מלחמת העצמאות של הקטנים

(0)
לדרג

אם תלמדו ילדים להיות עצמאיים, גם במחיר של מיץ על הספה, תצאו נשכרים. ילדים קטנים אוהבים להיות גדולים

מאת: יעל אייזנברג

בזמן שחברתי ובנה, בן השנה וחצי, ביקרו בביתנו, ביקש הפעוט לצפות בסרט שהביא אתו וניגש להפתעתי, בשיא הטבעיות, כדי להכניס בעצמו את הדיסק למכשיר הדי-וי-די. חברתי הבחינה בהבעת פניי המופתעת, חייכה ומיהרה להסביר: "כן, אנחנו מאפשרים לילד לשים תקליטורים של מוזיקה וסרטים, ואנשים רבים מגיבים לכך בתדהמה. אם זה מפריע לך, אוכל להסביר לו שכאן את זו שמפעילה את המכשיר".

דבריה הזכירו לי מיד מקרה שאירע לי במהלך טיול בהרים בנפאל. באחד המקומות התלולים, פגשתי בקבוצת ילדים שכללה ילד כבן שנה. הפולנייה שבי רצתה לצעוק: "תיזהרו, הילד עוד מעט נופל", אבל אז התעשתי והבנתי שבכל מקרה הם לא יבינו אותי או יחשבו שהשתגעתי, ושבעצם הילד הזה נראה עומד בבטחה וביציבות - אולי אפילו יותר ממני.

שני המקרים הללו הם רק דוגמה קטנה לנטייה הכוללת שלנו, המבוגרים, להמעיט בהערכת יכולותיהם של הקטנטנים. אנו ניגשים לילדים עם ציפיות מסוימות, בהתאם לגילם, אך אלו נשענות לא פעם על דעות קדומות והבניות תרבותיות.

צורך מולד בשייכות

אל תדאגו, לא תמצאו בכתבה זו המלצה לתת לילדכם בן השנה את מפתחות הרכב או לאפשר לו לתקן את מכשירי החשמל בבית, אבל תוכלו למצוא גישה קצת שונה מזו לה הורגלתם ולהתוודע לכמה הצעות שיאפשרו לכם לשתף את ילדיכם בפעילויות המשויכות ל"עולם המבוגרים". לפני הכל, זוהי הזמנה לבחון מחדש את הדרך שבה אנו תופסים את הצרכים והיכולות של ילדינו, ולהמיס מעט את הגבולות הברורים, הנוקשים מאוד לעתים, בין עולם המבוגרים לעולם הילדים.

"היכרותו של הילד עם המציאות ועם 'עולם המבוגרים', היא תהליך הדרגתי הנמשך שנים רבות, אך ניצניו מתחילים בגיל צעיר ביותר. כבר בגיל שנה, כשהילד מתחיל ללכת ולשלוט בתנועה במרחב, הוא מתחיל להתנסות בצורה אקטיבית בעולם שסביבו, ואף מנסה, בדרכו, לחקות את המבוגרים ולקחת חלק בעולם סביבו", מסבירה דליה יעוז, מנחה ויועצת בכירה להורים על פי הגישה האדלריאנית (מכון אדלר). לדידה של יעוז, חשוב מאוד לאפשר לילד כבר בגיל שנה-שנתיים התנסויות שונות ולשתפו, על פי רצונו ויכולתו, גם בפעילויות שאנו מגדירים כשייכות למבוגרים.

על פי התפיסה של אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, לאדם יש צורך עמוק ובסיסי בהרגשת שייכות מרגע היוולדו. תחושת השייכות נובעת מכך שאנו מרגישים משמעותיים, תורמים ובעלי ערך לסובבים אותנו.

לדברי יעוז, תרומה ומועילות הן צורך בסיסי הדורש אימון ופיתוח, ותפקידנו כהורים הוא לאפשר לילדינו לחזק היבטים אלה. אימון כזה מתאפשר החל מפעילויות הקשורות בגופו של הילד, כמו ניקיון ואכילה, וכלה בפעילויות הבית השונות (ראו במסגרת), כאשר העיקרון המנחה הוא להעניק לילד את התחושה שיש לו חלק חשוב בכל מה שקורה בסביבתו.

