צירים של זמן: לא בלי בתי

^^5/1/2013^^

התמסרתי לכתיבה ובאופן טוטאלי. הדפים הנערמים דוחקים את כל השאר, עד שאינני מתפקדת כמעט. דוחה כביסות, מזמינה ארוחות ונותנת לו לדואר הנכנס שלי לעלות על גדותיו. מדי פעם אני נכנסת לממלכתי ודולה ממנו הודעות חשובות, כמו מההורים של יונתן, ילד בן שנה וחצי עם הפטובלסטומה. מיד כתבתי להם את הטלפון שלי, והם התקשרו אליי, מיד.

מירי ועמי סיפרו על גידול בכבד, על גרורות בריאות, על בית החולים שלהם, זהו בית החולים של תמרה, על דוקטור קלר ועל הפסיקה המוחלטת הסופנית שהילד שלהם לא נתיח, שבמקרה הטוב זה ייגמר בהשתלת כבד.

"בטח גם לא עשיתם MRI?" שאלתי, "לללללא!" הם ענו בביטחון. אמרו לנו שאין צורך.

רתחתי. תוך שניות התמלאתי בכעס ובאודם, אני אנאקין עכשיו, עוד שנייה אני וויידר. פרשתי בפניהם את הצד האפל של הסיפור שלנו, זה שהם עדיין סירבו לראות.

"גם אנחנו גילינו מאוחר," אמרתי להם, "באותו בית חולים עם אותו גזר הדין ועם אותה הקלר. אני לא רופאה ולא ראיתי את ה-CT של יונתן, אבל היום לילדה שלי אין תאים סרטניים והיא חפה מאיברים של מישהו אחר. הכבד שלה כבר חזר לגודלו המקורי, הריאות נקיות. "אבל אמרו לנו שיונתן..." "אבל גם לנו אמרו! ורופא אחר במקום אחר אמר לנו אחרת."

"הם לא מוכנים לעשות לנו MRI." עד לרגע כתיבת שורות אלה לא הצלחתי להבין איך יושב רופא על כיסא הרופא שלו ודן תינוקות להשתלת כבד בלי לעשות להם MRI!
זו הבדיקה הנכונה והיחידה לרקמות רכות, הראשונה שעושים לילדי הפטובלסטומה, וזה בלי שאלמד שמונה שנים, בלי שאסתכל לעזאזל ב-CT, ה-CT הוא לריאות! ה-MRI לכבד!
מירי ועמי היו המומים. האינסטינקט הראשוני שלהם היה להדוף את ששמעו זה עתה ולדבוק ברופאיהם, אלה שוודאי יודעים יותר מאיתנו, ואנחנו הרי בתוך זה פחות משנה, אלה שאמונים להציל את יונתן, אפילו יש להם שבועה משלהם, שבועת הרופא.

קונספירציה? חוסר ידע הרי שזה לא סביר. אינטרסים כלכליים? תורים ארוכים מדי? צירוף מקרים של טעות באבחנה? ילד ועוד ילד זה לא צירוף מקרים, זו שיטה! מה קורה פה לעזאזל? הייתי נסערת והתחננתי שיעמדו על שלהם, שידברו עם רופאים אחרים, או שלפחות ידרשו MRI.
הייתי מותשת וביקשתי מדורי שידבר איתם גם הוא, ומאז זה דורי שמדבר איתם אחת לכמה שבועות או כמה ימים, ומעדכן אותי ברוח הלחימה שדבקה בהם ובשלומו ההולך ומשתפר של יונתן.

^^8/1/2012^^

ארזתי אותך, ילדה שלי, בכמה שיותר סרבלים ומעילים ושמיכות, ואז בניילון שקוף של גשם מעל הכול. יצאנו החוצה אל הכפור. הגענו לבית החולים והחלנו משילות מעלינו שכבה אחר שכבה, תוך כדי כך וכבדרך אגב הסברתי לך מה הולך לקרות, את הקשבת והבנת ובטחת. השקט שלך היה יותר מהכול ואני האמנתי לך. הבנתי אותך, בטחתי בך.

