גבולות ההזדקנות

תהליך ההזדקנות התקינה מלווה בשינויים במוח הבאים לידי ביטוי ביכולות קוגניטיביות בתחומים שונים, כגון יכולת הסקה אינדוקטיבית, מהירות תפיסה ויכולת חישוב. יכולות אלו מגיעות לשיאן בגיל 25, כשלאחר מכן חלה בהן ירידה עקבית. יכולות אחרות כמו כושר ביטוי או התמצאות מרחבית, למשל, מגיעות לשיאן בטווח הגילאים שבין 45-65 שנה והירידה מתחילה רק לאחר מכן.

אחת השאלות המרכזיות בתחום זה היא קביעת קו הגבול שמעבר לו השינויים יוגדרו כלא- תקינים או כשיטיון. הבעייתיות בקביעת גבולות אלה נובעת בין היתר מן השונות הרבה ביכולות הקוגניטיביות עם תהליך ההזדקנות. בעוד שבאדם מסוים תופיע ירידה ביכולת נתונה לעומת שימור מרשים של יכולת אחרת, באדם אחר תתפתח ההפרעה בסדר שונה.

קיימים עם זאת מספר מאפיינים המאפשרים הבחנה בין ירידה הנחשבת תקינה לבין תחילת השיטיון.

שיטיון מוגדר ככשל בזיכרון המתלווה לקשיים קוגניטיבים נוספים, המהווים החמרה ממצב קודם. המחלה המזוהה ביותר עם שיטיון היא מחלת האלצהיימר. זוהי מחלה ניוונית הגורמת תחילה לפגיעה בזיכרון והמתפתחת באיטיות.

בתהליך ההזדקנות התקינה מתגלה קושי ברכישה ולימוד של מידע חדש לעומת גילאים צעירים יותר, אולם דברים שנלמדו אינם נשכחים במהירות רבה יותר. בניגוד לכך, בקרב חולים הלוקים בשיטיון, מתגלים בצד הירידה בקצב הלימוד הן בעיה של שימור החומר הנלמד, ללא תלות במידת ההשקעה בלמידת החומר, והן הרחבה של הקשיים הקוגניטיביים לתחומים נוספים, עד כדי הפרעה בפעילות היומיומית.

קשה מאד לקבוע מתי בדיוק מופיעה מחלת אלצהיימר. זאת, משום שירידה מסוימת בתפקוד הקוגניטיבי מאפיינת את הקשיש, וההבדל בינה לבין ירידה פתולוגית איננו חד, אולם
מרבית חולי האלצהיימר מדווחים על שלב התחלתי (שלעיתים נמשך מספר שנים), אשר בו חלה פגיעה רק בזיכרון. זהו השלב הקרוי: פגיעה קוגניטיבית קלה, שלב ביניים בין שינויים קוגניטיביים המלווים הזדקנות תקינה לבין מחלת אלצהיימר.

ההגדרה הקלינית המקובלת כיום להפרעה קוגניטיבית קלה מתייחסת למצב שבו הפרט מתלונן על ירידה קוגניטיבית הנמשכת לפחות חצי שנה, המתבטאת בהפרעות זיכרון העולות על הצפוי לגיל. עם זאת, התפקוד היומיומי נשמר, הבדיקות אינן מעלות עדות לפגיעה בתחומי קוגניציה אחרים, ולכן הפגיעה אינה נחשבת לשיטיון.

שכיחות ההפרעה הקוגניטיבית הקלה בקרב האוכלוסייה מעל גיל 65 נאמדת ב-17%, ומספר הלוקים נמצא במגמת עלייה מתמדת בשל העלייה בתוחלת החיים והעדר טיפול מתאים בתרופות. מבחינה מגדרית, נשים מהוות קבוצת סיכון גדולה יותר להפרעות קוגניטיביות בשל תוחלת חייהן הגבוהה יותר, אך גם בכל קבוצת גיל, יותר נשים סובלות מירידה קוגניטיבית.

הנטייה המקובלת היא לראות את מצבי ההזדקנות התקינה, ההפרעה הקוגניטיבית הקלה ושיטיון כמצויים על רצף אחד. ואכן העיסוק המחקרי הנמרץ בהפרעה הקוגניטיבית הקלה החל עם הצטברות עדויות לחשיבות אפיון ההפרעה כאמצעי אפשרי לזיהוי מוקדם וטיפול מונע לאוכלוסייה הנמצאת בסיכון גבוה להתפתחות שיטיון מסוג אלצהיימר. עם זאת, לא כל מצב של הפרעה קוגניטיבית קלה מתפתח בהכרח לשיטיון.

הגישה הקלינית לקביעת הפרעה קוגניטיבית קלה מתבססת על יכולת הנבדק לזכור מספר נתון של מילים, ספרות וכדומה, כראייה אובייקטיבית מספקת לפגיעה בזיכרון אצל פרט המתלונן על בעיה כזו.

מאידך, הגישה הפסיכולוגית מחקרית רואה בהפרעה הקוגניטיבית הקלה מצב לא תקין, שבו יכולות קוגניטיביות של הפרט נמוכות, 1 או אף 1.5 סטיות תקן מן הממוצע של בני אותו גיל, ללא עדות לשיטיון.

הן הגישה הקלינית והן הגישה הפסיכולוגית מציבות עדיין קושי רב באפיון הטווח המגדיר את ההזדקנות התקינה והגבול בינה לבין תחילת ההפרעה הקוגניטיבית הקלה או אף שיטיון.

מקובל כיום להניח כי המאגר השכלי של הפרט (cognitive reserve) מהווה גורם חשוב המשפיע על הסיכון ללקות בהפרעה קוגניטיבית קלה. ההנחה היא, שלכל אדם יש סף שונה להופעת סימני פגיעה במוח. בני אדם בעלי מאגר גדול יותר יכולים לספוג הפרעה קשה יותר במבנה מערכת העצבים המרכזית, דבר המתבטא בירידה בשכיחות ההפרעה או בחומרתה בגיל נתון.

המאגר השכלי מותנה בגורמים סביבתיים ותורשתיים. התורשה עשויה להשפיע על צפיפות הקשרים בין תאי המוח, גודל המוח ומשקלו, ויעילות פעולת תאית- ומכאן היכולת האינטלקטואלית. תזונה מאוזנת בגיל צעיר נמצאה קשורה לדחיית גיל תחילת השיטיון. גורמים סביבתיים, כגון פעילויות ספורטיביות ואינטלקטואליות יכולים להשפיע גם הם על ידי אספקת גירויים ופיתוח מיומנויות. ואכן נמצא, כי אורח חיים הכולל פעילות גופנית, ריקוד ותרבות הפנאי, קריאה ומשחק, מהווה גורם מעכב או דוחה של התפתחות שיטיון.

הגישה התרופתית בהפרעה הקוגניטיבית הקלה מתרכזת בחיפוש אחר התערבות יעילה ובטוחה שתאט או תעצור את הופעת ההפרעה ואת החמרתה מהצורה הקלה למחלת אלצהיימר. לנוכח השיעור הגבוה של הופעת התופעה והעובדה שהלוקים בהפרעה קוגניטיבית קלה מדגימים בחלקם מאפיינים נוירופתולוגיים של חולי אלצהיימר, הגישות הטיפוליות הראשונות בהן השתמשו כללו את אותן התרופות שפותחו למחלת האלצהיימר. עד כה נכשלו תרופות אלו.

עם זאת, היעדר מדדים ומבחנים אחידים לאבחון שיפור היכולות הקוגניטיביות במחקרים השונים לא איפשר, עד היום, הסקת מסקנות משמעותיות לגבי יעילות הטיפול בתרופות. לכן אין עדיין טיפול בתרופות ללוקים בהפרעה קוגניטיבית קלה, אשר יקל על הסימפטומים או ימנע את החמרתם. עם זאת, האבחון הנכון חשוב, כי הוא יכול לקבוע לגבי מספר לא מבוטל של אנשים שלא מדובר במחלת אלצהיימר, ולגבי אחרים להציע טיפול ספציפי, כגון תכשירים נגד דיכאון והתייחסות ראויה לגורמי סיכון, אשר עלולים להביא להחמרת התפקוד הקוגניטיבי ולסיכונים נוספים.

פרופ' עמוס קורצ'ין - מנהל מרפאת הזיכרון, המרכז הרפואי תל-אביב וד"ר אילן הלפרין - חוקר במרפאת הזיכרון.

בואו לדבר על זה בפורום נוירולוגיה ובפורום תמיכה וייעוץ לגיל הזהב.