סרטן השד: כוחה של תקווה

כשמלאו לג'ולי זלבסקי 45 שנה, נודע לה שהיא חולה בסרטן השד. הרופא אמר לה, שסיכוייה לשרוד עוד עשור הם 75%. יש אנשים שלמשמע אחוז הסיכויים היו חשים מפח נפש, אך ג'ולי דווקא חשה תקווה: "נשבעתי שאהיה חלק מאותם 75%", היא אומרת. אופייה האופטימי של ג'ולי זכה לעידוד מחבריה ומחולות אחרות.

אין זה אלא הגיוני שתקווה (בניגוד לחוסר אונים) מעניקה לחולה יתרון נפשי. עבור חולות הנאבקות במחלה, היכולת לראות את האור בקצה המנהרה מעודדת השלמה עם הטיפולים ומעניקה את הכוח להתמודד עם הקשיים. התקווה להחלים, לבלות זמן עם האנשים האהובים, לטייל ולעבוד - כל אלה מחזקים את הנשים הנאבקות במחלה. אך האם האופטימיות, על יתרונותיה הברורים, יכולה להוות גורם משמעותי בקביעת אורך החיים ואיכותם? מחקרים מראים כי חולות אופטימיות נמצאות פחות במצבי מצוקה, מתמודדות טוב יותר ואף עשויות לחיות זמן רב יותר.

מומחים טוענים כי חולות סרטן השד המפגינות אופטימיות, מגלות מודעות ושליטה בטיפולים, ועשויות לנקוט באופן פעיל בצעדים אשר יתרמו לבריאותן הכללית, הרבה יותר מנשים המתייחסות בפסימיות לסיכוייהן לשרוד.

חשיבותה של האופטימיות עוררה לראשונה את סקרנותה של פרופ' קרול פאראן, מאוניברסיטת ראש (Rush), בשיקגו, ארה"ב, כאשר עבדה בשנות ה80 עם אנשים שסבלו מדיכאון. במהלך ניסיונה להבין מדוע חלק מהחולים המשיכו בטיפול בעוד אחרים הרימו ידיים, היא חיפשה מחקרים בנושא אופטימיות, ותוך כדי כך גילתה מקור מרכזי לנושא: הפסיכיאטר הווינאי ויקטור פרנקל. תוך התייחסות לתיאוריה של פרנקל, הגיעה פרופ' פאראן למסקנה שהמושג "אופטימיות" מעורפל, וניסתה להפוך אותו למדויק יותר.

בהיותה אחות בהכשרתה, התמקדה פאראן באופן טבעי בדרכים שבהן אופטימיות יכולה להשפיע על תוצאות בתחום הבריאות. היא גילתה שאנשים אופטימיים גילו גמישות מחשבתית: אם תוצאה מסוימת שקיוו לה הפכה לבלתי אפשרית - הם מצאו משהו אחר לתלות בו תקווה.

ההוכחה לכך שאופטימיות יכולה לחולל שינוי, במיוחד בסרטן השד, הגיעה מקבוצה של חוקרים בריטיים מבית החולים המלכותי "מארסדן" בלונדון, שבדקו בשנת 1999, 578 חולות, שהיו בשלבים הראשוניים של המחלה. החוקרים דיווחו כי פסימיות העלתה באופן משמעותי את הסיכון להישנות המחלה ואף למוות. מתוך 127 חולות שטענו כי חשו ייאוש לנוכח האבחנה, רק 36% הצליחו לשרוד ללא חזרה של המחלה, לעומת 44% מהנשים אשר דיווחו על מצב נפשי אופטימי יותר.

מחקר המשך, שהתפרסם בשנה שעברה בכתב העת "European Journal of Cancer" אישש תוצאות אלה. החוקרים טענו כי יש לטפל באופן מיידי בייאוש ובדיכאון, כדי שההישרדות ואיכות החיים של החולות יהיו מיטביים.

איך ניתן להסביר את הנתונים הללו? ד"ר אנט סטנטון, פסיכולוגית מאוניברסיטת UCLA שבארה"ב, עקבה אחרי יותר ממאה נשים שחלו בסרטן השד בדרגה אחת ודרגה שתיים לאחר שעברו ביופסיה, אבחנה וניתוח, ומצאה כי אלה מביניהן שגילו אופטימיות, התמודדו באמצעות מתן ביטוי לרגשותיהן, דבר שבמשך הזמן גרם להסתגלות טובה יותר למצבן.

במחקר נוסף שנעשה בסין בנושא האופטימיות אצל חולות סרטן השד, נמצא כי העצמה אישית היתה מילת המפתח. החולות שהוגדרו אופטימיות במחקר זה, חשו כי הן מנהלות את מחלתן בעצמן, ולמרות שהתייעצו עם רופאים, הן אלה שמשכו בחוטים.

פרופ' פאראן חלתה בעצמה בסרטן שד, ועל אף הכשרתה ומומחיותה, היא מעידה על עצמה שנכנסה לפאניקה ולא יכלה לראות את המצב בבירור. מסעה של פאראן אל האופטימיות, אפשר לה לחוות על בשרה את מה שחקרה באופן אקדמי במהלך עבודתה. בשעת התקף חרדה היא למדה להירגע, לחשוב בצורה ברורה ולהתעמת חזיתית מול הפחד שלה מן המוות. היום פרופ' פאראן חוגגת 18 שנה להחלמה, ויודעת שהמסע שלה אל האופטימיות היה הדרגתי. "לעתים", היא אומרת, "חשים בתחילה ייאוש או חוסר שליטה, אך עם הזמן רגשות אלה משתנים". ייתכן כי החדשות הטובות ביותר הן, שגם נשים פסימיות יכולות ללמוד, עם קצת עזרה, כיצד לסגל לעצמן ראייה אופטימית.

קיי הרט', דיקנית אוניברסיטת מינסוטה ללימודי בריאות וסיעוד, פיתחה תוכנית לחיזוק התקווה והאופטימיות. תוכנית הפעולה של הרט' עוזרת לחולים לגלות דרכים להתחבר לאמונותיהם ולערכים שלהם באמצעות מוסיקה, אמנות, או הצטרפות לקבוצת תמיכה. היא גם ממליצה לחולים למצוא משהו שיסמל עבורם תקווה כמו: צמח, צילום של מישהו אהוב, חיית צעצוע מפרווה וכד', ולנצל כל הזדמנות כדי להכניס לחייהם שמחה ואור.

תקציר ממאמר שהתפרסם בכתב העת - Women, Cancer and Community MAMM, מרץ-אפריל 2006.

פורסם לראשונה בעלון אחת מתשע, חורף 2006. תרגום מאנגלית בהתנדבות: אורנה שנייד.

בואו לדבר על זה בפורום סרטן השד.