יום אחד במעון

תראו לי אם שבמהלך חופשת הלידה שלה אינה מתחבטת בשאלה בידי מי להפקיד את התינוק עם שובה לעבודה. אם התינוק בן חודשים אחדים בלבד, בדרך כלל היא תתלבט בין משפחתון למעון. אם מדובר בפעוט, היא תתלבט בין משפחתון למעון. כך או כך, בשלב כזה או אחר רובנו שולחים את הילד למעון יום ומקווים לטוב. נכון, קיבלנו המלצות. קפצנו לראות את המעון לפני שרשמנו את הילד ואפילו בילינו אתו שם חצי שעה (במקרה הטוב) ביום הראשון, לפני שהמשכנו לעבודה. אבל מי מאיתנו באמת יודע מה הצאצא שלו עושה במעון במשך יום שלם?

במקום להמשיך ולהתייסר בספקות, רגע לפני שאצטרך להכריע מה יהיה גורלה של התינוקת הנוכחית ולהחליט בידי מי להפקידה, ביקשתי לנצל את חופשת הלידה שלי לבילוי יומי במעון שבו שוהות שתיים מבנותיי. לצורך העניין הגעתי למקום על תקן סייעת (לאחר סיכום עם הצוות, כמובן) וביקשתי לראות פעם אחת ולתמיד איך נראים חייו של הילד מבעד לעיני המטפלות בגן, ומבעד לעיניו של הילד עצמו. דבר אחד בטוח: מעיניה של אמא שיושבת הרחק, בבית או בעבודה, ולא פעם אוספת את הילד מהגן עם וירוס מטריד או שריטה במצח, התמונה נראית הרבה פחות ורודה. יותר מכך, הייתי מזמינה את שר האוצר ואת ראש הממשלה לבלות איתי יום במעון. הראשון היה לומד איך לנהל את כלכלת ישראל, והשני היה מקבל רעיונות מעשיים לניהול יעיל של מדינה.

מיד כשעברתי את שער המעון נכונה לי הפתעה בדמות שקט מופתי. מישהו יכול לדמיין שלושה תינוקות בחדר אחד שאינם צורחים? עכשיו נסו לדמיין עשרים תינוקות מתחת לגיל שנה שלא פוצים פה.

לאן הן לקחו אותם? שאלתי את עצמי, קצת נפגעת מכך שלא חיכו לי למרות שקבענו מראש. מה, יכול להיות שהמטפלות החליטו לצאת עם עשרים תינוקת לטיול בוקר בלתי צפוי? ואולי חלילה קרה משהו? לקח לי כמה רגעים להתעשת. למה להיות פסימית ולדמיין שחורות? הרי לא לשם כך הגעתי לכאן. בהחלטיות לחצתי על ידית הדלת המוכרת שמדי יום אני פוגשת לשנייה ורבע, וצעדתי נמרצות פנימה. כמעט פתחתי בצעקה 'איפה כולם', אבל לנגד עיני ניצבה חבורת קטנטנים משועשעים וצוהלים, מאושרים ומחייכים.

"הסתדרתם בלעדי?" התנצלתי על האיחור (לא הצלחתי להקדים ולהגיע בשעה שבע, שעת הפתיחה הרשמית). למרבית הצוות הצגתי את עצמי כסייעת, פרט למנהלת והמטפלות הראשיות שידעו שהגעתי על תקן עיתונאית. על כל פנים, אף אחת לא טרחה לענות לי. כולן היו עסוקות ב"להסתדר בלעדי".

הילדים היו בעיצומה של ארוחת הבוקר, ובנקודה זו ממש נחשף לעיני סוד שאשמח לשתף בו את ההורים. רק בבית, אבל רק בבית, הזאטוטים שלכם מרשים לעצמם להתנהג כמו תינוקות. אחרי ארוחת בוקר של בן שנה, המטבח הביתי שלכם נראה כמו זירת קרב: ערמת מאכלים שהילד "לא רוסה" לאכול, לצד כיסא אוכל, רצפה וכל רהיט או חפץ קרוב - הכל מרוח בשיירים. לכן, השתהיתי כל כך אל מול מראה הילדים האוכלים במעון בהנאה, ללא מאבקים. לרגע חשבתי שעובדים עלי עם מצלמה נסתרת.

לאחר שהילדים סיימו לאכול, חייכה אלי שולמית, המטפלת הראשית בצוות, והסבירה לי שכעת מתחלקים לקבוצות. "תיכנסי לשם", סימנה לי לאן ללכת. כאן המקום לציין כי לפני כשנתיים בוצע במעון שינוי משמעותי בגישה. במקום קבוצה אחת גדולה של כל שכבת הגיל, חילקו את הילדים לכמה קבוצות, שכל אחת מהן נמצאת בפעילות נפרדת. וכך, בזמן שסביב שולחן אחד משחקים במשחק דידקטי, הקבוצה השנייה משחקת במטבח ובבובות ואילו השלישית שוהה בחצר. לאחר מכן מתבצעת החלפה. "בצורה כזו כל ילד זוכה ליחס אישי", מסבירה לי רותי המנהלת. "במקום גננת אחת על כל הקבוצה, כל ילד זוכה בגננת. השיטה הוכיחה את עצמה".

חבורה עליזה של בני שנה, חלקם מדדים בקושי, התייצבה בסדר מופתי, כמו בצבא, וצעדה בעקבותיי אל מאחורי הגבול - קרי גדר מעץ נמוכה (אך מספיק גבוהה בשביל הקטנטנים) שמאחוריה נפרש שטח למשחק. נכנסתי עם החבורה ונעלתי את השער בחיבור הברזל. רק כשהתיישבתי על השטיח ושפכתי את תכולת הקופסאות על הרצפה, הבחנתי כי בשטח הקטן הזה מצוי למעשה עולם ומלואו. גם על הקיר מולי תלויים מלאכת מחשבת משחקים של ממש ואפשר להתעסק בהם במשך שעות: הגה, ריבועי פלסטיק גדולים מסתובבים, חרוזים מקפצים. מה לא?

שולמית נכנסת עם כוס קפה ביד ומגישה לי, מנערת אותי מהרהוריי. "מה איתך"? אני שואלת. "כבר שתיתי בבית", היא עונה בביטול ומתיישבת לידי. רק לאחר שהיא דואגת שכל הילדים מצאו תעסוקה, היא מתפנה לדבר איתי.

מאחורי "הגדר" מקיפים ילדי הקבוצה השנייה את מעיין, שמחלקת להם מגוון משחקים. בתי נמצאת ביניהם, אך למרבה הפלא מתעלמת מקיומי באופן מופגן. למה בבית אני ונעלי הבית שלי הם כל קיומה, אני שואלת את עצמי, אבל דולה גם תשובה מנחמת: בבית אין לי משחקים כאלה.

בחלקו האחורי של החדר, מאחורי גדר עץ דומה, יושבת יהודית - אחת מבנות הצוות. לרגע נדמה לי שהיא חסרת תעסוקה, אבל אז אני רואה שלמרות שהתינוקות ישנים, היא מכינה את תיבת הגירוי שתעסיק אותם לאחר שיתעוררו. שש עריסות קטנות פזורות סביבה, ובתוכן נמים תינוקות שבעים. בקופסה שלידם עומדים זקופים הבקבוקים (כבר שטופים?), שעל כל אחד מהם מדבקה עם שם הילד. בקופסה נוספת בקבוקי תה מוכנים לכל פעייה שלא תבוא.

"זה השקט שאחרי הסערה", מחייכת אלי יהודית, ומיד קמה לערסל בזרועותיה תינוק שפתח במרד שכונתי והפר את דממת החדר.

בקבוצה שלי מתחילה מלחמה: שני ילדים רבים על מכסה של סיר. "הנה, קח אחר", אני מנסה להוכיח את ידענותי בתחום החינוך. זה לא עוזר. עקשנותם היא לפלא בעיני. כששולמית מתערבת, לעומת זאת, הסדר חוזר על כנו תוך דקות ספורות. גם אז היא ממשיכה לעקוב בעיניה אחרי המתרחש.

"רק מי שבאמת אוהבת ילדים יכולה לטפל בהם", אומרת שולמית ומנפצת באחת את כל המיתוסים שנקשרים לא פעם לאנשים הממונים על שלום ילדינו. קביעתה נחרצת אמנם, אבל יש בה מן ההיגיון: "אף אחת לא באה לעבוד במעון כי היא חייבת, כיוון שהיא תיפלט החוצה מהר מאוד. במקום הזה מתחיל עתידו של הילד, ולכן הוא חייב לקבל מענים רגשיים לא פחות מצרכים גופניים. זו לא חכמה לחתל, להחליף בגדים או להאכיל. ילדים חייבים אהבה וחום".

שולמית לא רק מדברת, אלא גם עושה. כל חמש דקות מתיישב ילד אחר על ברכיה וזוכה לליטופים וחיבוקים. "מי שעובדת כאן באה מרצונה האישי לטפל בילדים, ולכן היא מרוצה, למרות שהמשכורות בשוק עובדות המעון נמוכות ביותר".

"תגידי", אני לא מתאפקת. "לא קורה לך שאת אוהבת ילד אחד יותר מהשני?" לתשובה יפה כמו שלה לא ציפיתי. "את יודעת, רק פה במעון הבנתי מהי עבודת המידות", היא מסבירה. "כאן, על השטיח הזה, מול הילדים המתוקים האלה, גיליתי את המושג ביני לבין אלוהים. הרי הילד הקטן הזה לא יכול לדבר או לספר. רק האל יודע איך אני מתייחסת לכל ילד. הוא ואני. ועצם הידיעה הזו מונעת ממני להפלות ברגש בין הילדים".

לפתע אני מצליחה לראות את העוצמה הטבועה בתפקידן של המטפלות. הפעוטות במעון זוכים להתייחסות מלאה של אדם העסוק רק בהם מעצם היותו ממונה על התפתחותם. בבית אנחנו מנסות בחלק ניכר מהזמן להספיק הכל: לבשל, לכבס, לדבר בטלפון, לפעמים גם לעבוד, ובין השאר גם לתרום להתפתחות הילד.

שולמית עורכת לי סיור קצר ובמהלכו אני מגלה חסך בילדותי. כמות הגירויים שמצפה היום לילד היא בלתי נדלית. לכאורה, הוא נחשף לשלל חומרים ומשחקים שמתאימים לכל שלב בהתפתחותו המוטורית והשכלית. וכשאני תוהה אם אין זה מעורר אצלו פינוק יתר, מעמידה אותי שולמית על טעותי.

"ילד שגדל בסביבה חברתית לומד לשחק ולבטא את עצמו. ילד כזה הוא מפונק פחות, כי מהר מאוד הם קולטים שיש כאן סדר יום. כשמעמעמים את האור, למשל, זה הזמן לישון. ילד שנמצא בבית יכול לסרב לאכול, אבל כאן עצם העובדה שהחבר שלידו אוכל, גורמת גם לו לאכול, גם אם אינו רעב או שבבית שלו הוא לא אוכל אבוקדו". במילים אחרות, במעון מחנכים אותם, בבית הם מחנכים אותנו.

את השיחה הנעימה שלנו קוטעת אמא עסוקה במיוחד שכנראה כבר רואה בעיני רוחה את הנזיפה שהיא עתידה לקבל מהבוס במשרד, ולכן מניחה במהירות את בנה הפעוט ואומרת: "טוב, שיהיה לכם יום טוב. אה, בקשר לחום שהיה לו אתמול, הרופא אמר שזה כלום".

הילד מריח כמו בקבוק אקמול בתוספת מוקסיפן, ושתי אצבעות על מצחו מבהירות חד משמעית שהוא קודח, אבל לנו אין כבר עם מי לדבר. אני כועסת, אבל שולמית רק מחבקת את הילד וממלמלת: "מסכן שלי". מתברר שמדובר בתופעה שכיחה, לא נעימה כלל, גם לפעוט וגם למטפלת. "תכתבי על הבעיה הזאת", היא מבקשת. "אמהות חושבות שהן 'עובדות' עלינו. רק אתמול אחד הפעוטות בכה יום שלם לאחר שיום קודם לכן היה לו חום, והאם הגיעה וסיפרה שהרופא אמר שהחום נובע מבקיעת שיניים. בשעה ארבע הגיע האב כדי לאסוף את הילד, אחרי בכי של יום שלם, ושאל אם לא שכחנו לתת לו את האנטיביוטיקה לדלקת האוזן שלו". לקח לי רגע להבין. "האמא פשוט שכחה לתאם עם בעלה את הגרסה של 'בקיעת שיניים'", אמרתי מזועזעת, אבל מרוצה מפתרון התעלומה.

"יש הרבה סוגי אמהות: יש את האמא הפולנייה שתמיד דואגת ורוצה לדעת הכל. יש את האמא שסומכת עלינו ולא מתעניינת, אלא רק מביאה ולוקחת את הילד, ויש את המתלוננות הקבועות שתמיד מוצאות על מה לקטר".

ולמרות הכל, איני שומעת בקולה של שולמית ולו טיפת מרירות. אני שוקלת לשאול אותה לאיזה סקטור של אמהות היא מקטלגת אותי, אבל היא כבר עוברת נושא. האמהות לא באמת מטרידות אותה. טובת הילד עומדת בראש מעייניה.

אני מביטה בהערצה בנשים שעובדות במעון. הן פועלות ללא הפסקה (ולא בגלל הביקור שלי). מתכופפות, מרימות, מחליפות, מתווכות, והתיאום ביניהן מעורר התפעלות. הקצב מדהים. כל עשר דקות מתרחש משהו וממשיכים הלאה. שולמית לוקחת את הילדים לעשרים דקות בחצר כדי ש"יתפסו שמש", בזמן שמעיין כבר אוספת את הצעצועים ומחלקת אותם בארגזים. במטבח עומדת שלישית מהצוות ומכינה בקבוקי תה, ובעודי סופרת אותן הספיקה הרביעית, שחולשת ביד רמה על ניקיון המעון, לסיים לשטוף את עשרות הכלים שהתווספו מכל החדרים. גם הרצפה כבר שטופה.

בפינה אחרת מסיימת יהודית לעשות "גרעפס" לראשון ופותחת את "האוניברסיטה" לשני.

אבל אין ספק שהאוניברסיטה הכי טובה היא כאן, בין כותלי המעון. כשרגליו של הילד יוצאות מכאן, צפויה לו "הידרדרות" חינוכית. חבל שאי אפשר להעתיק את המתכון המנצח הזה לכל בית ברגעים של אובדן שליטה (תמיד יש כאלה), שלא להזכיר את גני הילדים ובתי הספר שמצפים לפעוט בהמשך דרכו.

אני נפרדת מהתינוקות שאינם שועים אלי בהיותם מרותקים לשעת קריאה. ישובים על השטיח, אחד מהם מחזיק בידו ספר מפלסטיק ואחר "טועם" את הדפים. הם ממשיכים בסדר יומם ואני ממשיכה לחדר הסמוך, לקבוצה הבאה. שם מקבלת את פני בפנים מאירות הגננת אירית. כך היא מקבלת ילדים כבר 14 שנים, יום אחרי יום. אין ספק, אחד היתרונות במעון זה הוא שהצוות ותיק ומוכר וכמעט אין תחלופה. לא בכל מעון התמונה כה אידיאלית, אבל עצם קיומה בהחלט מעורר תקווה.

"בתחילת כל שנה נכונה לילדים הסתגלות קשה, אבל בסוף השנה הפרידה מהמעון קשה. כבר אתמול קיבלתי את המחמאה הגדולה מכל: אחד הילדים לא רצה ללכת לאמא שלו וביקש להישאר איתי עוד קצת", מספרת עירית ומחייכת באושר. אני בטוחה שהלב קצת נצבט לאמו של הילד.

ועכשיו, לעבודה. כנראה שניסיוני בבית, כאם לתשעה ילדים, אינו נחשב. אחרת לא ברור למה העדיף צוות המעון להטיל עלי תפקידים קלים, כמו לשבת על השטיח ולצפות באחת הקבוצות.

הילדים הם עם בפני עצמו, עם דרישות ודרכים נחושות לדרוש, אבל לא תמיד אפשר להבין מה בדיוק הוא רוצה. כשיוני הקטן נשכב על הרצפה והתחיל לייבב, כל ניסיונות הפיוס שלי עלו בתוהו.

"הוא עייף", אני קובעת. אבל אחת המטפלות מתקרבת, מרימה אותו ומצליחה להרגיעו.

"אני אחזיק אותו קצת ער. עוד חצי שעה תגיע המטפלת המחליפה ומוטב שהוא יישן אצלה". אני מתקוממת: "מה אכפת לך? שיישן עכשיו, יהיה לך קצת שקט". אבל היא מתעקשת לדאוג למטפלת הבאה.

כשעברתי לקבוצה של הילדים הגדולים, פגשתי חבורה גדולה ונרגשת. מיד הבנתי שהתמזל מזלי להשתתף במסיבת יום הולדת. הגננות הנרגשות היו עסוקות בהכנות האחרונות לפני שאמו של חתן האירוע מגיעה. הכיסא קושט זה מכבר בבלונים, הכתר כבר מוכן, ורגע אחד ממש לפני ההתחלה עוד הספקתי להחליף כמה מילים עם הגננת מירי, שנאלצה להרים את קולה כדי שאשמע אותה מעל לרחשי ההתרגשות של הנוכחים.

"בקבוצה של הגדולים קל יותר מבחינה פיזית, אבל הגרון לא מפסיק לעבוד - אני כל הזמן צריכה להשתמש בקול. הם דורשים הסבר לכל דבר. הילדים פה בני שלוש, ומדובר ממש בגן לכל דבר. מפגש הוא מפגש, תפילה זו תפילה, סיפור זה סיפור".

אצל כל אחד מאיתנו נחרטים רגעים מרגשים בחיים. אני חייבת להודות שברגע זה בפירוש התרגשתי, על אף שלא הייתה זו חגיגת יום ההולדת של בתי. התרגשתי בראותי את הגננות - נשים מבוגרות - מתלהבות, שרות ורוקדות עם הקטנטנים, עורכות ברצינות תהומית את טקס יום ההולדת של אחד מהם. התרגשתי מעצם הרעיון שחשוב להן כל כך לשמח את הפעוט, בדיוק כפי שהיו משמחות כלה ביום חופתה. ומי שחושב שאני מגזימה, כנראה לא נכנס מימיו למעון בשעה שנערכה בו מסיבת יום הולדת.

אמו של חתן יום ההולדת, לעומת זאת, הייתה עסוקה רוב הזמן בהנצחת האירוע על גבי הפילם, ומיד עם סיום החגיגה נפרדה בחטף מבנה. ועוד בטרם הבחין הקטנטן שאמו איננה ופרץ בבכי, האירוע חלף וכבר לא ניתן היה להמשיך להתענג על רגעיו האחרונים, כי במציאות של המעון הכל זורם הלאה, שועט לשלב הבא.

אסתי, הגננת הראשית, מתפנה אלי לאחר שכל קבוצה עסוקה בשלה ומגוללת בפני את משמעותיו של המושג מעון לאורך ההיסטוריה. לדבריה, מושג זה הטביע בעבר תחושה לא נעימה אצל בני האדם. "המושג מעון היה מילה נרדפת לילדים עזובים וגלמודים שנאספו למקום מסוים. היום מעון הוא מקום מושקע מכל הבחינות". מבט חטוף על הציוד המושקע שפרוש בכל פינה מאמת את דבריה. "אנחנו מקפידות על כל פרט, אך בעיקר אוהבות את הילדים. הציוד פה כולל תיבות משחק שמתאימות לכל חמשת החושים, מציבות לילד סף גירוי גבוה ומפתחות אותו מבחינה שכלית, פיזית, רגשית ומוטורית".

זמן החלפת הטיטולים, ואני ממהרת להתחמק באלגנטיות לכיוון המטבח. שם הריחות נעימים הרבה יותר. מבחינתי, אפשר למחוק את המונח "אוכל של מעון" מהלקסיקון ולהמירו ב"אוכל של בית מלון". לא פחות. המטבח מבריק, הסירים מצוחצחים ועומדים על להבות גדולות, ורבקה הטבחית מתרוצצת בין קיצוץ הבצל והירקות לערבוב עיסת הדגים. השמן רותח ומבעבע במחבת והקציצות עושות לשם את דרכן. מרק הירקות עשוי על טהרת הירקות ומפיץ ריחות מגרים, האורז ורוטב הדגים כבר בקערות וסלט חי מוגש כתוספת לארוחה (כדאי לאמץ בבית). מגשי האוכל מתמלאים ומונחים על שולחנות קטנים עם גלגלים שאני מתנדבת להסיע לחדרים.

הילדים כבר יושבים ליד השולחנות בסדר מופתי, סינרים לצווארם וכפות בידיהם (מתי הם הספיקו?). קשה לי להתאפק, ואני מצטרפת אליהם לארוחה ושוקלת לקחת מתכונים מרבקה הטבחית כדי להבטיח לעצמי קצת שקט גם בבית.

המטפלות כל הזמן בתזוזה. פה הן מקנחות לאחד את האף, שם הן מיישרות סינר לשני ובין לבין הן מעודדות ילדה סרבנית לסיים לאכול. עם סיומה של ארוחת הצהריים מתפשטת לאות באוויר. אפילו האוויר כאן נע לפי סדר יום קבוע מראש. החדר מוחשך קלות, המזרנים פרושים על הרצפה, וכל ילד נצמד למזרן ולשמיכה שלו. בתוך דקות ספורות דממה. אנחנו מתיישבות בצד החדר ומדברות בלחש.
"אז מה, באה מנוחה לייגע?" אני שואלת, נבוכה מכך שלא בדיוק תרמתי מכוחי בשעות האחרונות. "לפעמים כן ולפעמים לא", הם עונות, אך מוסיפות שילדים הם לא בובות. תמיד יש ילד שמחליט לקום או לבכות, ותמיד יש את הילד שפתאום מרגיש צמא. אתם בטח מכירים אותו - זה שתמיד צריך מים בדיוק רגע לפני שהוא נרדם.

ואם חשבתי שהמטפלות יכולות סופסוף להתרווח להן לשעה קלה, התבדיתי שוב. "עכשיו, כשהילדים ישנים אנחנו מנצלות את הזמן כדי להכין דברים", הן אומרות וקמות.

המילה "דברים", מתברר, מעגנת בתוכה רשימה ארוכה של מטלות וחומרים למלאכה הבאה - ספרים על הנושא הבא, שעת יצירה וכו'.

כעבור שעתיים מגלגלים הילדים הגדולים את המזרנים והמטפלות אצות רצות: לאחד חסרה גרב, השנייה צריכה עזרה ברכיסת הנעל, ובני הקטן מייבב בשקט. אבל כולם מוכנים לשעת התה. כן, במעון אימצו את המנהג האנגלי ומשכימים מהסיאסטה הישר לכוס תה ועוגיות, לצד פרי חתוך. ואז הם מתיישבים על השטיח סביב אירית ומחכים לסיפור.

החיישנים של הילדים נסמכים על סדר היום הקבוע ומאותתים להם שממש בדקות הקרובות יתחילו ההורים להגיע כדי לקחת אותם הביתה. הם קצת מאבדים את הריכוז.

"הנה אמא שלי", מתרגשת ילדה קטנה ורצה להביא את התיק, כשבדרך היא מקבלת שקית יום הולדת. אני ניגשת לתינוקייה, שם מצפה לי הקטנה שלי, נקייה ומגרגרת באושר.

"אז מה, איזה ציון את נותנת לנו?" שואלת שולמית בחיוך רחב, בזמן שנכנסת אמא נוספת וסוקרת ברפרוף עין את הילדים. לפני שהבנו מה קורה, מתרחשת היסטריה קלה.

"איפה הבן שלי? מה לא שמתן לב שהוא נעלם?", היא צועקת. "מה נעלם? הנה הוא מולך!", משיבה לה שולמית, רבת תושייה. מתברר שהילד התלכלך מהפרי שאכל, ולכן החליפה לו הגננת את בגדיו בבגדים הרזרביים שנמצאים במעון. אמו לא זיהתה אותו בבגדים השונים.

רק בשעה ארבע ורבע ננעלים שערי המעון. תמיד יש איזו אמא שנרדמה והתעוררה מאוחר או נתקעה באיזה פקק תנועה בדרך מהעבודה.

כשאני נכנסת לרכב עם בנותיי לאחר עוד יום במעון, אני מרגישה שמגיעה לי תעודת עניות על כך שמעולם לא ידעתי להעריך עד כמה מורכבת ומסובכת מלאכתה של מטפלת. רק עכשיו אני באמת מבינה עד כמה מגייסת כל אחת מהן את מרבית כוחותיה לטיפול תובעני ושוטף ולהענקת חום ואהבה לילדי המעון, שלך ושלי.

הכתבה פורסמה במקור בירחון "הורים וילדים", גיליון 225.

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים וילדים.