אוהבים, ואוהבים יותר

הורים מתלבטים כל הזמן בשאלות מהותיות הקשורות למערכת היחסים שלהם עם ילדיהם. בין היתר, הם מתחבטים בשאלה האם הורה שאוהב ילד אחד יותר מן האחר הוא הורה פחות טוב? האם הילד יכול לדעת על עדיפותו? מהו המחיר שגובה העדפה זו?
רבים מההורים מתקשים לאמוד את גודל האהבה שהם חשים כלפי הילד, ויותר מזה - לחלק את האהבה הזו שווה בשווה בין הילדים. בעולם שבו תפיסת ההורות הרווחת מניחה שההורים הם אנשים מסורים, מעניקים וקשובים המוכנים אפילו להקריב את אושרם למען ילדיהם, יש קושי רב להתמודד עם נטיות לב הפכפכות.

תסמונת "הילד המועדף" - כך מכונה התופעה שמתארת ילד שהוא בחיר לבם של ההורים. למרות הנוכחות הבולטת של התופעה כמעט בכל בית מצוי, מדובר בנושא כאוב, שנוי במחלוקת ובעל השפעה מכרעת בעיצוב יחסי הורים-ילדים.
לדברי אביב נוף, פסיכולוג קליני ומרכז הוראה בקורס פסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטה הפתוחה, להורים יש באופן טבעי נטיות והעדפות. "כל הורה מפתח קשרים שונים עם ילדיו", הוא אומר. "יש צדדים שהוא מקבל וצדדים שהוא מתקשה לקבל באישיות של הילד. אולם בניגוד לקשרים שנרקמים במקום העבודה, ושאותם יכול ההורה לבחון ולהעריך, הקשר עם הילד קרוב ומורכב יותר וקשה לאפיון או לסיווג. מדובר בקשר רגשי עמוק שנבנה לאורך זמן וכולל אינסוף אינטראקציות. יש לזכור שהקשר עם הילד יכול להכיל גם כל מיני זעזועים, ריבים או תכונות של הילד שההורה פחות אוהב".
דב אבן זהב, פסיכולוג קליני ומרצה ב"מרכז להורות ומשפחה" בסמינר הקיבוצים, מוסיף ומבהיר: "בכל קשר יש תסכולים, מתחים, התרחקות והתקרבות ובעיות לא פתורות. חשוב להכיר בכך שהקשר עם הילד, כמעט כמו כל קשר עם בן אדם אחר, כולל עליות ומורדות וחשוב לקבל את הקשיים בקשר כדבר טבעי".

ראשית, עולה השאלה מדוע הורה מעדיף ילד אחד על פני האחר? עדיפות, מתברר, נובעת מסיבות שונות: כאשר לילד יש אופי דומה יותר לאופי של ההורה, כאשר הוא בעל מזג נוח או צייתן, אם הילד נולד אחרי שנים רבות של ניסיון להרות, אם הילדה נולדה אחרי שלושה בנים, האם מדובר בילד בכור או בבן זקונים, בילד ביולוגי מול ילד מאומץ ועוד.
העדיפות יכולה להיות מכוונת מראש. למשל, כאשר הורה בוחר לתת פריבילגיות לילד אחד בגלל שהוא סובל יותר מקשיים, או שלדעתו הוא זקוק יותר לחום ואהבה. אולם עדיפות יכולה להיות גם בלתי רצונית ובלתי נשלטת, כשההורה פשוט מתחבר באופן טבעי לילד אחד יותר מאשר לשאר הילדים.

מובן שלכל הורה יש דרך משלו להתמודד עם המצב או במקרים אחרים דווקא לטשטש אותו. ישנם הורים שבאופן מוצהר יעדיפו ילד אחד על ידי מתן זכויות, יחס רך ועדין, בעוד הורים אחרים ינסו לחפות על היחס המועדף או להתעלם מהרגשתם האמיתית פן ייחשדו שאינם הורים ראויים או כדי למנוע פגיעה בילדים האחרים.
מרים רביבו, יועצת חינוכית ומנחת קבוצות הורים, מסבירה שפעמים רבות הורים נוטים להעדיף ילדים בעלי מזג נעים על פני ילדים עקשנים או מרדנים. "ילדים כאלה מקלים על ההורים ויותר קל להסתדר אתם. הורים נוטים יותר להתחבר עם ילדים שמגשימים את הציפיות שהיו להם מהילד לעומת ילדים שלא תואמים את ציפיותיהם".
הציפיות של הורים משרטטות לפעמים דמות של ילד שלא בהכרח קיים. נוף אומר שההורה למעשה מלביש על הילד חליפה של ילד רע, בעייתי או פחות אהוד. "ההורה מתקשה לראות את הילד כפי שהוא באמת ו'צובע' אותו בדימוי או בזהות שהוא מייחס לו, שלא תמיד משקפים את המציאות. כמו כן", הוא מוסיף, "לעתים הילד מזכיר להורה תכונות שהוא לא אוהב בעצמו או אצל אנשים שלא חיבב, ולכן ההורה מחבב את הילד פחות".
היחס המועדף מתגלה בסיטואציות שונות: מגעים חמים בין ההורה לילד, טיפול מסור בילד, השקעה אינטנסיבית ועד האדרתו לעומת האחר. קורה לעתים שהורה גם מגיב באופן שונה, במודע או שלא במודע, לשני ילדים שביצעו את אותו מעשה בדיוק. הילד הטוב יזכה אולי במבט מאוכזב, אך הילד הרע יקבל סנקציה חריפה של ממש. למעשה, החלוקה ל"ילד טוב" ול"ילד רע" מציבה את הילדים בנישות מסוימות וקובעת להם תפקיד מוסכם מראש. אם תפקיד הילד הטוב תפוס כבר, לילד השני אין ברירה אלא להשתחל לתפקיד הילד הרע, הנישה היחידה שנותרה פנויה. התוצאה היא מעגל קסמים המנציח את מיקומו של הילד בנישה מסוימת.
הפסיכולוג אביב נוף מסביר: "אם הורה משייך לילד בצורה גורפת תכונות רעות, הילד לא ינסה להשתנות. הוא יבין שלא מצפים ממנו להתנהגות אחרת, ולכן לא תמיד יתאמץ. כך יגשים את הציפיות ממנו ויוסיף למלא את תפקיד הילד הפחות מועדף".

בין אם ההעדפה לילד גלויה או סמויה, העדפתו של הילד "הטוב" על פני הילד האחר עלולה לחבל בדימוי ובביטחון העצמי של הילד הפחות מועדף. לכן, יש כמובן לגלות רגישות גבוהה לסיטואציה ולילד. עם זאת, לא כדאי להשתמש באמצעי פיצוי מלאכותיים. אבן זהב אומר שלילדים יש אינסטינקטים מפותחים שמאפשרים להם להבין כיצד ההורים חשים כלפיהם. לכן, הוא מציע, אין טעם להעמיד פנים או לזייף במערכות היחסים. "צריך לתת מקום לאמת ולא ליצור מציאות מאולצת. יש להתייחס למצב כפי שהוא, ולא להעמיד פנים, גם אם האמת מאכזבת".
הילד, לדבריו, ילמד עם הזמן להכיר בכך שההורה אולי מתחבר יותר לילד אחר, אך עובדה זו לא פוגעת בהכרח באהבה של ההורה כלפיו.
לעומת זאת, יחס מופלה ובוטה כלפי ילד, עלול לגרום לרגשות נחיתות עזים ולנזק לטווח הארוך. ילד כזה יגדל עם דימוי "הכבשה השחורה" של הבית. הוא צובר כעסים, זעם ורגשות שליליים כלפי עצמו וכלפי הוריו, והופך לילד מאוד מתוסכל.
אפליה, אומר נוף, אינה טקטיקה טובה. גם הילד "הטוב" שמופלה לטובה, לא תמיד מרוויח ממקומו בהיררכיה המשפחתית. לדבריו, הילד הטוב עלול לשמור על צייתנות והליכה בתלם, רק כדי למלא אחר ציפיותיהם של הוריו ולאבד כליל את האותנטיות שלו. "ההתנהגות שלו בעצם מותנית בדרישות של הוריו והוא מוריד את כל הצרכים האותנטיים שלו למחתרת, כיוון שיש סכנה שאם יתנהג על פי רצונותיו, הוא יאבד את ההערכה והאהבה של הוריו", מסביר נוף, ורביבו משלימה: "ילד שמרצה את הוריו הופך להיות בעל גוון אנמי, ומי שמרצה את סביבתו בלי לפתח אישיות משל עצמו".
בנוסף, הילד המועדף יותר עלול גם לספוג את קנאתם המרירה של הילדים האחרים ולהיות קורבן להתעללויות, בעיקר אם הסטטוס שלו ידוע להם.
נוף אומר שחשוב מאוד שלא ייווצר מערך משפחתי שבו תהיה העדפה ברורה לילד אחד, בעוד אחיו יוגדר כ"כבשה השחורה" של המשפחה. "אסור לסמן את הילד או להדביק לו תווית שתשפיע על יחסם של אחיו, בני משפחה או הקרובים אליו", הוא מציין ומוסיף שכאמור, אין ילדים שהם מפלצות, כמו שאין ילדים שהם רק מלאכים. לכל ילד יש תכונות חיוביות ותכונות פחות חיוביות, ואין להדביק לו תווית שמכלילה את אופיו או חלילה מקבעת אותה.

מה ניתן לעשות לריכוך המצב ולאיזון ההעדפות פרט למלחמה בנטייה הטבעית? אבן זהב אומר שיש לבדוק מה בעצם מפריע בקשר ואיך אפשר לקבל גם כמה מתכונותיו של הילד שאנחנו פחות אוהבים. רביבו סבורה שלא כדאי לאפשר לנטייה הטבעית לגרור אותנו למצב של העדפת ילד אחד על פני אחיו. "על ההורים להתאמן בגמישות מחשבתית, לפתח את נקודות החוזק של הילד ולהתמקד בצדדים הטובים שלו. כדאי גם לתת פירוש חיובי להתנהגויות של הילד. כלומר, במקום להחליט שקשה לנו אתו, כדאי לחפש את האתגר: להתייחס לילד עקשן לא כאל מרדן, אלא כאל ילד דעתן בעל גב זקוף ועמדה אישית חזקה, ולאפשר לו לפתח אישיות ייחודית משלו, ולא כזו שעונה רק על ציפיות ההורים".
הפסיכולוג אבן זהב סבור שעבודה פנימית של קבלה עצמית יכולה להוביל לקבלה של הילד. "מדובר בתהליך שיכול לתרום הרבה להורה. לא תמיד הילד מתנהג כפי שאנחנו רוצים, ולכן צריך להרפות קצת - לתת לו מרחב ולהירגע, כיוון שלא תמיד הוא יכול לעמוד במשימות. לא כדאי גם לפטור את עצמנו מתחושת העדיפות בהסבר שאין לנו 'כימיה' עם הילד, כיוון שכך אנו עלולים בעצם לוותר על מערכת יחסים שיכולה להתפתח ולהיבנות. ייתכן שאם נשחרר משהו מעצמנו, נוכל לנהל עם הילד קשר טוב יותר, בעיקר אם מה שמפריע לנו בילד קשור דווקא בנו ולא בו, בדמות שהוא מזכיר לנו מהעבר או תכונות שלא אהבנו בעצמנו, ואנחנו מוצאים בו".
הפסיכולוג אביב נוף אומר שעל ההורה להכיל את הילד עם כל תכונותיו, הטובות והטובות פחות, התכונות שההורה מתחבר אליהן וגם אלה שהוא מתקשה להתחבר אליהן. "הכלה היא דבר חשוב במערכת יחסים בין הורה וילד", הוא מסביר. "יש לקבל את הילד עם כל הצדדים שלו".
בנוסף, קבלה והענקה יכולות לאורך זמן למתן את ההעדפה ואפילו להעלים אותה כליל וליצור מערכת יחסים שוויונית ללא מועדפים ומועדפים פחות.
במערכות יחסים מסוימות בין ילדים והורים יש גם מצב הפוך שבו הילד מעדיף את אחד משני ההורים. אביב נוף: "ילדים לפעמים מעדיפים הורה אחד על פני האחר. פרויד דיבר על תסביך אדיפוס, לפיו הבן חושק בקירבת האם והבת מעדיפה באופן ברור את האב. כמובן שגם הילד יכול להעדיף הורה על פי תכונות מסוימות או חיבור טבעי שנוצר בינו לבין אחד ההורים. לפעמים ילד יעדיף הורה שנמצא אתו הרבה ומשקיע בו ובאופן טבעי יהיה קשור אליו יותר, ולפעמים הסיטואציה הפוכה: הילד חש הערכה וכבוד דווקא להורה שלא נמצא הרבה בסביבה או שמגיע מאוחר מהעבודה, דווקא משום שאינו רואה אותו הרבה ובגלל היעדרותו גם סופג ממנו פחות ביקורת ולא מגיע עמו לעימותים".
לדברי נוף, להורה יש יתרון גדול על הילד. "להורה יש יכולת טובה יותר לראות את התמונה השלמה, ולכן אינו צריך להיפגע אם הילד מעדיף הורה אחד. כדאי לעזור לו לראות את שני ההורים בצורה הנכונה ולנסות לקרב אותו להורה הפחות מועדף, כדי לערב אותו יותר ולשמור על קירבתו".

בואו לדבר על כך בפורום יחסי הורים וילדים

לאתר "הורים וילדים"