"היהפוך כבד עורו...?" - חודש המודעות לסוכרת

"את לימודי סיימתי בטכניון - תואר ראשון בביולוגיה והשניים הנוספים בביוכימיה קלינית - כל זאת תוך כדי מאבק עיקש עם אבי שרצה שאהיה רופאה.
אבי חלה בגיל ארבעים בסוכרת מסוג 2 וטופל באינסולין ובנוסף, אחד מחברי הטובים אובחן כסוכרתי כשהיינו בכיתה ג'-ד', כך שבביתנו חיינו בצל הסכנה.
נסיבות אלה עזרו לי להגיע להחלטה, כי למרות שאיני רופאה, נושא הסוכרת מרתק אותי.

את הדוקטורט סיימתי כאם לשלושה ילדים ונסעתי להמשיך את המחקר (פוסט דוקטורט) בארה"ב, באוניברסיטת הרווארד שבבוסטון. בשלב זה כבר הייתי נחושה לחקור את תחום הסוכרת ופניתי לאחד המרכזים החשובים בתחום- מרכז המחקר והרפואה לסוכרת "ג'וסלין", שם עבדתי במשך שנתיים וחצי עם אחד המדענים הידועים בתחום.
לאחר שלוש שנות התמחות נוספות, במרכז הרפואי האוניברסיטאי UTSW שבדאלאס טקסס, חזרתי לארץ והקמתי בשנת 1993 את מעבדת המחקר שלי במרכז הרפואי "שיבא" שבתל השומר.
מהרגע שהתחלתי לעסוק במחקר, הייתה מטרתי למצוא חלופות לתאי-בטא, ע"י הנדסה גנטית או ע"י הפיכתם של חלק מתאי הכבד לתאים המייצרים אינסולין, כמו בלבלב.
בתחילת הדרך, רעיון זה נשמע דימיוני לחלוטין ".

על מנת שנבין מה בדיוק חקרה ומצאה שרה במחקריה, ביקשנו ממנה הסבר על תהליך המחקר:
"תאי בטא, במצבם הטבעי, מתפקדים כחיישנים: הם מרגישים את רמות הסוכר בדם, ומפרישים את כמות האינסולין המתאימה בזמן הנכון.
מטרת המחקר הייתה למצוא את השיטה היעילה ביותר ואת התאים המתאימים ביותר לשמש כתחליף לתאי הבטא שנהרסו בגוף הסוכרתי.
התפתחותו של איבר הכבד דומה להתפתחותו של הלבלב בגוף האדם והרעיון שלי היה לנסות ולהשפיע על תאי הכבד כך, שיבטאו מידע גנטי המצוי בדרך כלל בתאי הלבלב."
למעשה חלק זה של המחקר כבר נוסה בהצלחה ונמצא כי אצל עכברי מעבדה אכן ניתן להפוך תאי כבד לתאי בטא המפרישים אינסולין

"לקחנו וירוס המתיישב באופן טבעי בכבד וגורם למחלת השפעת, רק כאשר הוא מתרבה. באמצעות הנדסה גנטית הוצאנו ממנו מקטע מסוים, האחראי על יכולתו של הוירוס להתרבות ובמקומו הכנסנו מידע גנטי חדש, האחראי על התפתחות הלבלב בעובר.
בשלב זה, הזרקנו לעכבר סוכרתי את האדנו-וירוס (הוירוס המהונדס) אשר התיישב בכבד של העכבר ושם במקום לגרום לשפעת, גרם לכבד לבטא מידע גנטי אופייני ללבלב, כולל זה שמביא לייצור אינסולין". למעשה, העכברים הסוכרתיים הבריאו מהסוכרת מבלי שהיה לבלב תקין
"בבדיקות שערכנו אצל אותם עכברים, מצאנו כי גם לאחר תשעה חודשים, תאי הכבד שלהם עדיין הפרישו אינסולין". רק לשם השוואה, 9 חודשי חיים של עכבר מקבילים לכ- 15 עד 20 שנות חיים של אדם.
לאחר פרסום הממצאים המרעישים בעולם המדע, הצליחו קבוצות מחקר נוספות, בארץ ובעולם - לערוך את הניסוי ולקבל את אותן התוצאות, דבר המחזק ומאושש את ממצאי המחקר של שרה וצוות המעבדה שלה.

"נושא זה אכן נבדק ונמצא כי אחד מתפקידי הכבד הוא לנטרל רעלים ולכן הוא באופן טבעי חסין יותר מהלבלב. בניסיון שנעשה להרוס באופן כימי את תאי הכבד החדשים, נמצא כי הם לא איבדו את כושר החיסון המקורי שלהם והמשיכו לייצר אינסולין.
אומנם, אותם תאי כבד אשר התחילו לייצר אינסולין, הפסיקו לתפקד כתאי כבד, אך תיפקוד הכבד בכללותו לא נפגע. למעשה, הוירוס מתביית על כ- 30% מכלל תאי הכבד, ונעלם כליל תוך חודש, אולם רק פחות מ- 1% מהתאים מצליחים לעבור את אותה "הסבה מקצועית" בלתי הפיכה ובשלב זה אין לדעת אילו תאי כבד יקלטו את השינוי התפקודי החדש ואילו לא.

מתי נוכל להחליף את עכברי המעבדה ולהתנדב למחקר?
"שלב המחקר בעכברים אורך בין 5 ל- 6 שנים, לאחר מכן יש לבדוק את ההשפעה של המחקר על בעלי חיים מפותחים יותר, כמו חזירים וקופים, וזאת, על מנת להסיק מסקנות לגבי יעילות הטיפול על בני האדם. לפיכך, המחקר בבני אדם יתרחש, רק תוך מספר שנים מהיום, אם הכל ילך כשורה.
יחד עם זאת, במחקר על בני האדם, יהיה צורך לשנות מספר דברים:
ראשית, יהיה צורך להגדיל את אחוז תאי הכבד אשר מסוגלים להפריש אינסולין מ- 1% לכ- 2% לפחות.
בנוסף, הטיפול באמצעות הזרקת וירוסים "מהונדסים" לבני אדם אינו מקובל, חוץ מבמקרים נדירים, ולכן יש לנקוט בשיטה נוספת להינדוס התאים. בתהליך זה - כאשר המחקר עליו עדיין לא הסתיים - יוציאו מהאדם חלק מרקמת הכבד שלו (ביופסיה), יערכו במעבדה את תהליך ההנדסה הגנטית ורק לאחר מכן ישתילו את תאי הכבד המהונדסים לאותו אדם ממנו הם הוצאו.
יתרונות השיטה: ראשית, לא יהיה צורך בתרומות איברים, הקשים מאוד להשגה ושנית, לא יהיה צורך במתן תרופות לדיכוי המערכת החיסונית, שכן, תאי הכבד המהונדסים שייכים לאותו אדם עצמו".

לדברי ד"ר פרבר, אם הטיפול אכן יצליח, יוכל האדם לחיות כל חייו ללא צורך בהזרקת אינסולין, או שלכל היותר, יהיה עליו להגיע פעם בעשר שנים לחידוש הטיפול.
זהו החזון עליו עובדים שרה וצוות חוקריה, אולם על מנת להגיע לפתרון חלומי זה - הדרך עדיין ארוכה ובעיקר, יקרה.
המחקר של שרה אמנם קיבל פרסים רבים ומענקי מחקר מכובדים, אולם, על מנת להגיע לשלב הניסויים בבני אדם דרושים תקציבים של עשרות מיליוני דולרים

"במעבדה עובדים כיום עשרה חוקרים שהם כולם סטודנטים לתואר שני ולדוקטורט, עליהם אחראית ד"ר עירית מיבר לוי, אשר סיימה את הדוקטורט שלה במכון ויצמן ובחרה להמשיך את מחקר הפוסט-דוקטורט שלה כאן. ד"ר מיבר לוי קיבלה את מענק המחקר שלה מארגון ה-JDRF, הנותן אמון מלא בעבודתנו.
אני מקווה כי בעתיד המעבדה תמשיך לגדול ולהתפתח ותקבל גם מימון מחברות התרופות".

יום ממוצע בחייה של שרה כולל עבודה של כ- 12 ולעיתים גם 14 שעות, במהלכן היא עוסקת בכתיבת מאמרים מדעיים, הגיית רעיונות לפיתוח מחקרים, כתיבת בקשות למענקי מחקר וקבלת עידכונים מכל חוקר וחוקר במעבדה.
יחד עם זאת ועל אף כל המטלות והמשימות, שרה לא מוותרת על הליכה יומית, "ואז", לדבריה: "באים הרעיונות הטובים ביותר"
"שילוב הקריירה והמשפחה הוא חובה לדעתי, ואיני מכירה צורת חיים אחרת. מבחינתי, כאשר אוהבים את העבודה זהו סוג של בילוי, וגם אם הדברים נעשו אצלי לאט יותר מאצל עמיתיי למקצוע (הגברים), המחקר המוצלח מפצה עבורי על האיטיות וההתארכות של הדרך. יחד עם זאת, כיום, כאשר ילדי גדלו, אני יכולה "לתת גז" ולעבוד שעות ארוכות.
ד"ר שרה פרבר נחרצת במסר שלה: "לאף אישה אסור לוותר לא על משפחה ולא על קריירה! איני ממליצה לוותר על שום פן, יש רק לחפש את האיזון הנכון מבין השניים".

הראיון פורסם ב"עדכאן" מגזין האגודה לסוכרת נעורים בישראל

בואו לדבר על כך בפורום סוכרת