נפרדנו כך

(0)
לדרג

איך נפרדים? מהי פרידה עבור ילדיכם? על מהותו של ה"סוף הזמני" - פרידות הן לפעמים...

מאת: בשלב מסוים תינוקות מתחילים לזחול, ואז ללכת ולרוץ - זהו השלב הפסיכולוגי שבו מתחילה ההתמודדות שלהם עם פרידה מההורים וגילוי עצמאי של העולם. פסיכולוגים מסבירים שתהליך תקין של היפרדות יכול להשפיע על הדרך שבה ילדכם יתמודד עם פרידות כל חייו. איך עושים את זה נכון

מאת: גלית לוי

המקום שהכי מזוהה בעיני עם פרידות הוא שדה התעופה. יש מי שנפרד בכניסה, ליד האוטו שמוריד אותו, חותך במהירות, נכנס מבעד לדלתות הזכוכית ולא מסתובב לאחור לרגע. יש מי שנפרד לפני הבדיקה הביטחונית, אך עדיין מתקשה להינתק מהחיבוק החונק ליד דלפקי הכניסה, ולא מפסיק לנופף לאהוביו שנשארו גם כשהוא עולה במדרגות הנעות לכיוון ביקורת הדרכונים. אבל מרגע מסוים הטייל שלנו נמצא לבד ונדרש להיות אחראי על עצמו, על רצונותיו ועל היעדים שאליהם יגיע.
אפשר לחשוב על הילדים שלנו כמי שיצאו למסע כזה, שמורכב מפרידות מתמשכות בכל פעם בתחנה אחרת: זוחלים לחדר השני, חוזרים, לומדים ללכת, רצים והולכים לגן או לבית הספר ובסוף עוזבים את בית ההורים בדרך לחייהם.
הפסיכולוגית ההתפתחותית, מרגרט מאהלר, הציעה לראות בהיפרדות תהליך הכרחי לבניית הזהות של הילד. סיפורו של הטייל בפתיחת הכתבה, מתאר את הקשר בין הנפרדות הפיזית (ההתרחקות) לבין הנפרדות הנפשית. סיטואציות הפרידה השונות בשדה התעופה יכולות לדמות את הקשיים שמלווים את מהלך הפרידה ואת התנועה הדו כיוונית סביבו: קשה לטייל לסובב את הגב וללכת, אך לא פחות קשה למלוויו להיפרד ממנו.

מתרחק וחוזר

מאהלר מתארת מספר שלבים בחייו של התינוק הצעיר שמאופיינים במידה שונה של נפרדות מההורה שהוא המטפל העיקרי. לשיטתה, הנפרדות הנפשית מתאפשרת ככל שהתינוק מצליח להיפרד ולהתרחק באופן פיזי. כלומר, אם נחזור לטייל שלנו, כל צעד במעלה המדרגות הוא צעד בדרך לבניית זהות עצמאית. הפסיכולוגית הקלינית ומומחית להיפנוזה, טליה טטיון, מתארת את השלבים ומסבירה את משמעותם.

השלב הראשון - השלב האוטיסטי הנורמלי:

"שלב זה מאפיין את כל התינוקות שרק נולדו ועד הגיעם לגיל ארבעה-שישה שבועות בערך. תינוקות בגיל הזה מכונסים בעצמם, לא יוצרים קשר עין עם הסביבה, ומבחינתם ממוקדים לחלוטין פנימה, בתוך חוויה גופנית וסביבתית שכאילו מגיעה לגמרי מתוכם. זהו שלב מתסכל לרוב האמהות, שכן התינוק עוד לא יוצר איתן קשר ונראה סגור בתוך קליפתו. הקשר עם האם או המטפל העיקרי מבוסס בעיקר על הזנה ומילוי הצרכים הגופניים".

השלב השני - השלב הסימביוטי:

"החל מגיל ארבעה שבועות לערך ועד שהתינוק מגיע לגיל חמישה חודשים, הוא נמצא בשלב שכונה על ידי מאהלר כהתמזגות או כשלב הסימביוטי, וחווה את עצמו כמי שמחובר לאמו בתוך יחידה אחת. התינוק 'מבין מי הוא' באמצעות האמא. הוא מבחין שיש שם מישהי, אך מטרתה (מבחינתו) היא לספק את כל צרכיו. כלומר, בשלב הזה אין הפרדה בין אני פנימי וחיצוני. החוויה האימהית יכולה להיות טובה מאד לחלק מהאמהות, כיוון שהתינוק מגיב ומחובר אליהן באופן אופטימלי, אך לנשים אחרות היא עלולה להיות מאיימת ומציפה".

השלב השלישי - שלב הנפרדות החלקית:

"בערך מגיל חצי שנה התינוק רוכש מיומנויות מוטוריות, מתחיל לזחול, להתרחק, ליצור נפרדות במרחב. בשלב הזה, אומרת מאהלר, מתחילה גם הנפרדות הנפשית. במילים אחרות, מאהלר ציירה תמונה לפיה התינוק נולד באופן רגשי או פסיכולוגי רק בשלב הזה. במובן הזה נחשבת התיאוריה של מאהלר למיושנת מעט. חוקרים מאוחרים שעמדו לרשותם מצלמות וידאו, יודעים בבירור כי לידתו הפסיכולוגית של התינוק מתרחשת סמוך מאוד ללידתו הפיזית והוא לא נולד 'לוח חלק'. יחד עם זה, ברור כי תגובתה של האם לשלב שבו התינוק מתרחק ממנה באופן פיזי, תשפיע על בניית זהותו. בשלושת השלבים הבאים שאותם מנתה מאהלר, התינוק מתאמן על הנפרדות הזו בעזרת שכלול היכולת המוטורית שלו המאפשרת לו להתרחק, ובעזרת התגובות של אמו למהלך ההתרחקות.

שלב רביעי - שלב האימון:

טטיון: "בערך מגיל שנה התינוק לומד ללכת ומרגיש כל יכול. הוא רוכש מיומנויות מוטוריות חדשות, מתבונן על המרחב מזווית חדשה ובעצם מסוגל להתרחק הרבה יותר. זהו שלב קריטי מבחינת התגובות של ההורה, בעיקר האם, כלפי היכולות החדשות של התינוק: ההורה אמור לשדר ביטחון ביכולת של הילד וביטחון בסביבה. מצד אחד, חשוב לשחרר, ומצד שני, להיות שם: לא לעזוב, אלא לשמור על קשר עין. חשוב לגלות הבנה לצורך של הילד בנפרדות, לאפשר לו להתרחק ולהתקרב או להגיע אלינו 'לתדלוק' כשהוא זקוק לזה".
טטיון מסבירה שהתנאי לבניית הזהות העצמאית של הילד הוא התנהגות נכונה ותגובה מעודדת של ההורים לניסיונות ההתרחקות: "חשוב מאוד לא להתנהג בחרדתיות, לא לצעוק לתינוק: 'זה אסור', 'תיזהר!', ולא לשדר חוסר ביטחון. אמא שלא נבהלת מהיכולות של הילד שלה ונותנת לו לחקור בבטחה את העולם, משדרת לו שהיא סומכת עליו ועל הסביבה".
טטיון מדגישה שלא מדובר רק במילים, אלא בטון הדיבור, במימיקה, בצורת האחיזה בילד. כל אלה משדרים לילד את הביטחון או את היעדר הביטחון של האם. "כשהמעבר בין השלבים או התקופות נעשה בצורה טובה, כשהאם נשארת בקשר עין גם כשהתינוק מתרחק, כשהיא זמינה עבורו כשהוא חוזר, כשהיא נענית לצרכים ולקצב שלו, הוא לומד להפנים את דמותה, לרכוש ביטחון ולדעת 'שהיא שם' גם כשאיננה בטווח ראייה. התהליך שעובר התינוק משפיע למעשה על דפוס ההתקשרות שלו ועל האופן שבו יחווה פרידות בעתיד". טטיון מציעה להורים לאפשר מגע קרוב, אבל לא חונק. להקשיב לתינוק שרוצה להתרחק ולאפשר לו לעשות זאת מבלי שיחוש ננטש.

השלב הרביעי - התקרבות מחדש:

"בסביבות גיל שנה וחצי, הפעוט כבר יכול מבחינה מוטורית ליצור מרחק משמעותי מהאם. בשלב הזה הוא אמור לתפוס את עצמו כישות נפרדת מהאם, ודווקא מסיבה זו הוא הרבה פעמים מפחד שהאם תעזוב. מצד שני, כשהאם מתקרבת מדי בשלב הזה (נצמדת, לא מאפשרת מרחב), הוא יכול 'לברוח לה', להימנע ממנה. לאם יש תפקיד משמעותי באופן שבו היא מאפשרת או אינה מאפשרת לפעוט לקבוע את קצב ההתקרבות וההתרחקות שלו".

השלב האחרון - קביעות אובייקט:

"זהו שלב משמעותי מאוד בבדיקה האם יכולת ההיפרדות קיימת. בשלב הזה, הילד אמור להרגיש ולהבין שאמא אתו - גם אם אינה נמצאת לידו באופן פיזי. דמותה שהוטבעה בתוכו, קיימת עבורו תמיד".

משחק המראות

רנית ים, פסיכולוגית קלינית חינוכית מומחית מתחנת העמקים באזור בית שאן, מסבירה שעל פי מאהלר, בשלבים הראשונים התינוק הוא השתקפות של עצמו בעיני האם. "מאהלר חשבה שהתינוק מקבל את עצמו ואת מי שהוא בהתאם למה שרואה בו אמו (או המטפל העיקרי). כשהפעוט מתחיל ללכת הוא רואה את עצמו דרך עיני האם, מרגיש את ההתפעלות שלה ממנו, וכך הוא מבין שהעצמאות שלו היא נכס וזכות. לפעמים האם מרגישה שכבר לא מדובר על אותו תינוק שזקוק לטיפולה, אלא על יצור עצמאי, והיא נדרשת למצוא את נקודת האיזון הנכונה בין עצמאותו של הילד שמתחיל ללכת, לבין הצורך הלגיטימי שלו בטיפול, עזרה ותלות. אחת המשמעויות היא לא להעביר לתינוק מסר: 'אתה הולך? אז אתה יכול להסתדר לבד!', אלא עליה לאפשר לו להתרחק עד לנקודה שבה הוא עדיין רואה אותה. התחושה שהפעוט צריך לקבל היא תחושה ש'סומכים עלי, אבל גם נמצאים בסביבה כאשר אני צריך'".
ים מסבירה שילדים שחוו את אמם כמי שחוששת ולא מאפשרת, מגלים בבגרותם תלות. "אלה ילדים שיש להם יכולת, אבל הם לא יזוזו בלי אישור של אמא".
בקצה השני נמצאים ילדים שחוו את שלב הנפרדות כנטישה. דמיינו לעצמכם אדם שעומד מול מראה, בדיוק כמו אותו ילד ששואב את הדימוי ואת תפיסת העצמי שלו ממה שהאם חושבת עליו. דרך המראה הזו רואה הילד את כל החיבה והתמיכה, אך כשהוא מתרחק מן המראה - מתרחקת גם ההשתקפות שבתוכה. "ילדים שלומדים ללכת ורצים קדימה מהר מדי עד שהם מאבדים קשר עין עם האם, חווים את המהלך הזה כנטישה. הם לא מבינים שהם אלה שרצו קדימה... והתחושה עלולה להיות מאוד מפחידה".
בסביבות גיל שנתיים הילד השלים את המהלך הפסיכולוגי של בניית הזהות הנפרדת. מבחינה מוטורית הוא עצמאי לגמרי. ים: " זהו שלב של מעין 'תוגה'. הילד חווה את כאב הנפרדות: מצד אחד, הוא רוצה להיות נפרד, מצד שני, הוא לא רוצה לוותר על הקשר הייחודי שלו עם האמא. לכן הגיל הזה מאופיין בהרבה קונפליקטים שבהם הילדים בוחנים את כוחותיהם ואת הכוחות של ההורים".
הדרך להתגבר על הקשיים הנלווים להכרה בנפרדות היא לא להשפיל, גם כשקובעים את הגבול, לא לבטל את הרצון של הילד, גם אם מחליטים שלא להיענות לו. "כך הילד ילמד להעריך את עצמו, גם אם הוא נכשל במאבק מול ההורה".
לים חשוב להדגיש שתינוקות יכולים להביע את הייחודיות והזהות שלהם הרבה לפני שהם יודעים לזחול וללכת. "התינוק משפיע על האינטראקציה עם האם. יש לו דרכים לכוון ולתת רמזים. חוויית העצמיות לא נבנית שלב אחרי שלב כמו שתיארה מאהלר. זהו מהלך מורכב שראשיתו עם הלידה ואולי עוד קודם, ברחם. ולכן חשוב שהורים יגלו פתיחות כלפי הנפרדות של תינוקם כבר מהשלב הראשון ויהיו ערים לסימנים שהוא משדר".
איך מתבטא "צורך בנפרדות" אצל תינוק בן חודשיים? "למשל, תינוק שבוהה כרגע ומסמן צורך בתחושת מרחב. או איתותי הרעב והשובע של התינוק. לראות לאן משוטט המבט שלו: האם הוא רוצה שתגרגרי לו או שיש בדיוק פרצוף מעניין שנכנס לחדר. עוד לפני שתינוק יכול ללכת בכוחות עצמו, חשוב שיקבל מסר שמזהים ומכבדים את רצונותיו".

קשורים לנצח

עבור הורים רבים, ובעיקר אמהות, יש משהו מאוד מפתה בשהייה באותו מצב סימביוטי ראשוני שתיארה מאהלר. ים: "מצב שבו יש מישהו שתלוי רק בי, שקשור רק אלי, שזקוק לי - יכול להיות חוויה ממלאת עבור חלק מהאמהות. בעיקר אצל אמהות שמעידות על עצמן שהן מרגישות שלמות רק בזכות התינוק, ורק בזכות העובדה שהן אמהות. מצב כזה מתבטא בדרך כלל בדאגנות יתר, בתחושה ש'אני יודעת מה הכי טוב בשבילו...'"
אבל יש תקופה שבה זה נכון: שאמא שנמצאת עם התינוק יודעת איך הוא אוהב את הבננה ואיך קל לו יותר להירדם...
ים: "אבל גם אחרים יכולים ללמוד את התורה הזו: בן זוג, מטפלת, סבא או סבתא. העובדה שאמא חושבת שהיא יודעת הכי טוב איננה אומרת שהיא חייבת לעשות הכל בעצמה. גם אמא כזו צריכה לסמוך על בן זוגה או על אמה שיידעו לטפל בתינוק שלה. גם אמא כזו צריכה לתת לילד שלה הזדמנות ללמד אחרים את מה שהוא לימד אותה".
ים אומרת שאנחנו צריכים לחשוב על ההורות כאמנות: "אנחנו מקבלים חומר וצריכים לתת לתכונות הייחודיות שלו לבלוט ולצאת. אם ננסה לשכפל את הרצונות שלנו, להעמיס אותם על הילד, הרי זה שיבוט... רק אם ניתן לילד לבטא את הייחודיות שלו, ייצא משהו חדש".
איך מתנהגת אמא שלא מאפשרת היפרדות?
"למשל, זו יכולה להיות אמא שמגלה חשש מכל אדם זר שמתקרב לתינוק, כזו שמלמדת את הילד שלה שהכל סביבו רע ומאיים, ומה שטוב קורה רק דרכה ובאמצעותה. זו תפיסת עולם שלא מאפשרת נפרדות ובניית זהות ייחודית ועצמאית".

על הצורך בנפרדות

ים מסבירה שמי שיש לו בעיה בנפרדות, לא יוכל להתקדם בשום מישור בחייו. כל העשייה שלו תהיה על מנת לרצות מישהו אחר, ולא מתוך אפשרות להיות ייחודי ולהתרחק וליצור את עולמו. "ילד שלא הצליח לפתח את תחושת הנפרדות בילדותו, יגדל להיות מבוגר שלא יכול לקנות לעצמו בגד לבד, שלא יודע מה לעשות אם הוא מגיע לסופר והחליפו את האריזה של היוגורט... הוא עלול לגדול בתחושה של מאבק תמידי עם העולם, ועל פי תחושתו כל רצון מבחוץ מבטל את יכולתו להיות אדם ייחודי".
ומה קורה למי שחווה שחרור מוחלט, למי שלא חווה דאגה מוגזמת, אלא להפך: כמעט אדישות?
"אלה ילדים שמסתדרים לבד עם פתרונות שמייחדים אותם. הם מעסיקים את עצמם לבד מצוין, אבל יש להם פחדי לילה או קושי להכיל את הפחדים של עצמם. הם מאוד עצמאיים, אבל רק לכאורה, כי העצמאות שלהם יכולה להיעשות רק בצורה מסוימת. הם בדרך כלל לא סומכים על אדם אחר, לא מוכנים לקבל עזרה. זו חוויה קשה מאוד".
ים מסבירה שדאגנות היתר או האדישות, הן בדרך כלל תכונות שעוברות בין הדורות במשפחה. "ילד שחווה דאגנות יתר, יטה להפגין אותה גם כלפי ילדיו, וילד שחווה ריחוק ואדישות, עלול לנהוג כך גם כלפי הדור הבא".
הדרך לזהות ייחודית, על פי מאהלר, עוברת דרך הנפרדות. זוהי דרך רצופה בפרידות קטנות וגדולות, שדורשת התרחקות במרחב הפיזי ואחר כך הנפשי. טטיון מסבירה ש"כאשר השלבים מסתיימים בצורה תקינה והילד מקבל את מידת הקירבה שהוא זקוק לה - לא יותר ולא פחות מדי - מתאפשר לו להפנים בצורה טובה את האובייקט (אמו). בסופו של התהליך, הילד יודע שאמו קיימת גם כשאינו רואה אותה. הוא יודע שיוכל לקבל עזרה, אבל באותה מידה הוא גם סומך על עצמו. הוא מודע ליכולותיו לתפקד בנפרד, אבל יודע גם להישען על האחר: הורה, מטפל, גננת, חבר".
האם סיטואציות של פרידה יכולות להעיד על האופן שבו הופנמה הנפרדות והזהות הייחודית?

טטיון: "באופן כללי, כן. אבל יש עוד המון דברים שמשפיעים על כך. יכול להיות שהתהליך התבצע באופן תקין, אבל נולד אח חדש או היה מעבר דירה. אלה משתנים שיכולים להשפיע על סיטואציות של פרידה. אבל אם ננתק לרגע משתנים אחרים, הרי שאם התהליך התבצע באופן תקין, נראה ילד שבמעבר לגן חדש או בסיטואציות של פרידה והיקשרות, מגלה סקרנות וחוקר באופן עצמאי ומדי פעם חוזר לבסיס, אל ההורה. ילד שממרר בבכי, נצמד להורה ולא מוכן לעזוב, כנראה סובל מחרדת נטישה, וזה יכול להעיד על בעיה בתהליך הנפרדות".

בסיטואציות של פרידה, ניתן להוציא אל הפועל את כל מה שנלמד והופנם בתהליך שבו הושגה הנפרדות והושגה הייחודיות. אם הילד מרגיש שאמא לא סומכת עליו שיוכל להסתדר לבד בגן, שמותר לו להתפתח וליהנות ממשהו אחר, חוץ ממנה, הוא עלול לגלות קשיים בפרידה. לפעמים, כשלהורה קשה להיפרד, הילד עלול להרגיש שהוא זה שצריך לשמור עליו, מה שמעיב כמובן על הפרידה.
אם נחזור רגע לאחד הטיילים בשדה התעופה, לזה שפשוט סובב את הגב והלך, יש תופעות כאלה גם בחברת הילדים?
"זה מאוד נדיר. זה עלול להופיע אצל ילדים שמתעלמים, שמפתחים סוג של הימנעות, שלא סומכים על ההורים ומרגישים שהם לבד בעולם. אלה ילדים שעלולים לגדול להיות מבוגרים שהם 'זאבים בודדים', שאינם יוצרים קשר ומתקשים לתת אמון באחרים. ילד שגדל באופן תקין הוא זה שקשור להורה, אך גם מסוגל לחקור את הסביבה החדשה מתוך עניין וסקרנות. זה ילד שאולי יבכה בעת הפרידה בגן, אך יהיה מסוגל להגיד שלום וללכת לבנות את עולמו בעצמו".

חמש עצות זהב לבניית היפרדות נכונה מתינוקות

1.אל תיעלמו! - יש הורים שמתוך קושי שלהם "נעלמים" לילד, והוא מוצא את עצמו בלי ההורה, ללא הכנה. זו פגיעה עצומה בביטחון ובאמון של הילד. אמרו תמיד שלום כשאתם הולכים, והסבירו שתחזרו בקרוב. עשו זאת גם כשמדובר בתינוק קטן שעדיין לא מדבר - טון הדיבור שלכם יעזור לו להבין שמדובר על סיטואציה בטוחה.

2.אפשרו לו לחזור - תהליך ההיפרדות כולל דפוס ידוע של התרחקות וחזרה. גם אם התינוק יוצא לחקור את הסביבה, חכו לו במקום, ואפשרו לו לחזור שוב ושוב ל"תדלוק רגשי". הוא זקוק לבדיקה הזו: כך הוא לומד שתמיד תהיו שם עבורו.

3.נסיגה היא חלק מהתהליך - יש ילדים שלכאורה כבר נפרדים היטב, ואז פתאום חלה נסיגה: הם בוכים בעת הפרידה בפעוטון או לא מוכנים להישאר עם הבייבי סיטר. הנסיגה מלמדת על למידה - הפעוט שלכם מבין פתאום שאחרי הפרידה אתם אכן לא תהיו בסביבה. אפשרו לו לחזור לסביבה בטוחה, ולהתחיל שוב את תהליך הפרידה.

4.בדקו את עצמכם - כשמתעוררים קשיים רבים בפרידות, רצוי לבדוק את עצמכם: עד כמה קשה לכם להיפרד ממנו? עד כמה אתם מעבירים את המסר שהוא לא יוכל להסתדר בעצמו? הרבה פעמים מסרים לא מילוליים של ההורים מתבטאים בהתנהגות האקטיבית של התינוק.

5.אל תשוו - תינוקות ופעוטים שונים אלה מאלה בכל תחום, וגם בעניין הפרידות. ישנם כאלה שקל להם יותר עם התהליך, ואחרים שזקוקים לזמן ארוך של היכרות עם סביבה חדשה ב"חסות" ההורה, עד שיסכימו לבטוח ולהיפרד. אל תשוו את תינוקכם לאחרים, ונסו במידת האפשר להניח לו לעשות את התהליך בקצב שלו.



פורסם לראשונה בעיתון "הורים וילדים"


בואו לדבר על כך בפורום פסיכיאטריה של הילד והמתבגר

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום