ארוחה עם סבתא: מה, אני ילד?!

(0)
לדרג

גיל ההתבגרות הגיע - והילד הפך למתבגר עם לוח זמנים עצמאי, המסרב להצטרף לפעילויות משפחתיות? לא מדובר בכישלון חינוכי, אלא בתהליך טבעי. כתבה רביעית בסדרה

מאת: לאה שטרן

הורים יקרים, מאז ומעולם הייתם רגילים להכתיב את לו"ז הפעילות של כל בני הבית? כך, קבעתם אם תצאו לטיול בשבת, תבואו לארוחת שישי אצל סבא וסבתא או הזמנתם כרטיסים להצגה או סרט - לכל בני המשפחה. והנה, פתאום - מגיע רגע, בו המתבגר (או המתבגרת, כמובן) - כבר לא משתף פעולה.

הפעילות שתכננתם לא מעניינת את המתבגר שלכם - והוא יתחמק מלהשתתף בה, בשפע של תירוצים, שמעולם לא שמעתם אותם קודם לכן...

כך, הוא יכול להגיד שזאת פעילות של קטנים, הוא יכול להגיד שהוא כבר קבע לעצמו משהו אחר; ולפעמים, אפילו סתם "לזרוק" שזה משעמם - והוא לא מוכן לבוא!

כך, אחרי ההלם הראשוני (שפוגש אותנו עם כל סממן נוסף של גיל ההתבגרות, שאנחנו פוגשים לראשונה בהפתעה - בדרך כלל אצל הבכור או הבכורה...), ננשום רגע עמוק ונבין שהצרכים והרצונות של הילד שלנו משתנים.

אנחנו כבר לא הורים לילד שאנחנו מחליטים עבורו את כל ההחלטות, לרבות היכן ומתי יבלה את שעות הפנאי - אלא הורים למתבגר, הנמצא בשלב של התנסות בקבלת החלטות עצמאית, עבור עצמו.

הפעילות שתכננתם לא מעניינת את המתבגר שלכם. צילום: thinkstock
הפעילות שתכננתם לא מעניינת את המתבגר שלכם. צילום: thinkstock

כיצד נכון אפוא להתנהל - כהורים - בכל הקשור לאי הרצון של הילד, להצטרף לפעילויות שאנחנו יזמנו, בעודו מפתח "סדר יום" משל עצמו?

הנה מספר נקודות למחשבה, בהקשר לתופעה זו.

מה זה אומר עלינו? אנחנו, ההורים, שלטנו עד היום על הלו"ז המשפחתי - בבלעדיות. אנחנו הפעלנו את שיקול הדעת - וקבענו לאן, מתי ועם מי יבלה הילד שלנו את שעות הפנאי שלו. אנחנו יכולים להיות מופתעים, אבל אנחנו בעיקר נפגעים. כיצד יכול להיות שהמתבגר שלי מעדיף ללכת אל חבר - ולא אל הסבים שלו? ומה ההחלטה הזאת אומרת על דרך החינוך שלנו עד כה? אולי נכשלנו? אנחנו גם מלאי חששות, הרי זה הבכור שלנו - התנהגותו תשפיע גם על אחיו; ומכאן, המחשבות שלנו מפליגות לתרחישים מעציבים על איתנות המשפחה שבנינו.

התשובה האמיתית היא שזה לא אומר עלינו כלום! אנחנו עדיין משמעותיים ואהובים ביותר על הילד שלנו. ראינו כבר בכתבות הקודמות, כי הילד שלנו עובר שינויים מפליגים עם תחילת גיל ההתבגרות. השינויים הם פיזיים, רגשיים ושכליים; וכמובן, אנו עדים גם לשינויים בתחום החברתי. הבנו כבר כי הילד שלנו מגבש זהות עצמאית ונפרדת מאיתנו, בתקופת התבגרותו. בשלב זה, החברים שלו - קבוצת השווים בני גילו - נהפכת להיות הגורם המשמעותי ביותר עבורו.

תחשבו על זה: כדי להיפרד מאיתנו, ההורים, הילד זקוק להתרחק מאתנו; וחבריו הם הקבוצה בה הוא מרגיש שייך, מכיוון שכולם בתוכה נמצאים באותו שלב התפתחותי, כמו המתבגר שלנו.

אמפתיה: ההבנה כי ההימנעות מפעילויות משפחתיות אינה נגדנו, אלא היא מאפשרת כרגע לילד שלנו לגבש זהות עצמאית - יש בה כדי לסייע לנו להבין את המהלך. ולכן, גם לא נעלב או ניפגע אישית - מסירובו להצטרף אלינו. ברגע שאנו רואים את התמונה כולה, של גיל ההתבגרות על כל השפעותיה - אנו מתייחסים להתנהגות זאת כחלק ממכלול השינויים הבלתי נמנעים של המתבגר; ולא כפעולה ספציפית, שמטרתה "לעשות לנו דווקא".

כבר לא ילד - ועוד לא מבוגר: המתבגרים שלנו "תקועים" בין המבוגרים לילדים. הם עדיין לא מבוגרים, אבל הם כבר לא ילדים. ולכן, הם ימצאו את תחומי העניין שלהם בקרב בני גילם. המתבגר שלנו עסוק עם החבר'ה - גם במפגשים פנים אל פנים וגם דרך הסלולרי. כל רגע נכנסת הודעה - ויש ריגוש אינסופי. אם הילד יצטרף אליכם, הוא יחוש תחושת החמצה - שפיספס את חבריו. לכן, משפטים כמו "אין לי מה לעשות, כולם שם ילדים" או "זה סתם משעמם להיות עם המבוגרים", צריכים להתקבל על ידכם בפרופורציה. עליכם להיזהר לא להיכנס למאבקי כוח מסיבה זו - שרק יעכירו עוד יותר את היחסים ביניכם (שגם כך, ממילא נוטים להיות נפיצים בתקופה סוערת זאת).

חשוב לנו שתבוא איתנו בשבת הקרובה: שיחה בגובה העיניים עם המתבגר שלנו על הנושא תוכל לסייע. כך, נשקף לו כי אנחנו מבינים שחלק מהפעולות המשפחתיות פחות אטרקטיביות עבורו כרגע. נאמר כי אנחנו מצטערים ללכת לפעילות בלעדיו, אך מכבדים את החלטתו - ולכן לא נתווכח איתו. נעדכן אותו כי לא נכריח אותו להצטרף לפעילות, אם לא ירצה בכך. עם זאת, חשוב שנאמר כי מבחינתנו יש מספר פעילויות, בהן מאד חשובה לנו נוכחותו (כך, לדוגמה: ארוחת שישי בערב, יום הולדת לבן משפחה קרוב וכו'). המתבגר גם רואה עד כמה אנחנו מוכנים ללכת לקראתו - וגם עד כמה הצטרפותו משמעותית לנו. כך, גדלים הסיכויים כי ייעתר לבקשתנו - וכך נמצא הזדמנויות לפעילות משותפת לכל בני המשפחה.

התנהלות כזאת, שלא באה ממקום של כפייה או מאבק כוח - מלמדת את הילד שלנו ערכים שכל כך חשובים לנו, כהורים, כמו כבוד והתחשבות. זאת הזדמנות הורית נהדרת עבורנו, ללמד את הילד כיצד לפתור חילוקי דעות - בדרך של תקשורת מכבדת בינינו לבינו.

יותר מכך: אנחנו למעשה משדרים לילד שלנו שאנחנו סומכים עליו ומעריכים את שיקול דעתו - גם בפעמים שלא יצטרף וגם בפעמים שיצטרף אלינו.

בהערת אגב: אם אנחנו מתכננים אירוע, מומלץ כי ניידע את המתבגר - ונמצא לו"ז אליו הוא יכול להתחייב שיגיע. שוב, גם כאן: התחשבות הדדית היא המפתח.

המתבגר שלנו עסוק עם החבר
המתבגר שלנו עסוק עם החבר'ה. צילום: thinkstock

אבל סבתא תיעלב! נכון: היעדרות הילד שלנו ממפגשים משפחתיים עלולה להעמיד אותנו במצב לא נעים, מול קרובי משפחה או חברים המצפים לראותו. נעדכן את הילד שלנו בכך שהיעדרותו עלולה לפגוע - ונציע לו להתקשר, לטובת הסבר מראש; או שנסייע לו למצוא מועד חלופי, בו הוא יוכל לבקר את הקרובים - בזמנים המתאימים לשני הצדדים. בכל מקרה, רצוי שלא נפעל ממקום פנימי של "מה יגידו", אלא ממקום הרואה את צרכיו הייחודיים של המתבגר. זה המקום להזכיר כי התנהגות הילד שלנו אינה מעידה כלל על טיב ההורות שלנו - ואל לנו ליפול לחשיבה זו.

לסיכום: חשוב שנזכיר לילד שלנו, שבחר להצטרף לפעילות כלשהי, כמה אנחנו שמחים בנוכחותו. חוויות משפחתיות של כל בני המשפחה מייצרים את הלכידות ואת האווירה המשפחתית - ומעלים את תחושת השייכות והמחוייבות של כל בני המשפחה, בהווה ובעתיד. אווירה זו איתנה - ומתקיימת גם אם המתבגר שלנו לא תמיד מצטרף אלינו.

הכתבה הבאה תתייחס להשפעת קבוצת השווים על המתבגר.

לכתבות הקודמות בסדרה:

ברוכים הבאים לגיל ההתבגרות: מה עובר על המתבגרים

תפקיד ההורים בתקופת גיל ההתבגרות

כיצד נדבר עם המתבגרים על שינויים פיזיים

לאה שטרן היא מוסמכת מכון אדלר, מרצה ובעלת קליניקה פרטית להדרכת הורים.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום