סרטן השד: פיחות הדרגתי

תוצאות מחקר גדול בן ארבע שנים, שהוצג בפגישה השנתית של הארגון האירופאי לאונקולוגיה רפואית באיסטנבול, מורות כי טיפול בפמרה אצל נשים לאחר גיל המעבר עם סרטן השד בשלב מוקדם מניב תוצאות טובות יותר מאשר הטיפול ההורמונלי הסטנדרטי בטמוקסיפן.

ד"ר אלן קוטס, פרופסור קליני בביה"ס לרפואת הציבור בסידני, אוסטרליה, אומר כי המחקר מצא כי אצל נשים שטופלו בפמרה, תרופה מעכבת ארומטאז, פחת הסיכון להישנות הסרטן, לעומת נשים שטופלו בטמוקסיפן. כמו כן, קטן אצלן הסיכון להתפשטות הסרטן לאברים אחרים.

מדובר בתוצאות עדכניות מהמחקר הבינלאומי BIG 1-98, עליו דווח לפני שנתיים. הממצאים כיום תואמים את הדיווח הקודם, לדברי קוטס, "אך במעקב מתמשך התרשמנו גם מכך שפמרה עשויה למנוע הישנות סרטן במיוחד אצל שתי קבוצות של נשים בסיכון זה: אלו שהסרטן כבר התפשט אצלן לבלוטות הלימפה בזמן האבחון, ואלו שלא טופלו בכימותראפיה".

כ-70% ממקרי סרטן השד "מופעלים" על-ידי אסטרוגן, ולכן טיפול הורמונלי בסרטן הוא אבן-הפינה של הטיפולים למניעת הישנות הסרטן ולשיפור סיכויי הישרדות אחרי ניתוח.

ב-30 השנים האחרונות נעשה שימוש בטמוקסיפן: תרופה זו מונעת מתאי סרטן השד את האסטרוגן הדרוש להם לצמיחה. מנגד, תרופות מעכבות-ארומטאז, כגון פמרה, עוצרות את האנזים שבאמצעותו מייצר הגוף את האסטרוגן, ובכך מדכאות את רמות האסטרוגן בכל הגוף.

על-פי המחקר החדש, ההבדל בין המנגנונים גורם לכך שמעכבי-ארומטאז יעילים יותר במלחמה בהישנות הסרטן; כמו כן, לדברי רופאים שאינם מעורבים במחקר - הם מלווים בפחות תופעות לוואי. ד"ר סואייב ילצין, מומחה לסרטן מאוניברסיטת האשט באנקרה, טורקיה, אומר כי המחקר מאשר כי מעכבי-ארומטאז הם הבחירה העדיפה לרוב הנשים שלאחר גיל המעבר שיש להן סרטן שד תלוי-אסטרוגן, בשלב מוקדם. "הפמרה יעילה יותר, רעילה פחות, ונוחה יותר מטמוקסיפן, וראוי שתהיה התרופה הנבחרת," אמר.

מעכבי-ארומטאז אחרים, בנוסף לפמרה, הם ארימידקס וארומזין.

המחקר ערך מעקב אחר 4,922 נשים לאחר גיל המעבר שטופלו בטמוקסיפן או בפמרה אחרי ניתוח לטיפול בסרטן השד. לאחר 51 חודשים נמצא כי התוצאות לטיפול בפמרה עדיפות על טמוקסיפן כמעט בכל תחום. הפמרה הפחיתה את הסיכון להישנות המחלה או למוות ב-18% יותר מטמוקסיפן, והפחיתה את תופעת הגרורות ב-19% יותר מהטמוקסיפן.

אצל נשים שהסרטן התפשט אצלן לבלוטות הלימפה בעת האיבחון, ואצל נשים שלא טופלו בכימותראפיה, הופחתה סכנת ההישנות ב-23% וב-26%, בהתאמה, יותר מאשר עם טיפול בטמוקסיפן.

כמו כן, תוצאות המעקב לטווח ארוך הראו לראשונה כי פמרה עשויה להיטיב עם נשים שאצלן לא התפשט הסרטן לבלוטות הלימפה בעת האבחון, לדברי ד"ר קוטס. בקבוצה זו הפחיתה הפמרה את סכנת הישנות הסרטן ב-12% יותר מאשר הטמוקסיפן. אחרי שנתיים, לעומת זאת, נמצא הבדל של 2% בלבד.

באשר לתופעות לוואי, שתי התרופות נסבלות באופן כללי. יותר נשים שטופלו בטמוקסיפן סבלו מדימומים וגינאליים, מהזעות לילה, ומקרישים ברגליים או ב??ריאות, אומר קוטס. לעומת זאת, נשים שטופלו בפמרה נטו לרמות כולסטרול גבוהות יותר, ונמצאו אצלן יותר כאבי פרקים ושברים מאשר אצל נשים שטופלו בטמוקסיפן. "יש לנו תרופות לחיזוק העצמות אצל נשים המטופלות בפמרה," אומר קוטס, "ולא יתפתח אוסטיאופורוזיס אצל נשים שצפיפות העצם שלהן נורמאלית כשהן מתחילות לנטול פמרה".

המחקר אמנם מורה כי פמרה יעילה יותר מטמוקסיפן, אך רופאים עדיין מנסים למצוא את השימוש הטוב ביותר למעכבי-ארומטאז. מחקרים אחדים מורים כי פעולתם יעילה ביותר מיד לאחר ניתוח להסרת הגידול הסרטני, ואילו אחרים טוענים כי ניתן להפחית עוד יותר את הישנות הסרטן אם נוטלים מעכבי-ארומטאז אחרי חמש שנים של טיפול בטמוקסיפן.

"ברור שיש לפמרה יתרון על הטמוקסיפן," אומר ד"ר קוטס, "והשאלה הגדולה היא אם האסטרטגיה הטובה ביותר היא מעכבי-ארומטאז בלבד, או טמוקסיפן ואחר-כך מעכבי-ארומטאז, או מעכבי-ארומטאז ואחר-כך טמוקסיפן".

חלקו השני של המחקר הנוכחי יוכל לענות על שאלה זו בשנה הבאה, הוסיף.

בואו לדבר על זה בפורום סרטן השד.