וצמחת וצמחת...

(0)
לדרג

מי לא מכיר את ה"חשודים המיידיים" - פטרוזיליה, בזיליקום, שמיר... אבל מה על הצמחים האלמוניים? תכירו - נעים מאוד

מאת: מערכת zap doctors

צמחי התבלין חוזרים ותופסים בשנים האחרונות מקום של כבוד במטבח הישראלי. בבתים ובחצרות רבות ניתן למצוא נציגים של צמחי התבלין הנפוצים: זעתר, מנטה, נענע, שיבה, לימונית ומרווה המשמשים לתיבול מאכלים וסלטים ולהכנת משקאות. עם זאת, לצד צמחי התבלין "הסלבריטאים" יש קבוצה גדולה של צמחי תבלין, חלקם דיירים ותיקים מאוד בארצנו, המוכרים פחות. גם לתבלינים אלו סגולות רפואיות על פי האמונה העממית ותרומה גדולה לבישול ולכן מן הראוי להכירם.

תאגיד משתלות חישתיל, יצרן צמחי התבלין הגדול בישראל, הוציא ספר המוקדש לסיפורם של 31 צמחי תבלין. הספר כולל אגדות עם, שימושים רפואיים, המלצות לשימוש בצמחי התבלין בבישול ובמשקאות ואמונות עממיות ביחס לצמחים.

בבונג דו-גוני : Matricaria recutita (אנגלית German chamomile)

בשל ניחוחו המיוחד כינוהו ביוון העתיקה בשם "תפוח האדמה" ואכן לקמומיל ריח של תפוחים. ברומא הוא זכה לשם "רופא הצמחים", זאת על שום סגולתו הנפלאה להרחיק מחלות ומזיקים מקרב הצמחים בהם הוא גדל.
בעידן החזרה אל הטבע, מכנים אותו ה "אקמול של הטבע" כי הוא מטיב להוריד חום, הוא מרגיע ומרפה לחצים. על סגולותיו הטובות נמנים גם המרצת החלמה של פצעים, הקלה על כאבי מחזור, מיגרנה, כאבי שניים, שיעול ודלקות גרון.
הכנה: תה, תמיסה (משרה), שמן אתרי, קרם, פרחים יבשים ותרופות הומיאופתיות.

געדה מצויה Teucrium polium (אנגלית Germander)

מקור השם געדה ערבי והוא ניתן לצמח על שום צורת העלים המסולסלים המשוננים שלו. על אחד בעל שיער מסולסל אומרים בערבית - אמג'אעד. הצמח נחשב למלך צמחי המרפא של ארץ-ישראל ומזכירים אותו בנשימה אחת עם המרוה המשולשת והאזוב המצוי. תה שחלטו בו כמה עלי געדה נחשב כתרופה הטובה ביותר למחושי בטן. יהודי מרוקו היו מתקינים ממנו משקה מר מאוד לטיפול בתולעים שבדרכי העיכול. חשוב לטענתם לבשל את המשקה מחוץ לחדרו של החולה כדי להפתיע את התולעים שלא תספקנה להסתתר.
הצמח מומלץ מאוד גם כתרופה לבחילות בעת ההיריון, להקלת כאבים בזמן המחזור החודשי, לסוכרת, קצרת ונגד תולעים במערכת העיכול.

כלמנתה אפורה Calamintha sp. (אנגלית Calamint)

השם כלמנתה נגזר מיוונית ופירושו ה"נענה המשובחת". אסף הרופא (המאה השישית), בספרו 'ספר הרפואות', מספר שבחה של הכלמנתה ומציין שהיא מרפאה שחפת, קדחת ותולעים שבבני המעיים. הרמב"ם ממליץ על שיקוי כלמנתה לנשיכות נחשים ולסם המוות. הרופא היווני דיוסקורידס בן המאה הראשונה לספירה, מציין ששתיית יין שבישלו בו עלי כלמנתה מגבירה את ההזעה ופותחת את מחסומי הכבד והטחול.
ערביי הארץ נוהגים להוסיפה כתבלין לתבשילים ולתבל בה תה, קובה, מאכלי ביצים, בעיקר חביתות, היא מקובלת כתרופה לטיפול בכאבי בטן ונגד תולעים בדרכי העיכול.
אישה הסובלת מצירי לידה קשים, הם מאכילים בכלמנתה מטוגנת בשמן זית.

לווג'Levisticum officinale - (אנגלית Lovage)

השם Lovage מקורו במונח הלטיני "Ligurian", וזאת מכך שבתקופות קדומות היה נפוץ באיזור Liguria בריביירה האיטלקית. השם שובש עד לבלי הכר כאשר הוא הועתק לשפה האנגלית.
בדומה לקרובו הבוטני, הסלרי, הצמח מרגיע כאבי בטן (כאבי גזים) יכולת זו מיוחסת לצמח בכתבים מהתקופה של יוון העתיקה ועד לפרסומים של רוקחים בעת החדשה. בצפון מזרח ארה"ב שותלים לווג' גם לשימוש בשורש המעובה של הצמח. הופכים את השורש למוצר מסוכר ומשתמשים בו כממתק וכטבלייה לרענון ומניעת ריח פה.
מהתקופה העתיקה, העלווה ושורש הצמח נחשבו כאפרודיזיאק - מאכל המעורר תשוקה מינית - והשתמשו בשורש הטרי להכנה "משקה אהבה" שאמור היה לרכך גם את הנערות המצטנעות ביותר.
חוקרי צמחי המרפא ממליצים על תכשירים רפואיים שונים משורשי הצמח, לשימוש כמשתנים, לגרום לווסת, לניקוי העור וכתחליב לעור.
השימוש בצמח כתבלין נזכר כבר בתקופה היוונית והרומית. כיום יש שימוש בעלווה טרייה בסלטים, מאכלי תפוחי אדמה, מרקים ותבשילי בשר, ועלים טריים או יבשים נחלטים לשתיה כתה.


