דיכאון חד קוטבי והתאבדות
בכתבה זו נבהיר מהו ההבדל האמיתי בין מצב רוח דיכאוני, שכל אחד מאיתנו חווה לעיתים, לבין מחלת הדיכאון הקליני, הדורשת טיפול תרופתי ופסיכולוגי אינטנסיבי.
כולנו חשים לפעמים מדוכדכים. מצב רוחנו יורד, אין לנו חשק לקום בבוקר ואנו חשים עצבות גדולה. האם זהו דיכאון קליני ? האם זו הפרעה נפשית ? וכיצד עלינו להתייחס למצב נפשי זה ?
התחושות המלוות את הדיכאון הן חוסר תקווה, חרדה ורגשות שליליים נוספים לגבי עצמנו ולגבי העולם. בנוסף אנו חשים אנדוניה, קרי העדר רגש חיובי. בעוד שרובנו יכולים לשזור בתחושות השליליות שאנו חשים גם מידה מסוימת של הנאה הלוקה בדכאון חד קוטבי אינו יכול לעשות זאת. נדגים במקרה בו אדם נפרד מבת זוגתו וחש כאילו עולמו חרב עליו. הוא עצוב ואין לו חשק לעשות דבר מלבד לבכות. בה בעת מופיע פרק של סיינפלד בטלוויזיה. אותו אדם יראה את הפרק ויהיה מסוגל להנות ממנו. קריטריון זה מפריד בין אנשים הסובלים מדיכאון חד קוטבי לבין דכדוך נורמאלי במצב הרוח. אצל החולה הדכאוני הרגש השלילי צובע את כל עולמו כך שאין לו אפשרות לצאת מרגש זה אף לרגע ולהנות. מצב זה עלול להוביל להתאבדות, השכיחה בקרב הסובלים ממחלה זו.
האספקט הקוגניטיביהחולים הדכאוניים סובלים מקוגניציות שליליות לגבי העולם, לגבי עצמם, לגבי העתיד וכו'. מחשבה אופיינית לחולה בדכאון חד קוטבי תהא: "אני כישלון חרוץ, לעולם לא אצליח בחיים" - וזאת באופן עקבי ולמשך תקופה ממושכת. בנוסף החולים סובלים מהאטה בתפקודים קוגניטיביים, דוגמת פגיעה בריכוז וביכולת לפתור בעיות.
מימד זה קשור בתפקודי חיים בסיסיים, בעיקר שינה ואכילה. החולה סובל מחוסר איזון בתפקודים אלה. הוא עלול לסבול מעודף או חוסר באכילה ובשינה. לעיתים ניראה תמונה קלינית של אנורקסיה, בעוד שלמעשה ההפרעה היא של דיכאון חד קוטבי, הבאה לידי ביטוי בחוסר אכילה.
האספקט המוטיבציוניברמה המוטיבציונית ניראה ביטויים של חוסר מוטיבציה. פעולות מהנות ונחשקות טרם פרוץ המחלה הופכות לחסרות טעם ובלתי רצויות. החולה הסובל מדיכאון אינו מצליח לצאת ממנו אף לרגע לא במחשבות, לא ברגשות ואף לא בפעילויות החיים הבסיסיות. אנו רואים שהדיכאון צובע את כל תחומי החיים, ומצב נפשי זה מביא לשכיחות הגבוהה שיש להתאבדויות בקרב חולים אלו. הדכאון גורם לעיוות של תפיסת המציאות אשר נראית יותר שחורה ממה שהיא באמת מבחינה רגשית וקוגניטיבית. החולה עלול לשים קץ לחיים שבעיניו נחווים כנוראיים ובלתי נסבלים.
דווקא חוסר המוטיבציה עשוייה לעיתים למנוע את אובדן החיים של החולה: לעיתים המוטיבציה לעשות פעולות נמוכה כל כך עד שאין לחולה את הכוחות ליטול את חייו.
החולים במצב של דכאון חד קוטבי מטופלים בטיפול תרופתי ופסיכולוגי, ובדרך כלל אין מדובר בתופעה החולפת בעצמה.
פעמים רבות דווקא הטיפול מביא לכך שהחולה מקבל כוחות, ומתעל את הכוחות הללו לכיוון אובדני. לפיכך, חשוב שהטיפול ילווה במעקב ובהשגחה צמודה של המטפל ושל בני המשפחה. במקרים קשים, בהם המטפל חש כי הסיכון האובדני גבוה במיוחד יאושפזו החולים לטיפול בבית חולים פסיכיאטרי.
