התמודדות ילדים עם מות הורה

מוות של הורה: מדובר באחת החוויות הקשות ביותר עבור ילד, אם לא הקשה מכולן. לילדים יש יכולת הסתגלות רבה. המוות של ההורה נתפס בעיניהם על פי גילם ועל פי בגרותם הנפשית. המוות מקבל ביטויים שונים בנפשם והם מביעים את הדברים בהתאם ליכולתם הרגשית: לפעמים באופן מילולי; לפעמים דרך פעולות; ולפעמים באמצעות יצירה.

במאמר זה, ננסה למצוא מילים להתמודדות עם החוויה הקשה הזו ולתאר את התקופה אחרי מות האדם הקרוב. ננסה לטפל בשאלות קשות העולות במצבים אלה. מי מבשר על מות האדם הקרוב? מהן התגובות המוכרות אצל ילדים לבשורה זאת? האם נכון לאפשר לילדים להשתתף בלוויה? איזה תגובות ניתן לצפות שיופיעו - בכל גיל - בעקבות המוות? איך עלינו להגיב מול תגובות אלה?

כיצד לבשר לילד על מוות של הורה?

בדרך כלל, מי שמבשר על פטירת אחד מבני הזוג הוא בן הזוג השני. זאת משימה קשה מאוד - אין הרבה משימות קשות ממנה. לכן, הורים רבים דוחים את הבשורה או מעדיפים לומר שההורה נסע או נמצא בעבודה או בבית חולים. הקושי עם אופן ההתנהלות הזה נעוץ בפער שנוצר בין מה שהילד מרגיש לבין מה שנאמר לו. ילדים רגישים מטבעם - וכאשר אומרים להם דבר אחד, בעוד המציאות המורגשת היא שונה, הדבר יוצר בלבול ותחושת אי-ודאות לגבי המציאות וכן חוסר אונים ותסכול, בכל הקשור לפירוש המציאות.

יש מקום להעביר מסר פשוט ובהיר ככל האפשר. התגובה של הילדים תלויה בגיל הילד - ויכולה להיות שונה וכן משונה. ילדים יכולים להביע הכחשה, כאילו הדבר לא באמת קורה או לא באמת נכון; לפרוץ בבכי; לצעוק בכעס ובכאב; מאידך, הם עלולים גם לגחך או לצחוק מתוך מבוכה. כל תגובה היא לגיטימית. למרות הקושי בדבר, כדאי לספר את הבשורה באופן שאיננו דרמטי - ובאופן המאפשר לילד להיות קשוב לעצמו ולא לעולמו הנפשי של המבוגר.

כיצד להתייחס לשאלות לגבי הלוויה?
אחת השאלות החוזרת פעמים רבות היא האם לקחת את הילדים ללוויה? הדעות בנושא חלוקות. הסיבות המצדדות בדעה שכדאי לקחת את הילדים ללוויה הן שבדרך זו, יוכל הילד להיפרד וגם להכיר בכך שההורה אכן מת ונקבר. הילד ירגיש שותף וייקח חלק בטקס חשוב ומשמעותי. יש האומרים כי הילדים מרגישים אשמה על כך שלא נכחו בלוויה.

יחד עם זאת, מאידך, נראה כי ככל שמדובר בילדים קטנים - הלוויה היא חוויה קשה ואף יכולה להיות טראומטית. סיבה נוספת שלא להביא את הילדים ללוויה היא כי נוכחותם לא תאפשר להורה המתאבל לבטא את תחושותיו מול הקבר, מפני שהוא ידאג לילדיו ולא ירצה שיראו את המראות הקשים. מניסיוני, רוב ההורים לא מביאים את ילדיהם ללוויה - ומאוחר יותר הם אינם חשים כי טעו בכך.

מהן התגובות של הילדים, בחלוף הזמן, לאחר המוות של ההורה?

אבל הוא תגובה לאובדן. כל אחד ואחת - מגדול ועד קטנה - מגיבים לאובדן. התגובה היא על פי הגיל, היכולת הרגשית, הניסיון בהתמודדות עם אובדנים קודמים והגורם התרבותי.

תינוקות

תינוקות מגיבים לאובדן מהרגע שבו רכשו יכולת לקשר קבוע עם דמות כלשהי, בערך סביב גיל חצי שנה. אובדן הדמות, בין אם באופן זמני ובין אם באופן קבוע, יגרור ביטויים של מחאה, זעם, עצב והתנתקות. כאשר האובדן מתרחש בגיל צעיר, יש נטייה של ההורים להניח כי הילד לא איבד דבר, שכן לא הכיר את ההורה החי. הדבר איננו מדויק. התינוק יגדל בבית שבו היה אדם מסוים - שאיננו עוד. גם אם לא יהיו לו זיכרונות מאותו אדם, נוכחות היעדרו תהיה שם; והיעדר זה יתמלא בסיפורים ואמירות שייצרו פנטזיה על אדם כלשהו, שהיה ואיננו. האדם הזה ימשיך להיות מושא געגועים של הילד, גם אם לא הכיר אותו באופן קונקרטי.

פעוטות בגיל הגן וקדם בית ספר

בשלב הבא, פעוטות בגיל הגן וטרום-בית הספר, יגיבו לאובדן על ידי רגרסיה לשלב קודם. כמו, למשל: חזרה למציצת אצבע, או לשלב טרום גמילה מחיתולים. הם יכולים להיות תלותיים יותר מאשר היו קודם לכן, להתנגד ולמחות בשעת פרידה מההורה השני או מאדם חשוב אחר בחייהם, כגון גננת, מטפלת או אחות גדולה. הם יכולים להיות עצובים וחרדתיים יותר. כך, לדוגמה, יכולים להתעורר פחדים מחושך בלילה, צורך לישון יחד במיטת ההורה החי, קשיים בהירדמות וסיוטי לילה.
למרות שילדים בגיל זה מתקשים להבין את מלוא המשמעות של המוות, בעיקר את עובדת סופיות המוות - וחוסר החזרה ממנו, הם יכולים להרגיש בבירור את עובדת היעדרו של האדם הקרוב והיקר ללבם. ילדים בגיל זה יכולים לאמץ הורה מחליף ולהיצמד אליו. התנהגות זו איננה מעידה על שכחה או חוסר יחס לאדם שנפטר, אלא מתאימה לאופן החשיבה של ילד בגיל זה. עוד נמצא בגיל טרום-בית הספר בלבול בין עתיד לעבר. הילדים יכולים לדבר על המת בזמן הווה, כאילו הוא עדיין בחיים.

הדברים הקשורים למוות, הקשים להבנה לילד פעוט בגיל שלפני ביה"ס:

א. המוחלטות של המוות: המוות הוא לתמיד - ואין ממנו חזרה. לכן הילד לא יראה שוב את האדם שנפטר.
ב. היעדר החיים אצל המת: הוא אינו אוכל, שותה, נושם או הולך.
ג. האוניברסאליות של המוות: העובדה שכל אדם חי ימות, גם הילד שאיבד את הקרוב לו.

היכולת לתפוס עובדות אלה דורשת יכולת הפשטה קוגניטיבית. ילדים שעדיין חסרים יכולת זו מתייחסים למה שאומרים להם - פשוט כמשמעו. כך, ילד שנאמר לו כי אימא שלו בגן עדן, השיב בשאלה: מתי היא חוזרת? כדי להתמודד עם עובדות אלה, יש צורך ביכולת התמודדות עם חרדה, יכולת הדורשת בסיס רגשי מוצק - וכן סביבה מאפשרת ובטוחה. תפיסת עובדות אלה היא תהליך ארוך, הנמשך כל החיים, באופן כזה או אחר. אל לנו לדרוש הבנות מסוג זה אצל הילד, אך גם אין סיבה להסתיר אותן ממנו. עלינו לאשרר את העובדות, אליהן הגיע הילד בכוחות עצמו ולנסות להסביר את הדברים, בהתאם לאמונתנו ויכולתנו ובהתאם להתעניינות הילדים.

ילדים בשנות בית הספר הראשונות

ה"יתרון" של ילדים בשנות בית הספר הראשונות הוא ביכולתם המילולית המתפתחת, יכולת המאפשרת להם לדבר ולהביע באופן ברור יותר את מצוקתם ואת המחשבות והרגשות שלהם הקשורים למוות. נמצא כי הילדים מבינים יותר את עובדת סופיות המוות; וכי לעתים הם חווים את עצמם כאחראים לאובדן, כאילו הם גרמו לו. בגיל זה נמצא לפעמים צורות פסיכו-סומאטיות של הבעת כאב, כגון כאבי ראש או בטן; וכן נמצא הבעה של זעם ותסכול, לצד כאב ועצב על המצב. בגיל זה נראה ביטויים הקשורים לשאלה היכן נמצא המת? האם הוא מביט מלמעלה או נמצא רחוק בגן עדן? וכן תהיות לגבי מהות המוות ויכולת גבוהה יותר של תפיסת המוות, על פי הנושאים שהוגדרו קודם לכן. הילדים יכולים להשתמש בחפצי האדם שנפטר והמחשבה על החלפת המת הופכת למחשבה על כך שהם יחליפו את זה שחסר. הם יכולים לשחק את הדמות של המת ולהיעזר לשם כך בחפציו. משחקים, ספרים, שירים וציורים הם כלים טובים מאוד לעיבוד הרגשות הקשורים במוות בגיל זה.

מדוע חשוב ליידע מסגרות חינוכיות שונות בדבר המוות של אדם קרוב לילד? מדוע חיוני לפנות לטיפול?

אם הילד נמצא במסגרת פעוטון, גן או כל מסגרת אחרת, חשוב ליידע את המסגרת על מה שקרה. כדאי מאוד לבדוק את הגישה ואת הנסיון של האנשים במסגרת, בכל הקשור להתמודדות עם אובדן. האם הם למדו על כך? האם נתקלו בכך בעבר? מה דעתם בנושא? איך לדעתם יש לנהוג?

שאלה נוספת העולה היא שאלת ההפניה לטיפול מקצועי, פסיכולוגי או אחר. במקרים אלה, יש להתחשב במספר משתנים.

מהי יכולת ההתמודדות של ההורה בשלב זה?
האם התגובות של הילד הן תגובות טבעיות, לנוכח האובדן? האם הן נרגעות או משתנות במהלך הזמן?
האם הדרכה ותמיכה בהורה מספיקה, או שאכן יש מקום לטיפול בילד?
מהי המוכנות של הילד עצמו לקבל עזרה וליצור קשר טיפולי עכשיו, לאחר שאיבד אדם חשוב במשפחתו?

יש שאלות ומשתנים נוספים; כמובן שכל מקרה שונה, ביחס למקרים אחרים. חשוב לציין כי אפשר להתייעץ עם איש מקצוע ולסמוך על שיקול דעתו, לגבי הצורך כרגע בטיפול בילד.

מה בנוגע לעזרה מקצועית לבן הזוג שנותר בחיים?

זוהי נקודה חשובה נוספת: העזרה שאותה מקבל/ת בן או בת הזוג הנותר/ת. בעצם, מתרחש מעבר מתקופה אינטנסיבית של התמודדות עם משבר הקשור במחלה - ולאחר מכן קשור במוות, למצב של אחרי המוות, שבו יש להמשיך לתפקד, בכל הקשור להורות, לכל הפחות. בדרך כלל יש גם צורך לטפל בעניינים הקשורים למוות וכן לחזור לעבודה. אני מדגיש מעבר זה, כדי להראות כי להורה שנשאר אין באמת זמן לעכל ולעבד את המוות - בשקט, ללא נוכחות הילדים. הוא לא מפסיק לרגע להיות הורה.

גם אם ההורה הנותר יקבל עזרה רבה, מקומו כהורה לא יכול להיתפס על ידי אדם אחר - והצרכים של הילדים ממנו אינם פוסקים, אלא אף גדלים, שכן הם מתמודדים עם משבר הפרידה מהאב או האם.

כל זה נכתב, כדי לומר שיש מקום להיעזר בעזרה מקצועית בשלב זה, כדי שיהיה מקום בו ניתן לעבד את כל האירועים הקשים שקדמו למוות, לעבד את המוות עצמו וכן לסייע בהתמודדות עם ההורות החדשה, שנוצרה בעקבות האובדן.

האם קיימים מאפיינים משותפים אצל ילדים שאיבדו את אחד ההורים?

תגובת זעם ותסכול: תגובות אלה מאפיינות מצבי אבל - ומגיעות לנוכח ההיעדר שקשה להשלים אתו. בהיעדר ההורה המת, שמבחינת עולמו הפנימי של הילד, הלך ונטש את הילד - הזעם יכוון בדרך כלל כלפיי ההורה החי, לצד עוצמות גדולות של תסכול ומצוקה.

זעם ותסכול רב יכולים להיווצר סביב דברים שאי אפשר לעשות, כמו למשל: להחזיר את ההורה המת, אך גם דברים אחרים וקונקרטיים הרבה יותר, כמו לקבל עוד קינוח או לראות עוד סרטים בטלוויזיה. התסכול והזעם עולים גם במקרים של אובדן חפצים כאלה ואחרים, אובדן המסמל את אובדן ההורה. התסכול עולה גם כתוצאה מקנאה בילדים אחרים שיש להם שני הורים.

חרדה לגבי הבריאות של ההורה החי: מטבע הדברים, הילד שאיבד כבר הורה אחד, מפחד לאבד גם את ההורה השני. ילד שאביו נפטר מסרטן מישש את כתפה של האם וזיהה שם בליטה שהייתה תוצאה של קפל בד. הוא שאל את אימא שלו, תוך כדי מישוש, האם יש לה שם גוש כלשהו?

חרדה לגבי הבריאות של הילד עצמו: ילד בן חמש שאביו נפטר לפני זמן מה, שיחק בחול בשפת הים עם אחיו הגדול ממנו במספר שנים. האח הגדול כיסה את הקטן בחול, בעוד הקטן צועק: "סרטנים, סרטנים, זהירות! הם מטפסים עלי!" - ותוך כדי הצעקה, הוא הודף מעליו את החול לצדדים, כאילו העיף מעליו סרטנים מאיימים. דוגמה נוספת: ילד בן שמונה לערך, חזר מבית ספר עם פריחה על גופו והחל לבכות. במענה לשאלת ההורה, אמר כי הוא חושש שיש לו מחלה קשה. ילד אחר אמר: "אני יודע למה לאבא היה סרטן, כי הוא נולד במזל סרטן. אבל גם אני נולדתי במזל סרטן, אז מה אומר? שגם לי יהיה סרטן?

הרגשת שונות ומשאלה להיות כמו כולם: הילד מרגיש כי הוא איננו שייך לקבוצת הילדים בני גילו, שכן יש להם שני הורים, בעוד לו אין הורים. פעמים רבות, יחבור הילד לילדים של הורים גרושים או לילדים שמצבם מזכיר לו את המצב שלו; או שינהג באופן הפוך לכך, ויתרחק מילדים המזכירים לו את היותו שונה.

קבוצת האחים כמשאב: האחים שיתייתמו יכולים להוות משאב חשוב ומחזק זה עבור זה. הקירבה הטבעית ביניהם מנחמת ומגנה; היכולת להיות יחד, כשותפים לצרה, מגבשת ומחזקת את האחים. יחד, הם יכולים להבין זה את מצבו של זה - ולעזור זה לזה. הגדולים לקטנים - והגדולים בינם לבין עצמם. אפשר לעודד עזרה הדדית זאת - ולקדם אותה אם מתאפשר.

לסיכום: ילד המאבד את אחד מהוריו חווה כאב גדול. חייו וחיי משפחתו לעולם לא יהיו כפי שהיו קודם. יחד עם זאת, חייו יימשכו - והוא יגדל להיות אדם אשר מות ההורה שלו הוא חלק ממנו. התייחסות מתאימה מצד ההורה החי ומצד בני המשפחה האחרים; ובנוסף, התייחסות מתאימה מהסביבה הרחוקה יותר, יכולים לעזור בעיבוד הכאב והקשיים - ולאפשר המשך חיים טובים, בריאים ואף מאושרים.

רני לוי, עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך בתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ובתכנית להכשרת מטפלות ומטפלים לטיפול בנפגעות ונפגעי טראומה מינית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן

בואו לדבר על זה בפורום יחסי הורים ילדים וזוגיות.