גיל המעבר: בעיות ומחלות שכיחות

(0)
לדרג

תחלואת לב, אלצהיימר ואוסטאופורוזיס - על הבדלים בין המינים ודרכי טיפול מתאימות. מתבגרים ומתגברים על המחלות. חלק ב'

מאת: פרופ' דרורית הוכנר-צלניקר

ההתעניינות בתקופת גיל המעבר גוברת בשנים האחרונות, כתוצאה מעלייה בתוחלת החיים וממידע רפואי רב שהצטבר בנושא. מלבד תסמיני גיל המעבר שהוזכרו בכתבה הראשונה בנושא, חלים שינויים נוספים בגיל המעבר הדורשים התייחסות מיוחדת.

תחלואת השלד

בגופנו שני סוגי עצם: עצם ספוגית רכה ובנויה ככוורת דבש, בה נמצאים מוח העצם וכלי דם. עצם זו, המהווה כ-20% ממסת העצם בגופנו, עטופה בעצם קורטיקלית דחוסה, הבונה את העצמות הארוכות ומקנה לשלד את יציבותו. עצם זו מהווה כ-80% ממסת העצם בגופנו. העצם הספוגית בונה את גופי החוליות ואת פנים העצמות הארוכות. דלדול העצם, החל בתקופת הבלות פוגע בעיקר בעצם הספוגית. לפיכך, שברים אוסטאופורוטיים שכיחים בעיקר בעצמות הבנויות מעצם ספוגית, כגון: גופי החוליות, צוואר הירך ושורש כף היד.

העצמות בגופנו עוברות תהליך שיחלוף עצם תמיד (Remodeling), ובמהלכו מסולקים אזורי עצם ישנים או בלתי תקינים באמצעות תאים הורסי עצם, הנקראים אוסטאוקלסטים. באותם אזורים מופיעים בד בבד תאים בוני עצם, הנקראים אוסטאובלסטים, והם האחראים לייצור עצם חדשה ובריאה במקום זו שסולקה. תהליך זה חיוני לשמירת תקינותה של העצם בגופנו. כל עוד משתווים תהליך הורס העצם ותהליך בונה העצם, נשמרת מסת העצם. ואולם, בתקופות מסויימות גובר אחד התהליכים על משנהו: בילדותנו, בתקופת הגדילה, גובר תהליך בניית העצם על תהליך הרס העצם, והתוצאה היא בניית העצם, המתבטאת בהגדלת מסת העצם בגופנו. לעומת זאת, בגיל זקנה גובר תהליך הורס העצם על תהליך בונה העצם, והתוצאה היא איבוד מוגבר של מסת העצם. עד גיל 20 נבנית כ-90% ממסת העצם הסופית שבגופנו, והיא מושלמת עד גיל 35. בגיל זה מושגת מסת העצם המרבית (Peak bone mass).

^^מסת העצם המרבית^^

מסת העצם המרבית משתנה מאישה לאישה - יש נשים המגיעות למסת עצם מרבית גדולה, ויש המגיעות למסת עצם נמוכה. ידועים כמה גורמים המשפיעים על מסת העצם המרבית:

נטייה גנטית.
פעילות גופנית.
דיאטה עשירה בסידן.
מאזן הורמונלי תקין.

מגיל 35-50 נשמרת מסת העצם קבועה פחות או יותר, במידה ואנו שומרים על אורח חיים תקין, ולא נחשפים למחלות או לתרופות העלולות לפגוע בה. בנשים בסביבות גיל 50, עם הפסקת פעילות השחלות והפסקת ייצור האסטרוגנים והפרשתם, חל תהליך מואץ של איבוד מסת העצם, הנמשך מספר שנים. תהליך זה חל עקב האצה בשחלוף העצם. במקביל להאצה שחלה בתהליך בניית העצם, מתרחשת האצה גדולה עוד יותר בתהליך הורס העצם, וכך הולכת ופוחתת מסת העצם במהירות. בכך, למעשה מתחיל שלב האיבוד המהיר של העצם עם תחילת תקופת הבלות.

לאחר שנים ספורות שב שיווי המשקל לתיקנו, תהליכי בניית העצם והריסתה מואטים באופן ממשי, והתוצאה היא איבוד איטי ומתמשך של מסת העצם. תהליך זה נקרא דלדול העצם עקב זקנה: Senile Osteoporosis. בעוד שדלדול העצם בגיל הבלות הוא תהליך מהיר, דלדול העצם בזקנה הוא תהליך איטי.

אוסטאופורוזיס שלאחר המנופאוזה, הופך את העצם לפריכה במידה כזו שבעקבות חבלה מזערית, ולעתים אף בלא כל חבלה, היא נשברת. שברים בגופי החוליות מביאים לידי קיצור קומה, להופעת גבנון ולכאבי גב קשים. שבר בצוואר הירך עלול להביא לידי קיצור הרגל, לצליעה ולנכות לצמיתות.

ההבדל בין המינים

גם גברים עלולים לחלות באוסטאופורוזיס, ואולם בשכיחות נמוכה הרבה יותר, יחס גברים: נשים הוא 10:1. השוני הזה משני למסת העצם המרבית הגבוהה יותר מזו של נשים אליה מגיעים גברים בגיל 35. ההבדלים בין מסת העצם המרבית בין גברים לנשים משניים לנטייה גנטית, פעילות גופנית מואצת, מזון עשיר בסידן בגיל הילדות והורמון הטסטוסטרון התורם לבניית מסת העצם ולשימורה. לפיכך, מגיעים גברים למסת עצם מרבית גבוהה מזו של נשים, ואינם סובלים בדרך כלל מאיבוד עצם מואץ. מכאן, שלנשים בגיל 80 יש סבירות גבוהה יותר בהשוואה לגברים, למסת עצם הפחותה בכ-30-50% ממסת העצם המרבית שהגיעו אליה בגיל 35. יחד עם זאת, בשנים האחרונות חלה עלייה בשכיחות האוסטיאופורוזיס אצל גברים, והיא נובעת כנראה מירידה בפעילותם הגופנית של בנים בגיל הילדות, ירידה בתכולת הסידן במזון ומהארכת חיי הגברים.

בממוצע, רק אחת מארבע נשים תסבול מאוסטאופורוזיס, וידועים כמה גורמי סיכון למחלה:

נשים לבנות.
נשים רזות.
בנות לאמהות הסובלות מאוסטאופורוזיס.
חוסר איזון הורמונאלי.
דיאטה דלת סידן.
מנופאוזה מוקדמת.
עישון ושתיית אלכוהול.

תסמינים

בשלבים הראשונים של המחלה לרוב התסמינים קלים ביותר, או שאינם מופיעים כלל. יתכנו כאבי גב קלים, קיצור קומה קל, ותיתכן הופעה הדרגתית של גבנון. התסמין הראשוני של האוסטאופורוזיס הוא בדרך כלל היווצרות שבר, המעיד על איבוד של מסת עצם מתחת לסף השבר, ועל דרגת פריכות גבוהה של עצמות. הבעיתיות שבטיפול באוסטאופורוזיס נובעת ממיעוט תסמינים המעידים על המחלה בשלביה המוקדמים ועקב יכולת מוגבלת ליצירת עצם חדשה במקום זו שאבדה בשלביה המתקדמים של המחלה.

טיפול חדש

לאחרונה נכנסה לשימוש תרופה חדשה שהינה אנלוג של הורמון הפרהטירואיד - הפורטאו המזרזת יצירת עצם חדשה. פורטאו גורמת לשיפור במיקרוארכיטקטורה של העצם המתבטא בעליה בעובי הטרבקולות (קוריות העצם), עלייה בחיבוריות שלהן, שיפור מבנה הטרבקולות ממבנה חוטי למבנה לוחי, ועליה בעובי העצם הקורטיקלית (העצם הדחוסה, למשל בירך).

בקרב נשים לאחר המנופאוזה עם שברים קודמים בעמוד שידרה, נמצא כי לאחר טיפול ממוצע של כ-21 חודשים בפורטאו, ירד הסיכון לשבר נוסף בעמוד השדרה ב-65%, ואילו הסיכון לשבר שלא בעמוד שידרה ירד ב-53%. כמו כן, עלתה צפיפות העצם (BMD) בעמוד שדרה ב-9% ובירך ב-3%. בגברים עם אוסטיאופורוזיס נצפו תוצאות דומות לשיפור צפיפות העצם. האפקט של פורטאו על צפיפות העצם נשמר עד 30 חודשים מתום הטיפול, ואילו האפקט על הירידה בסיכון לשבר נשמר לפחות 18 חודשים מתום הטיפול. בשלב זה השימוש בתרופה מוגבל בעיקר בשל מחירה. אי לכך, באופן מעשי, יש להגביר את המאמצים לאתר את הנשים הנמצאות בסיכון מוגבר לחלות באוסטאופורוזיס ולהיערך לטיפול רב-מערכתי לשמירת מסת העצם הקיימת ומניעת אובדן נוסף.

אף על פי שאנו מודעים לכל גורמי הסיכון לאוסטאופורוזיס שהוזכרו, הדרך היחידה לאתר נשים אלו היא במדידה ישירה של צפיפות העצם עם הגיען לגיל המעבר. השיטה המקובלת היא DEXA: Dual Photon X-ray Absorbtiometry, הבודקת את צפיפות העצם בחוליות ובירך. בדיקת ה DEXA נותנת לנו הערכה בדבר הסיכון לפתח שברים אוסטאופורוטיים, כמו גם משמשת למעקב אחר מסת העצם כדי לבדוק יעילות הטיפולים והתערבויות רפואיות, אשר נועדו לעצור את המשך הידרדרות מסת העצם.

תחלואת לב

בתקופת הפוריות שכיחות מחלות לב בקרב נשים נמוכה בהרבה בהשוואה לשכיחות המחלה בגברים, ועומדת על יחס של 1:3 בין נשים לגברים. כעשר שנים לאחר ההפסקה בהפרשת הורמוני המין הנשיים עולה בהדרגה שכיחות מחלות לב אצל נשים, ובסביבות גיל 65 היא משתווה לשכיחות בגברים, ולעתים אף עולה על זו שאצלם. מתברר שלאסטרוגן חשיבות רבה במניעת מחלות לב, והוא בעל השפעה ישירה, ככל הנראה, על תפקודו התקין של הלב. כמו כן, ניכרת השפעתו העקיפה בהורדת תחלואת הלב באמצעות העלאת רמת HDL האחראי לסילוק שומנים מהדם ומניעת שקיעתם בדופנות כלי בדם.

ההוכחה לחשיבות האסטרוגן במניעת מחלות לב נובעת מהעובדה שנשים אשר הגיעו לבלות מוקדמת, פיתחו מחלות לב בשכיחות גבוהה הרבה יותר, לעומת נשים בנות אותו גיל אשר פעילות השחלות שלהן תקינה.

^^גורמי סיכון^^

גורמים רבים מוכרים כגורמי סיכון למחלת לב כלילית, ובהם גיל, נטייה גנטית, יתר שומנים בדם, חוסר פעילות גופנית, השמנת יתר, עלייה בלחץ הדם, עישון וחוסר הורמונאלי. סיבת המוות השכיחה ביותר בנשים בנות 65 ומעלה היא מחלות לב. שכיחות זו גבוהה בהרבה מכל המחלות המוכרות וה"מפורסמות" יותר, כגון: סרטן השד, סרטן השחלה ומחלות אחרות. לשם השוואה - שכיחות מחלות הלב בגיל 65 ואילך היא ביחס של 1:2, כלומר אחת מכל שתי נשים בגיל זה תחלה במחלה, מקצתן ימותו עקב אוטם בשריר הלב, ובשאר הנשים המחלה תלך ותתפתח לתחלואה קשה, להגבלה קשה בתפקוד ובסופו של דבר למוות.

עד לפרסום תוצאות מחקר ה-WHI ב-2002, היה מקובל לחשוב שלטיפול הורמונלי חלופי במנופאוזה יש אפקט מגן בפני תחלואת לב. תוצאות ה-WHI הפכו את הקערה על פיה, כשהמחקר הופסק טרם זמנו בשל עליה בתחלואת לב וסרטן השד בקרב מטופלות, לעומת נשים אשר לא קיבלו טיפול הורמונלי חלופי. היום, כמעט 3 שנים לאחר פרסום התוצאות, מתבהרת התמונה שמחקר ה-WHI לא מסוגל לענות על יעילות טיפול הורמונאלי במניעה ראשונה של תחלואת לב, הבלבול בהקשר לטיפול הורמונאלי חלופי חוזר. הערכות רב-מערכתית עשויה להפחית בצורה משמעותית את שכיחות מחלת הלב והיא כוללת: פעילות גופנית סדירה, הפחתת משקל, שמירה על ערכים תקינים של שומנים וסוכר בדם, הימנעות מעישון, ושמירה על ערכי לחץ דם.

תפקוד קוגניטיבי

דמנציה, הירידה בתפקוד הקוגניטיבי (חשיבה, זיכרון, הנמקה והגיון) מובילה לפגיעה בתפקוד המקצועי, החברתי, המשפחתי והסביבתי, ומהווה בעיה רפואית וחברתית קשה. מתוך כלל הסיבות לדמנציה, מחלת האלצהיימר מהווה הסיבה לכשני שליש מהמקרים ומופיעה בדרך-כלל סביב הגילאים 60-65 ושכיחה פי 2-3 יותר בנשים מגברים.

התופעה השכיחה ביותר והראשונה להופיע הנה אובדן הכושר ללמוד דברים חדשים ולשחזר אותם מהזיכרון. כלומר, השכחה תוקפת את הזיכרון של אירועים עכשוויים ופחות של אירועים מהעבר הרחוק. בשלבים הראשוניים, הלוקים בה מתקשים לזכור שמות ומילים ומתקשים בפעולות חשיבה שגרתיות. בהמשך מתחילה תופעה של אובדן התמצאות במקום ובזמן. ככל שהמחלה מתקדמת, הקושי בדיבור ובהבנת הדיבור בולט (יותר שכיח בנשים מאשר גברים). בשלביה המתקדמים יותר מופיעים שינויים בהתנהגות, ובשלבים המאוד מתקדמים יש אובדן ביכולת זיהוי קרובים ובתפקוד יומיומי לסיפוק צרכים בסיסיים. קצב התקדמות המחלה איטי ומתפרש על פני 10-15 שנים.

גורמי סיכון של אלצהיימר

גורמי הסיכון למחלה כוללים גיל מתקדם, סיפור משפחתי, מוטציות גנטיות אופייניות, פולימורפיזם של אפו-ליפו-פרוטאין E (פגם יותר שכיח בנשים), טראומה מוחית-פגיעות ראש, הפחתה באספקת דם לאזורים האמורים במוח וחסר אסטרוגנים. בנשים הסובלות ממחלת אלצהיימר, ניתן למצוא שכיחות גבוהה יותר של מחלות לב כלילית, שברים אוסטאופורוטיים ומשקל ירוד. גורמים האלו ניתן לייחס לרמה נמוכה של אסטרוגנים בגיל המעבר.

לפרטים נוספים הכנסו לאתר של המרכז הרפואי הדסה.

בואו לדבר על זה בפורום גיל המעבר וטיפול הורמונלי חילופי ובפורום גיל המעבר בשיתוף האגודה לקידום בריאות נשים.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום