובה מקצועית רצינית ללא הערכה קלינית והיכרות עם הילד והוריו. בהצלחה, אמיר.

28/03/2014 | 18:05 | מאת: משרבב לשון

שלום שמתי לב שהילד מוציא לשון בזמן כתיבה וציור. רציתי לשאול איך נקראת התופעה הזו? האם יש לה שם? למה זה קורה ועל מה זה מעיד? תודה!!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, שרבוב הלשון בעת פעולה הדורשת ריכוז הינה תופעם שכיחה למדי בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. ישנן כמה השערות לגבי הסיבה לכך. אחת מהן מתייחסת לכך שהלשון "מעסיקה" איזורים רבים במח בחלקים מוטוריים ותחושתיים. כאשר אנו נדרשים לבצע פעולה מורכבת (וכתיבה וציור הינן פעולות מורכבות עבור ילדים צעירים), הדורשת הפניית משאבי קשב וריכוז, שרבוב הלשון החוצה מהפה (או הצמדתה לחלקו העליון של הפה), מביא להפחתה בפעילות המוחית באותם איזורים ומאפשר הפניית משאבים נוספים לאותה מטלה שנדרשנו לבצע. כאמור, זו תופעה נפוצה ומוכרת אשר לא מעידה על מצוקה או קושי רגשי. בברכה, אמיר

20/02/2014 | 16:47 | מאת: דכאון

היי אני בן 16 וחצי, אני חיי כל החיים שלי בגוף לא נכון, ורע לי מאוד אני מרגיש שאני לא יכול להחזיק יותר , אני הולך בדרך גיהנום והכוח נגמר לי אני מרגיש את הרצפה מתחתי קורסת ושכבר אין לי על מה לעמוד אני אובדני מאוד ורע לי מאוד בגלל שאני נולדתי כבן ואני נראה כמו בת מתנהג כמו בת רוצה להתאפר להתלבש כמו בת רוצה להיות בת כמו שהייתי אמור להיות ואני לא יכול כי ההורים לעולם לא יקבלו את זה ובגלל שאני לא יכול לעשות כלום לפני גיל 18 ואני לא יכול לבחזיק עד גיל 18 אני לא בטוח אם אני עדיין יהיה פה בעוד שבוע מעכשיו שלא לדבר על שנה וחצי... בבקשה תעזור לי אני חסר אונים לגמרי

לקריאה נוספת והעמקה

הי, מאוד קשה להתמודד עם התחושות שאתה מתאר בכוחות עצמך ולשמור את זה בסוד. אני מבין שאין אף דמות בסביבתך הקרובה שאתה מרגיש שתוכל לשתף אבל בהחלט כדאי ואפשר לקבל עזרה. אחד המקומות שאני מכיר הוא "צוות מטפלים גיי פרנלדי", אני מצרף את הקישור לאתר שלהם שם יש מספר אפשרויות ליצירת קשר. כתובת האתר: http://www.t-metaplim.co.il/contact-us.html הטלפון: 03-7326883. אפשרות נוספת, להתקשר 1201 לער"ן. גם שם תוכל לקבל תמיכה והכוונה למסגרת המתאימה לקבלת עזרה מקצועית. כתובת האתר: www.eran.org.il. ובנוגע למחשבות האובדניות, אני מציע לשתף מישהו, מבוגר קרוב שניתן לסמוך עליו, יועצ/ת בית הספר, קרוב/ת משפחה, שכנ/ה והכי חשוב, לפנות לעזרה מקצועית. בברכה, אמיר

16/12/2013 | 21:42 | מאת: אורית אוריה

שלום יש לי ילדה בת 15 בגיל ההתבגרות הילדה סובלת מבעיות קשב וריכוז היא לוקחת קונצרתה הילדה סובלת מהתפרצויות זעם שמפריעות לה בבת הספר ובבית השאלה האם אני יכולה ואפשר לתת לה קלמנרבין להרגעה הוא שאני צריכה להתייעץ עם רופא ילדים האמת שאני לא רוצחה להתחיל לטפל אצל פסיכיאטר מכיוון שזה כתם שירדוף אותה לכול החיים אם זה בצבא וכדומה אשמח לקבל יעוץ

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, אינני יכול לתת יעוץ לגבי טיפול תרופתי מומלץ לפנת לרופא ילדים או לפסיכיאטר ילדים. ניתן לפנות לפורום המתאים באתר. בברכה, אמיר

16/12/2013 | 20:36 | מאת: אוריה אורית

11/11/2013 | 22:39 | מאת: בובי

שלום אורן, אולי קצת לא קשור.. אשמח אם תוכל לשפוך לי קצת אור ולהסביר מה ההבדל בין פסיכולוג שיקומי ופסיכולוג רפואי? רבים ניסו להסביר ואני עדיין לא כ"כ מבינה.. תודה רבה! בובי

לקריאה נוספת והעמקה

שלום בובי, התחומים השונים בעולם הפסיכולוגיה שונים זה מזה אך ישנם גם תחומי השקה וחפיפה לא מעטים. כך גם בין הפסיכולוגיה הרפואית לפסיכולוגיה השיקומית. הפסיכולוגיה השיקומית עוסקת בתהליכי שיקום של אנשים עם מוגבלויות שונות, לאו דווקא רפואית, כגון - מוגבלויות קוגנטיביות (למשל פיגור), מוגבלויות הנובעות ממחלות נפש, עבריינות או נכויות התפתחותיות שונות. בין היתר יכול הפסיכולוג השיקומי גם לעבוד עם אנשים המשתקמים ממחלה או מתמודדים עם נכות פיזית. הפסיכולוגיה הרפואית עוסקת בטיפול בקשיים הרגשיים העולים בהתמודדות עם מחלות, הליכים רפואיים שונים, אשפוז וכד' ובהבנת התהליכים הפסיכולוגיים, ההתנהגותיים והתרבותיים/חברתיים הקשורים במצבי בריאות וחולי. הפסיכולוגיה הרפואית עוסקת לעיתים גם בתהליכי שיקום אך לאו דווקא - לעיתים אין תהליך של שיקום אלא פשוט התמודדות עם מחלה, ובאותו אופן הפסיכולוגה השיקומית לאו דווקא עוסקת בשיקום ממחלה פיזית או התמודדות עם מחלה אך יכולה לעסוק בכך. מקווה שעזרתי לך במקום בו אחרים לא הצליחו.. אמיר.

עקב מחלה חל עיכוב במתן תשובות לשאלות בפורום. עמכם הסליחה. אמיר

05/11/2013 | 14:24 | מאת: צביה

הילדה בת שלוש ולפני כחצי שנה התקשתה ביציאה (קיבה) היא בוכה כי אינה מצליחה. הרופא רשם לה טיפול של אבקה לבנה שהיא שותה לפני האוכל, אך הטיפול לא תמיד מצליח ואין לה יציאות. האם יש טיפול אחר? האם היא לא תתמכר לאבקה ותמיד תהיה חייבת לשתות את האבקה? הילדה בוכה ולוחצת ולא יוצא מה עושים? אני מודאגת, תודה

שלום צביה, ראשית אני מתנצל שוב על ההמתנה הארוכה לקבלת תשובה לשאלתך. בעב התיחסתי לשאלה דומה בפורום. את מוזמנת לקרוא את תשובתי מתאריך 7.3.2013. אציין רק, כי במידה והטיפול הרפואי לא עובד מומלץ לפנות לרופא ילדים ולגסטרו-אונטרולוג ילדים על מנת לשקול שינוי בטיפול או בדיקות נוספות. בהצלחה, אמיר

04/11/2013 | 23:15 | מאת: שושי

שלום וברכה. אני מקווה שאני פונה לפורום הנכון. בני הוא רביעי במשפחה- בן 5.5 כבר למעלה משנה הוא עושה קקי ופיפי במכנסיים- ולרוב מודע. קורה שהוא מנסה להספיק וקצת בורח וקורה שעושה תוך כדי משחק וזה לא מפריע לו. ברור לי שזה קטע ריגשי. הפנו אותנו להנחיית הורים וטיפול ריגשי. עכשיו סיימנו רכיבה טיפולית- הטיפול המשפחתי לא כ"כ הסתדר לנו. עכשיו אני בחרדות האם יתכן שזה משהו שיקבע אצלו? האם מומלץ יותר הנחיית הורים או טיפול פסיכולוגי לילד? תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה

שושי שלום, ראשית אני שוב מתנצל על העיכוב בהתייחסות לשאלתך. מומלץ מאוד לפנות לטיפול קוגנטיבי התנהגותי ממוקד באנקופרזיס (בריחת צואה) ובאנוזרזיס (בריחת שתן) אצל פסיכולוג/ית ילדים. בדרך כלל בגילאים צעירים הטיפול יתמקד בהדרכת הורים בה נבנית ומיושמת תכנית התנהגותית אשר מטרתה לעזור לילד לחזור ולעשות את צרכיו במקום ובזמן המתאים. כדאי לפנות לרופא ילדים על מנת לשלול סיבה רפואית העומדת בבסיס הסימפטומים. לאחר שתשלל סיבה רפואית/גופנית אין שום סיבה לכך שההרגל יתקבע, כל עוד תפנו לטיפול אשר יעזור לכם להבין את הבעיה ויציע לכם כלים להתמודדות עימה. בהצלחה, אמיר

04/11/2013 | 11:04 | מאת: אסתר

בד"כ ילדה שמנמונת ועם מרץ לאחר שההורים ניפרדו הילדה הפסיקה לאכול

לקריאה נוספת והעמקה

אסתר שלום, לא ציינת כמה זמן היא איננה אוכלת והאם היא לא אוכלת כלל או שאוכלת מעט, האם שותה, האם ירדה במשקל וכו'. מומלץ לפנות לרופא ילדים ולבדיקות דם ולבדוק האם ישנה ירידה במשקל. כמו כן, מומלץ מאוד לפנות להערכה פסיכולוגית אצל פסיכולוג/ית ילדים או להערכה פסיכיאטרית. חשוב מאוד לגייס גם את ההורים (שניהם) על מנת לעשות את תהליך הפרידה נכון ככל שניתן. פרידה של הורים תמיד מהווה משבר עבור הילדים אך ליווי רגשי יכול להקל על המשפחה כולה. בברכה, אמיר

17/10/2013 | 20:42 | מאת: 100

שלום, אני יודע שהתופעה של דפיקות לב חזק יכולה להגרם כתוצאה ממתח ולחץ. השאלה שלי האם זה יכול להיות שהיה לי אירוע מלחיץ שלפניו הרגשתי לחוץ אבל לא הרגשתי דפיקות לב, ואילו קצת אחרי שהוא נגמר ועד בערך שעה אחרי הרגשתי מן דפיקות לב כאלה, האם זה הגיוני? תודה רבה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, אירועים מלחיצים בהחלט יכולים לגרום לעלייה בקצב הלב. תגובת חרדה הינה למעשה הפעלה של מערכת העצבים הסימפטטית, אשר תפקידה להכין את הגוף להתמודדות עם מצב שפורש (בטעות או שלא בטעות) כמסוכן. זוהי מערכת אשר יש לה תפקיד הישרדותי שכן בלעדיה לא היינו יכולים להתמודד עם מצבים המסכנים אותנו. הפעלת המע' הסימפטטית מכינה את הגוף שלנו למצב של "הילחם" או "ברח" (flight or fight) באמצעות הפעלת מערכות פיזיולוגיות שונות - שרירים, זיעה, נשימה, לב ועוד. היא מופעלת באופן מיידי שכן עלינו להיות מוכנים מיד להתמודדות עם אותה סכנה. לאחר שהסכנה חלפה נכנסת לפעולה מערכת אחרת, המערכת הפרא-סימפטטית, שמחזירה את המערכות השונות לתפקוד רגיל. מכיוון שאין למערכת זו תפקיד הישרדותי, פעולתה איטית יותר ואז נוצר מצב שגם אחרי שהאירוע המלחיץ הסתיים לעיתים אנו עדיין חשים את פעולתן של אותן מערכות שהופעלו בתגובה למצב ההמלחיץ (רעד בשרירים, דופק מהיר, זיעה וכו'). בברכה, אמיר.

10/10/2013 | 21:10 | מאת: ג'

שלום, במשך חודש מרץ-מאי עברתי חרדה ממש אוימה ממקרה מסוים שקרה לי...אחרי שהחרדה חלפה (או שעדיין לא) היו לי תחושות סחרחור ממש קלות שעם הזמן חלפו וקטנו אך עדיין קיימים במיוחד שאני עושה תנועות חדות עם הראש או שאני הולך הרבה...והדבר ממש מפריע לי וגם מקשה עליי לעשות ספורט זאת אומרת שאני מרגיש שהתנועות שלי כבדות כמו כן לאחרונה אני חש בחולשת שרירים ברגליים והידיים אולי זה מלחץ\חרדה אין לי מושג...האם עקב חרדה יכול להיות סוג של ורטיגו? אני כבר לא יודע למי לפנות ולמה לעשות... אני ממש חייב עזרה!

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, לחרדה יכולים להיות תסמינים שונים, ביניהם גם תחושת סחרחורת, אולם ראשית יש לשלול הסבר גופני למה שאתה מרגיש. מומלץ לשם כך לפנות לרופא משפחה/נוירולוג. במידה וכבר עשית זאת ולא נמצא הסבר גופני, מומלץ מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית התנהגותית (CBT). טיפול קוגנטיבי התנהגותי נמצא כיעיל מאוד לטיפול בתסמינים מסוג זה. בברכה, אמיר

19/10/2013 | 18:14 | מאת: אני

שלום, רק רציתי להגיד שאני מרגיש בדיוק מה שאתה מרגיש, בול מה שתיארת כאן, רק שזה לא בדיוק תחושה של סחרחורת אלא יותר חוסר יציבות. זה דבר שמפריע נורא מפחיד, ומעצבן, גם אני עוד לא מצאתי הסבר לזה, למרות שחיפשתי אצל הרופאים. אתה לא לבד !

03/10/2013 | 21:05 | מאת: ריקי

שלום,אני סטודנטית ולומדת פסיכולוגיה,בת38+2.אני מאוד מוטרדת ממה שלמדנו לגבי בני,ואני אסביר.אני מתכוונת לשלב של גיל 5-6 אצל הבנים,כאשר הבן מתחיל להתקרב לאבא שלו (אחרי תסביך אדיפוס) ואז מתחיל השלב של אימוץ הזהות הגברית.אני לצערי לא חושבת שהבן שלי מזדהה עם בעלי כדמות גברית,כי הוא פשוט לא כזה. ההיפך-הילד סופג שאבא לא יודע כלום(זה מה שהוא משדר ואומר לו)ולכן,אני ממש מוטרדת שהבן שלי בן 7 בקרוב,לא יעבור את השלב הפלי בשלום,ובעקבות כך יסבול מפיקסציות שונות. איך ניתן למזער את הנזק??

שלום ריקי, פורום זה מיועד להתייעצות בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה רפואית לילדים ומתבגרים. שאלתך מתאימה יותר לפורום פסיכולוגיה קלינית של הילד והמתבגר. בהצלחה, אמיר

30/09/2013 | 17:42 | מאת: 100

שלום, אני בן 19, וכבר בערך שנה אני מרגיש תחושה של חוסר יציבות בגוף, זה לא בדיוק סחרחורת. אני מרגיש כאילו הרגליים כבדות ולא יציבות, שהראש עייף ולא ממוקד, כאילו אני הולך בתוך ים ושהאדמה לא יציבה. אני מרגיש כאילו אני יכול ליפול או להתעלף, זו תחושה שמאוד מפריעה לי. בנוסף, גם במשך שנה בערך או קצת פחות אני לוקח ציפרלקס 10 מ"ג. הייתי כמעט בכל בדיקה אפשרית, רופא אף אוזן גרון, רופא סחרחורת, פיזיותרפיה לצאוור (שקצת עזרה, אבל לא פתרה את הבעיה), והכל יצא תקין. השאלה שלי האם זה יכול להגרם ממצב נפשי, ולהמשך זמן כה ממושך של שנה? ואם כן איך זה קורה, ואיך אפשר לטפל בזה שזה יפסיק? אשמח לשמוע את התשובה שלך, תודה רבה רבה !

שלום, ראשית, לא ציינת מדוע אתה נוטל ציפרלקס. התופעות אותן אתה מתאר הופיעו להבנתי בסמיכות זמנים לתחילת נטילת התרופה ולכן כדאי להתייעץ עם הרופא שהתווה את הטיפול. אינני יודע אם ההמלצה לטיפול והמרשם ניתנו על ידי רופא משפחה או פסיכיאטר אך בכל מקרה אני ממליץ לפנות ליעוץ אצל רופא פסיכיאטר לשם הערכה מחודשת של הטיפול התרופתי והתייחסות לתופעות אותן איתן אתה מתמודד. התופעות הגופניות אותן אתה מתאר בהחלט יכולות להיות קשורות גם למצבי מתח (סטרס) וחרדה ויכולות להימשך גם זמן רב (כל עוד החרדה גבוהה). במצב של מתח וחרדה המח שלנו מפעיל מערכות שתפקידן להכין את הגוף להתמודד עם מצב שמפורש כמסוכן (והוא לאו דווקא כזה). מערכות אלה דורשות משאבים רבים ואמורות לפעול למשכי זמן קצרים וכאשר הן פועלות במשך זמן רב או יש כשיש ריבוי מצבי סטרס מופיעים לעיתים סימפטומים שונים. ישנן דרכים שונות שניתן ללמוד על מנת להרגיע את המערכות הללו ולא פחות חשוב, להבין את הסיבות להפעלתן. מומלץ לפנות לשם כך לטיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית-התנהגותית (CBT). אשמח לענות לשאלות נוספות. אמיר.

01/10/2013 | 00:16 | מאת: 100

קודם כל תודה רבה על התשובה המפורטת שלך. אני אסביר את הסיפור שלי קצת יותר בהרחבה. לפני בערך שנה וחצי חוויתי תאונת דרכים, לא אני נהגתי באוטו, הייתי מאחורה והיו איתי באוטו עוד שני חברים. בזמן התאונה ואחריה לא הייתי לחוץ, הייתי אפילו רגוע, באותו יום סיפרתי להורים ולחברים מה קרה, אבל יום אחרי זה כבר לא חשבתי על זה יותר וזה עבר . בערך שבוע לאחר התאונה התחילו לי בחילות קלות, בהתחלה זה בכלל לא הפריע לי וחשבתי שזה יעבור. הבחילות התחזקו עם הזמן, ואחרי כמה זמן שלא עברו התחלתי תהליך של בדיקות. שום בדיקה לא מצאה סיבה לבחילות שלי, ובמשך שנה שלמה עברתי המון בדיקות ורופאים ואף אחד לא מצא את הסיבה. במהלך הזמן הזה רק התחלתי יותר ויותר לחשוש לבריאות שלי, הבחילות גם התחזקו ולא היה תאבון, ירדתי המון במשקל, נסגרתי יותר בבית, התחלתי נורא לפחד מכל דבר, והתחלתי גם להרגיש פחות טוב. כאבי צאוור וגב, תחושה של חוסר יציבות (אני לא זוכר אם זה התחיל לפני או אחרי הציפרקלס). הרגשתי נורא עצבני ומתוח, הרגשתי שכל זה נורא ולא אמיתי, לא מצליח להתרכז לחשוב כמו שצריך עייפות נוראה. אחרי בערך שנה הגעתי לפסיכיאטר, הוא אמר שמה שקרה זה כנראה שהתאונה יצרה אצלי טראומה, והגוף ניסע להוציא את התחושות האלה דרך הבחילה. ואז הותחל טיפול עם 10 מילגרם ציפרלקס. היום המצב שלי הרבה יותר טוב, הבחילות עברו אני פחות מתוח ועצבני, אבל עדיין יש תחושה שכל זה לא אמיתי זה נראה לי מאוד מוזר הכל, אני עדיין נורא דואג לבריאות שלי וכל דבר קטן ישר גורם לי להלחץ ולהכנס לפורומים רפואיים ולבדוק מה לא בסדר. נורא קשה לי להשתחרר מכל מה שעבר עליי בשנה האחרונה הזאת, ואני מרגיש שזה לא נותן לי להתקדם ומעציב אותי נורא. אני מספר את כל התחושות האלה לפסיכיאטר, אבל אני עדיין לא מרגיש שהוא מצליח לעזור לי ממש. חוץ מזה אני מאז פוחד מכל דבר שיש בו חוסר וודאות, שלאט לאט זה עובר ממש לאט. למשל לנסוע ליומיים מחוץ לבית , ללכת למסיבות ועוד שזה מאוד מאוד מפריע לי. זה עובר עם הזמן אבל לאט לאט. בערך חודשיים אחרי התאונה התחילו לי קצת כאבי צוואר והוא היה תפוס לאט לאט זה יותר התעצם. הייתי אצל כמה מטפלים- פיזיותרפיסטים וכירופרקטים ועד היום זה לא עבר ואף אחד לא הצליח לעזור . יכול להיות שזה גם משהו רגשי שקשור לטראומה ובגלל זה לא משתחרר למרות הטיפולים וטיפול פסיכולוגי מתאים יפתור את זה? חשוב לי לציין שכל הפחד שלי קשור לבריאות שלי, ולא לתאונה עצמה. אני לא מפחד לנהוג, או לנסוע עם חברים, אין זכורנות או פחדים מאותה התאונה. אפשר אולי להגיד שבגלל הפחד שלי מאז הרגשות שלי מתבטאות בדברים בריאותיים וככה הפחד הזה מראה את עצמו. אבל אני פשוט פוחד נורא שאני לא ארגיש יותר טוב שוב, ואני לא אשתחרר מזה ושאף אחד לא יצליח לעזור לי. כיום, מצבי הרבה יותר טוב, ואני מרגיש שאני יכול להתמודד טוב גם בלי הציפרלקס וגם הפסיכאטר המליץ לי להפסיק אותו. אבל אני עדיין לא מבין איך כל התקופה הנוראה הזאת קרתה (בערך שנתיים), אני מרגיש שזה היה כאילו חלום, אני נורא מבולבל, מנסה להבין כל הזמן למה זה קרה ואיך, מרגיש כאילו תקוע בבועה שלי, עם הבעיות שלי, ולא יוצא מזה, כל הזמן חושב איך לפתור את זה, כל הזמן דואג לבריאות שלי. איך כדאי לטפל ? מה אתה אומר על כל זה? תודה רבה !!!!

16/09/2013 | 12:20 | מאת: יעל

בני בן 6, עם ADHD וכנראה גם PDD-NOS. לעיתים קרובות הוא עסוק בקילוף עור מכפות הרגליים או מהשפה העליונה, או בגירוד ריגעי של איברים בגוף כך שהגוף מתעוות מצד לצד, או במעין צביטות של הישבן (כאילו מנסה לשלוף תחתונים שנכנסו פנימה). יש תקופות שזה גובר עד כדי שזה ממש נראה מוזר ומרחיק ממנו ילדים מהכיתה (וגם מבוגרים). האם זה OCD? או משהו אחר? לאיזה רופא עלי לפנות? ולאיזה תת התמחות? האם יש לדבר כזה טיפול?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום יעל, ראשית, אנא קראי את תשובתי לשאלתה של אתי מלפני מספר ימים בנוגע לחיטוט בפצעים וגירוד. אולם - בשל החשד שהעלית בנוגע לPDD , חשוב מאוד לציין כי בהפרעות על הספקטרום האוטיסטי קיימות לפעמים בעיות סנסוריות. אחת מהן הינה מצב בו למערכת העצבית דרוש גירוי רב משום שהיא נמצאת בתת-תחושה. הגירוד (או גירוי עצמי אחר) מהוות דרך לעורר את המערכת. מומלץ לפנות לרופא התפתחותי או לפסיכיאטר ילדים לצורך השלמת האבחנה והמלצות לטיפול. שנה טובה, אמיר

ביתי בת ה10 שנים שסובלת מ-rsd אובחנה בשניידר לפני כ-7 חודשים וכיום בשיקום ילדים בתל השומר במשך 3 חודשים היא היתה בכיסא גלגלים היא לא יכלה ללכת עקב כאבים חזקים ברגליים ולפני 4 חודשים התחלנו בשיקום והיא התקדמה יפה מאוד כיום מזה 4 חודשים היא מתהלכת עם הליכון ולא מוכנה לנסות ללכת בלי ההליכון יש לה פחד והיא גם לא רוצה לנסות בשיקום אומרים שכיום אין שום בעיה רפואית והיא יכולה ללכת בלי ההליכון מה עלי לעשות איך אוכל להחזיר לה את הביטחון ללכת לבד בלי הליכון.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ורדית, RSD (נקרא כיום CRPS) הינו מצב רפואי מורכב המשלב אלמנטים גופניים ונפשיים-רגשיים משמעותיים. על כן על מנת שהטיפול יהיה יעיל יש צורך בצוות רב מקצועי (פיזיותרפיה, טיפול פסיכולוגי ומעקב רפואי). לגבי הקושי של בתך להיפרד מהקביים, יתכן והוא נובע מחרדה אך יש לקחת בחשבון גם כי בדומה להתמודדות עם כל מחלה, עם הזמן מתפתחים רווחים משניים. יתכן והקושי להיפרד מהקביים קשור לקושי להיפרד מאותם גורמי רווח מהם היא נהנית כל עוד היא נעזרת בקביים (יחס מיוחד, "פטור" מטלו כאלה ואחרות, ייחוד חברתי וכו'). מומלץ מאוד להתייעץ עם אחד הפסיכולוגים במחלקת שיקום. בהצלחה, אמיר

29/08/2013 | 02:05 | מאת: אתי

שלום בתי בת 5.7 מגרדת כל עקיצת יתוש ומביאה אוצו לזיהום היא פועלת כך כבר מגיל שנתיים עתה כשהיא מבינה למה זה מביא היא ממשיכה עדיין בהתעסקות זו פותחת כל פצע שנסגר והיא כולה בצלקות אני.לאהיודעת למה היא עושה אתזה האם משיעמום האם מחסך כלשה איך מלמדים אותה לא לגעת כי שום הסבר הענשה לא עזרתודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, אני מתנצל על העיכוב בתגובתי לשאלתך. מתיאורך עולה כי בתך לא מצליחה להתגבר על הצורך לגרד את העקיצה או את הגלד בשלב בו הוא מתחיל לגרד אך עדיין לא "בשל" להתקלף. כולנו מכירים את התחושה הזאת, הרצון לגרד, וההנאה שמרגישים מהגירוד. רובנו יכולים אף להיזכר בפעם אחת (לפחות) בה פתחנו פצע בטעות או גירדנו עקיצה קצת יותר מדי. בתך ככל הנראה מפיקה הנאה רבה מהגירוד ומתקשה לוותר עליו. ובנוסף יתכן וקיים אצלה סף תסכול נמוך - היא מתקשה לשאת תחושות לא נעימות ולכן לא מצליחה להתאפק ולא לגרד. חשוב להבין זאת ולא לכעוס עליה אלא לעשות החצנה של הבעיה ולספר לה על הפצע "שרוצה" שהיא תגרד אותו ושהיא צריכה להילחם בו. בכל פעם שהיא מרגישה צורך לגרד ועומדת בזה אפשר להעניק לה נקודות/חיזוק. בהצלחה, אמיר

10/09/2013 | 20:22 | מאת: אתי

שלום תודה על התשובה אבל איני יודעת איך לגרום לה לזכור כי אפילו שאין לה שןם סיבה לגירוד כי הפצע כבר סגור היא מתחילה שוב לחפור בו אני חושבת שהיא עושה זאת במצב שהיא מצוברחת או בדיכאון מסוים אבל.לאחרונה שמתי לב שהיא עושה זאת גם כשיש לה רגעי שעמום כיצד לנהוג איתה

שלום, הפרטים שהוספת מצביעים על האפשרות שמדובר בתופעה הנקראת דרמטילומינה. זוהי תופעה המתאפיינת בדחף בלתי נשלט לחיטוט וגירוד כרוני בעור באזורים מסוימים בגוף. התופעה משתייכת לקבוצת הפרעות כגון כסיסת ציפורניים או טריכוטילומניה (תלישת שיער). החיטוט בעור (בדומה לכסיסת הציפורניים ותלישת השיער) מופיע או מתגבר לא פעם בתגובה למצבי לחץ או מתח. הוא יכול להופיע כתגובה לתחושת דחף לגרד או בהיסח הדעת ברגעי שיעמום (או תוך כדי צפייה בטלביזיה או משחק במחשב). הטיפול היעיל ביותר להפרעה זו הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) המשלב מרכיבים של Habit Reversal Therapy (בעברית "היפוך הרגלים"). בגילאים צעירים הטיפול משלב הדרכת הורים אינטיסיבית כחלק מהתהליך. אני ממליץ לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג/ית ילדים אשר עוסק בטיפול קוגניטיבי התנהגותי ובקי בטיפול בהפרעות מן הסוג הזה לצורך הערכה והמלצות לטיפול. בהצלחה, אמיר.

07/08/2013 | 16:31 | מאת: שרון

לבתי בת ה 13 אין חברות בקושי אחת שהי מנסה ליזום דוחים אותה או מבטלים ברגע האחרון. היא הרבה לבד . געשתה מאפיינת בעצבות גדוחה אמירת דברים קיצוניים גישה של כוס ריקה ושליליות על החיים. על גבול עצבות עמוקה . כל דבר שלא מצלח לה או שהיא נכשלת היא מתפרקת. אובדת עצות מה לעשות

לקריאה נוספת והעמקה

שלום שרון, מתיאורך עולה החשד שבתך סובלת מדיכאון - העצבות העמוקה, הפסימיזם, הייחוס הפנימי (האשמה עצמית על דברים שליליים שקורים). דיכאון יכול להופיע בשל כל מיני סיבות (סביבתיות או תורשתיות) אולם זה בדרך כלל לא משנה את הטיפול. כיום ישנם טיפולים מאוד יעילים בדיכאון - הן טיפול תרופתי והן טיפול פסיכולוגי בגישה קוגנטיבית-התנהגותית (CBT). מומלץ לפנות להערכה פסיכולוגית (אצל איש מקצוע שעובד בגישה קוגנטיבית התנהגותית) או להערכה פסיכיאטרית ראשונית. בהצלחה, אמיר.

04/07/2013 | 12:01 | מאת: ר

שלום, אנא עזרתכם בהבנת הבעיה... יש לי 2 ילדים - בנים. אחד בן 9 (סיים כיתה ג'), שני בן שנה ו4 חודשים. הבעיה עם בן הגדול... ילד נורמטיבי לחלוטין, לומד מצוין, תמיד היה רשום והשתתף ברצון ב 3-4 חוגים. כל הזמן עסוק. היה זמן לבקר אצל חברים וכד'. סבים/סבתות גרות רחוק – לכן אין לנו עזרה מהם. תיקשר עם כולם חופשי ללא קשר לגיל. אני - אבא - תמיד לקחתי אותו מהגן ואחר כך מביה"ס לחוגים ולחברים ותמיד היו לנו יחסים טובים. מאז שנולד הקטן, הוא כנראה התחיל לקנא בו (אבל עם זאת מאוד אוהב אותו), אמר פעם-פעמיים שאנחנו אוהבים את הקטן יותר... למרות שזה לא נכון והוא מקבל אפילו יותר תשומי ממה שקיבל בעבר, אם לא לדבר על מתנות (יקרות) שהוא כל הזמן מקבל ולא חסר לו כלום. מספר חודשים הוא מתלונן על כך לא מרגיש טוב, יש לו בחילות, סחרחורות. אבל אם צריך ללכת לחבר או למקום שהוא רוצה - הכל נשכח. ליתר בטחון עשינו לו גם בדיקות - ועכשיו בוודאות אפשר להגיד שהוא בריא מבחינה פיזית. בן שלי תמיד אהב להיות במטבח, לעזור לבשל, לנקות בדירה. עכשיו....רק מחשב, טלוויזיה, סמארטפון – זה מה שמעניין אותו, נאלצנו להגביל אותו לשעה-שעתיים שימוש במחשב (טלוויזיה בינתיים לא הגבלנו). אם מבקשים לעשות ממנו משהו - אז או שהוא עושה כאילו לא שומע ואפשר לחזור עד 20 פעם - ללא תוצאה, או שהוא מתחיל לבכות ולצעוק שאני צועק עליו ולכן הוא לא רוצה לעזור. מסתובב והולך לחדר שלו. פעם אפילו אמר שאני מרביץ לו וכן הוא ילך למשטרה (כמובן לא נגעתי בו). אבל הוא ילד רגיש מאוד וכל נגיעה (גם בביה"ס) גורמת לו לרחם על עצמו ובזמן אחרון התחיל להגיד לנו שבכלל חבל שהוא נולד (אמירה הזו התחילה להטריד אותי). אנחנו ממש דואגים ומשתדלים לעשות הכל בשבילו. לדעתי הוא מנצל את תחושת החולי שלו לטובתו או שקורה לו משהו והוא לא מספר. עוד דבר, הוא עובר לביה"ס אחר בשנת לימודים הבאה. אולי זה מה שגורם לו לתסכול. תעזרו לי בקשה - איך אפשר לגרום לו להבין שהוא חלק משפחה ואנחנו איתו ולא נגדו. איך לגרום לו להיות חלק מהמשפחה, להחזיר לו רצון לעזור בבית (בקטנה, כמו לסדר את החדר שלו)? איך להעלים לו את הרגשת חולי? אולי יש לך איזו נוסחה מנצחת? תודה

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, בנך חווה משבר סביב הצטרפותו של אחיו למשפחה. תגובה זו איננה חריגה אך כל ילד מבטא את הקושי שלו בצורה אחרת. חשוב להדגיש כמובן שאין קשר בין הקנאה שהוא חש לבין אהבתו לאחיו אך הוא צריך להתרגל עכשיו לכך שתשומת הלב שלכם, ההורים, מתחלקת בינו ובין אחיו ובאופן טבעי זה קשה לו. כשהוא אומר משפטים כמו "חבל שהוא נולד" או "אתם אוהבים אותו יותר" וכד', כדאי להתייחס למה שהוא מבטא - הקושי שלו - ובמקום לנסות לשכנעו שזה לא נכון או להראות לו למה הוא טועה אפשר להגיד שאתם מבינים שזה מה שהוא מרגיש ושזה באמת קשה להתרגל לאח חדש בבית אבל שיש גם יתרונות לכך שהוא "אח גדול". במקביל כדאי לנסות וליצור "זמן איכות" של אחד מכם איתו ולתת לו כל מיני תחומי אחריות (כיפיים) וזכויות של "אח בוגר" בבית. לגבי התסמינים הגופניים ותחושת החולי. ילדים אכן מבטאים מתח ולחץ דרך הגוף (גם מבוגרים לפעמים) ולא פעם לומדים שכך ניתן לקבל תשומת לב מיוחדת מההורים. חשוב לחזק התנהגות של בריאות ולעודד תפקוד ולא הימנעות. לצערי אין נוסחת קסם אשר תפעל ברגע, אולם מתן חיזוקים לתפקוד תוך בניית התפקיד החדש שלו במשפחה כ"אח בוגר" יאפשרו לו לעבור את התקופה הנוכחית בצורה טובה יותר. בהצלחה, אמיר

01/07/2013 | 09:52 | מאת: קליר

השאלה לגבי ילדה בת 7 שמביאה הביתה חפצים שונים (מחק, סיכה, עגילים צבעים וכו')וכמובן לא חסר לה דבר. היא תמיד טוענת "מצאתי את זה" ההסברים והענישה לא עוזרים והדבר חוזר על עצמו. מה ניתן לעשות? ידוע לי שקלפטומניה מובילה בהמשך גם לבעיות נוספות. אודה לכם מאוד על תשובה קליר

שלום, אתחיל במסר מרגיע, גניבה או לקיחת חפצים של אחרים בגיל זה בדרך כלל איננה התפתחות של קלפטומניה או התנהגות עבריינית אחרת כי אם תופעה די נפוצה המהווה שלב בהתפתחות המוסר של ילדים. יחד עם זאת לא כדאי להתעלם ממנה (או להגיב באימפולסיביות ובסערת רגשות מאידך). ראשית מומלץ לשים לב בכל פעם שבתך מפגינה התנהגות מוסרית, למשל, מחזירה חפץ שאבד למישהו מבני הבית. אפשר גם לשים לב ולדבר על מקרים שמפורסמים בתקשורת בהם מישהו התנהג באופן מוסרי ולחזק התנהגות מסוג זה. דרך נוספת לחזק התנהגות מוסרית תהיה לספר כבדרך אגב, במהלך ארוחת הערב עד כמה זה היה מעציב עבורכם כשאיבדתם משהו ואיך שמחתם כשמישהו ישר השיב לכם את האבידה. שנית, מומלץ לנסות ליצור מצבים בהם היא תוכל להתנהג באופן מוסרי, למשל לבקש ממנה לשמור על חפץ ולהזכיר לה שאין לגעת בו ללא רשות ("אני משאירה כאן את חבילת הטושים הצבעוניים אבל מזכירה לך שאסור לגעת בהם ללא רשותי.."). יש כמובן לזכור לשבח אותה בכל פעם שעומדת במטלה מסוג זה. במידה ואתם בטוחים באופן ודאי שהיא גנבה חפץ, ולאחר שגיניתם באופן חד משמעי התנהגות מסוג זה, דאגו שהיא תחזיר את החפץ ותתנצל. בנוסף קבעו פעולה שהיא צריכה לעשות על מנת לפצות את בעל החפץ - לדוגמא: מכתב התנצלות, השבת הערך הכספי מדמי הכיס וכו'. במידה ולא חל שיפור ניתן לפנות ליעוץ אצל איש מקצוע העוסק בטיפול בילדים ובהדרכת הורים. בהצלחה, אמיר.

24/06/2013 | 02:52 | מאת: ענת

בשנה הבאה בני עולה לכיתה א, עד כה לא הצלחנו לשכנע אותו להתפנות בגן, העלה כל מיני תרוצים של ניקיון ... בישנות וכ.. כל הניסיונות עלו בתוהו ואחת אף נאלצתי לעזוב את העבודה ולהביא לו בגדים להלפה לאחר שברח לו ולא רציתי שיהיה נבוך. בשנה הבאה אנני רוצה שיצטרך לעמוד במבוכה וסטואציות שמתאפק, כיצד אוכל לעבוד איתו בנושא. תודה מראש ענת

לקריאה נוספת והעמקה

שלום ענת, לא ציינת כמה דברים חשובים בשאלתך. האם הוא לא מתפנה בכלל או שעושה פיפי אבל לא קקי? האם מתאפק גם במקומות אחרים? האם בבית ישנן בעיות בתחום זה או שבכלל לא? כיצד הגננת התייחסה להתאפקות שלו? האם "בורח" לו הרבה פעמים או שהיה מקרה חד פעמי, וכיצד הוא מתייחס לזה? אמיר אמיר

22/06/2013 | 11:14 | מאת: דניאלה

שלום, הנני אם יחידנית לבן יחיד בן 8. מיזה שנתיים בני מבקש להכניס כלב לבית. לא פעם הוא בכה ואמר שאין לו אחים ואחיות והוא מרגיש בודד. כמובן שניסתי למשוך זאת עד לגיל 8. הבטחתי לו שביום הולדתו ה- 8 הוא יקבל כלב. עלי לציין שלהכניס כלב הביתה, זאת עבודה נפשית קשה מאוד עבורי. אך מה לא עושים כדי לרצות את הילד, במיוחד כאשר הוא מדבר מתוך כאב פנימי. לפני כשבוע דודו הפתיע אותו וקנה לו גור קטן. העובדה שיש כלב בבית מעיקה עלי, הבנתי יפה מאוד שכל המטלות של הכלב יפלו עלי, מיותר לציין שכל שאר המטלות גם כן מוטלות עלי לבד, מבלי לחלוק זאת עם בן זוג. בימים האחרונים אני כל הזמן "מאיימת" שהכלב לא ישאר בבית אם הוא לא יטול מעט אחריות על הכלב. אני כל יום "מאיימת" לפחות 10 פעמים להחזיר את "המתנה". כל פעם אחרי בני פורץ בבכי ומבטיח לעזור בטיפולו וכך חוזר חלילה. וכך, מיזה 5 ימים הדברים מתנדנדים בין השארת הכלב לבין הוצאתו מהבית. אני יודעת שזה מאוד טוב לבן שלי, אבל לא חשבתי מספיק אם זה טוב עבורי עם כל מה שמסביבי. כיצד אוכל להקל על החיים היומיומיים שלי? לא רוצה להגיע לפתרון האחרון וזה הוצאת הכלב מהבית. האם זה נכון להוציא את הכלב מהבית אחרי שהוא כבר בבית? תודה דניאלה

שלום דניאלה, שאלתך אינה נופלת בתחום העיסוק של פורום זה, העוסק בפסיכולוגיה רפואית. יחד עם זאת אתייחס בקצרה. החלטתך להביא את הכלב מבוססת על התחושה שלך שזה דבר נכון עבור בנך וזאת למרות הקושי שכרוך בטיפול בכלב. מרגע שהחלטת להביא את הכלב ההתייחסות אליו צריכה להיות כחלק מהמשפחה ועל כן גיוס המוטיבציה של בנך לטיפול בו וללקיחת אחריות צריכה להיעשות בדרכים אחרות, על ידי מתן חיזוקים חיוביים אחרים שאינם קשורים בכלב עצמו. זאת ועוד, ככל שאת משתמשת יותר באיום שתקחי את הכלב, בנך מבין שמדובר ב"איומי סרק" ואת מאבדת מסמכותך. בדקי מהן המוטיבציות של בנך (למשל זמן איכות אתך, להישאר מאוחר לראות טלביזיה, זבלונים, מדבקות וכיו"ב) והשתמשי במוטיבציות אלה על מנת לחזק אותו כאשר הוא לוקח אחריות. בהצלחה, אמיר.

בני בן ה13 סובל מבעיית קשב וריכוז ובעיה התנהגותית. מקבל ריטלין ורספירידל. הייתי אצל הניורולוג אתמול והרופא אמר שמבחינתו הילד יכול לשבת 10 שעות מול המסכים אין נזק. הייתי אצל הרבה רופאים וכולם אמרו שצריך להגביל לשעתיים מקסימום. בעלי שמח לשמוע זאת ואיים עליי שאם לא אתן לבני כמה שעות מסך שהוא רוצה זה לא יהיה טוב. בני מכור למסכים ולא רוצה לעשות שום-דבר חוץ מזה. בעלי טוען שאם ישב הרבה שעות מול המסך בני יפסיק להיות אלים ולקלל. מה לעשות?

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, התופעה של ישיבה ממושכת מול המסכים השונים מהווה קושי משמעותי עבור הורים רבים. קשה לומר באופן מדוייק כמה זמן לאפשר לילד להיות מול המסך, אולם אנו יודעים כי זמן רב מדי (ועשר שעות זה המון זמן) מול מוסכים קשור להמון דברים שליליים - החל מהרמה הגופנית (כאבי שרירים ומפרקים והשמנת יתר) ועד לבעיות התנהגותיות, עייפות והזנחת הלימודים. ואם להתמקד בשאלתך - אני מעריך שזמן מסך בלתי מוגבל לא יגרום לשיפור ההתנהגות של בנך. המלצתי היא להפוך את הזמן הזה לחיזוק שהוא יקבל עבור התנהגות רצויה. זאת אומרת, לדוגמא, הוא יוכל לקבל זמן מסך רק במידה והתנהג באופן לא אלים ומילא את חובותיו באותו יום. חשוב להציב מטרות שהוא יוכל להשיג ולאפשר זמן מסך הגיוני (ככל הנראה מספר שעות אך ללא ספק פחות מ-10) בדרך זו הופכים את המסכים לחיזוק וכך תהיה לו מוטיבציה לשפר את התנהגותו. כמובן שבמידה ואתם מעוניינים ויכולים, הדרכת הורים ממוקדת אצל איש מקצוע שעוסק בטיפול בילדים ובהדרכות הורים יכולה לעזור לכם לבנות תכנית התהנגותית מן הסוג הזה. בהצלחה, אמיר.

03/06/2013 | 06:01 | מאת: ניק

שלום רב הבן שלי(12.5 שנים) התחיל לפני כמה ימים לקבל צפרלקס 5 מ"ג . האם ניתן ליטול את התרופה יחד עם קונסרטה 18 בבוקר ? או כדאי שיהיה פרק זמן בין התרופות ? תודה על תשובתך

שלום, פורום זה אינו עוסק בטיפול תרופתי. ניתן לפנות לפורום פסיכיאטריה או לפנות לרופא המטפל. בברכה, אמיר

01/06/2013 | 13:27 | מאת: אמא

שלום רב בני בן ה17 וחצי כל הזמן אוכל את הלחיים מצדם הפנימי אפילו שזה כואב לו הוא כל הזמן ממשיך וממשיך מרגע שמתעורר בבוקר ועד שנרדם יש לו שם כבר פצעים אני חוזרת ואומרת תפסיק בכל פעם שאני רואה אותו אך הוא טוען שאין ביכולתו להפסיק למרות כל ניסיון ולמרות שזה כואב הצעתי לו ללעוס מסטיק כל הזמן בכדיי להעסיק את השיניים בלעיסה אך גם זה לא עזר מה הסיבה לנשיכת הלחיים?ואיך מפסיקים זאת? תודה מראש אמא

לקריאה נוספת והעמקה

שלום, ראשית, עליכם לפנות לרופא שיניים אל מנת שיעריך את מצב הפצעים בפה ויציע טיפול רפואי שימנע זיהום ויבדוק אם ישנה סיבה פונקציונלית הקשורה למבנה הלסת או בעיה רפואית העומדת בבסיס התופעה. נשיכת הלחי הפנימית הינה בדרך כלל סוג של "הרגל מזיק" ובפסיכולוגה נהוג לשייך את התופעה למשפחה רחבה יותר של הפרעות הנקראות הפרעות דחף. למשפחה זו שייכות תופעות כגון כסיסת ציפורניים, טריכוטילומניה (תלישת שיער) ועוד מספר תופעות. מדובר בדרך כלל בדחף או הרגל טורדני לביצוע פעולה מסויימת אשר מביא בדרך כלל להפחתת מתח וסטרס ואף להנאה אך גם גורם לעיתים נזק ופגיעה גופנית וכמובן תחושת אשמה. הטיפול היעיל ביותר לתופעות מן הסוג הזה הינו טיפול קוגניטיבי התנהגותי (cbt) אשר במסגרתו נעשה שימוש בטכניקות שונות - לימוד של טכניקות הרפייה אחרות, היפנוזה וטכניקות התנהגותיות שונות. מדובר בדרך כלל בטיפול ממוקד. מומלץ לפנות להערכה פסיכולוגית אצל איש מקצוע הבקי בתחום זה (טיפול בחרדה והפרעות דחף בילדים) על מנת לקבל חוות דעת ספציפית בנוגע לבנך וכדי לשלול הימצאותן של סיבות אחרות לתופעה. בהצלחה, אמיר

31/05/2013 | 18:24 | מאת: מצוה

בתי חוגגת בת מצווה ומסרבת לשיר את השיר שהקליטה. באופן כללי היא מנהגת זוועה בתקופה הזו: פרצופים לכל אנשי המקצוע- צלמת של הבוק, באולפן הקלטות.. את הגימיקים האלו היא בחרה ורצתה ולא נעשה דבר בלי שהיא בקשה, רק שברגע האמת היא חוטפת קריזה. אני חוששת מיום הארוע עצמו שהוא המוני ולא רוצה פדיחות. אך אפשר לעבור את הארוע בשלום?

שלום, ראשית, עלי לומר כי שאלתך אינה נופלת בתחום של פורום זה שעוסק בפסיכולוגיה רפואית. למרות זאת, אתייחס בקצרה לסוגייה. מסיבת בת המצווה הינה אירוע מאוד מרגש עבור בתך (ועבור המשפחה). אפשר להניח כי יש המון מתח בנוגע לאירוע בעיקר בכל הקשור להשוואה למסיבות אחרות של בנות כיתתה והרצון ששלה תהיה "הכי טובה ומיוחדת". הדרך הטובה ביותר לעזור לה להירגע מן המתח היא לשדר לה שאתם רגועים ובטוחים בכך שהמסיבה תהיה מהנה ולא להיכנס איתה לעימותים בנוגע להכנות אלא להבין שהיא מבטאת את הלחץ שלה ולא עושה "דווקא". בהצלחה, אמיר

ביתי בת 3. לאחרונה, כשמתגלים אצלה סימנים על הגוף- למשל כתוצאה מישיבה ממושכת על חלקי משחק בצורות מסוימות, או עקיצות יתוש גדולות- היא נכנסת לפניקה, בוכה, מנסה להרחיק מעצמה את האיבר ה"נגוע" וקשה מאוד להרגיעה. זה קרה כבר כשלוש פעמים. בעבר לא היתה נבהלת משריטות וכדומה אך כבר זמן רב שאינה מוכנה שנמרח לה קרמים, נשים פלסתרים או כל דבר הקשור ברפואה. ילדה בריאה ב"ה שלא ראתה כמעט רופאים. מה לדעתך העניין וכיצד לטפל בו? תודה רבה.

לקריאה נוספת והעמקה

שרה שלום, כחלק מתהליך ההתפתחות הנורמאלי ישנם זמנים בהם "שלמות הגוף" מהווה מוקד משמעותי וכל פגיעה בו גורמת לחרדה. רואים את זה לא פעם אצל ילדים כאשר הם נשרטים ומיד שואלים "מתי זה יעבור?". הדרך הטובה ביותר להתמודד עם שלב זה (שהוא כאמור נורמאלי) היא לשמור על רוגע מולה, להגיב באמפטיה (לדוג' "זה באמת מאוד לא נעים שנעקצים..") ואז לנסות להסיט את הקשב שלה למקום אחר (משחק, סיפור וכו'). אם צריך לטפל בפציעה, כדאי להמעיט בשיחה ובנסיונות שכנוע ולהיות אסרטיביים. במקביל אפשר להשתמש ברצון של ילדים לחקות אותנו ההורים, למשל, כשאת נעקצת אות יכולה להגיד "אוי יש לי עקיצה, אז אמרח על זה את הקרם המיוחד נגד עקיצות..", וכנ"ל לגבי פציעות, לשים יוד, פלסטר וכו'. כשעושים את זה אין צורך לקשר ולהשוות בין האופן בו היא מתמודדת ומגיבה לאופן בו אחרים מתמודדים, ואפילו לאו דווקא לדבר אליה, אלא רק לוודא שהיא שומעת ורואה. יתכן וזה יקח מעט זמן אך קרוב לודאי שזה ישפיע על אופן תגובתה. בהצלחה, אמיר

28/05/2013 | 15:04 | מאת: אדם

שלום, קרובת משפחתי עומדת למות ויש לה בן בן 12. האם מומלץ שהוא ישתתף בהלווית אימו? ומה לגבי ישיבת השבעה? והעלייה שוב לקבר כעבור שבוע/חודש? בנוסף, אביו התאבד בהיותו תינוק והוא אינו יודע על-כך. האם רצוי לספר לו? באיזה גיל? תודה

אדם שלום, ישנם כמה מרכיבים אשר יש לקחת בחשבון בנוגע לסוגייה זו. ראשית צריך להעריך את מידת הבשלות של קרוב המשפחה שלך והיכולת שלו להתמודד עם סיטואציה כה מורכבת, מציפת רגשות וקשה. שנית, מאוד חשוב לקחת בחשבון, מתוך היכרותכם עם המשפחה והמנהגים הנהוגים בה, כיצד הלוויה תתנהל. האם יהיו הספדים? האם נהוג במשפחתכם להחצין מאוד את הרגשות? מהם מנהגים האבל הנהוגים בלוויות? מרכיבים אלה חשובים משום שהם עלולים להשפיע על המידה בה האירוע יהיה טראומטי (מעבר לקושי הבלתי נמנע שהוא יחווה). במידה והילד בוגר מספיק מומלץ לשאול אותו אם הוא מעוניין להיות נוכח. עליכם להיות גמישים - הוא לא חייב להיות בשורה הראשונה ואפשר בהחלט לחכות מאחור ואף בחוץ, אפשר להיכנס אחרי שהלוויה הרשמית מסתיימת ולערוך "טקס" פרטי ואישי. חשוב מאוד, במידה והוא מגיע ללוויה, לדאוג לכך שיהיה איתו מישהו קרוב אשר יהיה ממוקד בלהיות איתו ולהיות פנוי אליו ולצרכיו. וגם אם הוא לא רוצה להגיע, להעביר את המסר שזה בסדר, שהוא לא חייב. לגבי השבעה, שוב, יש להקשיב לרצונותיו להיות מוכנים לכך שיתכן ויעדיף להיות עם חברים ולשמור על השגרה שלו ולאפשר לו זאת. לגבי התאבדותו של האב, כדאי להיו עירניים לשאלות שהוא שואלולספק לו מידע בהתאם להתפתחות ההתעניינות שלו ככל שהוא גדל. אמיר