מאניה דיפרסיה: מקצה לקצה

(13)
לדרג
תוכן מקודם

הפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) מתאפיינת במעברים קשים בין שני קטבים, באופן הגורם סבל ניכר לחולה ולבני משפחתו. כיצד מטפלים בנסיכי הגאות והשפל?

רופא פסיכיאטר ,מומחה לפסיכיאטריה
077-2306992 (מספר מקשר)

מאניה דיפרסיה היא מחלה פסיכיאטרית המתאפיינת במעבר בין שני קטבים: הקוטב המאני והקוטב הדיכאוני. לכן, נהוג לכנותה Bipolar Disorder (ובעברית: הפרעה דו-קוטבית). זוהי מחלה פסיכיאטרית הנחשבת לאחת הקשות והמורכבות. מצד אחד: מצב מאני, אשר נמשך לפחות שבוע - ומאופיין בפעלתנות יתר, מצב רוח מרומם, הפרעות שינה, ירידה בתיאבון ונטייה להתנהגות בלתי מבוקרת. ומצד שני: מצב דיכאוני, התנהגות המאופיינת בתסמינים של דיכאון מאג'ורי (קליני), כפי שיפורט להלן. יש חולים החווים הפוגות גדולות בין התפרצויות המאניה והדיפרסיה; ויש חולים שבין שני המצבים, כמעט שאינם חווים הפוגות של מצב רוח מאוזן. תדירות, משך ועוצמת גלי המאניה דיפרסיה - שונה מאדם לאדם. חשוב לציין כי לצורך האבחנה, ניתן להסתפק רק בהתקף מאני בודד.

כ-1% מהאוכלוסייה יפתחו מאניה דיפרסיה. המחלה עלולה לפרוץ בשכיחות שווה, בין גברים לנשים - ובכל קבוצות הגיל; אם כי בדרך כלל, רוב האנשים המאובחנים הם מעל גיל 18.

לעיתים חולים במצב המאני נוטים לצרוך סמים ואלכוהול. צילום: שאטרסטוק
לעיתים חולים במצב המאני נוטים לצרוך סמים ואלכוהול. צילום: שאטרסטוק

מהם הגורמים להתפרצות מאניה דיפרסיה?

כמו בכל האבחנות הפסיכיאטריות, ההערכה היא כי מדובר בהפרעה המשלבת מספר גורמים: גנטיים, ביולוגיים, פסיכולוגיים וסביבתיים.

גנטיקה: להפרעה דו-קוטבית יש מרכיבים תורשתיים ברורים. במקרים בהם מאובחן במשפחה חולה, יש סיכוי גבוה לכך שנמצא קרובי משפחה נוספים שלקו במחלה. הסיכוי שקרובים מדרגה ראשונה יפתחו את המחלה גבוה יותר ב-10%, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית; ובתאומים זהים, אם אחד לוקה במחלה, הסיכוי שהשני יפתח את ההפרעה עומד על כ-70%!

גורמים ביולוגיים: כמו ברוב ההפרעות הפסיכיאטריות, האיזון של המתווכים העצביים במוח (נוירוטרנסמיטורים), הוא אחד מההסברים להתפתחות המחלה. במקרה של מאניה דיפרסיה, מדובר בעיקר על דופמין וסרוטונין.

גורמים פסיכולוגיים-סביבתיים: בחלק גדול מהמקרים, ניתן לזהות טריגרים פסיכולוגיים וסביבתיים, שהובילו להיווצרות מצב דחק (סטרס), שהוביל לביטוי המחלה. קרוב לוודאי שמדובר באנשים שהנטייה הגנטית היתה קיימת אצלם עוד קודם לכן - ומצב הדחק הוביל להתפתחות ההפרעה. לא מדובר רק במצבי קיצון, אלא בשינויים הנתפסים על ידי החולה כבעלי מטען רגשי גבוה, כגון: גירושין, פרידה ואובדן. בדרך כלל, אדם שיש לו רגישות בסיסית ברמה הגנטית. לעיתים הטריגר יכול להיות חשיפה לסמים ואלכוהול, המאתגרים את מערכת העצבים המרכזית.

מהם הסימפטומים המאפיינים את השלב המאני?


הסימפטומים בשלב הראשון:


פעלתנות יתר, עם צמצום שעות השינה.

מצב רוח מרומם, רוב היום.

חשיבה מהירה ודיבור מהיר.

פרצי יצירתיות.


בשלב השני, כבר ניתן לזהות התנהגות חולנית, שעלולה לכלול:


מצב רוח מרומם מוגזם ומעיק עבור הסובבים.

החולה מדבר בשטף, עד כי קשה לעקוב אחר דבריו ("לחץ דיבור").

מצב הרוח המרומם יכול להפוך לכעוס ולתוקפני.

ירידה בעכבות, העשויה לבוא לידי ביטוי בפעילות מינית מוגברת, נטילת סיכונים כלכליים ופיזיים לא מבוקרים.

לעיתים ההפרעה יכולה להיות משולבת עם תסמינים פסיכוטיים, התואמים את מצב הרוח. לדוגמא: מחשבות שווא מגלומניות, או אדם החש שיש לו כוחות פיזיים מוגזמים; ובמצבים נדירים, אפילו כוחות על טבעיים. המצב הפסיכוטי עלול להוביל להחמרה בהפרעת ההתנהגות, עד מצב שבו האדם מסכן את עצמו - ולעיתים גם את סביבתו. חשוב לציין שהתנהגות פיזית ומינית בלתי מבוקרת, יכולה לחשוף את החולה לפגיעה גופנית ולתאונות. בנוסף, בשל היעדר השיפוט והנטייה לבזבוז כספים, חולה עלול לבצע פעולות כלכליות הרות אסון, שבמצבי קיצון עלולות להוביל לאובדן הרכוש ולהסתבכות כלכלית קשה.

לעיתים חולים במצב המאני, על מנת לווסת את התנהגותם, נוטים לצרוך סמים ואלכוהול - כניסיון לטיפול עצמי (וכתוצאה מכך, להחמיר את מצבם).

מהם הסימפטומים המאפיינים את השלב הדיכאוני?

מצב רוח ירוד.

הפרעות שינה, שיכולות לבוא לידי ביטוי בקושי להירדם, יקיצה מוקדמת ושינה מקוטעת או לחלופין בשינה מרובה.

היעדר אנרגיה וקושי להנעה עצמית.

חוסר עניין ואדישות.

קושי לחוש הנאה מדברים שבעבר גרמו הנאה לחולה.

שינויים בתיאבון, בדרך כלל ירידה בתיאבון ובמשקל, אך לעיתים תיאבון יתר ועלייה במשקל (סימנים לא טיפוסיים).

ההפרעה מלווה בתסמינים קוגניטיביים, כמו פגיעה בזיכרון ובריכוז, עיוותי חשיבה ונטייה לראיית המציאות באופן שלילי.

חוסר התקווה וייאוש, שעלולים להתגבש גם לכלל מחשבות על מוות ומחשבות אובדניות.

ההפרעה עלולה להיות מלווה גם בתסמינים של חרדה.

יש משמעות גדולה להתמדה בטיפול ובמעקב מסודר. צילום: שאטרסטוק
יש משמעות גדולה להתמדה בטיפול ובמעקב מסודר. צילום: שאטרסטוק

מהם הסימפטומים במצב המעורב?

לעיתים ניתן למצוא מצבים המערבים בו-זמנית תסמינים מאניים ודיכאוניים. זהו מצב מורכב, המהווה אתגר טיפולי.

מה בנוגע להתמודדות הסביבה עם חולה במאניה דיפרסיה?

ההתמודדות היא אתגר מורכב, עבור סביבתו הקרובה של החולה - ובעיקר בני משפחתו. בשל המאפיינים של המצב המאני, המובילים לפגיעה בשיפוט ואף בבוחן המציאות ובתובנות של החולה למצבו, מתקשה המשפחה לשלוט ולפקח על התנהגותו של החולה.

כתוצאה מכך, לעיתים קרובות, בני המשפחה הם אלה שפונים למערך בריאות הנפש, על מנת למצוא פתרון - ולהביא את החולה לטיפול. במקרים קיצוניים, כאשר החולה מעמיד את עצמו או את סביבתו במצב של סכנה; ולאור היעדר התובנה לכך שהוא זקוק לטיפול, עולה הצורך לפנות לפסיכיאטר המחוזי - על מנת לכפות את הטיפול על החולה, עד מצב של אשפוז כפוי (בתוקף החוק לטיפול בחולי נפש).

ההשלכות של מחלת בן המשפחה - מצריכה לרוב גם טיפול, סיוע והדרכה לבני המשפחה. ההתמודדות עם בן משפחה שנמצא במצב כה סוער, יכולה לטלטל את המשפחה כולה ואף להוביל להתפתחות של תסמיני חרדה ודיכאון, בקרב בני המשפחה המטפלים.

מהו הטיפול בהפרעה דו-קוטבית?

מכיוון שמאניה דיפרסיה היא מחלה שנוטה לחזור, הטיפול מסייע למנוע הופעה של התפרצויות חוזרות. ללא טיפול מונע, הסיכוי להתפרצות נוספת של גל מאני דיפרסיבי מגיע לכ-80%.

מהו הטיפול התרופתי המומלץ?

הטיפול בדיכאון שמקורו במחלת המאניה דיפרסיה שונה מהטיפול בדיכאון קליני. טיפול תרופתי בתסמיני הדיכאון עלול לעורר את המצב המאני ולהיפך; לכן מותאם טיפול תרופתי אשר משפיע על שני קטבי ההפרעה.

לעיתים (ובדיעבד) כאשר המופע הראשון היה דכאוני, דבר שהוביל להחלטה לטפל בתרופות נוגדות דיכאון, יש אפשרות שהחשיפה לטיפול זה - זירזה את הופעת המצב המאני. לכן, חשוב מאד לקבל מידע על האפשרות להימצאות ההפרעה בבני משפחה אחרים, כדי להעלות אפשרות שהמצב הדיכאוני הינו חלק מהפרעה דו קוטבית.

כך, ניתן להתאים את הטיפול בצורה המיטבית - ולבצע מעקב אינטנסיבי יותר, אחרי המטופל. ככלל, הטיפול בהפרעה דו-קוטבית כולל התערבות תרופתית במייצבי מצב רוח ושילוב של פסיכותרפיה.

קבוצת התרופות המייצבות מצב רוח התרחבה בשנים האחרונות; ומעבר לטיפול בליתיום, שהינה התרופה הוותיקה ביותר ותרופות נוגדות פרכוס (לדוגמא: טגרטול, דפלפט), יש עלייה בשימוש בתרופות נוגדות פסיכוזה מהדור החדש (זיפרקסה, סרוקוול, אבילפיי ועוד).

תרופות מסוג זה ניתנות כתכשירים אפקטיביים לטיפול במצב המאני והדיכאוני של ההפרעה הדו-קוטבית (לא רק במצבים שבהם קיימים תסמינים פסיכוטיים).

לעיתים, במצב החריף של השלב המאני, יש צורך בשילוב של תרופות הרגעה, על מנת להפחית את אי השקט והפעלתנות המרובה; וכמו כן, להשרות שינה, לאור הירידה בשעות השינה, שעלולה לגרום לתשישות גופנית ונפשית. לאחר התייצבות המצב הנפשי, חשוב להקטין (ובהמשך להפסיק) את השימוש בתרופות אלה, תחת הטיפול בתרופות המייצבות.

חשוב להדגיש כי בשל הנטייה של המחלה להופיע בגלים חוזרים, יש משמעות גדולה להתמדה בטיפול ובמעקב מסודר. חלק מהתרופות מחייבות מעקב בבדיקות דם, על מנת לעקוב אחרי רמתן בדם - וכן לבדוק תפקודי כליות וכבד.

במקרים של מסוכנות קיצונית או מחשבות אובדניות - ובמצבים שבהם התגובה לטיפול היא חלקית, יישקל הטיפול בנזע חשמלי, שיכול להתבצע רק בהסכמתו של המטופל.

כיצד טיפול פסיכולוגי מסייע בהתמודדות עם מאניה דיפרסיה?

הטיפול הפסיכולוגי מותאם למצבו של המטופל. בשלב החריף, עקב הפגיעה הקוגניטיבית, ייתכן כי הדגש יהיה על ההיבט ההתנהגותי, על מנת שהמטופל יסגל (לדוגמא) הרגלי שינה תקינים. בהמשך, ניתן יהיה להתחיל במהלך של טיפול, בהתאם לצורך: טיפול התנהגותי קוגנטיבי, או טיפול פסיכולוגי קלאסי, באמצעות שיחות.

מהו הטיפול בנשים הרות הסובלות מהפרעה דו קוטבית?

זוהי אוכלוסיית יעד ייחודית, ממספר טעמים.
נשים הסובלות מהפרעה דו-קוטבית חשופות לפתח דיכאון לאחר לידה ולעיתים אף פסיכוזה שלאחר לידה. מעבר לכך, ההריון (כשלעצמו) על השינויים ההורמונליים והרגשיים הכרוכים בו, עלול להוביל להתפרצות של גל נוסף.

חלק מהתרופות הן תרופות שיש להימנע מליטול אותן במהלך ההריון, עקב החשש לפגיעה בהתפתחות העובר - ולכן יש לתכנן את ההריון, על מנת לאפשר שינוי בתוכנית הטיפול, שתתאים לצרכיה של האישה ההרה.

חשוב שהאישה תהיה במעקב פסיכיאטרי הדוק יותר במהלך ההריון, כדי לזהות סימנים מקדימים מבעוד מועד - וכדי לבנות תכנית טיפולית תרופתית, שתוכל מחד לתת רשת ביטחון אפקטיבית; ומאידך, לא תסכן את העובר.

לסיכום: על מנת למנוע, ככל שניתן, הופעה חוזרת של ההפרעה, יש צורך להתמיד בטיפול התרופתי והפסיכולוגי, להימצא במעקב פסיכיאטרי קבוע - ולסגל הרגלים בריאים. בעיקר סביב הרגלי שינה, תזונה ופעילות גופנית. תמיד כדאי לגייס מעורבות של אחד מבני המשפחה, מכיוון שלעיתים הסימנים הראשונים מזוהים על ידי המשפחה, עוד בטרם החולה מודע להתפתחותו של גל נוסף. זיהוי מוקדם של גל נוסף, דיכאוני או מאני, יאפשר התערבות מוקדמת - שתגביר את אפקטיביות הטיפול ותמנע את הסבל, הן מהמטופל והן מבני משפחתו.

ד"ר ערד קודש הוא מומחה בפסיכיאטריה, מנהל מערך בריאות הנפש הארצי של קופת חולים מאוחדת, פסיכיאטר במסגרת מרפאה פרטית, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה, בחוג לבריאות נפש קהילתית.

סייעה בהכנת הכתבה: שירלי שני, כתבת zap doctors.

בואו לדבר על זה בפורום דיכאון וכאב.

  • קבע פגישה
  • שאל אותי
רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום

עוד בתחום