מונרדה מצויה Monarda didyma (אנגלית - Bergamot)

תה "ארל גריי", קרוי ע"ש הפטרון האנגלי, צ'רלס ארל גריי, אשר שימש כראש ממשלה (1830-1834) בתקופתו של המלך וויליאם הרביעי.
חומר הטעם האחראי לניחוח המאד מיוחד של תה "ארל גריי" הוא שמן התפוז הברגמותי שמקורו בפרי הדר דמוי אגס הגדל באגן הים התיכון (Citrus bergamia). תערובת התה המתובלת ("ארל גריי"), מענגת את החושים ומשמשת ליווי מושלם להגשה עם עוגות ומאפים.
מונדרה מצויה קיבלה את שמה העממי, Bergamot, בגלל הדמיון של ניחוחה לזה של שמן התפוז הברגמותי, ונהוג להשתמש בה לתיבול משקאות, סלטים ומילוי מאכלי בשר וירקות. הילידים בארה"ב נהגו לחלוט את עלי המונדרה בעלי ניחוחות הלימון ("Oswego tea"). המשקה הלימוני החזק אמור להשפיע על הורדת חום, שיכוך כאבי בטן ושינה נינוחה.

מרוה אלגנס Salvia elegans.

הצמח היה מוכר בזמן העתיק והיה בו שימוש כתבלין וכצמח מרפא בדרך דומה לזו שהשתמשו במרוה הרפואית. כמו כן נמצא בו שימוש כתוסף ליין, ולפי דיוסקורידס, המאה הראשונה לפנה"ס), שימוש זה היה אמור לעורר חשק מיני. בעבר, התקיים שימוש במרוה לזיוף יינות מאזור הריין בגרמניה. בטיפול בצמחי בסומת (aroma therapy), שיטה פרא-רפואית שפותחה בצרפת במאה ה-19, תמציות של צמח המרוה הומלצו כסם המעורר תשוקה מינית. תמציות אלה התקבלו מצמח התבלין הטרי ואמורות היו להילקח בשאיפה או בצורה של טיפות מספר פעמים ביום, במשך תקופה מתמשכת. התמצית מורכבת משמן חיוני ושרפים (sclareol). אפשר גם לעשן את הצמח היבש, לבד או בתערובת עם צמחים אחרים (שכרון, קנבוס, דטורה). מכל סוגי המרוה, המין הנוכחי נהנה מהמוניטין הגדול ביותר כאפרודיזיאק ( סם או מאכל המעורר תשוקה מינית).
ניתן להוסיף את העלים הטריים לסלט פירות, או טעם לתה.ולמשקאות קלים. הפרחים הטעימים יוסיפו צבע וטעם לסלטים ולמנות אחרונות.

ער אציל Laurus nobilis (אנגלית Bay / Laurel tree)

ער אציל הוא אזרח הארץ ואגן הים התיכון. עליו, יבשים או ירוקים, ידועים בשפה העממית בשם "עלי דפנה". הם משמשים לתיבול מאכלי בשר, צלי, דגים, ירקות, כבושים, מרקים, דבלים, פירות יבשים, רטבים, חומץ, וריבות. פירותיו הקטנים של הער דומים לזיתים ומכילים אחוז גבוה של שמן. לא מן הנמנע כי "עץ השמן" המופיע בתנ"ך ובספרות חז"ל, הוא הער האציל. ערביי ארץ ישראל עוצרים מהם שמן, המשמש כמרכיב ריחני ורפואי חשוב בתעשיית הסבון הביתי, העשוי משמן זית במיתולוגיה ובספרות היוונית והרומית ידוע הער האציל בשם דפנה, על שמה של הנימפה דפנה אשר נסה על נפשה מפני אפולו, האל מוכה האהבה. במנוסתה קפאו איבריה, קליפה קשה עטפה את גופה, תלתליה הפכו עלים וזרועותיה ענפים, ורק זיו יופייה השתמר בברק העלים של העץ הקרוי על-שמה.
השמן המופק מן הפרי ידוע בפעולתו הקטלנית על חיידקים ופטריות עור. ברפואה הטבעונית משתמשים בו להורדת לחץ דם, האטת דופק מואץ, מניעת עששת שיניים וכמשחה לטיפול בשיגרון.

צתרה חורף Satureja sp. (אנגלית Savory)

מקור שמה הלועזי של הצתרה בלטינית Satoreja שפירושו מבושם, נעים, או טעים. אבותינו השתמשו בה כחומר בעירה וכתבלין במאכל וגדלו אותה בגינותיהם. חז"ל המליצו עליה כתרופה למחלות לב. הרמב"ם ממליץ לתבל בה מאכלים כי היא מסייעת לעיכול. דיוסקורידס הרופא היווני בן המאה הראשונה לספירה, מזכיר אותה כמרכיב בתחבושת לריפוי גידולים ממאירים. אצל ערביי הארץ היא מקובלת כמאכל המחזק את הגוף.
ברפואה העממית היא מקובלת כתרופה למחלות דרכי הנשימה, מקלה על שיעול, הצטברות ליחה וקצרת. היא משמשת גם לטיפול בנפיחויות בגוף.
הצתרה משמשת לתיבול מאכלים קשים לעיכול כמו הקטניות. היא מעדנת את טעמם של ירקות שורש כמו סלרי וקולרבי. העלים והגבעולים משמשים גם כתבלין למאכלי בשר, סלטים, מרקים, עופות, ביצים, כבושים ושימורי בשר.

בואו לדבר על זה בפורום תזונה ודיאטה

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום