ילדים והורות: לא, וזה סופי

"כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת?" שאלו כבר "התרנגולים" בשירם השנוי במחלוקת, ועל אף שהתכוונו ל"לא" אחר, אפשר להפנות אותה שאלה בדיוק לכל אותם הורים המתלבטים עד כמה, ואם בכלל, צריך להשתמש במילת הקסם הזו. כי זאת לדעת: הורים רבים, באופן לא מודע כמובן, חוששים ואף פוחדים להציב עצמם בסיטואציה שבה יהיה עליהם לומר "לא" לילדם, אמירה שפירושה הצבת גבול ברור ומוגדר.

אמירת "לא" עלולה, לעתים קרובות להיות מלווה בתגובה לא נעימה מצד הילד, שעלולה לכלול, בין השאר, סדרת השתטחויות על הרצפה, זעקות קורעות לב וגם משפטים בנוסח "אני שונא אותך", "את אמא רעה", "אני ברוגז איתך לעולמים". באותו רגע, בתוך כל הבלגן והרעש, נעלם לו לפתע המבוגר האחראי ואת מקומו תופס ילד קטן שפשוט פוחד לאבד את החבר הכי טוב שלו.

המעניין הוא שבדרך-כלל, הורים אינם מתקשים להפגין אסרטיביות ונחישות רבות ביותר כאשר מדובר בשמירה על שלומו ובטחונו של ילדם. הם מזדרזים לאסור על כל פעולה שעלולה לפגוע בחייו או לסכנם. הם לא יאפשרו לילד להכניס את היד לתוך שקע החשמל, לנסוע באופניים בצורה מסוכנת או לרוץ לכביש אחרי הכדור. ואולם כשמדובר בהצבת גבולות, פני הדברים משתנים, על אף שלמעשה אין כל הבדל - אלה גם אלה מיועדים להבטיח את שלומם ואושרם של הילדים. כשההורים הנחושים ניצבים בפני מטלות, כגון קביעת שעת השינה או חזרה הביתה מבילוי, או אז מתחילים לצוץ ולהופיע חששות, גמגומים, הסתייגויות והססנות.

"יש לי כמה חדשות שאולי יפתיעו הורים רבים", אומרת מירי קובלסקי, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, ת.ל.ם ירושלים המרכז לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ ואבחון. לדבריה, על ההורים לזכור שלוש עובדות חשובות ביחס לצרכים והרצונות של ילדיהם:

1. ילדים רוצים שהוריהם ימלאו תפקיד סמכותי בחייהם.
2. לילדים חשוב לדעת שיש להם על מי להישען.
3. ההורים אינם צריכים לשמש כחברים - ילדים רוצים שהוריהם יהיו מבוגרים אחראיים.

הורי שנות האלפיים, כך נראה, רוצים להיות "בסדר" עם ילדיהם, רוצים ש"לילד יהיה טוב", ואינם רואים כל סיבה למנוע מהילד דברים שחשקה נפשו בהם - אם הוא רוצה, למה לא? מה שהורים אלה אינם יודעים, אומרת קובלסקי, הוא שלמעשה הם פועלים מעמדה של חולשה פנימית. מעמדה זו ההורה מעביר לילדו מסר בעייתי: אני לא מספיק חזק בעצמי, ולכן איני יכול להיות חזק מול הילדים שלי. בפועל, ההורה לא רק חלש; הוא גם עצל. מקורה של העצלות בעייפות שמלווה את ההורים בדרכם הביתה בסיומו של יום עבודה ארוך, אותה עייפות שמהווה עבורם תירוץ מצוין לוותרנות. למי יש כוח להתעמת עם הילד בסוף היום, לספוג את ההתפרצות שלו ולהיכנס עמו לוויכוח?

ואכן, בטווח הקצר נראה שהגישה הפייסנית עובדת: הילד מקבל את מבוקשו ונרגע, והוריו זוכים ב"שקט תעשייתי" לפרק זמן מסוים. אבל בטווח הארוך נעשתה כאן טעות שתוצאותיה יבואו לידי ביטוי בהמשך. לנגד עיניהן המשתאות של הוריו יגדל ילד חסר גבולות שאינו יודע לדחות סיפוקים, וחמור מכל - מזלזל בהם בגלוי.

"אם הורה אינו מסוגל לומר 'לא' לילדו, האהבה שלו הופכת לגורם מנוון והרסני", אומר הפסיכולוג פרופ' חיים עומר, מחבר הספרים 'שיקום הסמכות ההורית', 'המאבק באלימות ילדים' ו'פחדים של ילדים: איך לתמוך במקום לגונן'. "הורה כזה לא יוכל להגן על ילדו ולא יוכל לספק לו עוגן ברור בחיים".

פרופ' עומר מדגיש כי על ההורים מוטלת החובה לומר "לא" בצורה נחרצת שאינה משתמעת לשתי פנים, על כל דבר שנראה בעיניהם כמונע את התפתחותו התקינה של ילדם. אפשר שמדובר בישיבה ממושכת מול מסך המחשב, דחיית שעת השינה למועד מאוחר מדי, הנצחת פחדים חברתיים עד כדי כך שההורים נאלצים לבצע עבור ילדם גם דברים שהוא יכול לעשות בעצמו, או התרועעות עם חברים לא מתאימים.

"אמירת ה'לא' נעשית מתוך אהבה", הוא אומר. "הורה שאינו מסוגל לסרב ולעמוד מאחורי האמירה הזו, משהו באהבה שלו התקלקל".

"סמכות הורית היא היכולת לקבוע כללים וערכים עבור הילדים, ולמנוע מהם לעשות מעשים העלולים לפגוע בהם", מוסיף פרופ' עומר. "במובן זה, כל ההורים - מודרניים או מיושנים, חילוניים או דתיים, ישרים או נוכלים - רוצים שהסמכות תהיה בידיהם. ישנן דרכים רבות ושונות לחזק את הסמכות ההורית - על-ידי חינוך לציות עיוור או לחילופין לדיון הגיוני, באמצעות שכר ועונש, באמצעות דוגמאות חיוביות ("עשה כמוני!") או שליליות ("אל תנהג כמוהם!").

"הורים שאינם מסוגלים לומר 'לא' לילדם מאבדים עבורו את קולם האישי. כאשר כניעה כזו הופכת לנורמה, מאבד הילד את הנוכחות ההורית, כלומר, ההורה הופך למי שמבצע את רצונו של הילד ללא עוררין, למשרתו של הילד. ילד זקוק לנוכחות הורית כדי לגדול, ואילו הורה שהופך להד של רצונות הילד מותיר אותו בוואקום".

אחת ההמלצות של פרופ' עומר היא לבטא את האיסור באמצעות שימוש במספר מינימלי של מילים. "אחד משסתומי הביטחון הידועים לשמצה לדליפה של נוכחות הורית הוא הדברת האינסופית של ההורים", הוא מסביר. "הורים חסרי אונים מאיימים, מסבירים, מפצירים, מאשימים ומתנצלים ללא הפסק. הדיבורים הללו הופכים לזמזום רקע, הגורם להורים להיחשב פחות ופחות בעיני ילדיהם וגם בעיני עצמם. למעשה, הדיבורים משעממים לא רק את הילדים אלא גם את ההורים, שיודעים שבעקבותיהם לא יבואו מעשים.

"ילד זקוק לחוויה של 'אין ברירה, ככה זה' כדי לגדול. "כל ההתפתחות שלנו בנויה על הסתגלות למצבים של אין ברירה, וה'לא' הברור של ההורה מספק לילד את הבסיס ההתפתחותי הנכון. זאת כיוון שילדים, בחושיהם החדים, יכולים להבין מתי ההורה החלטי ומתי יש מקום למשא ומתן".

"אין כל קשר בין היכולת לומר 'לא' לבין היכולת להיות הורים טובים", אומרת יעל שגיא, מנחת קבוצות ויועצת משפחתית. "בהורות ובחינוך קיימות כמה גישות: הורות מתירנית, המתאפיינת בהיעדר מוחלט של גבולות; הורות סמכותנית, הדוגלת בהעמדת גבולות מאוד נוקשים וברורים על בסיס של ציות וכניעה; והורות סמכותית, שמשמעותה חופש פעולה בתוך גבולות מוגדרים. מבין שלוש הגישות, כמובן שהגישה הסמכותית היא המומלצת, שכן היא היחידה המאפשרת להורים להפעיל את סמכותם מתוך כבוד לילד ותוך שיתופו בתהליך.

לדברי שגיא, הפחד לבטא איסורים כלפי הילדים הוא אחת הבעיות המרכזיות של דור ההורים הנוכחי. "אנחנו דור של קרייריסטים שנמצאים רוב הזמן במצב של רגשות אשם ורצון לפצות את הילדים על חוסר הנוכחות שלנו בחייהם", היא אומרת. "אנחנו מאוד רוצים שהילדים שלנו יהיו מרוצים ופשוט לא רוצים לומר להם 'לא'. אבל האמת היא שילד בן חמש לא רוצה חבר בן 40. קשר טוב - כן, אבל חברות - לא. אנחנו כאן בשביל להדריך.

בספרה "הורים ותומים - דרכים חדשות להתמודדות עם הורות", מסבירה תלמה בר-אב כי הורה משוכנע מעביר את המסר לילדיו דרך צליל קולו וצורת ביטוי החלטית. לדבריה, על ההורה להיות משוכנע בחשיבות החוק שהוא מחיל על ילדיו לעצם קיום החיים בצוותא. אם הוא עצמו משוכנע - הוא מעביר את המסר בצורה חד-משמעית: "ככה זה בחיים, כך חייבים לחיות. אי אפשר אחרת".

"הורה חייב להיות משוכנע בכך שהוא אכן פועל לטובת ילדיו, וחוקים יעילים יעזרו לו בכך", היא מסבירה. "ילדים החיים במסגרת של חוקים יעילים, הנובעים מדרישות המציאות ועונים על צרכיה, לומדים ומתנסים בקבלת הגבולות, מפתחים יכולת להתמודד עם בעיות ולפתור אותן, בלי בזבוז זמן ואנרגיה על עקיפת החוקים. הם מקבלים חוקים כגורם מסייע בחיים, כגורם לתחושה טובה, שבתורה מאפשרת פעילות יצירתית והתפתחות אישית".

בר-אב מציגה כדוגמה מקרה של אם, שבאחת הסדנאות הסבירה שוב ושוב כי אינה עומדת באומללות של בנה בן הארבע, כשהוא נדרש לעשות משהו קשה בעיניה. "זה קשה לו, הוא עוד קטן, הוא סובל מזה והוא בוכה", היא אומרת בכל פעם. למרות זאת, כשהילד חלה ונזקק לתרופות ולקבלת זריקות, תפקדה האם כלביאה - נתנה תרופות, גם לא נעימות, והחזיקה אותו בעדינות תקיפה כשקיבל זריקה. "כשאמרתי לה", אומרת בר-אב, "'אבל זה קשה לו, הוא עוד קטן והוא בוכה', היא הביטה בי בשאט נפש ואמרה: 'מה זאת אומרת? זה עניין של בריאות'".

דוגמה אחרת נוגעת לשינה. בר-אב פגשה אם שאמרה: "למה צריך להחמיר עם הילד? אולי באמת צודקים אלה שחושבים שילדות אמורה להיות מאושרת וחופשייה, ולא צריך להקפיד על כללים כל הזמן. אני יכולה לאפשר לו לבחור מה שמתאים לו. כשהוא יהיה עייף, הוא ילך לישון" (נחשו מי התייאש קודם).

אמא אחרת הסבירה כי "פשוט חבל לי עליהם, הם כל כך מבקשים: 'רק עוד סיפור אחד, רק עוד קצת, למה אצל כולם הולכים לישון יותר מאוחר?' אז למה אני צריכה להיות רעה כל הזמן? שילכו לישון קצת יותר מאוחר".

"חופש אמיתי ופתוח יכול להתרחש במסגרת של חוקים ברורים הנובעים מצורכי המציאות ומחייבים את כולנו. אם המציאות מונעת בכוח האהבה, היחד, השיתוף והנכונות לתרום בתוך המסגרת הזו - היא עשויה להפתיע באפשרויות שהיא מזמנת".

מתוך: מגזין "הורים וילדים", גיליון 238.

בואו לדבר על זה בפורום פסיכולוגיית ילדים ובפורום יחסי הורים ילדים.