"לפי תפיסתי, ילד יהיה מוכן לוותר על כל משחק וצעצוע שלו, כדי לקחת חלק בעולם המבוגרים הנתפס אצלו כמלווה בקסם מיוחד. לפעמים הורים אינם מאפשרים לו לעשות זאת מטעמי נוחות ובשל העבודה ותשומת הלב הכרוכים בכך. יותר קל ומהיר להורה, למשל, לסדר את המצרכים בעצמו, מאשר לתת לילד את קרטון החלב ולהנחות אותו איך להניחו במקרר. על אותו משקל, הורים מונעים מילד שרוצה למזוג משקה בעצמו לכוס לעשות זאת בשל חששם שמא ישפוך או ישבור - דבר הנחשב בעיניי לזניח, לעומת תחושת היכולת והעצמאות שהוא מרוויח. כדי להמחיש להורים את תחושת הילד, הרבה פעמים אני שואלת אותם איך הם היו מרגישים אם היו עובדים במקום עבודה שבו לא היו מאפשרים להם לגעת בחפצים סביבם או להזיזם. מן הסתם, הם לא היו מרגישים שייכים".

הורות לטווח רחוק

יעוז מבחינה בין שני מושגים: "הורות לטווח קצר" ו"הורות לטווח רחוק". לדבריה, הורים מתפתים לראות את הנוחות של הרגע, ושוכחים את ההסתכלות הרחבה המשתלמת לטווח הרחוק, למרות אי הנוחות הרגעית. ואכן, הורים רבים "מתעוררים" בשלב מאוחר יותר, כשהילדים כבר גדולים, ותמהים על כך שהם לא עוזרים ותורמים בבית כשמבקשים זאת.

"אפשר למצוא דרך לשתף את הילד בפעילויות השונות, כשהגבול הוא כמובן שמירה על ביטחונו האישי", אומרת יעוז. "ישנן כמובן גם מגבלות של המציאות - הורה שצריך להגיע בזמן לעבודה, לא יכול לאפשר לילד מיני התנסויות בבוקר, ובמקרה כזה כדאי להסביר לילד שכרגע אין לכך זמן, אך במועד אחר ניתן לעשות זאת".

^^פעמים רבות הורים מנסים לשתף את ילדם הקטן בפעילויות הבית (לסדר את הצעצועים, למשל), אך נתקלים בהתנגדות וסירוב. איך זה מתיישב עם הגישה שלך? ^^

"אני חושבת שישנה חשיבות רבה לאופן שבו נעשים הדברים", אומרת יעוז. "חשוב לזכור שהמטרה אינה לחנך את הילד לסדר וניקיון מגיל צעיר, אלא לעודד אצלו סקרנות ורצון טבעי לקחת חלק. לא הייתי מציעה להורים להתחיל לדרוש מילד בגיל שנה או שנתיים שיסדר או ינקה בעצמו. מדובר יותר בהיענות ליוזמות של הפעוט ובמציאת דרך לאפשר לו להשתתף בעשייה, ולא לחסום את הצורך הטבעי שלו".

יעוז מוסיפה כי לעתים ניתן לספק לילד תחושה שהוא חשוב ומועיל על ידי מתן משוב חיובי למעשיו. "כך למשל, ילד רך בשנים שישן לילה שלם ומאפשר להוריו לקום רעננים, תורם בכך לכולם. לכן, חשוב לתת לו משוב חיובי בבוקר ולהגיד: 'תודה שלא התעוררת בלילה, עכשיו יש לך אמא רעננה ומלאת כוח'. חשוב לזכור כי עוד לפני שהילד יודע לדבר, הוא יכול להבין את הטון והנימה ולקבל את המסר".

דוגמה נוספת המוכרת לכולנו, היא כאשר ילד צעיר מצליח להעסיק עצמו לפרק זמן המאפשר לאמו להתפנות לעיסוקים אחרים. במקרים אלה, יש בהחלט מקום לומר לילד: "כמה עזרת לי בכך ששיחקת ובינתיים יכולתי לעשות דברים בבית".

"הנטייה האנושית היא להגיב לדברים השליליים ולקחת את הדברים הטובים כמובנים מאליהם", אומרת יעוז. "כדי שילדינו הצעירים יראו עצמם כתורמים ומועילים, עלינו לאפשר להם לעשות את מה שהם עושים ולתת להם חיזוקים על כך. לעתים לא צריך להמציא שום דבר חדש, אלא רק לחזק את מה שקיים".

^^משפטים כאלה אינם עלולים להתפרש אצל הילד דווקא כחוסר קבלה והתניה להתנהגות מסוימת (למשל: "כדי שאמא תהיה מרוצה, עלי לשחק לבד ובשקט")?^^

"אין כאן כוונה לכך שההורה יפתח ציפיות להתנהגות מסוימת, אלא לחזק אצל הילד את הדברים הטובים ואת התחושה שהוא תורם. כל מה שאנו מתייחסים אליו גדל ומתעצם, ולכן אם נתייחס לדברים הטובים, הם יגדלו ויתעצמו, ולהפך".

הכתבה פורסמה במקור במגזין "הורים וילדים" מס' 226.

בואו לדבר על זה בפורום "בטרם" - לבטיחות ילדים.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום