הפרעות קשב וריכוז במבוגרים

למרות שראשיתו של המחקר בהפרעות הקשב והריכוז (ה-ADHD וה-ADD) עסקה בעיקר בילדים, בעשורים האחרונים הולך ומתברר למדע כי ההפרעות הללו אינן נחלתם של ילדים בלבד. יתרה מכך; חלקם היחסי של המבוגרים המאובחנים בהפרעות הקשב והריכוז באוכלוסייה הולך וגדל.

גילוי ההפרעה אצל מבוגרים בשלב מאוחר מגילויה אצל ילדים מוסברת בכמה סיבות. ראשית, ילדים שאובחנו בהפרעות קשב וריכוז גדלים למבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז; שנית, הטיפול בילדים בעלי סימפטומים של הפרעות קשב חשף לעתים קרובות סימפטומים זהים אצל הוריהם, מה שהוביל גם את המחקר להעמקת ההבנה של הבסיס הגנטי של ההפרעה. למעשה, אחת הדרכים הנפוצות לזיהוי ראשוני של הפרעות קשב וריכוז אצל המבוגר היא צפייה בהתנהגותו של הורה לילד עם הפרעות קשב, הממתין מחוץ לקליניקה בזמן האבחון; פעמים רבות אפשר לראות אב ממתין, שאינו מסוגל לשבת במנוחה על ספסלי חדר ההמתנה. הוא צועד בפרוזדור, מתעסק בכתבי העת, מדבר במכשיר הסלולרי, יוצא ונכנס, ולמעשה נראה כמו הגרסה המבוגרת של בנו שעובר אבחון הפרעות קשב באותם רגעים ממש.

הפרעות הקשב והריכוז במבוגרים לא שונות בהרבה מההפרעה ממנה סובלים ילדים; ההבדל העיקרי בין האוכלוסיות הוא טיב ההתמודדויות השונה ביניהם. האתגרים העומדים בפני המבוגר שונים מאתגריו של הילד, ועל כן הסימפטומים של ההפרעה מופיעים באורח שונה מעט - על אף העיקרון הזהה. על מנת להציג את הדמיון ואת השוני, נזכיר את שלושת העקרונות הבסיסיים של הפרעות הקשב והריכוז: 1. בעיות בקשב וריכוז, 2. היפראקטיביות, 3. אימפולסיביות - הסימפטום הפחות מדובר בהפרעות הקשב והריכוז, אך לא חשוב פחות מן השניים הקודמים.

בעיות קשב וריכוז בילדים באות לידי ביטוי בהתנהגותם בכיתה: הם לא מתעניינים בנעשה ובנלמד, הם "חולמים" וחושבים על משהו אחר, הם מסתכלים החוצה - בקיצור, הם מוסחים בקלות, ולא מצליחים "להיות" בכיתה. בעיות קשב וריכוז במבוגרים מתבטאות באופן דומה בבתי ספר תיכוניים או באוניברסיטאות, ופעמים רבות מזוהה הפרעת קשב וריכוז אצל סטודנטים בשנות לימודיהם הראשונות באוניברסיטה, והם זכאים להקלות מסויימות במבחנים האקדמיים. מוסחות יכולה להתגלות גם בתנאים שאינם אקדמיים; לדוגמה, בקליניקה אני שואל את הפונה: "הבה נניח שאתה וחברים רואים סרט. כולם מרוכזים בסרט, אך יש רעש ברקע - נניח של פיצוח פופקורן. כמה מפריע לך הרעש ברקע ליהנות מן הסרט?" חלק מן הסובלים מבעיות קשב וריכוז אינם יכולים להתרכז בסיטואציה כזו, לעתים גם באופן שמונע מהם ליהנות מן הסרט בכלל; דוגמאות נוספות מתרחשות במהלך קריאת ספר או עיתון: חלק מן הסובלים מהפרעות קשב וריכוז מתחילים לקרוא, אך מתחילים לחשוב על משהו אחר - ובסוף העמוד הם לא זוכרים מה קראו.

הסימפטום השני של הפרעות הקשב והריכוז הוא היפראקטיביות. היפראקטיביות היא תכונה קלה לאבחון בילדים, שכן ילדים היפראקטיביים מתרוצצים כל הזמן; אבל מבוגרים אינם יכולים להרשות לעצמם חוסר שקט מוטורי גלוי כל כך, ובמקום זה הם פוכרים את הידיים ללא הפסקה או מזיזים את הרגליים באי שקט. מבוגרים הלוקים בהיפראקטיביות מתקשים להמתין בתור, לדוגמה, פשוט מכיוון שהם חשים קושי רב לעמוד במקום אחד. ישנם אנשים המדמים את מצב ההמתנה הזה לרכב החונה בחניה, העומד במקום כשמנועו עוד פועל. המכונית אמנם איננה נוסעת, אך המנוע אינו מפסיק לפעול ולעשות רעש מתמיד.

הסימפטום השלישי המשמעותי בהפרעות הקשב והריכוז הוא האימפולסיביות - חוסר יכולת להתאפק, לווסת תגובות רגשיות, לתכנן באופן מסודר מראש ולשלוט בדחפים פתאומיים. אימפולסיביות שבאה לידי ביטוי בהתנהגות מילולית יכולה לפגוע באופן חמור בבית ובמשפחה; הבעל כועס על אשתו, או שהיא כועסת עליו, או ששניהם כועסים זה על זה - והכעס מביא לידי דיבור נמהר בלי לחשוב על תוצאותיהן של המלים. המריבות יכולות להיות קשות מאד, אך לאחר 10 דקות הכל יישכח - כי הדחף נרגע.

אימפולסיביות יכולה להיות מסוכנת לפעמים: ראשית, בנהיגה - אנשים הסובלים מאימפולסיביות מועדים לנהיגה פראית יותר ומתוכננת פחות, ועשויים "לחתוך" אחרים ללא אזהרה או תכנון מראש - או גרוע מכך, במקרה שמישהו אחר "חתך" אותם הם עשויים להגיע לאלימות. בעיה נוספת וחמורה לא פחות הקשורה לאימפולסיביות היא שימוש בסמים; הצורך למלא דחף על ידי פתרון קל ומהיר מדרדר ילדים ומבוגרים אימפולסיביים רבים לשימוש קבוע בסמים, שבתורם גורמים לדיכאון ומסבכים באופן משמעותי את הטיפול בהפרעת הקשב.

לסיכום: על אף שביטויי הסימפטומים של הפרעות הקשב במבוגרים שונים באופן משמעותי מביטויי הסימפטומים של ההפרעות בילדים (ובעיקר בתחומים המקצועיים והזוגיים), העקרונות הלקויים זהים בשתי האוכלוסיות.

בניגוד לרוב הטיפולים, בהם יש עירוב מאוזן יחסית בין טיפול פסיכולוגי, תרופות פסיכיאטריות ויוזמה ושינוי אישי - הטיפול בהפרעות הקשב מתמקד בעיקר בסיוע תרופתי, כי הפקעת הקשב מקשה על הסובל ממנה עבודה טיפולית ואישית משמעותית של תכנון ווויסות רגשות. ויסות הוא משימה לא פשוטה, ועל כן הרבה פעמים הטיפול בהפרעה הינו תרופתי.

התרופה העיקרית לטיפול בהפרעה היא הריטלין לסוגיו, אך גם בו קיימת בעיה - הריטלין עובד לזמן קצר יחסית (ארבע שעות), ועל כן ברוב המקרים משתמשים מבוגרים בתרופה מבוססת ריטלין, המשתחרר לאורך 12 שעות. בניגוד לילדים, שעיקר האתגרים העומדים בפניהם הם בבית הספר בשעות הבוקר - מבוגרים הם בעלי אתגרי שליטה וויסות גם בבוקר בשעות העבודה, גם בערב בשעות השהיה בבית והטיפול בילדים, וגם בלילה - עת מתפנה זמן לעבודה זוגית. בשעות הללו נחשפים מתחים שנצברו לאורך היום, ולכן אם כדאי להיעזר בתרופה שתקל על ההתמודדות עימם אזי עדיפה תרופה ש"תכסה" את רוב היום. כמו כל תרופה, גם לריטלין יש תופעות לוואי - אך יחד עם זאת אנחנו יודעים היום שהתרופה נחקרה ונמצאה בטוחה לשימוש, כמובן, בתנאי שהותאמה לשימוש על ידי נוירולוג. נוירולוג, רופא המתמחה בתפקודים קוגניטיביים ומוחיים, הוא הכתובת המייידית לקבלת מרשם תרופתי - אך נוירולוג הוא אינו מטפל, ואינו מוכשר לסייע לפונים בבעיות הרגשיות שהם סובלים מהם בעקבות הפרעת הקשב (בעיקר נפוצות בין לוקי ה-ADD וה-ADHD חרדה ודיכאון, אך גם הפרעות אחרות עשויות להופיע בשכיחות גבוהה בקרב הלוקים בהפרעות קשב וריכוז).

בואו לדבר על זה בפורום הפרעות קשב וריכוז בקרב מבוגרים.