הבילוי האלטרנ-T.V
האם הטלוויזיה היא מדיום שיש בו גם תועלת או שהנזק שהיא גורמת רב יותר? הקרב על השלט
"אמא, למה אין לנו טלוויזיה באוטו?" שאל בן דודי הקטן את אמא שלו, רגע לפני שסירב בתוקף לצאת לטיול השנתי שעורך בית הספר בטענה ש"בחצבני לא יהיו טלוויזיות". מסתבר שכל חבריו של הזאטוט כבר שכנעו את הוריהם לצייד את המושב האחורי של הרכב המשפחתי במכשירי טלוויזיה ואחרים קיבלו במתנה מסכי די-וי-די ניידים, אותם הם נושאים בתיק מרופד ושולפים בכל רגע פנוי. הילד אמנם חי בבית מתוכנת שבו כל חדר מאויש דרך קבע במקלט טלוויזיה, כולל התוספות הטכנולוגיות הנלוות: וידאו, די-וי-די ומכשירים לבחירת תכניות והקלטתן שמציעות חברות הכבלים לצופיהם המתמידים, אולם לדברי אמו המודאגת, הסביבה הטלוויזיונית איננה מספקת אותו והוא מתעקש על ליווי צמוד של הטלוויזיה הנאמנה גם כשהוא מבלה בדרכים. זהו למעשה רק עניין של זמן עד שבן דודי הקטן, צאצא לדור חדש שלא מכיר כמעט משחקי חברה ומוצא מענה לכל משאות נפשו בעולם הטלוויזיה הבדיוני, יקריב גם את חבריו הטובים לטובת זמן צפייה נוסף.
בשנים האחרונות ילדים חיים ונושמים טלוויזיה, מפנטזים על כוכבי טלוויזיה ומנסים לחקות את המציאות המדומה המוצגת להם מבעד למסך. ההורים מצדם לא תמיד טורחים להגביל את זמן הצפייה או לבקר את איכות התכנים. להפך: הטלוויזיה, לדידם, היא בייבי סיטר זמין שמבדר ומעסיק את הילדים ברוב שעות היממה. הם מעלימים עין מהסכנות שטמונות בהרגל שאותו הם עצמם הקנו לילדיהם, הרגל שהפך לחלק בלתי נפרד מחייהם וממנו יתקשו להיגמל בעתיד.
ואם לא די בכך שהטלוויזיה הופכת לבת בית שהילדים מעדיפים אותה לפעמים על פני בילוי עם ההורים, או על פני ארוחות, יציאה לחוגי העשרה ונסיעה לטיולים, מחקרים שנעשו בנושא מעלים השלכות נוספות שיש לה על הגיל הרך: מסרים שיווקיים וסמויים שהיא מחדירה אל הבית, רעיונות אלימים שעולים מתוך התכניות, התמכרות לקיומה והתייחסות אל נוכחותה כתחליף לחברתם של בני אנוש.
בספר העיון "לגדול עם הטלוויזיה: המסך הקטן בחייהם של ילדים ובני נוער", בעריכתה של דפנה למיש (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה), מוצגים שלל מאמרים, מחקרים ופרספקטיבות פרי עטם של כותבים שונים, על השפעותיה השליליות, כמו גם החיוביות, של הטלוויזיה. למשל: הטלוויזיה ככלי קיצור דרך להערכת המציאות, אלימות שמקורה בחיקוי, הפנים האלימים של הטלוויזיה, ולקחיהם ואפיוניהם של ערוצי הילדים ותועלתם.
הטענה המקובלת היום היא שמדובר במדיום שבו המשמעות מועברת הן באמצעות תוכן המשדר והן באמצעות צורתו. למרות קביעותיהם של מבקרים שונים, רבים מכירים בכך שילדים הם מעבדים פעילים של המדיום ומעניקים למסרים ששמעו וראו את הפירוש האישי שלהם. אולם בכל בנוגע לאיכות המסרים- התועלת מול ההרס - הדעות חלוקות.
הפסיכולוג דני עמית ממכון אדלר, גורס שהחיסרון העיקרי בטלוויזיה טמון בחוסר השליטה בתכנים. "הטלוויזיה אינה מתאימה תכנים, אלא מציגה הכל", הוא אומר. "בנוסף, הילד שבוי תמיד בעמדה מוגבלת של צופה. למעשה, הוא מסתכל על פעילויות של אחרים. הוא לא משמש כשחקן מרכזי, אלא ממוקם בעמדת הקהל. כך בעצם הוא אינו מתנסה בדברים בצורה מוחשית, שכן בעת הצפייה חושים כמו מגע וריח אינם פועלים. מדובר כאן על קשר חד צדדי: אתה רואה את הטלוויזיה, אבל הטלוויזיה לא רואה אותך. היא לא נותנת לך משוב, לא מחבקת אותך ולא מתייחסת אליך באופן אישי".
לדבריו, ילדים רבים שמסתפקים בנוכחות הטלוויזיה, מקבלים למעשה תחושה שהם לא לבד, אך מדובר על אשליה שבטווח הארוך ובמינון מוגזם עלולה אף לפגוע בקשרים חברתיים ולהוביל לבדידות. עמית: "הילד זקוק לקשר של פנים מול פנים, מישהו להתחלק עמו ואפילו לריב אתו. הטלוויזיה היא בעיקר סוג של הסחה או גירוי מעניין, אבל אינה תחליף לקשר חברתי".
ד"ר רחל פסטרנק, סוציולוגית חינוכית מ"המכללה למינהל" ו"מכללת לוינסקי", חושבת לעומת זאת שהורים נוטים להאשים את מכשיר הטלוויזיה ולא את המשתמש בו. לטענתה, לטלוויזיה יש דווקא פוטנציאל חינוכי וחברתי רב. "אפשר לרכוש הרבה מידע וידע מהטלוויזיה", היא אומרת. "חוץ מזה, היא מפתחת את הדמיון ותורמת ליצירתיות ולחשיבה". עוד היבט חיובי אחר של הטלוויזיה, לדבריה, טמון בכך שהיא מאפשרת לילד ללמוד מיומנויות חברתיות וכישורי חיים.
גם משולם נוני שמעון, מנחה קבוצות הורים וזוגות, לא פוסל את הטלוויזיה ככלי תעסוקה לילד. "לעתים עדיף שילד יצפה בטלוויזיה בשקט כדי לאפשר להורה להתרכז בעיסוקו עד שיצטרף אליו, מאשר הורה עצבני וחסר מנוחה המשחק עם הילד", הוא אומר. "החכמה היא לדעת לשלב בין מינון בשעות הצפייה ושליטה על התכנים".
"טלוויזיה היא כלי עם הרבה מאוד כוח", מסכים דני עמית. "אפשר להגיע באמצעותה למחוזות רחוקים של דמיון, לספוג תוכן חיובי, להעשיר אוצר מילים ולרכוש שפה תקינה. הטלוויזיה היא משחררת ונטולת מאמץ. קל להפעיל אותה. ילדים רבים נשלחים להירגע מול הטלוויזיה או שהטלוויזיה הופכת למשהו שמרגיע אותם, וזה בסדר. אבל חשוב ללמד את הילד שיטות נוספות להירגע, כדי לא לפתח בטלוויזיה תלות או להתמכר לצפייה". 
מצד אחד, הטלוויזיה לוקחת את הילדים לעולמות רחוקים ובדויים, עוזרת להם לפתח מעט את הדמיון ומאפשרת להם להשתחרר קצת מהעולם שבו הם חיים. מצד שני, רצוי שיידעו היכן עובר הקו בין מציאות ודמיון. אגדות אורבניות מספרות על ילדים שכל כך הוקסמו מנפלאות הטלוויזיה ומכוחות העל של הגיבורים שריצדו על המסך, עד שניסו לחקות את כוכבי העל במשימות בלתי אפשריות: ילד ניסה לעוף מבניין, ילדה הזמינה חברה לדו קרב, חבורת ילדים שמה לה למטרה לתפוס את כוחות הרשע והטרידה את צוות המורים בבית הספר ועוד.
"הטלוויזיה מציעה סוג של פנטזיה", אומר עמית. "היא מציגה בפני הילדים אנשים חזקים, מצליחים ויפים, אנשים שיכולים לעוף ולעשות דברים בלתי אנושיים, מה שיוצר אצלם ציפיות לא ריאליות. תכניות רבות, בעיקר אנימציה, בוראות עולם לא הגיוני שהילד לא תמיד עומד על אמיתותו. תכניות אחרות יכולות פשוט לטעת בילד תמונת עולם מעוותת עם דמויות לא אנושיות. כאשר הילד ינסה להיות כמותן, הוא יגלה שזה בלתי אפשרי. האכזבה שיחוש עלולה לפגוע בביטחונו ובדימויו העצמי".
בדיוק בשל כך מציעים נוני ופסטרנק להורים ללוות את ילדיהם בצפייה ולהדגיש בפניהם במהלכה מהם התכנים הרלוונטיים ומהי אמיתותם, החל מעובדות שאינן נכונות ועד הצגת עולם פנטסטי המנותק לחלוטין מהמציאות. "תפקידם של ההורים לשמש מתווכים בין המסך לחיים האמיתיים", אומר נוני. "עליהם ללמוד ולהכיר את עולמם הפנימי של ילדיהם, לדבר עם כל אחד מהם בהתאם לגילו ולהבהיר להם את ההבדל בין דמיון למציאות. להורה שנמצא בקשר טוב ורציף עם ילדו, יש יכולת השפעה גדולה בהרבה מכל תכנית טלוויזיה".
"חשוב להקנות לילד נקודת מבט בוגרת, ערכית וביקורתית לגבי דברים שמתרחשים בטלוויזיה", מסכימה ד"ר פסטרנק. "תפקידם של ההורים ליצור הסתכלות מבוקרת, לדבר עם הילד על התכנים שרואים בטלוויזיה, לברר עמו מה הוא מרגיש וחושב ולמעשה להעניק לו תמונה משלימה למה שרואים על המסך".
מחקר שנערך ברשת CN (קרטון נטוורק - ערוץ האנימציה השייך לחברת טרנר) בשנת 2004, העלה כי ילדים מבקשים חומרים טלוויזיוניים מהנים ומרגשים, עם אלמנטים אסקפיסטיים לצד הרפתקאות. ואכן, כשבוחנים את התכניות החביבות על ילדים, מגלים שמדובר בעיקר בסדרות אנימציה והרפתקאות. אלא שלא מעט הורים טוענים כי התכנים של התכניות הללו שגיבוריהן לא פעם מכים וחובטים זה בזה - מעבירים מסר של אלימות.
נשאלת השאלה: האם חומר טלוויזיוני מהנה ומרגש הוא בהכרח אלים? כאשר ילדים צופים בסדרת אנימציה שגיבוריה מנהלים ביניהם קרבות - גם אם זה נעשה בהומור - כיצד זה משפיע עליהם?
מחקרים שבדקו את ההשפעה שיש לתכניות הללו על הגיל הרך, מראים תוצאות שונות. מצד אחד, ישנם מחקרים שהוכיחו כי תכניות אלימות מעניקות השראה אלימה ורעיונות אלימים, ובסופו של דבר יוצרות אלימות. אולם מחקרים אחרים הראו שתכניות אלימות דווקא יוצרות אפקט של קתרזיס ולמעשה מובילות לפורקן של מתחים, כעסים ואגרסיות בקרב ילדים, וכך בעצם מונעות מהם לפעול באלימות. בסרטים מצוירים האלימות לעתים מגיעה לשיאה כשהגיבור מסוגל לעולל פעלולים אלימים ולא להיפגע כתוצאה מכך, או לחלופין לפגוע ביריב שלו באכזריות.
הכתבה פורסמה במקור במגזין "הורים וילדים", גליון 228.
בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים וילדים.
