פורום העצמת נשים ומניעת אלימות במשפחה

פורום זה סגור לשליחת הודעות חדשות. לפורום הפעיל - פורום פסיכולוגיה קלינית
מטרת הפורום להוות מקום לתמיכה וייעוץ עבור נשים המתמודדות עם קשיים הקשורים לקונפליקט התפקידים שלהן ולציפיות החברתיות מהן בתחום המשפחה, הזוגיות ובתחום התעסוקתי.

תהליך העצמת נשים מאפשר לנשים להשתחרר מדימוי עצמי שגוי וממחסומים בחשיבה ובהתנהגות, תוך זיהוי נקודות החולשה וחיבור למקורות הכוח.

יכולות להעזר בפורום נשים המתמודדות עם כל מצב שבו הן חשות אי שוויון, נחותות, מופלות לרעה, מוטרדות, מנוצלות, או שמופנית כלפיהן אלימות נפשית, או פיזית, וכל זאת בשל היותן נשים. מצבים כאלו עשויים להיווצר בתוך המשפחה ובזוגיות בחוג החברתי או במקום העבודה.

הפניה לפורום אינה מהווה תחליף לטיפול, אולם:

א. אוכל להעניק לפונים ייעוץ ראשוני הכולל הגדרה ואבחון ראשוני לגבי הבעיה, כגון: האם מדובר בכלל במקרה של אלימות, הטרדה או אפלייה? נשים רבות ממשיכות לסבול מתופעות כגון אלו, כיוון שברוב המקרים אין מדובר באלימות/הטרדה מובהקת, לעיתים מתפרש כחיזור, ביטוי של אהבה קנאה, "בדיחה" ועוד.

ב. אוכל לתת ייעוץ ראשוני לגבי אפשרויות הסיוע והטיפול.
81 הודעות
54 תשובות מומחה
גולשות יקרות: הפורום נסגר. ניתן להפנות שאלות בנושא לפורום פסיכולוגיה ומיניות של האישה.
08/09/2007 | 22:57 | מאת: חסרת אונים:(

שלום רב, אני אמא ל 3 ילדים מקסימים,צעירה בגילי אני ממש לא יודעת איפה להתחיל אבל אסכם זאת בקצרה,אני גרושה מזה שנה הוא לא היה בעל אלים פיזית,אלא אלים מילולית ולא היינו מסתדרים בכלל,עוד הרבה לפניי מרוב שכ"כ הרבה דברים קרו לי הפכתי מבחורה שמחה לבחורה מרירה כואבת מאוכזבת מהמזל שיש לי בחיים,והפכתי לבחורה עצבנית,אני מרגישה שאני משדרת זאת לילדי ולא שולטת בעצמי ,ורק אח"כ כמו כל בנאדם שעושה את החשבון נפש שלו אני מתחילה לבכות עם עצמי ולשאול למה זה מגיע לילדיי היקרים אמא כזאת מרירה שמורידה עליהם את כל מה שקורה לי?תבינו אותי אני בחורה שניראת מאוד טוב באמת שלא חסר לי כלום,אני מטפחת את ילדי וקונה להם את הדברים הכי יפים וטובים,הם ילדים נקיים כך שאם אצליח לשנות את הגישה שלי אנחנו נהפוך למשפחה מושלמת,אני מרגישה שלא אוהבים אותי הסובבים אותי היה לי יומולדת לא מזמן וכולם שוכחים אותי אף אחד לא אמר לי מזל טוב,רע לי בנשמה אני לא יכולה לספוג עוד הלב שלי מלא בעצב,כמה עוד אפשר?אני כותבת לכם את אשר על ליבי הכאוב ובוכה אני רוצה לחזור להיות אישה שמחה ורגועה,אני יכולה לקחת ריטלין בגילי?אם כן אז מה הפרוצידורה?אני זקוקה למשהו שירגיע אותי.סליחה שזה היה ארוך מידי אודה לכם אם תצליחו לעזור לי.לילה קסום

24/09/2007 | 02:43 | מאת: עדילי

אני לא מצליחה להוסיף הודעה מישהו יודע?

24/09/2007 | 21:58 | מאת: ?

הפורום הזה נראה לי גוסס גאולה וזיו נטשתם את הפורום?

27/09/2007 | 18:56 | מאת: גאולה

בשלב זה , לא אוכל להמשיך ולענות לפניות בפורום זה באופון שוטף ורצוף כבעבר. מזמינה אתכן להמשיך ולהיות כאן אחת עבור השניה. וכאשר יתאפשר לי הדבר אכנס לכאן ואקח חלק.

22/10/2007 | 22:45 | מאת: ג

אני צריכה לדעת מהם הדרכים:(מה מותר/אסור),אפשרויות,תוצאות לכל מהלך שאני עושה עם גרושי שהפעיל אלימות בעבר, ולצערי החל באלימות כנגד הילדים מידע מאוד חשוב לי ולא דרך עורכי דין שמעונינים בתככים ובעוד תיק שייתן להם כסף.. יש גוף כזה נעמת ? אנשים שבקאים בנושאי אלימות בגברים כלפי ילדיהם?

01/11/2007 | 08:57 | מאת: גאולה פלדמן

יהיו אשר יהיו התוצאות טובת ילדייך קודמת לכל , ובמידה והוא מפעיל אלימות כלפיהם יש לערב בדחיפות פקידת סעד לחוק הנוער וכן פקידת סעד לסדרי דין, שתיהן נמצאות במחלקה לשרותים חברתיים ברשות המקומית. ייתכן ויהיה צורך בשינוי סדרי הראייה או שהמגשים בין הילדים ואביהם יהיו במסגרת מרכז קשר בפיקוח עובדת סוציאלית

06/09/2007 | 21:16 | מאת: בחורה

שלום, חבר שלי ואני יוצאים 3/4 שנה (גרים), בני 34. הציע נשואין. 1. אנו לא מתואמים מבחינת תדירות (אני רוצה הרבה הרבה יותר – אני ג'ינג'ית). 2. מימדיו בינוניים והוא לא גרוע במיטה חלילה אך אני לא חווה נסיון מופלג שלו במיטה. 3. יש משהוא במבנה הגוף שלו – שהוא לא מספיק "מלא בשבילי" – כתפיים לא מספיק רחבות, חזה לא מספיק רחב, ובגדול צר מדיי לטעם שלי + ויזואלית פנים יפות וגוף בסדר. 4. אני כבר "בררתי" גברים עד עכשיו בכמויות – והשקעתי המון משאבים וכבר לי כוח. 5. יש כל כך הרבה גברים מנייקים (דופקים זורקים). 6. וכאלה שאינם רציניים. 7. וכאלה שהם פוטניציאל לאיידס. 8. וכאלה שהם פוטנציאל לבגידה בהמשך הדרך. 9. ומצד שני : 10. השעון הביולוגי שלי עומד לפוג. 11. הוא באמת מאוד מאוד חמוד וטוב, עובד, לא טיפש, אוהבת אותו. 12. האם לעשות מעשה ולהתחתן ?

הי, גם אני עניתי לך אי שם למטה

שוב :) (יותר קצר הפעם)

04/09/2007 | 17:29 | מאת: אישה בוכה

שלום יש בעייה עם בעלי : אנו נשואים טריים ואני מתקרבת ל 40 בעוד מס' שנים מעטות ללא ילדים כרגע. הקשר שלנו לא נקי מקונפליקטים. יצא שבשנה האחרונה היו לו כל מני לחצים אבל אין חיים בלי לחצים. וגם על המעביד שלו הוא לא צועק. יצא שהרבה מאוד פעמים בשנה האחרונה – מייד עם פתיחת הנשואין ספגתי עלבונות וצעקות. אני לא אחת שמחפשת לצעוק או להעליב. מצד שני אני מאוד פגיעה, הגם שאנו בשכונה נורא שקטה עם המון משפחות שגרות קרוב קרוב אלינו. אני עדיין אוהבת אותו. ותמיד מנסה לשמור על סטריליות – לא ללכת עם ידידים, לא לעזוב אותו יותר מדיי, סובלת בימי ו בערב עם המשפחה שלו – שכל כך שונים ממני סוציואקונומית ותרבותית (חסר שם עומק), אילפתי את עצמי לסדר ונקיון ועוד ועוד. אני בטוחה יודעת וערה שגם לי יש שטיקים משלי. כעת לא מדברים. מפחיד אותי מה יקרה שיכנסו ילדים. הרי הוא מלבין את פניי בקביעות. "מטומטמת" נאמר מס' פעמים, "חולת נפש" כי יש לי טיפה ocd , "מסריחה" "חבל שהתחתנו - איזו שטות", "מתי תעופי מפה" "עצלנית" כששכבתי מתה מכאבי מחזור ועוד. (אלו החמורים). בעיקר דציבלים מאוד מאוד גבוהים של צעקות בבית – הלבנת פנים מול השכנים. אני לא חושבת שעל ידי יציאה מהבית בכל פעם שזה קורה וחזרה לאחר מחצית השעה לשוחח על זה – ייפתר משהוא. אני רואה שגם החרם לא עוזר בינתיים והוא ממשיך בצעקות. לצעוק בחזרה – זו לא אני ולא לרמתי. הסברים למה אפשר גם אחרת – הסברתי בלי הרף – לא מקשיב. חושב שאני הבעיה וימשיך כל פעם שיימצא לי טעות כטענתו. לא מסכים לטיפול זוגי. אין ילדים עדיין והגיל שלי לא סימפטי משום בחינה (שעון ביולוגי, מבחר...). אוהבת. מה לעשות ?

05/09/2007 | 04:43 | מאת: אני

אישה יקרה, ממש לא חוות דעת מקצועית (מצטערת) אבל לעניות דעתי את צריכה לשאול את עצמך האם זה מה שאת רוצה להמשך חייך. אני לא יודעת מי את ומה את אבל מעטים האנשים שיקראו לנשותיהם "מטומטמת" ועוד יותר אלו ש"ישחקו" על מצבך הנפשי. אני מאחלת לך כל טוב ושולחת לך חיבוק ענק, אנחנו כאן ודעות כמה קשה לתקן או לעזוב אז אל תהססי לשתף כי כאו באמת מתעניינים ועוזרים מצטערת על ההתפרצות, אני

22/10/2007 | 22:35 | מאת: ג

תברחי מהר פשוט נשמע לי מוכר

03/09/2007 | 19:42 | מאת: מירה

וזה מובן מאליו רק שהכח שלי נגמר ואת אף אחד זה לא מעניין שאני צריכה להכין אוכל ו/או לנקות ו/או לעשות דבר אחר בבית אני נלחצת וצועקת על כולם כולם מתעצבנים עלי וכך נגררים לאלימות מילולית ונפשית בבית אבל אני לא מבינה למה אני צריכה לעשות הכל לבד ועוד עם טענות שלהם אין לי כח ואני לא יודעת מה התפקיד של האשה בבית להיות שפחה ? אציין שבעלי היה נוהג לקלל אותי בעבר ושאימתי לעזוב את הבית ברצינות הוא שינה את הגישה אבל עדיין אני עושה את הכל ולאף אחד זה לא מזיז מילות גנאי פה ושם עדיין יש

29/08/2007 | 21:53 | מאת: גל

אצלי זה קצת ארוך ומסובך אני התגרשתי מבעלי לפני כ 3 שנים בני ובתי מבקרים בהסדרי ראייה אצל האב באופן קבוע באמצע השבוע אך לא בחופשים או בשבתות למעט מקרים יוצאים מין הכלל הפרשי הגילאים בין הילדים הינו 3.5 ו 5 בת ובן , כמובן יש תחרות וקינאה בינהם ולא קל להיות עם שניהם בשעות מסויימות, כבר פעם שנייה שהילד חטף מאביו סטירה או מכה (כך הילד סיפר) בגלל שהם השתוללו בבית וסרבו לדברי הילד לציית לאב,הילד לא רצה לדבר עם האב מספר ימים אך לאחר זמן מה , הוא הלך שוב לאב ומייד שהאב ראה אותו האב אמר:נכון שקיבלתה מכה מהצעצוע והילד אמר: כן,לי הילד גם אמר בבית אני אוהב את אבא אך הוא עושה מעשים רעים.. כיוון שהאב פעל כנגדי באלימות בעבר או חוסר שליטה אנני יודעת כיצד לנהוג עם האב, ביקשתי שיבקש מהילד סליחה אך הוא סירב בתואנה שאני ממרידה את הילדים, מצד שני אני לא רוצה שהילדים יפגעו..אשמח לתשובתך גל

גל יקרה בסיום פנייתך, כתבת "אני לא רוצה שהילדים יפגעו", זוהי מבחינתי נקודת המפתח אשר תכתיב את תגובתך . אכן טובת הילדים ומניעת הפגיעה בהם חשובה מכל, האם כוונתך שאינך רוצה שימשיכו להיפגע פיזית מידי האב או שלא יפגע הקשר שלהם עם אביהם? בכל מקרה, במחלקה לשרותים חברתיים בעיריה או במועצה, ישנה פקידת סעד לסדרי דין, שתפקידה להיות מעורבת בכל הקשור לסדרי ראייה וקשר עם ההורה הלא משמורן. במרבית המחלקות לש"ח ישנם "מרכזי קשר", שבהם מתאפשרים קיום הסדרי ראייה עם הורים שישי חשש שיפגעו או שפגעו בעבר בילדיהם (גם נפשית) , בהשגחה של עובדת סוציאלית המתמחה בנושא, ואשר תפקידה כולל השגחה וגם הכוונה והדרכה של ההורה הלא משמורן לצורךי קיום קשר תקין ובטוח עם ילדיו. אני ממליצה לך, לפנות בהקדם לפקידת הסעד וליידע אותה, ולבדוק את האופציה כי הסדרי הראייה יתקיימו במרכז הקשר , על פי שיקול דעתה כמובן. בהצלחה, גאולה

28/08/2007 | 02:21 | מאת: עדן

לצערי, לא הצלחתי להעביר לך את הקישור המתאים בקשר למיסוי עקרות בית, אך הפניתי את תשומת ליבך כיצד למצוא זאת באתר גוגל. עם זאת אנסה לבדוק עם ספק האינטרנט מה הבעיה בהעברת הקישור. חשוב לי שגם את תקראי את המידע ושביחד נוכל להגיב כדי ליצור העצמת נשים אמיתית! אודה לך על שתוף הפעולה

לקריאה נוספת והעמקה

בסופו של דבר, הצלחתי להיכנס, ומאחר ולא הייתי מעודכנת בעניין אני עוד לומדת את הנושא, וטרם גיבשתי דעה- האם זה מזיק או מועיל לנשים. בכל אופן, חשוב שכאשה תביעי את הדעה שלך ותשמיעי את קולך באחת מהדרכים שהצעתי. אם תשאירי פה כתובת דוא"ל, אוכל לשלוח לך רשימת כתובות של מערכות עיתונים אשר מפרסמים מאמרי דעה, וכן של אתרי אינטרנט. מניסיוני, מאמר שמנוסח היטב יתפרסם, מה גם שהנושא אקטואלי ביותר !!!, (אשמח לעזור לך בניסוח). להשמעת קול באמצעי תקשורת יש הד רחב !!

30/08/2007 | 02:19 | מאת: עדן

אני שמחה שהצלחת להכנס ולראות במה מדובר, אך לא הבנתי את פשר הדבר שאת בודקת אם זה מועיל או מזיק לנשים. הכיצד תשלום נוסף שעקרות בית צריכות לשלם יכול להועיל להן עצמן? אולי יועיל לקופת המדינה. אשמח מאוד להשמיע את קולי באמצעי התקשורת לאחר הלידה. אני צפויה ללדת בעוד כמס' ימים. תודה על שתוף הפעולה. לילה טוב

26/08/2007 | 15:20 | מאת: גליה

איך אמורה בת 36 נשואה שנה וחצי ללא ילדים, להתמודד מול בעלה שצועק עליה ומכנה אותה בכינויים על "טעיויות" שלה, כאשר כל שהיא מנסה לעשות במישור של לדבר לא עוזר וכאשר היא בת 36 ורוצה כבר ילדים ממנו וכאשר הוא טוען שהוא לא צריך טיפול ולא מוכן לטיפול ?

גליה יקרה מנסיוני , בסופו של דבר לכל דבר יש שאלה של מחיר. הבעל אשר עושה שימוש באלימות מילולית , אינו משלם כל מחיר על התנהגותו ולכן הוא ימשיך בה.. בת הזוג חוששת כי כל צעד שתנקוט עלול לעלות לה במחיר ההורות.. היא בת 36 והשעון הביולוגי מתקדם ולא לטובתה..בתמורה לסיכוי שאולי יהיו לה ילדים מבן הזוג, היא מוכנה להמשיך ולספוג אלימות ולשלם בכך מחיר של אבדן הביטחון והשקט המגיעים לה. אכן, יש כאן התלבטות קשה, אלא, שהמעבר מזוגיות להורות מלווה לרוב במשבר ומחריף משברים שקדמו לו, צריך לשאול את השאלה, האם בן הזוג הנוטה לעשות שימוש באלימות ראוי להיות האב של ילדי?, האם אזכה לתמיכה במהלך ההריון? כיצד יתייחס לילדים? מה יקרה לזוגיות לאחר בוא הילדים? אני מעריכה התשובותלשאלות הללו יוכלו לסייע במציאת הדרך להתמודדות. ובל מקרה גם אם בן הזוג אינו מעוניין בטיפול מומלץ לגשת לטיפול פרטני!

25/08/2007 | 11:30 | מאת: עדילי

שלום גאולה הפרידה מהבן זוג מאוד קשה. כבר חודשיים לא ראיתי אותו. בשתי שיחות הטלפון היחידות הייתי מאוד חד משמעית איתו ואפילו אמרתי לו שאני לא אוהבת אותו יותר - מה שלא נכון- רק כדי שילך ממני ויעזוב אותי בשקט. והוא עשה את זה, הוא לא מתקשר יותר ולא בא. מצד אחד יש לי הקלה כי אני פוחדת ממנו קצת, אבל לרוב זה קשה מנשוא מרגישה כמו ציפור שפתחו לה את הכלוב והיא פוחדת לצאת לחופשי אני לא יודעת מה לעשות. מפקפקת בעצמי ובמה שעשיתי. מתגעגעת. כואב לי על ההריון.

עדילי יקרה אני איתך בכאבך, הכאב על כל האובדנים שחוית לאחרונה. בתגובה לכל אובדן יש תהליך של אבל- תהליך מתמשך שכרוך בכאב . ככל שתאפשרי לעצמך לחוות את הכאב, לדבר עליו , לבכות, או לבטא אותו בכל דרך אחרת . כך רבים הסיכויים שתצליחי להתאושש ולהתארגן מחדש לחיים טובים , מספקים ובטוחים יותר. אין דרך לקצר את התהליך או לדלג עליו, והוא הכרחי להתאוששות. החופש , על כל האפשרויות שבו והלא ידוע, הוא מפחיד. מאידך גם מה שהיכרת ותיארת כאן בעבר היה די מפחיד ואף מסוכן!! אני מאמינה כי בסופו של דבר תמצאי את הכוח להתאושש לבנות לעצמך חיים חדשים, ולברך על ההחלטה שעשית- להיפרד מבן זוג אלים, למרות המחיר ששילמת.

22/08/2007 | 21:46 | מאת: עדן

בימים אלו עומדת הצעת חוק לגבות מס בריאות וביטוח לאומי מעקרות הבית וקולן של ארגוני הנשים בנושא לא נשמע. בכנסת יושבים גברים אטומים ומושחתים שרק חושבים מאיפה להוציא עוד כסף לכיסם הפרטי. מה דעתך בעניין? וכיצד יהיה אפשר למחות כנגד הצעה זו?

עדן האם ידועים פרטים נוספים לגבי הידיעה המקוממת הזו?, מי הציע חוק זה, היכן זה עומד, מה הטיעונים? דעתי היא כי דובר בעוד אמצעי שמטרתו לדחוק את אוכלוסית הנשים לשולי החברה, אך לא ברור לי מה המשמועויות לשו, מי תוגדר "עקרת בית", מהיכן אשה שאינה מועסקת אמורה לשם, וכו.. וכו. אפשרויות המחאה הן רבות ומגוונות. ראשית יש לאסוף נתונים ואחר כך , אפשר להעביר עצומה באינטרנט, לשלוח מכתבים לארגוני הנשים, לחברי כנסת, לפרסם מאמרי דעה בעיתונות (בזה אני יכולה לסייע פירסמתי כבר כמה כאלו בנושא נשים) אשמח אם תחזרי לכאן, עם יותר נתונים עדכניים !!

24/08/2007 | 07:06 | מאת: עדן

מצרפת לך לינק בנושא http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3425033,00.html למיטב ידיעתי, הייתה הצבעה בנושא והיא עברה ברוב קולות. שווה לבדוק זאת. אני מוכנה להרתם למאבק נגד מחאה מקוממת זאת. מקווה שביחד נצליח למנוע את רוע הגזירה. תודה לך על שתוף הפעולה.

20/08/2007 | 15:02 | מאת: ליאת

גאולה שלום, לא מצאתי שום דרך אחרת לפנות אליך, אם את כתבת את המאמר בנושא "סיפורי פוגים" בדה מרקר אני רוצה לספר לך משהו שקשור אליו אשמח אם תוכלי ליצור איתי קשר במייל תודה ליאת

20/08/2007 | 19:23 | מאת: גאולה

היי ליאת, אכן זו אני, שלחתי לך מייל, אשמח לתגובתך, גאולה

21/08/2007 | 11:22 | מאת: ליאת

היי גאולה, תוכלי בבקשה לשלוח אלי מייל ל: liatch@zahav.net.il קיבלתי את הודעתך דרך הפורום אבל המייל שלך לא מופיע בה, ולא קיבלתי ממך מייל תודה ליאת

19/08/2007 | 11:20 | מאת: זיו סופר

"גברים המשתמשים באלימות כנגד בנות זוגם: תיאוריות, סיווג וטיפול" http://www.zivsoffer.co.il/images/stories/ziv_images/Violent_men.htm אשמח לתגובותיכם/ן תודה, זיו

19/08/2007 | 21:37 | מאת: דנה

מצאתי משהו אחד שמתאים לבעלי כשהוא מרגיש מבוייש או מושפל אז הוא ישפיל אותי יתקיף אותי

18/08/2007 | 02:52 | מאת: אני

כתבתי לך לפני כמה זמן שאלתי אם כל עניין ה"חיים שלי" וכו' מעיד על אובר וענית לי שיש נורות "צהובות". החלטתי שלא להתמודד עם זה ונפרדנו. ועכשיו אני כל כך מתגעגעת. אני מרגישה ויודעת שאף פעם לפניו לא התייחסו אליי כל כך טוב ואני שואלת את עצמי האם זה חייב לבוא עם ההתייחסות הרעה, ההתפרצויות בזמן כעס, הקנאה כל הזמן. חשוב לציין שההתנהגות הטובה לא היתה רק כשהוא התנצל או משהו אלא רב הזמן ואני לא חושבת שלמישהו אחר תהיה כל כך הרבה סבלנות אליי ולסיפורים שלי ויזכור כל פרט מהלימודים ויעזור לי ותמיד יהיה שם בשבילי. את חושבת שאצל מישהו שאין לו קיצוניות לרע יכולה כן להיות קיצוניות לטוב? תודה ושבת שלום

18/08/2007 | 03:00 | מאת: אני

ההודעה הקודמת בעמוד הזה "מניעה ולא תרופה" שוב תודה רבה

את כרגע עוברת תהליך של פרידה. בכל פרידה יש אבדנים ותהליך אבל שצריך לעבור כדי לעבד את האבדנים ולארגן את החיים מחדש בלעדי אותו אדם שממנו נפרדים. חלק מהתהליך כולל אידאליזציה- הווה אומר , הפחתה או ביטול של השלילי והעצמה של מה שהיה חיובי, מתוך המשקפיים האידאליות הללו קל לשכוח את הסיבה בגללה החלטת להיפרד וקשה להאמין שתמצאי מישהו כה טוב ומעניק.. את מתגעגעת, כיוון שהקשר היה משמעותי, וזה קשה. אבל ככל הנראה שבתוך תוכך ידעת כי מסוכן לך להישאר שם. אני מאמינה שעוד תחווי קשר טוב, אולי לא אידאלי ומושלם, אבל מגיע לך להנות מזוגיות בטוחה וטובה מבלי לשלם את מחיר האלימות.

19/08/2007 | 17:59 | מאת: אני

נכון מאד, זה בדיוק מה שקורה תודה רבה :)

23/08/2007 | 02:41 | מאת: עדילי

כמעט חודשיים אחרי, הכאב כל כך גדול. הייתי כל כך קרובה לבית, למשפחה, לזוגיות שכביכול רציתי, לאהבה שהיתה שם אבל היה לה צד כל כך קשה. חתכתי באופן אכזרי, פתאומי ואני בלי כל זה עכשיו. חופשיה מתחושת הסכנה והפחד, אבל לבד כל כך. אני חיה את כל הדברים שהוא אמר עלי - גם הטובים וגם הרעים. אבל הספק, אם פעלתי נכון, אם ראיתי נכון, אם היה מגיע לו שאברח ממנו- זה אוכל אותי. אני בוכה הרבה והאומץ עוזב אותי הרבה, ואני לא בטוחה בעצמי. זוכרת את הצד המעניק שלו, את רגעי החום. ורק אח"כ מזכירה לעצמי שהיה לו גם צד נורא, משפיל, מקנא, מתפרץ. מזכירה לעצמי שהרגשתי בכלוב איתו, מצוקה של דרך ללא מוצא, חוסר אמון בו שלא ידעתי לתת לו שם עד שהוא התפרץ כנגד התינוק שברחם ואמר דברים איומים שאין מהם חזרה. רק אז הבנתי שנחצה קו אדום. את ההשפלות עלי ספגתי בלי לחשוב ללכת משם בכלל. אבל זה כל כך קשה , הגעגועים קשים. געגועים כביכול אליו אבל אולי בעצם לבית שכמעט ונבנה, לזוגיות, למשהו שכמעט ניתן היה לחוש אותו. קיים בי ספק איום אם פעלתי נכון והאשמה כלפי זה שלא נולד, כי רציתי שייחסך ממנו הסבל, כאילו ידעתי באיזשהו מקום שיהיה רע, שהוא לא יניח לי אם יוולד הילד, שהוא ינסה לקחת אותו ממני ולהוכיח שאני לא שפויה כפי שאיים, שילחם בי בבתי משפט כפי שכבר אמר. יש בי צד שלא נתן לי להיות שם, אולי זה הצד הבריא, ויש בי צד שגורר אותי חזרה אליו, לפחות במחשבה, ואולי זה הצד החולה. מקווה שפני לאור, בינתיים קשה

05/09/2007 | 04:29 | מאת: אני

אני בטח לא שמחה לשמוע, והאמת היא שאני עוקבת אחרי הסיפור הכואב שלך והכל כך אמיץ מההתחלה (שאני יודעת לפחות) ומההתחלה הערצתי את החוסן הנפשי ואת הרציונאל ששלט אצלך. עשית מעשה כל כך גדול שאני לא יודעת אם יש בכלל עוד נשים כמוך שחותכות קשר וחוות את הטראומה הזאת מתוך ידיעה של מה הן עומדות לעבור. גם אני מזכירה לעצמי כל הזמן את תחושת הבדידות שב"ביחד" איתו, את הלבד כי לא רוצים שהמשפחה והחברים יכירו אותו כאדם "רע", את הקללות הכל כך מכאיבות בשעת ריב... את צודקת שזה לא מגיע לילד שלך אבל אנחנו גם ילדות של מישהו וגם ההורים שלנו לא היו רוצים לחשוב שזה מה שאנחנו עוברות. את יודעת, לפעמים כשהייתי איתו ולא היתה לי בעיה עם איך שהוא דיבר ליי יותר כאב לי בשביל ההורים שלי (שכמובן עד היום לא יודעים דבר) שמישהו מתייחס כך אל ביתם, אחרי כל מה שהם עשו כדי שאני אהיה מאושרת ואמצה את החיים עד תום. אני רוצה שתדעי שבטוח יש כמוני עוד רבות, שלא מגיבות אבל כן עוקבות אחרי מה שקורה איתך, ודואגות ומקוות וחושבות עלייך אפילו ביום יום... אני מקווה שקראתי את מה שכתבת באיחור עד כדי כך שזה כבר לא רלוונטי... כבר עבר שבוע וחצי מאז שכתבת את זה (ומי כמוני יודע עד כמה שזה נצח לפעמים...) אני גם רוצה לשאול אותך משהו- היום מישהו התחיל איתי (מוכר בחנות ככה שלא נתתי לו את הטלפון אלא היה לו מהקבלה של הויזה) וזה היה לי כל כך מוזר להגיד לו שאין לי חבר - האם גם את מרגישה בוגדנית למרות כל מה שקרה, אולי בגלל הצד הכל כך קנאי שלו או שפשוט עד כדי כך האמנתי שאסיים איתו את חיי שלא חשבתי בכלל על שאצא יום אחד עם מישהו אחר, בקיצור אני מרגישה כל כך בוגדנית!!! (לא כאילו מה שהוא אמר עליי נכון, אלא יותר פשוט שאני לא הייתי אמורה לקבוע עם הבחור החדש לקפה..), מה את מרגישה בעניין? מחכה לתשובתך, אני

13/08/2007 | 19:35 | מאת: sweety

שלום, אני נשואה דיי טרייה – אבל לא מאוד ומתכננת בקרוב גם ילדים. לבעלי ולי המון חילוקי דעות על רקע התנהגויות כפייתיות שאני סובלת מהן, פחד חברתי, דמוי עצמי ועוד המשבשים מאוד את תפקודי המקצועי ובבית. אני חייבת בדחיפות מירבית – נוכח המצב – ולטובת שלום הבית – את עזרת כולכם המאוד מיידית במציאת מטפל פסיכולוגי איכותי לטיפול בעלות נמוכה. (במכבי חיסלתי את הזכאות שלי וביישוב שאנו גרים זה לא אפשרי). אני יודעת שזה אולי too much to ask . אבל זה המצב. תודה מראש.

בדקי במכונים להכשרה של פסיכותרפיסטים או מטפלים משפחתיים וזוגיים, הם מעניקים טיפולים מוזלים על ידי מתמחים

13/08/2007 | 17:44 | מאת: נטע

אני ובעלי נשואים מס' שנים. לא רציתי ילדים בהתחלה בגלל שרציתי ללמוד ולהיות אשת קריירה. אכן למדתי והוצאתי תעודות ועבדתי כשכירה ואף ניסיתי את מזלי גם כעצמאית. אך לצערי בשנה שהייתי בהיריון היקף העבודה כעצמאית ירד מאוד וייאש אותי והרג לי את המוטיבציה. בנוסף, בתחילת היריוני אמא של בעלי נפטרה ועכשיו לקראת סוף ההיריון אבי חולה. אני מרגישה רע מאוד זה לא מה שציפיתי שיקרה בזמן הזה. חוץ מזה אני מרגישה כל כך בודדה, למרות שיש לי בעל מקסים שנותן לי הרבה אהבה. לא אוהבת את החיים האילו יותר. אני מרגישה שהכל קורה לי בכוונה שאני בהיריון בגלל שדחיתי את זה די הרבה. די נמאס לי כברררררררררררררררררררררררררררר מהרגשות האילו עם עצמי שמחלישים אותי וגורמים לי רק למכאוב נפשי

לקריאה נוספת והעמקה
14/08/2007 | 00:11 | מאת: ענת

יש לי הצעה שנשמעת ממש ממש טפשית... ניסית לעשות ספורט? התעמלות מול הטלויזיה או הליכה קלה שעה ביום יכולות מאד לעזור לך לנקות את הראש, מבחינה הורמונלית (כלומר פיסיולוגית נטו) מאד מומלץ, משתחררים הורמונים נוגדי דיכאון שלפחות יחזירו לך את האהבה לחיים למספר שעות ביום. אולי זה נשמע טיפשי אבל מה אכפת לך לנסות?- חצי שעה-שעה ביום כולל המקלחת. ועוד משהו קטן- אל תשכחי לחבק ולאהוב את הבעל גם בימים קשים משהו בסגנון "הכל בעסה אבל חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותך כל זמן"... ואנחנו כאן שמוע אך הולך ולהציע דברים אחרים אם לא עוזר.. בהצלחה

נטע יקרה כמדומני , פנית בעבר לפורום ושיתפת בחששותייך, ואם מדובר במשיהי אחרת, זה רק מראה שאינך היחידה. בצד הציפיה לתינוק, הריון היא תקופה לא קלה של מוגבלות פיזית ונפשית, מלאה במתח וחששות, יחד עם זאת ועם העובדה כי כלל לא רצית בילדים, ושאיפתך לקרירה שלא מומשה. זוהי המציאות! אני מניחה שלמרות הכל זו גם היתה בחירתך, וחשוב שתנסי להתחבר גם לחלך בך שבחר בהריון. זיכרי שההריון הוא מצב זמני, שמסתיים בלידה שאחריך חייך ישתנו שוב, לכוון של לקיחת אחריות מלאה על חייו של התינוק! ואת תידרשי לכוחות רבים כדי למלא משימה זו, במידה ואת חשה שאינך מצליחה להתמודד בכוחות עצמך, אני ממליצה לך מאוד לפנות לטיפול, רצוי אצל מישהו שמתמחה בתחום של טיפול בנשים ובתחום הדיכאון לאחר לידה, אפשר לברר בקופות החולים או בתחנות "טיפת חלב" לגבי קורסי הכנה ללידה הכוללים גם היבטים נפשיים של הריון ולידה וכן קבוצות של אימהות לתינוק ראשון. ככל שתרחיבי את מעגל הנשים הנמצאות בשלב דומה לשלך תמצאי שלא רק את מרגישה את אותן תחושות וחווה את אותן התלבטויות וכך תרגישי פחות בודדה . בהצלחה.

15/08/2007 | 20:51 | מאת: נטע

אני לא בדכאון ולא חושבת שאני צריכה ללכת לטיפול. ציפיתי שתתני לי כלים איך להתמודד עם המצב שאני נמצאת בו בהיריון. בכל אופן תודה

כתבתי כאן אני חושבת למטה. אך יש לי עוד שאלות- בילדותי חייתי בצל אלימות די קשה מצד אימי החד-הורית. וכן פגיעה מינית קשה מצד החבר שלה בגיל חמש/שש. כשאימי כבר הייתה בוגרת בת 21 בערך(כבר לא קטינה והייתה אמורה להיות לה אחריות!) כל חיי חונכתי לשתוק על האלימות (על הפגיעה המינית אינה יודעת ומעולם לא ראתה). משום שתמיד נאמר לי שאימי ילדה אותי בגיל 15/16 הייתה ממש תינוקת והיא לא אשמה בכלום ולא אחראית. היום אני בת 32 נשואה עם ילדים בקשר רופף עם משפחתי. דודתי הודיעה לי שאימי מתחילה להתמוטט נפשית כי כל העבר שהיה לה איתנו מתחיל לצוף ולעלות לה והיא מתייסרת על כך מאוד ונפשה לא יודעת מנוח. אני שוב מתחילה להרגיש אשמה כמו בעבר. כי בגללי שוב יש בעיות- תמיד מאשימים אותי. אבל כועסת- כי במי שצריך לתמוך זה בנו- הילדים- אנחנו היינו ה-קורבן! אני מאוד רוצה לתמוך באימי אבל מצד אחד כועסת- בי מעולם לא תמכו ואף פעם לא קיבלו ותמיד נאלצתי לשאת על גבי הכל משום שאימי ומשפחתה האוהבת אותה מאוד תמיד אמרו שאינה אחראית לכל מה שקרה כי הייתה ילדה. ומה איתנו הילדים האומללים לשעבר- איש לא שעה לבכיינו! אנחנו אשמים שבכלל נולדנו ועכשיו אימי גם מתייסרת בגללנו. אני רוצה לנער אותה שתיקח אחריות לדברים פעם אחת ולתמיד שתפסיק לרחם על עצמה שהיא קורבן כי מי שהיה פה קורבן זה אנחנו- שני ילדים קטנים חסרי ישע שהופקדו בידי אם עצבנית ומוטרפת שכאשר הייתה מכה הייתה ממלמלת "תכף תבוא המשטרה.." "זהו היום לוקחים אותי לבת-הסוהר" ובמזל איכשהוא הייתה מפסיקה. אבל אנחנו תמיד חשנו פחד קיומי מפניה כי היא הייתה יכולה להרוג אותנו בקלות בהתקף זעם. ואף פעם לא ידענו מתי היא תתחיל להכות ולמה. נמאס לי שמשפחתי כל הזמן מצדיקה אותה- שהיא הייתה ילדה. עד גיל 4 גדלנו אצל סבתא ולא היו מכות והתעללות ז"א שמגיל 18 שעברנו לדירת עמידר היא כבר הייתה בגירה ואמורה להיות אחראית למעשיה.

לקריאה נוספת והעמקה

נראה כי כולכם, את, אחיך וגם אימך, קורבנות של נסיבות קשות והמצוקה משותפת לכולם. העיסוק בחיפוש אחר אשמים, הוא חסר טעם כיום מאחר והוא דורש אנרגיה. את לכוחות כדי לתפקד וחשוב שתשמרי את כוחותיך מבלי לתת לגורמים חיצוניים לדלדל אותם. לכן אני מייעצת לך להיות קשובה לעצמך, לנסח לעצמך מה את באמת רוצה ולפעול בהתאם לכך.

07/08/2007 | 19:37 | מאת: summertime

שלום, יש לי בעייה : מזה שנים אני עושה שימוש יומיומי באטמי אוזניים – יום ולילה - מכיון שאני סובלת מהפרעה של "שמיעת יתר" – ומכאן הסחות דעת בלתי פוסקות בכל שנייה ושנייה, גם בעבודה, גם בשעות השינה וגם בכלל. מכיון שאני אדם מאוד מאוד מנתח באופיי, כל דבר שאני שומעת עובר פרשנויות ארוכות, ספקולציות והסברים אין קץ – בדברים הכי טריוויאלים – כמו : " למה הוא אמר לה את זה" " למה הוא התכוון " ועד ניתוח כוללני ופרטני של כל מערכות היחסים בין האנשים אותם שמעתי מדברים אחד לשני בעבודה שלהם ( לא שלי ) בעבודה (שלי – ללא כל קשר אליי ) או בנסיבות חברתיות שגם הן כלל אינן קשורות אליי. וכך אני חיה שנים חיים של אחרים .... הדבר "מטרטר " לי במוח וגוזל המון המון אנרגיות נפשיות וגופניות ממני – אנרגיות שאין לי לתת, כך שלא נותר לי כוח לדברים העיקריים בחיים. אני מעריכה באופן הגיוני וכלל לא מוגזם, שע"י השימוש באטמים אני חוסכת לעצמי כשעתיים ביום – אם לא למעלה מכך ! א. האם, בהתחשב בכך שה"טריק" עוזר לי כל כך, יש איזשהוא מקום לגינוי / בחינה כלשהיא / הפסקה של העניין ? ב. האם ניתן להתייחס לכך כמו אל שימוש – נניח, לצורך העניין - בתרופה המטפלת בבעיות ריכוז וקשב ולכן לתת לזה "הכשר חברתי/רפואי" ? ג. אני כן שומעת : אדם שמדבר ישירות אלי + צפירות בכביש + צעקות + "בומים" + רעשים קרובים כמו, לשם הדוגמא, מאוורר קרוב לאוזן. האם בהנחה שאני מסתירה את האטמים היטב כי שיערי מעליהם ובזכותם שומעת רק מה שאני צריכה לשמוע והוא חשוב אך ורק לי ולחיי שלי אני "מסודרת" בחיים ופתרתי לי את הבעייה כלומר אני יכולה להמשיך לחיות לי בכיף עם העניין ? תודה מראש.

לקריאה נוספת והעמקה

למה לא?

05/08/2007 | 14:17 | מאת: שירלי

אני ובעלי רבים המון. ואז אנחנו מפסיקים לדבר. אחרי כמה ימים אני שוכחת את הכעס שלי, ורק רוצה להתפייס איתו. אני פתאום לא זוכרת את הדברים הרעים אלא רק את הטובים ומוכנה למחול על כבודי כדי להתפייס עד הפעם הבאה. לאחרונה הוא נסע לחול במסגרת עבודתו למשך מספר חודשים. בחודש הראשון נהניתי מאוד מהחופש שזכיתי לו ומהשחרור של כל הלחצים. אבל פתאום אני מתגעגעת אליו. והוא חסר לי ואני מרגישה עצב גדול.ואני סופרת את הימים עד לחזרתו. איך זה יתכן שאני מרגישה ככה למרות היחסים העכורים ביננו?. שאלתי - למה אני נוטה לשכוח כל כך מהר את העלבונות שהטיח בי, את הכעסים וכל מה שאני רוצה זה שיחזור ארצה.? . למה אני שוכחת הכל? ומוכנה לעשות הכל כדי להשלים?

שירלי את מתארת כי את חיה במעגל שבו יש פאזות של רגיעה, כעס, "פיצוץ" , ואז חרטה ו"ירח דבש" , ושוב רגיעה.. כעס וחוזר חלילה. מדברייך עולה כי את חשה עייפות מהתנודות במערכת היחסים ובעיקר לא מרוצה מעצמך על כי ניחנת ביכולת לשכוח ולסלוח.. השאלה האם בין מריבה לפיוס אתם מסוגלים לתקשר בינכם ולדבר על הדברים שבגינם רבתם בצורה רגועה ושקולה, האם אתם מסוגלים לנהל מו"מ על כל אותם דברים שמעוררים את הכעס? נראה כי המריבות חוזרות על עצמן כיוון שאינכם מקדישים זמן ואנרגיה לפתור את הבעיות, כך שלאחר המריבה הן נרגעות אך עד מהרה הן שוב צצות מפריעות וגורמות לעוד מריבות.. עצתי לך, במקום להיות עסוקה בשאלה "למה אני סולחת", הקדישי אנרגיה לשאלה "איך אנו ניגשים לפתור את המצב" , איך מבטאים כעסים בלי להעליב ולפגוע, איך מנהלים קונפליקט ומריבה בצורה לא הרסנית (שהרי אי אפשר ללא מריבות בכלל..) וכו.. וכו.. בהצלחה, גאולה

06/08/2007 | 00:05 | מאת: זיו סופר

אני רוצה להוסיף לדבריה של גאולה: הרצון להשלים ושיכחת ה"דברים הרעים" אופיינית לרבות מהנשים והגברים החיים במעגל בו את חייה (אותו גאולה תיארה). במנגנון הרגשי האוטומטי רוצה לשמר את הזוגיות מכיוון שישנם גם חלקים טובים. כאשר מתרחשת מריבה קשה, אנו נמצאים במצב של דיסוננס קוגניטיבי (מצב פסיכולוגי של קונפליקט בבחירה מתוך מספר אפשרויות מנוגדות) מצד אחד רע לך ובן זוגך פוגע בך ומצד שני, את גם אוהבת אותו וגם יש דברים טובים בזוגיות. המנגנון שפותר את הדיסונאס הוא ה"שיכחה" או ההתעלמות מהדברים הרעים.

04/08/2007 | 23:05 | מאת: רותי

שלום גאולה הייתי רוצה לדעת מדוע לעזאזל יש לבעלי מנהג לחנוק אותי עד היום הוא היה עושה את זה כשבא לו להציק לי שבוע שעבר פעם ראשונה שהוא עשה את זה מתוך כעס מה זה עושה לו גורם לו לרגוש?או להרגשה של שליטה או מה?

רותי קשה לי לאמר בוודאות מה בן זוגך מפיק מכך שהוא חונק אותך, אבל השאלה החשובה היא מה זה עושה לך? , האם את חשה שחייך בסכנה? מושפלת? פגועה? , מה את עושה עם כל הרגשות הללו, לאן את מוליכה אותם? איך את רואה את עתיד היחסים בינכם,?

05/08/2007 | 20:29 | מאת: רותי סמרטוטי

כמובן שאני חוששת שחס ושלום יום אחד הוא לא ירפה.וזה יהיה מאוחר מדי וכן אני מושפלת ןפגועה. את הרגשות שלי אני מאפסנת במקרר ואין לי מושג מה יהיה טיב היחסים ביננו

04/08/2007 | 12:44 | מאת: גל

האם אמא שלך מטפלת בנשים מוכות נפשית? אני מעונינת להיפגש איתה לקבל תמיכה ועזרה במאבקי מול הבעל האלים נפשית ומילולית

04/08/2007 | 21:16 | מאת: גאולה

אמא של מי???????????

02/08/2007 | 20:55 | מאת: שירית

שלום. אני סובלת מאיזושהיא דילמה : יש משהוא בהתנהגות שלי שלעיתים "מתפלק" לי להעביר – שלא מרצוני – תשדורת של סקס. או כאילו בא לי בדיוק עכשיו סקס או אני חושבת על סקס – תשדורת שאני באופן אישי חווה אותה כמשהוא שנחווה על ידי האחר ומפדח אותו או הורס את הסיטואצייה. העניין שזה תופס אותי גם ברגעים הכי הכי רשמיים. מה עושים ? איך מתמודדים ? ברור לי שכולנו רק בני אדם, אבל מצד שני אנו חיים בעולם שכן מאוד מסתיר את עניין המין עצמו והופך אותו למשהוא שלא מדברים / חושבים / עושים בגלוי.... אז איך מתמודדים עם דבר כזה ? לעיתים זה גורם לי לחשוב שהרסתי סיטואציה שלמה כי נפלתי במאזן אימה הזה של "מי יחשוב על סקס קודם" כי הרי כולנו משדרים איזה פאסון ביומיום ועושים מאמצים להסתיר שזה עובר בראש.... אז מה דעתכם ? איך להסתיר "יותר טוב" ומה עושים כדי להקדים תרופה ?

שירית למה את מתכוונת "תשדורת של סקס", האם מדובר בהתנהגות וולגרית, בוטה?, האם התנהגותך מאיימת או מלחיצה את הצד השני, כיצד את "הורסת", סיטואציות. אנא פרטי יותר כדי שאוכל לענות לך, והביאי דוגמאות

04/08/2007 | 11:09 | מאת: שירית

מדובר בתשדורת לא מילולית שנובעת מהרגשת "סקס" שיש לי (פתאום "בא לי סקס") או ממחשבה על סקס ברגע פתאומי לחלוטין. לא התנהגות או לבוש.

02/08/2007 | 11:39 | מאת: מעצימה

אשמח מאוד לעזור לך, הנני מעצימת נשים באופן טבעי. כמו כן עברתי קורס מאמנות אישיות להעצמת נשים. אני מאזור פ"ת. במידה ואת מעוניינת לתקשר בדרך כל שהיא כתבי לי למייל. "יש דרך לחיים טובים יותר"

30/07/2007 | 16:05 | מאת: נושי

שלום. יש לי בעיה קשה בקשר לשכן שלנו. אנו גרים בשכונה פסטורלית עם בתים פרטיים. השכן שלנו בן 60 וכל היום בבית. אישתו עובדת. אני מחפשת עבודה ולכן המון בבית (אינטרנט טלפונים וכ´). בעלי עובד כל היום. מעולם - אבל ממש מעולם - לא אמר או עשה השכן איזו פעולה עם רמיזה מינית. אבל - וזה האבל הגדול : כאשר אני בבית אני מרגישה את המחשבות שלו - עד כמה שזה אולי יישמע אולי אבסטרקטי - והן ברובן מחשבות מיניות עליי. אני יכולה לדעת מתי יצא מהבית - כאשר התשדורת מפסיקה!!! בחיי !!! מה עליי לעשות על מנת לחסום את התשדורת אני רצינית - ובטוח שיש מי שמכיר את זה - אולי זו טלפטיה ? ניסיתי כבר המון המון שיטות : החל מהיגדים "מחשבה שקופה" "אל תחשבי עכשיו" ועוד כהנה וכהנה פעולות הסחה שאני עושה למיינד שלי וכלה בהדמייה של בועה מפלדה שעוטפים אותי ומגינים עליי. עדיין, למרות כל השיטות אני מאוד מתקשה לתפקד באופן בסיסי ביותר מכיון שהמיינד שלי כל הזמן מוסח, מוטרד ומופצץ ללא הפסקה. לצערי, זהו כרגע מצב נתון כי אין בכלל דירות אחרות באיזור (בדקתי). אנא מכם עיזרו לי, אני סובלת מאוד מאוד : האם יש למישהוא עיצה מה הוא היה עושה במצב כזה ? מה להגיד לעצמי ? איך להגן על עצמי ? מה הוא היה עושה במצב כזה ??? תודה מראש.

לנושי אינני מבינה בתשדורות טלפתיות ולכן אין ביכולתי לסייע לך להפסיק את התשדורות. בז'רגון המקצועי שלי, מה שאת מתארת נשמע כמו מחשבות טורדניות ואפילו אובססיביות, ייתכן כי מדובר בעצם במחשבות ורגשות שלך, אלא שהנפש שלך די מבוהלת מהרעיון ולכן עושה שימוש במנגנון הגנה שנקרא השלכה- הווה אומר ייחוס המחשבות או הרגשות שלך אל השכן.,

נושי אינני מתמצאת בטלפתיה. בז'רגון המקצועי שלי מה שאת מתארת נקרא "מחשבות טורדניות" או אבסיסיביות. ייתכן שאת נוקטת במנגנון של השלכה, הווה אומר את מייחסת את המחשבות והרגשות שלך אל השכן. זה קורה כאשר הנפש שלנו איננה מסוגלת להתמודד עם מחשבות או רגשות שאנו מרגישים ואשר אינם עולים בקנה אחד עם מערכת הערכים שלנו או שאינם מסתדרים עם הדימוי העצמי שלנו.

26/07/2007 | 19:22 | מאת: משנה מזל

שלום, אני בת 36 ומזה 10 שנים נשואה לבן זוג מקסים. זה 9 שנים שאנחנו מנסים להביא ילד לעולם, נסיונות אלו כללו מספר הריונות שלצערנו הסתיימו מבעוד מועד בחודשים מתקדמים.. מבחינה רפואית, אין באפשרותי לעבור עוד נסיונות להרות. בצר לנו, החלטנו לחפש אם פונדקאית נחמדה, ישרה ופורייה שתעזור לנו להגשים את החלום ולהפוך אותנו להורים מאושרים. מדינת ישראל חקקה את חוק הפונדקאות בשנת 1996, מאז חקיקת החוק נולדו מאות ילדים בדרך זו. פונדקאית היא אישה בריאה בגילאי 22-38, חד הורית ויהודיה. פונדקאית נושאת ברחמה את הילד שנוצר מהביצית והזרע של בני הזוג, לעולם לא תילקח ביצית מהפונדקאית והילד שיוולד לא יחשב כילד שלה אלא של בני הזוג. עבור התהליך מקבלת הפונדקאית סכום כסף שיכול לסייע לה. אני פונה לנשים חד הוריות בגילאים המתאימים המבקשות לשפר את מצבן הכלכלי בדרך מכובדת וחוקית לפנות אלי ולסייע לי להגשים את החלום ולהפוך לאמא. אני פונה לכל אחד ואחת מכן לנסות ולעזור לנו. אולי אתם מכירים מישהי שהיא פונדקאית/ שיכולה להיות פונדקאית? אולי יש לכם מכר שיכול לבדוק ולשאול? אנא עזרו לנו למצוא מישהי שתעזור גם לנו להגשים את חלומנו לאחוז בתינוק. אשמח לקבל פניות/ שאלות למייל- Mother_baby@walla.com מזמינה אותכם/ן לשמוע אותי בשידור אצל איריס קול יחד עם "מירב פונדקאות חובקת" שמסבירה על תהליך הפונדקאות. http://live.103.fm/radio103fm/ikd/ikd1907071.wma תודה:)) משנה מזל

26/07/2007 | 15:26 | מאת: אני

אני בהיריון ראשון באמצע חודש שמיני. במהלך התקופה האחרונה העובר היה במצג עכוז, אך פתאום שינה זאת למצג ראש . כל עוד הוא היה במצג עכוז זה שימש לי תרוץ למה אני חושבת לעבור ניתוח קיסרי. את ההריון הזה השגתי בהפריה אחרי מאמץ של שנתיים. יש לי הרבה מתחים בחיים וטראומה מבדיקות גיניקולוגיות ולכן אני שוקלת לעבור ניתוח קיסרי אלקטיבי שיש בו יותר ודאות ולא דוחפים ידים לואגינה כל כך הרבה. אך מצד שני אני לא רוצה שבחברה מסביבי ידעו שזו הסיבה ואני מעדיפה להשאיר את הסיבה בגלל המצג ראש. אך מצד שני הייתי רוצה לחוות לידה רגילה, אבל לא מרגישה שיש לי את הכוחות והסבלנות כרגע. אני לא יכולה לשתף את אמא שלי בתחושות האילו מכיוון שהיא מבוגרת ומהדור הקודם ולה נראה לידה ואגינלית בלי אפידורל אפילו הדבר הכי טבעי שלי נראה הכי זוועתי. אני רוצה ללכת ללידה עם מצפון נקי. אשמח אם תגיבי לנושא כי אין לי אישה אחרת שאני יכולה לספר לה את האמת. כל כך זקוקה לדמות נשית לשתף אותה. למרות שבעלי היקר חולק איתי הכל ומסכים שאני אעשה מה שטוב לי, אבל עדיין הוא לא אישה. את בטח מבינה על מה אני מדברת. תודה לך שהקשבת לי.

לקריאה נוספת והעמקה

שלום לך, בדיוק בשבילך אני מצרפת לכאן מאמר שכתבה בנושא חברתי נטע, על זכות האשה לבחור את האופן שבו היא רוצה ללדת, אז קראי, ושתהיה לך לידה קלה ומוצלחת. רצ"ב המאמר: (קצת ארוך אבל נראה שנכתב בדיוק עבורך..) בשמחה תלדי בנים מאת נטע ספיר 160 אלף נשים כורעות ללדת מדי שנה בישראל. משמע, ל-160 אלף נשים בשנה יש אפשרות לבחור כיצד הן רוצות ללדת. מנתונים המתפרסמים בדו"ח הלידות לשנת 2005, שהוצג בשבוע שעבר בכנס החברה הישראלית לרפואת האם והעובר, עולה כי 19.1% מהנשים בישראל מעדיפות ללדת בניתוח קיסרי ובכך לחסוך מעצמן את צירי הלידה. אלא שהפופולריות שצבר הניתוח הקיסרי מטרידה את הרופאים, הטוענים כי הניתוח חושף את האשה והעובר לסיכונים מיותרים. הגניקולוגים, כך נאמר לנו, עומדים "חסרי אונים" אל מול הביקוש הגובר ללידות יזומות. השאלה הנשאלת היא זו: אילו הכורעים ללדת היו גברים, ולא נשים, האם היתה נשמעת ביקורת ציבורית דומה על רצונם בניתוח? בעבר הלא רחוק כלל לא היתה בידי האשה אפשרות לבחור את אופן הלידה, ואפילו בקשה טריוויאלית לכאורה כמו זריקה אפידוראלית לשיכוך כאבים היתה נדחית לעתים בטענה ש"המרדים עסוק בניתוחים", והאשה היתה נותרת חסרת אונים בכאבה. ואולם אם לבחור בין שתי הברירות - שהגניקולוגים יהיו חסרי אונים או שהנשים יהיו חסרות אונים - אני מעדיפה את הראשונה. היא פחות כואבת. במאה ה-17 החלו רופאים ליילד נשים בבתי חולים. האחים צ'מברליין המציאו את המלקחיים והשכיבו את הנשים על הגב בתנוחה שעד היום נפוצה בבתי חולים, אף שאינה מיטיבה עם נשים. תנוחת השכיבה פוגעת בזרימת הדם אל הרחם, גורמת להאטת הדופק אצל העובר ועלולה לגרום למצוקה עוברית. היא אף מקשה על הלידה בהקטינה את שטח האגן, אינה מאפשרת שימוש בכוח הכבידה ואינה מקדמת את הלידה אלא מאריכה את ייסוריה של היולדת. במאה ה-21 יש ביכולתן של נשים לקבוע את אופן הלידה הרצוי להן מתוך הכרה בכך שהן ריבוניות על גופן. בתי החולים, המנוהלים כעסק כלכלי לכל דבר, מעוניינים למשוך אליהם יולדות - גם משום שעל כל לידה הם מקבלים 7,049 שקל מהביטוח הלאומי - ולפיכך הם מפנים משאבים להפיכת הלידה לידידותית יותר. הכתוב בספר בראשית ג' ט"ז - "הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים" - הגיע זמנו להתעדכן. בחירה בניתוח קיסרי היא אופציה לגיטימית בעבור נשים, גם אם היא מסוכנת יותר או מעמיסה על תקציב הבריאות. חוק זכויות החולה והפרטת בתי החולים מגדילים מדי שנה את מספר הנשים המממשות את חלומן ובוחרות בלידה הרצויה להן. הבחירה תורמת לשיפור מצבה הפסיכולוגי של האישה והופכת אותה לשותפה לתהליך. כשהבחירה בידה, האשה חדלה להיות חסרת אונים כפי שהיתה בעבר הלא רחוק, וכבר אינה נתונה לשרירות לבה של המערכת הרפואית. הכותבת היא עובדת סוציאלית וסטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב

19/08/2007 | 02:02 | מאת: רוחמה

שלום לך, מנסיוני, את חייבת לקחת את האחריות לפחדים שלך למקומות טובים, ע"י כך, תצליחי להשתחרר ולפנות מקום לדברים טובים ולחוות חויות חיוביות, וכמובן להתמודד ממקום של שקט וקבלה והכי מכל ללכת ולזרום עם הדברים, ולהחליט שהכל יהיה טוב. נסי זאת, לא חייב ספציפית בזה. בהצלחה

24/07/2007 | 08:06 | מאת: חוה

איך אני יכולה למצוא בעצמי העצמה נשית? אני מרגישה אפס. בת 40 נשואה + 2. נשואה לגבר משפיל. אין לי כוחות לעמוד מולו.

חוה יקרה. אינני יודעת האם חוה הוא שמך אם לאו, כך או כך, חוה מוכרת לכולנו כאם הראשונה , היא למעשה אחראית על פי היהודות להיווצרה של האנושות, לחוה היה כוח לשכנע את בן זוגה לפעול בניגוד לצו האלוהי. - ראי כמה כוחות יש באשה אחת ובשם אחד. !! אין לי ספק כי תחושת האפסיות שאת מבטאת, איננה קשורה ליכולותייך וכוחותייך האמיתיים, וייתכן כי היא תוצאה של הימצאותך במערכת יחסים משפילה. אני ממליצה לך לקרוא את המאמר המופיע כאן משמאל, תיווכחי לדעת כי תחושת חוסר האונים משותפת להמון נשים החייות במערכת אלימה, עד כדי מצב שהן מאמינות שהן חסרות אונים לצאת ממערכת זאת ובכך הן נתונות במעגל קסמים הסוגר עליהן. חוה, מנסיוני, למרות הקושי, יש דרך לצאת ממעגל זה! הכוחות טמונים בך ויש ביכולתך להתחבר אליהם מחדש, היזכרי כיצד היית בעבר לפני הנישואין, האם גם אז הרגשת אפס? אילו כוחות היו בך אז, היכן הם כיום? מה קרה להם? איך תוכלי לחדש את הקשר עימם? ממליצה גם לך, לפנות למחלקה לשרותים חברתיים של העיריה או מועצה ולברר לגבי השתתפות בקבוצת נשים במרכז למניעת אלימות בהצלחה, גאולה.

24/07/2007 | 07:16 | מאת: ירדן

אני רולה לעזוב את בעלי אבל אני מפחדת להיות לבד. מאיפה לוקחים את האומץ לעשות מעשה? אני בטיפול פסיכולוגי אבל בינתיים אין לי אומץ. ומה יהיה אם אתחרט. הוא ממש נמאס עלי. הוא אלים מילולית ונפשית אלי ומרשה לעצמו יותר מדי. הוא מקבל אותי כמובן מאליו. אני מפחדת ממנו ורק הוא נכנס הביתה אני מחסירה פעימה וממתינה שילך כבר.

ירדן, מאחורי כל שינוי מסתתרת חוסר וודאות, , עבור מרבית בני האדם חוסר הוודאות הוא הדבר המפחיד ביותר , אי שלא יודע מה יקרה בעתיד ויש הרבה אפשרויות לתרחישים האפשריים, מדוע בחרת דווקא בתרחישים הגרועים ? , שתהיי לבד, שתתחרטי, הרי באותה מידה , יכולים לקרות לך גם דברים טובים. הפחד משינוי גורם להמון נשים וגברים להיצמד למקום המוכר והבטוח , גם אם הוא מזיק ומסוכן!, רק על מנת שלא להתמודד עם שינוי והם משלמים על כך מחיר גבוה של איכות חיים ירודה.. זהו פחד לא רציונאלי, מאחר ובמקרים של יחסים אלימים היצמדות למקום המוכר והלכאורה בטוח- היא בדיוק ההיפך כיוון שהיא מסוכנת! כדי להחליט ולבצע שינוי יש לעבור תהליך של הבשלה יש לפתח הבנה של מה את מרויחה מהמצב הנוכחי , יש צורך בהכנה נפשית לקראת השינוי והתסריטים האפשריים ועוד ועוד. זה מצויין שאת בטיפול, ואני מקווה שתמצאי את הכוחות לבצע את ההחלטה הטובה ביותר לצורך שינוי ושיפור באיכות חייך, מגיע לך לחיות חיים של שקט ובטחון ולהנות מזוגיות שבה תרגישי אהובה ורצויה!

23/07/2007 | 17:50 | מאת: נטע

אני נשואה 20 שנה. סובלת מאלימות נפשית ומילולית. סה"כ גבר אטרקטיבי, אהוד על הבריות, חכם ואינטליגנטי.אבא נהדר. מתנהג אלי איום ונורא. שולט בי ובמחשבות שלי. כועס עלי תמיד. הולכת כל הזמן על בהונות כדי שלא יכעס עלי. אני מפחדת להיפרד ואני לא יכולה כבר לסבול אותו. אני גם הולכת ליעוץ אישי - אני כבר לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי. לוקחת כדורים אנטי דיכאוניים. אני במבוי סתום, בכביש ללא מוצא. אני בת 50. העתיד בחוץ מפחיד יותר מן החיים איתו. כל עיצה תתקבל בברכה

נטע יקרה, לפני העצה, כמה שאלות לי אלייך איך את מדמיינת את "העתיד בחוץ"? מה בעתיד הזה מפחיד אותך? מה את מרויחה מהמצב הנוכחי? גאולה

פתאום גם בא לי לכתוב- גם אני שימשתי בילדותי שק איגרוף לאלימות קשה ויומיומית מצד אימי החד-הורית. סליחה על הטריגר- פעם הנחיתו לי מטאטא על הראש בעוצמה רבה שגרמה לי ליפול במקום ועוד כל מיני בסגנון- סליחה על הטריגר- לא מתכוונת לפגוע בכם! אבל אני נפגעתי מזה. וכן הייתי מאלה שמגיעים על בסיס קבוע עם סימנים כחולים לביה"ס וכאבי ראש בגלל הטחות בקיר. וגם אלימות מינית גם הייתה מצד החבר של אימי בגיל חמש. באיזהשהוא מקום נגמר לי הרגש. יש לי מעט אני לא רובוט. הכל התקהה לי. למדתי לפתח עמידות לכאב. גם מכות כואבות באיזהשהוא שלב כבר לא היו כואבות לי ובאיזה שהוא שלב כבר לא הייתי בוכה יותר. ואני כיום נשואה באושר עם אדם מקסים ויש לי ילדים ואני לא הפכתי למפצלת. אני לא פסיכופתית. אולי טיפה סגורה ומופנמת ויש אנשים שחושבים שאני סנובית אבל הכל נורמטיבי. בעיני הסבל הנורא נגמר. נגמר!!!!!! יאין יותר סימנים כחולים!!ש לי הזדמנות לחיות מחדש. לא מאמינה לאנשי מקצוע. היה לי ניסיון כואב מאוד עם אחת שגרמה לי לטריגר ולחשיפה של הכל ואח"כ נטשה אותי. בשביל מה?!?!? עד שסוף סוף התגברנו בחיינו בא איש מקצוע חודר לך לנשמה ממוסס את מנגנוני ההגנה שלך ובסוף נותן לך בעיטה. כי מה אכפת לו ממך? ואז שוב נשארים עם הטעם המר בפה. ומה עושים- נבנים שוב מחדש! תגידו- לא היה עדיף להישאר כמו קודם? למה להיקשר לאנשים זרים(שקוראים להם אנשי מקצוע) והם קונים את אמונך אבל אין להם בכלל רגש אליך ואתה בסוף נקשר ואוהב אותם. למה?!?!?!

לקריאה נוספת והעמקה

לחסויה היקרה אני שועת בדסרייך הרבה זעם וכאב ויש לך הרבה סיבות מוצדקות לחוש זעם ולכאוב את מפנה כעס כלפי אנשי המקצוע , המטפלים. לעיתים הם נמצאים שם בדיוק בשביל זה - להכיל את הכעס המופנה אליהם כי אין מישהו אחר להפנות אותו אליו, וכדי שהמטופל לא ימשיך להפנות את הכעס כלפי עצמו.

יופי, אבל מה זה קשה למצוא אנשי מקצוע טובים. קשר כזה הוא בעייתי ביותר!!!! הוא טוב כשאת בתוכו אבל כשאת רוצה לעזוב מסיבות אלה או אחרות המטפל/ת מזה כועסים!

23/07/2007 | 12:19 | מאת: אורנה

שלום לעו''ס גאולה פלדמן , זו אני אורנה שכתבתי לך על בעיותיי עים משפחתי . לצערי , לאחרונה מצאו אצל אבא שלי גידול על אחת מכליותיו ( אני מקווה מאוד שהוא יהיה שפיר , ולא חלילה ממאיר ) , והוא יאלץ לעבור ניתוח בקרוב . בחודשים האחרונים יחסיי איתו היו עכורים ( אני גם אמרתי לו כל מיני דברים שפגעו בו והיום אני מרגישה רגשי אשם על כך ) . עצם היותי בת יחידה להוריי , הופכת אותי בין אים ארצה ובין אים לאו , למאוד קשורה אליהם רגשית ( לזה כבר שמתי לב במלחמה שהיתה בקיץ שעבר ) , ולכן אני משתדלת לסלוח לו ואני יודעת שאבא שלי כן אוהב אותי , ויבוא יום שהוא גם יגיד לי זאת .

23/07/2007 | 12:18 | מאת: אורנה

שלום לעו''ס גאולה פלדמן , זו אני אורנה שכתבתי לך על בעיותיי עים משפחתי . לצערי , לאחרונה מצאו אצל אבא שלי גידול על אחת מכליותיו ( אני מקווה מאוד שהוא יהיה שפיר , ולא חלילה ממאיר ) , והוא יאלץ לעבור ניתוח בקרוב . בחודשים האחרונים יחסיי איתו היו עכורים ( אני גם אמרתי לו כל מיני דברים שפגעו בו והיום אני מרגישה רגשי אשם על כך ) . עצם היותי בת יחידה להוריי , הופכת אותי בין אים ארצה ובין אים לאו , למאוד קשורה אליהם רגשית ( לזה כבר שמתי לב במלחמה שהיתה בקיץ שעבר ) , ולכן אני משתדלת לסלוח לו ואני יודעת שאבא שלי כן אוהב אותי , ויבוא יום שהוא גם יגיד לי זאת .

אורנה יקרה ראשית איחולי החלמה לאביך. שנית, בין הורים לילדים מתקיים קשר רגשי בלי קשר למספר הילדים במשפחה. גם כאשר ישנו נתק והילד יוצא מהבית ומהמשפחה, רוב הסיכויים שהמשפחה והבית לא יצאו ממנו. ההיפך, דווקא כשאר יש נתק הוא טעון רגשית ומעסיק את מי שמנותק ממשפחתו לפי דעתי פעלת נכון, בחרת להניח בצד את כל המשקעים ולעשות את מה שחשוב באמת - לתמוך בהורה חולה, ועל כך ישר כוחו!.

שלום גאולה. לפני כחודשיים החלטתי לסיים קשר של שנה עם בן זוג לאחר שהיו לו התפרצויות זעם כלפי שהלכו תכפו והחמירו וקיבלו אופי של אלימות מילולית כלפיי. בהתפרצויות הוא אמר לי דברים מאוד מאוד קשים, בצורה הכי פוגעת. אני הייתי בהריון בחודש 4 והרגשתי כבולה לקשר. הוא הפחיד אותי מאוד, אמר דברים איומים על העובר ועלי, שהוא יכריח אותי לעשות הפלה, שהוא עוזב אותי, שאם הילד יוולד הוא ייקח ממני אותו. תמיד איכשהו הוא תלה את האשם בי להתפרצויות ולהתדרדרות היחסים. אחרי כל התפרצות כעס הוא התנצל, היה הכי מקסים ואוהב בעולם אבל עדיין אמר דברים כמו רק קצת כעסתי או אדם אחר היה מגיב הרבה יותר חזק. הוא סירב לטיפול זוגי או פרטני ולא הכיר בבעייתו. בהכל אני הייתי אשמה. לפני חודש הוא הפחיד אותי מאוד והשפיל אותי לגמרי בהתפרצות כעס, עד שנהייתי ממש שבר כלי. רזיתי, חזרתי להקיא, בכיתי ללא הרף. הוא כבר בישר לי שהפכנו לאוייבים משפטיים, שיוכיח שאיני שפויה ויילחם בי בכל כוחו. לאחר שהתייעצתי עם אנשי מקצוע, נשים שחוו אלימות ועם בני משפחה התחלתי להבין שאהרוס לי ולתינוק את החיים אם אביא לעולם את ילדו. בקושי רב הפסקתי את ההריון וניתקתי איתו את היחסים. הבעיה היא שמאז אני בטלטלה נפשית. מה שהכי משגע אותי זה שאני מתגעגעת אליו עדיין וקונים אותי כל דברי האהבה שעדיין הוא איכשהו מצליח פה ושם להגניב אלי בסמס או אימייל. איך יוצאים מרגשי האהבה החולים האלה? איך משתכנעים שהמעשה היה הכי נכון והכי מונע סבל לעתיד? האם יש קבוצת תמיכה או סוג של טיפול? אגב התחלתי טיפול פרטני לאחר ההפלה והמטפלת מאוד חיזקה אותי במעשה שעשיתי אבל אני חשה שעלי ללמוד עוד על הנושא ולהיות בסוג של קבוצה. תודה

לקריאה נוספת והעמקה

עדילי יקרה ראשית ברצוני להודות לך על כי שיתפת בפורום את סיפורך הקשה, ולשלוח מכאן חיבוק גדול . עשית החלטה קשה מנשוא , אך לאור מה שתארת ככל הנראה שלא היה לך מוצא אחר. הפסקת הריון, גם כאשר היא כורח המציאות מלווה תמיד ובטלטלה רגשית עזה בטווח הקצר, וברגשות אשם שייתכן ויתמשכו עוד זמן רב. מדברייך עולה כי בחרת לנקוט בצעד כי כיוון שהערכת שבמציאות חייך אין ברירה אחרת. אני מעריכה כי מה שאת מפרשת כ"רגשות אהבה חולנית " כלפיו הינם חלק מהרגשות בהם את מוצפת כתוצאה מהפסקת הקשר, הפסקת ההריון וכל שאר השינויים בחייך. כבני אדם אנו שואפים תמיד לאיזון מסויים אליו אנו רגילים, וכשהאיזון מפור - כמו שקורה בחייך כעת, נשאף להחזרת האיזון גם אם המשמעות היא חזרה לקשר מזיק ומסוכן. חשוב להיות מודעים לכך ולא לבלבל בין שאיפה זו לבין "אהבה", ומתוך המערבולת הרגשית כדאי להקשיב לקול הפנימי הרציונאלי זה שמתריע מפני סכנות. אני מבטיחה לך כי עם הזמן הערה הרגשית תישכך, ותביני שעשית צעד חשוב לקראת עתיד טוב ובטוח יותר ולקראת חיים טובים ומספקים יותר. לגבי קבוצת תמיכה, אינני יודעת היכן את מתגוררת, בכל מחלקה לשרותים חברתיים בעיריה או מועצה מקומית יידעו לתת לך פרטים לגבי קבוצות נשים במרכז טיפול באלימות, אפשר גם לפנות לארגוני נשים כמו ויצו או נעמ"ת ולברר גם שם, ובנוסף ישנם מכוני טיפול העוסקים בעבודה קבוצתית. את יכולה להיכנס לאתר של "קבוצות" שם ישנם פרטים על קבוצות טיפוליות המתקיימות ברחבי הארץ ומונחות על ידי מנחים מקצועיים במידה ולא תמצאי, פני שוב ואנסה להפנות אותך ספציפית. בהצלחה, הרבה כוח, וחיבוק! גאולה.

21/07/2007 | 17:22 | מאת: עדילי

אני רוצה רק להוסיף כי ההריון היה מתוכנן מצד שנינו וכי שנינו רצינו בו מאוד, ועל כן התקפות הכעס שלו היו מאוד בלתי צפויות מבחינתי.

מאחר והתקפי הזעם קשורים לעולמו הפנימי, הם אינם צפויים ואין להם הסבר רציונאלי שקשור במציאות החיצונית. נשים שסובלות מאלימות מספרות שלא משנה מה הן תעשינה הוא עדיין יכעס ויכה, הן מנסות להיות "טובות" להשביע את רצונו אך זה לא עוזר. הזעם הוא פנימי וגבר אלים ימצא תמיד תירוץ להפוך את בת זוגו לקורבן הזעם.

20/07/2007 | 10:15 | מאת: גליה

בעלי ואני נשואים כ25 שנה. בשנים האחרונות אנחנו מדברים לא מעט על להיפרד בגלל מערכת יחסים מעורערת מאוד. בעלי נאלץ לנסוע עכשיו עקב עבודתו לחו"ל ל-6 שבועות. אני חיכיתי לנסיעתו בכליון עינים כדי שיהיה לי קצת חופש ממנו ומהמריבות.חשבתי שיהיה לי כיף עכשיו כשנסע אני פתאום מודאגת שהוא יגלה שעדיף לו בלעדי. שירצה להיפרד, שיגלה שאינני חסרה לו. כל כך חיכיתי שיסע ועכשיו אני מפוחדת ומבוהלת שיכיר מישהי בחו"ל, שלא ירצה אותי שיחזור. החופשה שכל כך חיכיתי לה הפכה בשבילי לסיוט ולחרדה אחת גדולה. פתאום נראה לי שאני אשמה בכל ההתרדרות של היחסים שלנו. הוא גם לא מתקשר אלי הרבה מחו"ל כמו שנהג לעשות בנסיעות קודמות. מה עלי לעשות? אני ממש בחרדה

גליה יקרה פרידה אינה פתרון פלא לקשיים בזוגיות, אלא לרוב מזמנת התמודדות עם משבר וקשיים נוספים על אלו שעימם התמודדת במהלך הנישואין. 25 שנים הן פרק חיים שבהן התרגלת לראות ולהגדיר עצמך כחלק מזוג, ואך טבעי הוא שתהיי חרדה בעדרו של בן זוגך, מה גם שאת בתקופה שבו הבטחון בזוגיות הולך ומתערער. הסתגלות למצב אחר דורשת תהליך. ולכן אני ממליצה לך לשתף את בן זוגך בתחושותייך ולשקול פניה לטיפול במסגרת זוגית או פרטנית. לא מומלץ להחליט על פרידה בשיאו של המשבר ובצורה אימפולסיבית אלא לאחר תהליך שבו נשקלו ההשלכות ומשמעויות של כל החלטה עבור שניכם. בהצלחה, גאולה

19/07/2007 | 14:34 | מאת: אני

יש לי חבר כ-10 חודשים. מע' היחסים הרבה פעמים לא נעימה ותמיד מאד קיצונית. אני לא מדברת חו"ח על אלימות פיסית אלא על זלזול בי בחברים שלי (שלא בנוכחותם) וכו'. אני אישה חזקה ומעמידה אותו במקום די מהר - זה אף פעם לא קללות אלא ביטויים מעליבים וכו' (כאלה ש"כל הגבול" שאפשר להגיד בדיחה וכו'). הסיבה שאני איתו היא שהוא בחור עם נתינה גבוהה מאד וברגעים הטובים (ויש כאלה כל יום) אני מרגישה שמצאתי מה שתמיד חיפשתי. אני בחורה מצליחה בכל קנה מידה ולכן אני מרגישה שאני בוחרת בו ולכן זה לא מוריד לי מהערך העצמי אבל הפחד שלי הוא שאם נתחתן יום אחד אז הוא ירגיש חופשי להיות ממש אלים מילולית ואולי אפילו נפשית ופיסית (פיסית - קשה לי להאמין). אז השאלה שלי היא כזו - במידה ויש שיפור במער' היחסים כתוצאה מטיפול, והשיפור נמשך זמן רב (נאמר אפילו כמה שנים) האם כדאי ללכת על זה (אני לא מפחדת מהתמודדות ותמיכה), או שזה בבחינת מחלה רדומה שגם אם נדמה שנפתרים מנה היא תוקפת שוב ברגעי כעס, מה שאומר שאין בעצמם טעם לטפל ועדיף לוותר ולא להמשיך עם ראש בריא במיטה חולה? מצטערת על המכתב הארוך, מקווה שירדת לסוף דעתי..

19/07/2007 | 15:47 | מאת: זיו סופר

כמי שמטפל מס' שנים בנשים ובגברים החיים במעגל האלימות אני יכול לומר שאלימות איננה מחלה, אלא בחיר. בן זוגך בוחר לזלזל בך ברגעים ובמצבים מסויימים. ניתן לטפל בבעיית האלימות, אך כמובן בן זוגך צריך לרצות להגיע לטיפול ולהכיר בבעיה. במידה וגבר המשתמש באלימות כנגד בת זוגתו (כל אלימות) רוצה להגיע לטיפול ולהשתנות - בהחלט ניתן לסייע לו. מכיוון שלא קיימת אצלכם אלימות פיזית, הייתי ממליץ לכם ללכת לטיפול זוגי ועדיף אצל מטפל/ת בעלי ניסיון בתחום האלימות. בהצלחה ואל תתפשרי בעניין הזלזול שלו בך.

19/07/2007 | 18:26 | מאת: אני

האם לדעתך יש מקום לנסות לטפל כי בסה"כ הוא יכול לחזור ולבחור שוב לזלזל בי גם אם יעברו שנים רבות של אושר, לא? כלומר "הבחירה" הזו - האם ברגע שמטפלים בה זה אחת ולתמיד או שיש סיכוי שזה אח"כ חוזר? הרי יהיו עוד ריבים - האם הוא יבחר גם אז לזלזל או שברגע שאנשים כאלה מקבלים טיפול הם מפסיקים לבחור ככה לתמיד? שאלה נוספת - מנסיונך, האם יש אפשרות להתדרדרות לאלימות פיסית? כלומר, איך ניתן לאבחן אם מדובר בזלזול שהוא קצת יותר מהנורמלי לעומת זלזול שיכול חו"ח להתפתח לסטירה בעוד כמה שנים, הרי ברור שאלימות פיסית אינה דבר שמתבטא מיד עם תחילת מע' היחסים, לא? אצלי הסממן המדאיג הוא דווקא הקיצוניות השניה (אהבה, דאגה, תשומת לב מוגזמת וביטיים כמו "חיים שלי" ו"נשמה" שבחברה שממנה אני באה לא מקובלים) והתנצלות וחרטה מופרזות מדי שמראות אולי על דפוסים לא רצויים.. האם אני מגזימה בחשיבות של ביטויי האהבה הללו? שוב תודה רבה

ל"אני " היקרה שלום. בחרת בכינוי "אני " כדי להזדהות בפורום זה, אני מניחה שיש בבחירה זו משהו המעיד על אישיותך שבה ה"אני" הוא חשוב ומשמעותי לא פחות מהאחר שבקרבתך. ועל כך תעיד רגישותך הרבה והדרך שבה את בוחנת את הדברים. משאלתך עולה כי את מנסה לקבל איזשהו מושג על יחסיכם בעתיד לאור התנהגותו כיום, יש לך סימני שאלה ואת מעונינת בתחושת בטחון לעתיד. אלא שהדבר לא תמיד (או תמיד לא) אפשרי, הנבואה כידוע ניתנה לשוטים, ולא תמיד ניתן לצפות מי יהיה בן זוג אלים ומי לא. אולם ישנן סימני אזהרה אשר בדיעבד נשים (וגם גברים), אומרים כי כבר מתחילה שמו לב אליהםובחרו להתעלם . אלו הן "נורות צהובות" (בניגוד לנורות אדומות הומעידות על סכנה ברורה), בדרך כלל מדובר על התנהגות שאינה מכבדת את גבולות הצד השני, לעיתים גם תוך כדי חיזור אגרסיבי (הצפת הבית בפרחים), חוסר כבוד לגבולות הזמן (להגיע שעתיים קודם לפגישה שנקבעה כי הוא "התגעגע"| ), חוסר כבוד לפרטיות שלך, נסיונות להחליט עבורך לאן ללכת, מה ללבוש,עם אילו אנשים להיפגש ובעיקר עם מי לא. ביטוים כמו - "בלעדייך אין לי חיים", ועוד ועוד, כל אלו עשויים להתפרש כאהבה גדולה אולם הם משקפים תפיסה סימביוטיות שבה בת הזוג אינו יישות נפרדת אמורה למלאאת צרכיו הקיומיים בלבד - וזה עשוי להיות בהמשך מסוכן. לסיכום ,בן זוג עם אישיות תלותית או עם צרכי שליטה מוגברים- עלול בהמשך להפוך לבן זוג אלים, אבל לא בהכרח, כמו כן ישנם כאלו שלא יגלו סימני אזהרה ובהמשך ינקטו באלימות. אני מציעה שתשוחחי בפתיחות עם בן זוגך, על מה שמפריע לך ועל חששותייך מפני העתיד ושימי לב לתגובתו, תוכלי בוודאי להסיק ממנה כמה מסקנות. בהצלחה ! גאולה.

10/07/2007 | 22:32 | מאת: ט

גאולה שלום, אני אישה בשנות השלושים לחייה, נשואה עם ילדים. בילדותי עברתי ילדות לא קלה להורים שהיו במערכת יחסים מאד מאד אלימה. אבי היה מכה את אימי, שיכור.. הרבה דברים נוראים ראו עיניי, גם הרבה מאד כאב... הייתי ילדה מוכה ע"י אחיה, מוכה ומנוצלת מינית על ידו. לשמחתי, אני נשואה באושר, לבעל שהוא פרטנר! עוברים כל מני קשיים, אך מערכת היחסים טובה, פורה, יציבה ומעניקים כל טוב לילדנו.. השאלה שלי היא כזאת: היכן נמצאים כל אותם תכנים? האם הם קיימים בתוכי ומפריעים לי? האם יכול לקרות מצב שהכל בסדר עימי כאשר עיני ראו דברים שאסורים שיקרו, וועוד כילדה? מה עלי לעשות< איך אני יכולה לדעת האם זה מפריע לי היום? מה עלי לבדוק/ לעשות? תודה, ט

לקריאה נוספת והעמקה

לט היקרה! לנפש האדם יכולת מופלאה לשמר את עצמה מפני התפרקות באמצעות מנגנוני הגנה שונים, כאשר אנו עוברים מאורעות קשים שהנפש אינה מסוגלת לשאתם, היא נוטה להדחיקם, להכחישם, לעשות "ניתוק רגשי " מהם- הווה אומר לזכור מה קרה אך לא את הרגש הנלווה . למנגוני ההגנה תפקיד חשוב בהישרדות הנפשית שלנו אלא שלעיתים עשוי להיות להם מחיר בדמות סימפטומים שונים פיזיים ונפשיים שעשויים לפגוע בתפקוד. את שואלת להיכן נעלמו כל אותן חויות ילדות קשות והיכן הן נותנות ביטויין כיום . לשאלה זו רק לך יש את התשובה , במידה ואת סובלת מסימפטום כלשהוא בגוף או בנפש - הפוגע בתפקודך (או שלא), ייתכן שהוא הביטוי. מה קורה לך בהתמודדות עם משברים? איך את מסתגלת לשינויי החיים? איך את מתנהלת במערכות יחסים? אולם, אין מדובר במדע מדוייק זו לא משוואה מתימטית ולא מחייב כי טראומות ילדות יולידו סבל לכל החיים, , אני מאמינה שלכולנו יש יכולת לשכתב את סיפור חיינו באופן שבו אנו נחליט כיצד ימשיך הסיפור שתחילתו היתה קשה. ונראה כי הצלחת לבנות מערכת יחסים תומכת ואוהבת שעשויה להוות חוויה מתקנת ובכך אולי בחרת בכל זאת "סוף טוב" לסיפור שהתחיל רע. יתכן שבהמשך חייך תרגישי בשלה ומוכנה לפתוח ולעבד את החויות הקשות ואז כדאי להעזר באיש מקצוע..

רציתי לשאול האם יש קו אדום / גבול לסודיות שצריכים לשמור עליה מטפלים/ יועצים בנושא אלימות במשפחה? האם הם מחוייבים כלפי הפציינט שלהם? או שיש מקרים שהם מדווחים/ חייבים לדווח עליהם לרשויות?

יוספה שלום, ישנו חוק חובת דיווח במקביל לחיסיון הנדרש בטיפול. החוק קובע שכל אדם חייב לדווח במקרה של אלימות כנגד קטינים. העונש על אי דיווח הוא חמור יותר (6 ח') עבור מי שהינו מטפל/יועץ/אחראי על הקטין. סעיף מיוחד בחוק העונשין (תיקון מס' 26) התש"ן – 1989 מחייב דיווח על עבירות הקשורות לאלימות כלפי קטינים: "היה לאדם ייסוד סביר לחשוב, כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה כל העובר על הוראה זו דינו מאסר שלושה חודשים". בנוסף, ישנה חובת דיווח אם נודע במהלך הטיפול שעומד להתבצע פשע. בשאר המקרים חלה חובת סודיות.

יוספה יקרה שאלתך חשובה מאין כמוה, אלא שהתשובה היא מורכבת. ראשית יש לשאול באיזה מטפל עסקינן, עוסי"ם, פסיכולוגים, רופאים ושאר מטפלים מורשים מחוייבים לקוד אתיקה מקצועית אשר נושא שמירת הסודיות נדון שם בהרחבה. בהעדר חוק פסיכותרפיה, למעשה כל אדם יכול להכריז על עצמו מטפל והוא איננו כפוף לקוד אתי מסויים, כנ"ל לגבי מטפלים אלטרנטיביים או מנחי קבוצות שאינם משוייכים לאיגוד מקצועי. לגבי המטפלים המורשים, שמירת הסודיות כאמור היא חובה, למעט במקרים שבהם נשקפת סכנה למישהו ואז חובה לדווח גם למשטרה וגם למי שעשוי להיות הקורבן !!!. לחלק זה הרבה מטפלים לא מודעים והיו ממקרים שבהם מטפלים נתבעו על ידי משפחת הקורבנות כיוון שדוחוו על הסכנה הנשקפת להם רק למשטרה . אני ממליצה כי במידה ואת נתקלת במקרה שכזה כמטפלת או כמטופלת, לא לשמור אצלך או רק בפורום הזה אלא להתייעץ עם אנשי מקצוע, יעוץ משפטי או וועדת אתיקה. מדובר בדיני נפשות ויש להשקיע מקסימום מאמץ כדי לפעול בדרך הטובה ביותר למניעת הסכנה. בהצלחה.

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1024397&passok=yes

ת

אני לא תולה בפורום שלך כלום וניסיתי לפנות לעזרה בכל הכיוונים אבל לא מוכנים לעזור לי לצערי הרב בלב זה מה שיש בסיפור שלי וזו לא הפעם הראשונה . אני כבר לא אפנה לכאן ולא אציק יותר אם אין נכונות לעזור ולצערי אין . בכל חיי גם כש עברתי אלמות במשפחה לא עזרו לי גם שעברתי אונס לא עזרו לי וגם עכשיו לא יעזרו לי אני לא מטומטמת של אף אחדולא תולה את עצמי בפורום של אף אחד ואת לא מבינה אותי אני מנסה לעזור לעצמי ואין לי מזור אז .... מה את רוצה פניתי לרווחה לא עוזרים לי פניתי לאלימות במשפחה לא עוזרו לי פניתי לעיצה למי לא ולא עוזרים ליאז מה א י אמורה לעשות??????? לרווחה של מכבי פניתי ואין להם יכולת לעזור לי מה אני עושה עכשיו???. במקום להאשים אותי ולכעוס עלי יש לך פתרון?

27/06/2007 | 22:11 | מאת: זיו סופר

ליאת, את נמצאת במצוקה רבה וזקוקה לעזרה, ביחד עם זאת את מאד כועסת ונסער ולכן עסוקה בלתקוף במקום להיות במקום של קבלת סיוע. בואי תנסי שוב להסביר כדי שנבין ואולי נוכל לסייע לך: כשאת כותבת שפנית לרווחה ולמרכז לטיפול באלימות ולא עזרו לך, למה את מתכוונת? מה זאת אומרת לא עזרו לך? מה אמרו לך בדיוק? שאלה שניה: כשאת מבקשת מהפורום עזרה, איזו עזרה את צריכה? מה הציפייה שלך? אני באמת מנסה להבין. זיו

שלי מאוד רוצה שאני אפסיק הוא כועס עלי בצדק היום ממש התרחקנו זה ממש היה גרוע אני בדיכאון הצילו או שתקחו אותו כבר אם תוכל לתת לי מספרי טלפון אשמח מאוד בבקשה הצילו

שלי מאוד רוצה שאני אפסיק הוא כועס עלי בצדק היום ממש התרחקנו זה ממש היה גרוע אני בדיכאון הצילו או שתקחו אותו כבר אם תוכל לתת לי מספרי טלפון אשמח מאוד בבקשה הצילו

בבקשה הצילו

לקריאה נוספת והעמקה

לי לא ידוע על קבוצות פרטיות בתחום הנ"ל. מדוע שלא תפני לטיפול פרטני?

ליאת את פונה כאן בבקשה נואשת להצלה - הצלה מעצמך איך לדעתך ניתן באמצעות פורום זה להציל אותך או את בנך? למי בדיוק פנית ולא נענית? אחריותי כאשת מקצוע מחייבת אותי לידע אותך כי פורום זה אינו מהווה תחליף לטיפול וודאי שלא "טיפולי הצלה". נראה כי שלל העצות שזיו סופר שלח אלייך מתוך כוונתו הכנה לסייע לך , מועילות כמו כוסות רוח למת, ואת ממשיכה לנסות ולהפקיד את האחריות והדאגה לך ולבנך כאן בפורום, תוך תיאור מצמרר של ילד חסר אונים הסופג אלימות ואין לאל ידינו להושיע אותו מאחר ואיננו יודעים שום פרט מזהה אודותיו!!! האחריות לגורלך ולגורל בנך היא ביידייך בלבד! בכל רשות מקומית קיימת לשכה לשרותים חברתיים וזוהי הכתובת היחידה שבה תוכלי לקבל סיוע במצבך, ולא, מה גם שאני מאמינה שבמידה ולא תעש זאת, במוקדם ובמאוחר מישהו ידווח לרשויות ואז מצבך יהיה גרוע יותר. זכרי האחריות לכל תוצאה של מעשייך היא שלך!

25/06/2007 | 14:56 | מאת: דרורה

שלום, אני צריכה להתייעץ איתכן. עובדת ממקום עבודתי שאני לא כל כך מכירה, הוכתה על ידי הבן שלה. בביה"ח היא טענה ששנשדדה, ולכן כנראה לא התלוננו שם. היא לא רוצה להתלונן בעצמה, וגם לא לפנות לעובדת סוציאלית. מה אפשר לעשות איתה? האם יש גופי עזרה שפונים לקורבנות שמלכתחילה לא עשו את הפניה הראשונית מיוזמתן? תודה!

25/06/2007 | 22:54 | מאת: זיו סופר

דרורה שלום, אחד השלבים החשובים ואולי הקשים ביותר בקבלת עזרה היא בקשת עזרה. מדברייך עולה שחברתך עדיין אינה נמצאת בשלב בו היא מוכנה לקבל סיוע. במידה והייתה רוצה, הייתה ועדיין יכולה לפנות למרכז לטיפול באלימות במשפחה. לא ניתן לעשות הרבה כדי לעזור למעט זה שאת, כחברה שלה, תקשיבי לה, תתמכי בה ותנסי לשכנע אותה לפנות לטיפול.

המקרה המדובר שבו קיימת אלימות מצד ילד כלפי הורה, הוא מורכב וטעון, ישנן אפשרויות עזרה שונות , כגון הוצאת צו הרחקה לבן שאינן כרוכות בפניה למשטרה, אלא שבשל מורכבות המקרה אני מניחה כי בשלב זה חברתך מתקשה לנקוט בצעדים, את כחברה , מסייעת לה בהיותך אוזן קשבת וכן במסירת אינפורמציה לגבי אפשרויות סיוע . כמו כן תוכלי להפנות אותה להתייעצות בפורום זה.

24/06/2007 | 17:52 | מאת: ליאת

אולי תוכל לעזור לי אתה ניסיתי לקבל עזרה ולא הולך לי כרגע אני אחרי תאונת דרכים אבל חשוב לי לפתור את הבעיה אם תוכל אתה לכוון אותי אשמח מאוד אני עם הכעס סיימתי בדרך של כתיבת שיר המבטא את הרגשות השליליים שלי ואני מדברת עם הבן שלי על כך אומרת לו שאני כועסת ולא רוצה להיות גיפה גירפה כעסנית אז מצאתי דרך להתמוד עם זה אבל עם האלימות לצערי לא. יש לך כלים שיכולים לעזור לי? כלים תרגילים פסיכולוגיים ? מה שהוא שיכול להציל אותנו מהדור הבא של אלימות????? בבקשה הצילו אולי קבוצת תמיכה בשרון אולי מי שהוא הצילו

24/06/2007 | 18:16 | מאת: זיו סופר

ליאת, אני קורא את המצוקה הרבה והייאוש בהם את נמצאת. אני לא מאמין בפתרונות קסם שיפתרו את בעיית האלימות בין-רגע. כתבת שכתיבת השיר מאד עזרה לך. אני מציע שתמשיכי לכתוב. אולי תנהלי יומן אישי ובו תכתבי את הכעסים והמצוקות שאיתם את מתמודדת. את יכולה גם לעשות תרגילי הרפיה בו: ברגע שאת מרגישה את הכעס עולה תכנסי לחדר ותסגרי את הדלת. המטרה היא לנתק מגע. בחדר תשבי על כיסא או על המיטה, תיישרי רגליים (כך שיהיו ישרות ובאוויר) וגם את הידיים (הידיים והרגליים מבילות באוויר). תנשמי עמוק ותוך כדי הוצאת האוויר תכווצי את כל שרירי הגוף: הפנים, הכתפיים, הידיים (תאגרפי את היידיים חזק, הכי חזק שאת יכולה), את שרירי הבטן והרגליים. תשארי כך לפחות 5-10 שניות ותשחררי. תנשמי עמוק 3 פעמים ותעשי את התרגיל שוב. תחזרי על התהליך לפחות 3 פעמים ברציפות. את תרגישי איך השרירים מתעייפים ונעשים רפויים, כך גם הכעס. בנוגע לקבוצת תמיכה באזור השרון: יש מרכזים לטיפול באלימות במשפחה שם, בד"כ, יש טיפולים קבוצתיים. ישנם מרכזים ב: כפר סבא, נתניה, רעננה. הפניה אליהם היא עפ"י מקום מגורים. את בדרך הנכונה, המשיכי כך זיו

23/06/2007 | 16:53 | מאת: ליאת

יש שינוי בכעס שלי כלפי הבן שלי אפילו כתבתי על כך שיר המבטא את הרגש המגעיל שלי בקשר למכות טוב פניתי לכמה גורמי עזרה אבל לא הולך לי עם זה בקשר לספור עד עשרים לצערי עלי לא עובד העניין ועדיין כואב לי המכות הללו רק לומר לכם שהיה לי קשה בכלל לדבר על כך כילדה ואישה מוכה לכן זקוקה לעזרה דחופה כרגע עברתי גם תאונת דרכים כך שהמצב עוד יותר על הפנים וסף העצבנות שלי שאלוהים ישמור אבל השיר עוזר לי להרגע כל הזמן בראש שלי שאני גיפה גירפה כועסת מאוד כן דימוי רע אבל נכון תודה רבה

23/06/2007 | 21:09 | מאת: זיו סופר

ליאת יקירה, מנסיוני בעבודה עם אלימות הכלים ההתנהגותיים, כגון ספירה עד 10 או 20, לא עובדים. כפי שאת כותבת, האלימות שאת מפנה כלפי בנך מגיעה מתוך מצוקה קשה. כמו כן, את כותבת שהיית ילדה מוכה. מקורות האלימות שלך מגיעים ממקומות עמוקים, קשים וכואבים. לכן השינוי וכך גם הטיפול צריכים להיות עמוקים. ככל שעובר הזמן ואת משתמשת באלימות, את מרגישה רע יותר וכך הדימוי העצמי שלך הן כאדם והן כאם הולך ויורד - דבר שמגביר את האלימות וחוזר חלילה. אני שוב ממליץ לך לגשת לטיפול מקצועי כדי לא לשחזר עם בנך את מה שאת עברת. תשברי את מעגל האלימות בו את חייה - יש ביידייך לעשות את השינוי. זיו סופר - עובד סוציאלי עבודה עם נשים וגברים החיים במעגל האלימות

21/06/2007 | 12:02 | מאת: דנה

שלום גאולה הייתי רוצה מאוד לגשת לטיפול.הבעיה שאני לא מסוגלת לדבר על זה בטלפון או פנים אל פנים.אני מלאה רגשי אשמה בצדק או לא.ואני גם לא מאמינה לעצמי בכלל. אני מרגישה כאילו אני משקרת. ולגבי המנגנון הזה של הניתוק שדיברת עליו.אני מנותקת כמעט לחלוטיו מעצמי רוב הזמן אני חיה במציאות אחרת.מצב הרוח שלי משתנה כל מס' דקות אני מרגישה שאני על סף התמוטטות ולמרות הכל אני ממשיכה ...אני בקשר עם יועץ כלשהו הוא מנסה כבר חודשים לשכנע אותי לגשת לטיפול אין לי אומץ.אני לא מאמינה לאף אחד.

21/06/2007 | 13:45 | מאת: זיו סופר

הקושי לדבר על האלימות ועל הרגשות הקשים שעולים בך, הוא מאד מובן. זאת היחשפות מאד גדולה. בנוסף, אולי יש גם בושה לדבר על הדברים. עם זאת, שמירת הדברים בסוד, בחדרי חדרים, היא אחד ה"דלקים" שמניעים את האלימות. חשיפת ה"סוד" הוא אחד השלבים החשובים ביציאה ממעגל האלימות. הדיבור על הדברים יעזור לך להתחבר לעצמך ולצאת מהניתוק עליו את מדברת. הניתוק הרגשי יוצר בלבול, חוסר יכולת להחליט, אפתיה כלפי חוץ מצד אחד וסערת רגשות פנימית מצד שני. כל אלה יוצרים תחושה של "מציאות אחרת" עליה כתבת. במצב הזה, ההישאבות לתוך מעגל האלימות היא קלה ומסוכנת.

21/06/2007 | 14:22 | מאת: דנה

תודה זיו אני אנסה.לפחות אני מתחילה להבין מדוע אני כה מבולבלת

19/06/2007 | 12:37 | מאת: אני

שלום, יש לי המון מה לשאול ולכתוב וקשה לי להחליט איך להתחיל. קראתי את המאמר "מניעת אלימות במשפחה" של גאולה פלדמן, חשתי הזדהות עם הרבה דברים שכתובים שם, ולמרות שאני עסוקה רבות בחשיבה וניתוח של מה שקורה בחיי ובחיי ילדי, הדברים שנכתבו שם קצת מיקדו אותי יותר ואולי אפילו גרמו לשינוי חשיבה לגבי החלטות אודות המשך חיי המשותפים עם בעלי. אבל עדיין אני מאד מבולבלת ומתלבטת. אני חיה עם בעל לא תומך, לא מפרגן, שנוהג להשליט טרור בבית בעת התקפי זעם, שהם לאחרונה רבים מאד. אם הוא לא זועם, אז הוא פשוט לא מתקשר, אני מדברת אליו והוא לא מגיב- מתייחס אלי כאילו אני אוויר. אני בהחלט סובלת מהתעללות נפשית (לא פיזית). הילדים לא פעם אמרו לי שנמאס להם מהאבא הזה ושהם היו רוצים שהוא יצא מחייהם (גילאי 10, 6). קשה לי להמשיך לחיות כך, הוא לא מוכן לשמוע מללכת לטיפול נגד אלימות/ טיפול פסיכולוגי, בכל פעם שאני מעלה את הנושא, הוא מטיח בי האשמות, וטוען שהוא בסדר גמור ושמקור הבעיות הוא בי. לפני כשנה ניסיתי לקחת אותו לטיפול זוגי, ואפילו הצלחתי (בקושי רב) להביאו למס' פגישות, אך זה לא החזיק מעמד, והוא החליט להפסיק זאת ביום שבו סיפרתי ליועצת הזוגית על התקפי הזעם האלימים שלו, היא שאלה אותו האם הוא היה מעוניין ללכת לטפל בזה, והוא השיב שלא. מאז לא חזרנו אליה. גם כי היתה תחושה שהיא מנסה להוביל אותנו לכך שאנו צריכים להתגרש. וזה הבהיל, למען האמת, את שנינו.אחרי זה פתאום היתה לנו תקופה טובה יחסית, אך המצב שוב חזר לקדמותו. בעלי גם עובד בעבודה מאד תובענית, וכמעט שלא רואים אותו בבית. יש לי הרגשה, שזה גם קצת מבחירה, שהוא לא מגיע הביתה. הוא חוזר כל יום בין השעות 11-12 בלילה. לטענתו הווא מצוי בלחץ נפשי קשה בגלל העבודה, הוא לא אוהב את העבודה שלו, והוא מחפש משהו אחר. אבל זה עדיין לא יכול להיות תרוץ להוציא עלינו את מה שמצטבר לו בפנים. בנוסף, הוא כמעט ולא נוטל חלק במטלות הביתיות, מתנהג ממש בפרזיטיות (לדוגמא: משאיר אחרי עצמו כלים מלוכלכים על השולחן, משאיר בגדים מלוכלכים זרוקים על הריצפה בחדר האמבטיה לאחר מקלחת, ועוד ...) וכל זה לא היה לפני שמיסדנו את הקשר ביננו, או שהוא מאד השתנה, או שהוא ממש שיחק משחק כאילו הוא אדם אחר ממה שהוא באמת. בקיצור, אפשר לכתוב עוד ועוד. חיי קשים מאד במצב הנוכחי ואני זקוקה לעזרה דחופה, אני במצוקה רגשית אמיתית, ואני לא מרגישה בנוח לפנות למרכזים למניעת אלימות קהילתיים/ אזוריים, אולי במקרה שלי עדיף לי ללכת למישהו באופן פרטי, ואינני יודעת למי לפנות. זה כבר נמשך יותר מדי זמן...

לקריאה נוספת והעמקה
19/06/2007 | 18:23 | מאת: זיו סופר

ל"אני" שלום, קודם הייתי רוצה להתייחס לכינוי שבחרת - "אני". זו בחירה שאולי משקפת את השינוי שאת מתחילה לעשות בחייך - להסתכל על עצמך, להפסיק לאבד את ה"אני" שלך. הבלבול שאת נמצאת בו, מאד טבעי לנשים שחוות אלימות במשפחה. האדם שהיה אמור להיותץ הכי קרוב, הכי תומך, שהיה אמור לספק הכי הרבה בטחון - הוא האדם הכי פוגע, הכי משפיל, הכי מפחיד. גם מה שתיארת לגבי הניסיון הכושל לרתום אותו לטיפול הוא מוכר. לצערי הרב, רוב הגברים אינם מגיעים לטיפול ואם הם מגיעים, כפי שבעלך הגיע, הם מוכנים לטיפול זוגי (שם, כביכול, האחריות לאלימות מתחלקת בין שני בני הזוג) וכשמגיעים לדבר על האלימות, הם נושרים מהטיפול - רובם, אך לא כולם. התיאור שתיארת לגבי האלימות שהתפרצה רק לאחר מיסוד הקשר, גם הוא אופייני לגברים שמשתמשים באלימות. לא כאן המקום לפרט מדוע זה קורה, אך יש מעין נצרה שמשתחררת בעת הנישואים. ה"נשק" היה "דרוך" אך "נצור", עכשיו הוא לא נצור יותר ו"יורה". חשוב לי לומר לך שאת לא לבד, שלא רק לך זה קורה (לצערי הרב) ושאפשר לעזור לך. את יכולה לצאת ממעגל האלימות. לאף אחת לא מגיע לחיות במערכת יחסים אלימה. המרכזים למניעת אלימות במשפחה הם מענה טוב מאד, אולם ישנם מטפלים/ות פרטיים העוסקים בתחום. אם תוכלי לציין את אזור מגורייך אולי אוכל לעזור לך בעניין (אם זה מקובל על גאולה, מנהלת הפורום). מאחל לך מכל הלב שתמשיכי להיות עם "אני" שלם, חזק ומוגן. זיו סופר - עובד סוציאלי יועץ אישי וזוגי עבודה עם נשים וגברים החיים במעגל האלימות הדרכת הורים

אתכותבת כי מחד, את ממוקדת והגעת החלטות ומאידך את מבולבלת ומתלבטת, כפי שקראת במאמר זהו מצב אופייני וצפוי למי שנמצאת זמן רב במערכת יחסים המאופיינת באלימות , שליטה וטרור. המצב הוא כזה מכיוון שהמצב הוא כה עדין ומורכב שלכל החלטה עשוי להיות מחיר גבוה! את כבר התחלת בתהליך, פנית לטיפול וסיפרת את אשר על ליבך, למרות שלא המשכת זוהי נקודת מפנה!, אני מציעה לך לפנות לטיפול גם במידה ובעלך אנו מעוניין, מה גם שבמקרה של אלימות, טיפול זוגי אינו נכון! דווקאה הטיפול במסגרת המרכזים אשר מציעים טיפול קבוצתי עשוי לסייע מאוד!, מנסיוני , אי הנוחות שבפנייה וחשיפת הבעיה, היא כאין וכאפס לעומת הסבל שאותו את מתארת, מה גם שאי הנוחות מורגשת בדר"כ בשלב ההתחלתי ונעלמת חיש מהר לטובת רגשות אחרים שאותם מעבדים בטיפול. אל תוותרי!, ככל בני האדם גם את זכאית לחיים של שקט ובטחון!!

21/06/2007 | 13:18 | מאת: אני

האם אפשר לפנות למרכזים שלא ממש באזור מגורי? חשוב לי מאד שכל העניין יישאר דיסקרטי ולא להחשף, פנייה למרכז כזה באזור מגורי עלולה היא בעייתית מכיוון שאנו גרים ביישוב קטן ובאזור בו "כולם" מכירים את "כולם", כמו כן חוג חברי ושכני- כולל לא מעט אנשי מקצוע מהתחומים הרלוונטיים ודומים להם - רופאים, עובדות סוציאליות, פסיכולוגים וכו', וכאמור, אני ממש לא מעוניינת שהעניין יוודע בדרך ישירה או עקיפה למישהו ממכרי או מאזור מגורי... זו גם הסיבה שהעלתי את השאלה לגבי פנייה לייעוץ פרטי.

21/06/2007 | 13:31 | מאת: זיו סופר

בד"כ, המרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה הם אזוריים ושייכים למחלקת הרווחה בעיר המרכזית באזור. עם זאת, ישנן לשכות רווחה ללא מרכזים שבתוכן נמצאים עו"סים המתמחים בתחום זה. אין אפשרות לפנות למרכז שאינו משרת את האזור הגיאוגרפי שבו את גרה (כתובת בת.ז.) - הם לא יוכלו לטפל בך. גם כשהמרכז הוא אזורי, אך לא נמצא באזור מגורייך, בד"כ, יהיה עליך לפנות לרווחה ומשם יפנו אותך (זהו עניין תקציבי - הרווחה באזור מגורייך צריכה להתחייב למרכז לטיפול באל"ב להעביר תקציב עבור הטיפול בך).

09/10/2008 | 16:13 | מאת: אגם

שלום, רציתי לשאול, אני נשואה כשנתיים, יש לנו תינוקת בת 10 חודשים, אני חיה עם בעל אוהב ותומך ומפרגן בחיי היום יום, אך מדי שבועיים נכנס לקריז של התקפי זעם מאד חזקים, צעקות וצרכות (רק מילולי), זה יכול לבוא משטויות, וזה יכול להתבטא גם בזריקת חפצים ולשבורם (לא עלי), ועושה זאת מול התינוקת (מאד נבהלת). להרגיע אותו לא עוזר, כתוצאה מכך אני תמיד בוכה, הולכת לחדר אחר, ולא מדברים כמה ימים. אחרי כמה ימים הוא נרגע ומתנצל, אך בגלל זה כמעט אין לי סופי שבוע רגועים, בחגים אנו רבים, ואפילו בחופשות. אני רק רוצה חיים רגועים...זה הכל. תודה מראש.

09/10/2008 | 21:59 | מאת: זיו סופר

אגם שלום רב, לצערי, הפורום אינו פעיל יותר. אשמח לענות על שאלתך דרך המייל כמי שמתמחה בטיפול בנשים וגברים החיים במעגל האלימות. גמר חתימה טובה, zivsoffer@gmail.com ___________________________ זיו סופר עובד סוציאלי מנהל פורום יחסי הורים ילדים http://www.doctors.co.il/xRF-2,xFF-List,xFI-1234,m-Doctors,a-Forums.html

18/06/2007 | 19:47 | מאת: דנה

שלום זיו סופר תודה על ההתיחסות אם אלך למרכז למניעת אלימות.אני לוקחת סיכון שיעצרו את בעלי לא? ואין סיכוי שאפנה לשום מקום של נפגעות תקיפה מינית.אני לא יכולה אפילו לדמיין את זה

18/06/2007 | 21:46 | מאת: זיו סופר

מכיוון שעל אלימות בין אנשים בגירים (מעל גיל 18) אין חובת דיווח. להיפך, יש להם חובת סודיות כלפייך. הם לא יפנו ואינם יכולים לפנות למשטרה במקומך. למעשה, על פי חוק, אף אחד לא יכול להגיש תלונה במקומך. אז כפי שכתבתי, את לא מסתכנת במעצרו, את מרוויחה טיפול ומרוויחה את עצמך. זיו

17/06/2007 | 19:57 | מאת: dana

שלום אני מקווה שאני בפורום הנכון.הבעיה שלי כזאת אני סובלת מדכאון וחרדות כבר הרבה שנים הדימוי העצמי שלי נמוך מאוד.קשה לי מאוד בתפקוד היומיומי במיוחד בבית כשאני יוצאת מהבית לעבוד פעמיים שלוש בשבוע הרבה יותר קל לי.בעיה נוספת בעלי. הוא לא מוכן שאדחה אותו וכשזה קורה הוא פשוט כופה את עצמו עלי.וזה גורם לי לדחיה עוד יותר ממנו.שבוע שעבר הייתי ממש בחרדות כבר דימיינתי שהוא מעין מפלצת השבוע כבר נהייתי אדישה כבר לא אכפת לי.איך אני יכולה להסביר לו.שזה פשוט גומר אותי נהיה לי סיוטים ואני מפחדת מסתם אנשים ברחוב.יש לי עבר לא כל כך נחמד נוצלתי מינית וזה כנראה גורם לי להגיב כך.בכל מקרה אני לא רוצה שבעלי יצטייר כמפלצת.כי הוא לא.אך ברגע שאני דוחה אותו .הוא מסרב לקבל את זה.אנחנו שומרים נידה.אני זקוקה לטיפול אך אין לי אפשרות כספית.אין לנו אפילו בטוח משלים.

17/06/2007 | 23:20 | מאת: זיו סופר

את מתארת מצב קשה וכואב מאד. הרבה מאד פעמים, נפגעות תקיפה מינית סובלת מחרדות ודיכאון ולעיתים גם ממחשבות חודרניות (מחשבות שמופיעות כביכול משום מקום בלי יכולת שלנו לשלוט עליהן). כל אלה הן תגובות לטראומה שחווית בילדותך. זו תגובה נורמאלית לחוויה קשה ובלתי נורמאלית. לכך מתווספת האלימות המינית אותה את חווה מבן זוגך שאין ספק שהיא מגבירה את החרדות והדיכאון שלך. "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?" - את מתכוונת ללא!! בשום אופן אסור לו לכפות את עצמו עלייך - זו עבירה על החוק. בעניין טיפול - את יכולה לפנות (ואני ממליץ על כך) למרכז לטיפול באלימות במשפחה באזור מגורייך. הטיפול הוא בעלות מינימאלית. בנוסף את יכולה לפנות למסל"ן (מרכז לנפגעות תקיפה מינית) בטלפון 1202. זיו סופר - עובד סוציאלי במרכז לטיפול באלימות במשפחה

דנה יקרה מתיאורך עולה תמונה קשה שבה את חווה חזרתיות של פגיעה שחווית בעבר, דווקא במקום שבו את אמורה לחוש מוגנת ובטוחה - בבית שלך! אין לי ספק כי לדיכאון והחרדות שאותן את מתארת ישנו קשר ישיר למה שאת עוברת - יחסי מין בכפיה , מאחר ודווקא בתחום יחסי המין שבו את אמורה להתענג ולהנות את חווה ניצול והשפלה. כך שבעצם העולם שלך הפוך- מה שאמור להגן עלייך- פוגע בך, מה שאמור לגרום לך הנאה - גורם לך סבל. את משתמשת במנגנון של ניתוק הרגש מהגוף כדי לשרוד את זה , אלא שנפשך וגופך מתקשים להתמודד עם הבלבול הזה ומגיבים בהתאם. כפי שהציע זיו, כדאי שתפני בהקדם לטיפול במסגרות ציבוריות שבהן ניתן טיפול ללא תשלום, בטרם יחמיר מצבך!

11/06/2007 | 18:34 | מאת: שולמית

בעלי רוצה סקס כל יום . לפחות פעם אחת. אנחנו נשואים 18 שנה. אין לי חשק ואין לי כח לזה. כל השנים הסכמתי. עכשיו נמאס לי. הוא עבר לישון בחדר אחר כאות מחאה. מה עלי לעשות? להתחנף אליו? הוא אומר שאני צריכה להיות מרוצה שאחרי כל כך הרבה שנים הוא עדיין חושק בי. אני מפחדת שעכשיו הוא יתחיל לרעות בשדות זרים. אנחנו בני 50

שולמית יקרה הוא אומר שאת צריכה להיות מרוצה, אבל את לא!, למעשה את עייפה, כואבת וחוששת מהעונשים שהוא מטיל עלייך. בעלך מעוניין בהרבה מין אך לא מעוניין במיניות ואינטימיות שהמשמעות שלהן היא קרבה וקשר עם הגוף ועם הנפש שלו ושל בת הזוג שלו למיטה. יש לי הרושם כי בעלך אשר טוען כי הוא חושק בך, חושך בעצם בחלק מאוד מסויים של גופך כדי לעשות בו שימוש לסיפוקו האישי, ואינו חושק במי שאת כולך- אשה עם גוף ונפש, רגשות וצרכים שלא תמיד מסתדרים עם הצרכים שלו! במהלך ה18 השנים האחרונות נענית באופן מלא לצרכיו תוך התעלמות מצרכיך ורגשותייך, ויש לזה מחיר, עשית ניתוק בין הגוף והנפש שלך כדי לענות לדרישותיו. את תופסת את המין כדרך ל"החזיק" בבן זוגך לבל יחליף אותך באחרת- האם לדעתך זוהי משמעות המין והמיניות בין בני זוג? ועוד שאלה- מהי משמעות יחסי המין עבור בעלך? מה תפקידו של המין בזוגיות על פי דעתו ? לפני שקופצים לפתרון כדאי לברר שאלות אלו עם עצמך ועם בן זוגך, אולי שם ימצא גם הפתרון. בהצלחה

שולמית יקרה הוא אומר שאת צריכה להיות מרוצה, אבל את לא!, למעשה את עייפה, כואבת וחוששת מהעונשים שהוא מטיל עלייך. בעלך מעוניין בהרבה מין אך לא מעוניין במיניות ואינטימיות שהמשמעות שלהן היא קרבה וקשר עם הגוף ועם הנפש שלו ושל בת הזוג שלו למיטה. יש לי הרושם כי בעלך אשר טוען כי הוא חושק בך, חושך בעצם בחלק מאוד מסויים של גופך כדי לעשות בו שימוש לסיפוקו האישי, ואינו חושק במי שאת כולך- אשה עם גוף ונפש, רגשות וצרכים שלא תמיד מסתדרים עם הצרכים שלו! במהלך ה18 השנים האחרונות נענית באופן מלא לצרכיו תוך התעלמות מצרכיך ורגשותייך, ויש לזה מחיר, עשית ניתוק בין הגוף והנפש שלך כדי לענות לדרישותיו. את תופסת את המין כדרך ל"החזיק" בבן זוגך לבל יחליף אותך באחרת- האם לדעתך זוהי משמעות המין והמיניות בין בני זוג? ועוד שאלה- מהי משמעות יחסי המין עבור בעלך? מה תפקידו של המין בזוגיות על פי דעתו ? לפני שקופצים לפתרון כדאי לברר שאלות אלו עם עצמך ועם בן זוגך, אולי שם ימצא גם הפתרון. בהצלחה

שולמית יקרה הוא אומר שאת צריכה להיות מרוצה, אבל את לא!, למעשה את עייפה, כואבת וחוששת מהעונשים שהוא מטיל עלייך. בעלך מעוניין בהרבה מין אך לא מעוניין במיניות ואינטימיות שהמשמעות שלהן היא קרבה וקשר עם הגוף ועם הנפש שלו ושל בת הזוג שלו למיטה. יש לי הרושם כי בעלך אשר טוען כי הוא חושק בך, חושך בעצם בחלק מאוד מסויים של גופך כדי לעשות בו שימוש לסיפוקו האישי, ואינו חושק במי שאת כולך- אשה עם גוף ונפש, רגשות וצרכים שלא תמיד מסתדרים עם הצרכים שלו! במהלך ה18 השנים האחרונות נענית באופן מלא לצרכיו תוך התעלמות מצרכיך ורגשותייך, ויש לזה מחיר, עשית ניתוק בין הגוף והנפש שלך כדי לענות לדרישותיו. את תופסת את המין כדרך ל"החזיק" בבן זוגך לבל יחליף אותך באחרת- האם לדעתך זוהי משמעות המין והמיניות בין בני זוג? ועוד שאלה- מהי משמעות יחסי המין עבור בעלך? מה תפקידו של המין בזוגיות על פי דעתו ? לפני שקופצים לפתרון כדאי לברר שאלות אלו עם עצמך ועם בן זוגך, אולי שם ימצא גם הפתרון. בהצלחה

02/06/2007 | 23:34 | מאת: ליאת

הצילו אני אישה אלימה שזקוקה לעזרה בני בן הארבע פלוס סובל ממני מאוד גם מכות על היד מכות שלא משאירות סימנים והיום הוא הוכה על ידי בכתף וכן נשארו סימנים וגם כעס עליו כעס גדול מה עלי לעושת לאן לפנות שלא יקחו לי את הילד כי אני גרושה אני אוהבת אותו מבטיחה לו שהעניין יטופל וזה לא כך שאר העניינים שהוא ביקש טיפלתי למה זה לא הולך לי ?

04/06/2007 | 00:32 | מאת: זיו סופר

אני קורא את הכאב והיאוש העצומים שנמצאים בתוכך. אין ספק שאת זקוקה לעזרה גם למען ילדך אך בעיקר למען עצמך. בכל מקרה (גם בטיפול דרך הרווחה וגם בטיפול פרטי) קיימת חובת הדיווח על אלימות כלפי ילדים אך כיום לא מוציאים ילדים כ"כ מהר מהבית בוודאי עם הפניה תעשה מיוזמתך ותראי נכונות כנה ואמיתית לעבור טיפול ולהשתנות. אני מבין את הפחד שלך שיוציאו את הילד מהבית. לטובת הילד ולטובתך את צריכה להתעלות מעליו ולפנות לעזרה. ישנה אפשרות שהדבר לא יגיע לידי תלונה במשטרה (ועדת פטור). אם תפני מיוזמתך הסיכויים לכך גדלים. אני מחזק את ידך בצעד האמיץ אותו את עומדת לעשות ובטוח שהוא יועיל לך.

ליאת יקרה בהיותך אם חד הורית לפעוט, אני יכולה לתאר לעצמי כי העול המוטל על כתפייך הוא כבד, תהליך הגירושין שהינו לרוב משברי וכן כל מה שקדם לו, וודאי נותנים בך את אותותיהם בדמות חוסר סבלנות ואי פניות רגשית דווקא למי שאת הכי אוהבת וזקוק לך יותר מכל- בנך. הוא מצידו חש בוודאי במצבך הרגשי ומגיב אליו, תגובות הילדים הן שונות מילד לילד , וכאם לילדים ברור לי מנסיוני כי גם הילדים האהובים ביותר עשויים לעיתים להוציאינו מדעתינו ולהפגיש אותנו עם חלקים אפלים שנמצאים בתוכנו. אני מניחה שאת פונה לכאן מתוך אהבה לבנך ומתוך הבנה לנזק שאת גורמת לו . את גם מבינה כי אין ביכולתך למצוא את הכוחות כדי להמשיך ולהתמודד עם המצב בצורה לא אלימה וזקוקה לעזרה מקצועית ודחופה אשר פורום זה אינו יכול לספק. יש המון אופציות לעזרה, באופן פרטי וגם ציבורי, בתור עו"ס שעבדה שנים רבות בשרות הציבורי וכן בשרות המבחן למבוגרים,קשה לי להאמין כי במידה ותפני לקבלת עזרה יוציאו את הילד מרשותך. נהפוך הוא, במידה והמצב ימשיך כפי שאת מתארת רבים הסיכויים שבסופו של דבר הילד יספר, לגננת או לגורם אחר, או ששכנ/ה יראה או ישמע ובשל חובת הדווח ידווחו לרשויות ואז ישנו סיכוי גבוה יותר כי ינקטו סנקציות נגדך! לכן, פנייה לסיוע מקצועי הינה צורך דחוף ביתר , לטובתך ולטובת בנך! ניתן לפנות לתחנות לייעות נישואין, הטיפול - בתשלום סמלי. לויצו או נעמת , כמו-כן מכונים להכשרה של מטפלים משפחתיים כמו תל"מ בתל אביב, או התוכנית להכשרה בטיפול משפחתי של אוניברסיטת תל אביב (עבודה סוציאלית) , מעניקות טפול על ידי מתמחים במחיר סמלי. במידה ולא תצליחי למצוא מקום לטיפול אנא צרי איתי קשר בהקדם (פרטיי נמצאים משמאל)! ואנסה להפנות אותך. ולפני סיום עיצה קצת קלישאתית אבל לרוב יעילה- לפני המכה הבאה, עצרי רגע, סיפרי עד 10 עד 20 אם צריך, ובדקי אם יש אופציה אחרת לתגובה. גאולה.