דוקטור מאיירס נשם לרווחה כשראה שזו רק אני, ושדורי נשאר בבית. הם אף פעם לא הסתדרו, דורי ומאיירס, וזה מאוד קשה לא להסתדר עם האיש שלי. אחרי שנמדדו ונרשמו הגובה והמשקל, אחרי השאלות השגרתיות שעל כולן הנדתי בשלילה כמו לפני טיסה ואפילו ארזתי אותך לבד, דוקטור מאיירס אמר שהיום, אגב, תקבלי חיסון נגד צהבת, וכמה נפלא, הוא יינתן לך אחרי ההרדמה, כך שלא תרגישי דבר.

הקשבתי, הבנתי ובטחתי. יצאנו מהחדר ורכנתי אלייך לעגלה, לחשתי לך שזה בחיים לא הולך לקרות. התקשרתי לאבא והוא התחיל לצעוק שעל גופתו, לחשתי לו גם שלא ידאג, זה לא יקרה. ניגשנו לאחות של ה-MRI. אמרתי לה שאני לא מוכנה לתת לך חיסון. שזה עולה לנו הון בלי ביטוח רפואי, שבעוד שבוע אנחנו גם ככה בארץ, ושבכל מקרה לא הייתי נותנת לך חיסון לפני טיסה. הכול נשמע לה מאוד הגיוני, אני כבר יודעת איך לדבר איתם עם האמריקנים, והיא לקחה את זה משם הלאה לניירת ולדוקטור מאיירס שלא העז ולא היה יכול להביע התנגדות. יצאנו מזה.

מילאתי את הטפסים, לבשתי את החלוקים, דורי הגיע בדקה האחרונה ולקחנו אותך ל-MRI. נכנסתי איתך לחדר, החומר כבר היה בצנרת ואת נרדמת בזרועותיי. שוב הורחקתי, מכירה כבר את הדרך לדלת, השארתי אותך שם מעולפת ויצאתי מהחדר בכוחות עצמי. השלתי מעליי שכבה, ועוד שכבה, חלוק, ערדליים וכובע ירוקים, ואנחנו הלכנו לשתות קפה שני.

הכול היה מהר מדי, ופתאום עכשיו הזמן עומד מלכת. דופק, נשימה, ועסקאות עם אלוהים. לבשנו את השכבות מחדש וחזרנו הביתה. התיישבנו מול הטלפון והסיוט החודשי החל. ככל שנקפו השעות זה צבר תאוצה ומשעה 12:00 התקשרנו אנחנו בכל שעה עגולה לבית החולים בעצבנות שהלכה וגדלה, ושאלנו נו, מה קורה? בכל שעה עגולה הם אמרו שעוד לא הגיע ושיתקשרו הם עם קבלת התוצאה, הזכירו לנו בנימוס חסר סבלנות את השיטה האמריקנית שאנחנו מתעקשים לא להפנים או לא לסמוך עליה, לפחות פעם בחודש או אלפא פטו.

השעה 16:00 והבנים כבר חזרו מהגן. נטע בכה יותר מהרגיל ויהל חפר את דרכו אל תשומת לבנו. אחרי השעה 18:00 צלצלו, דורי ענה וכעבור כמה שניות הוא צעק: "You are joking, right?!" ואני התמוטטתי.

לקח לי כמה שניות עד שהתיישרתי והבנתי מה קרה, שהייתה טעות במעבדה, שהמבחנה לא נבדקה בכלל ושהיום כבר לא נקבל תוצאות. הידיעה שמחר הולך להיות לנו עוד יום כזה הייתה בלתי נסבלת עוד יותר מחוסר הוודאות וההכרעה שנפלו בחלקנו.

דורי הרדים את עצמו בשעה 21:00, עוד לפני שיהל התחיל לשכב לישון. הבוטנים נרדמו מיד וללא קיטורים או כל גחמה, כאילו ידעו שאימא ואבא על הסף. כל הלילה נאבקתי ביהל שיתכסה, ובנטע שיתיישר. בכל פעם שזקפתי ראש ראיתי את דורי מעולף, ואיך את ישנה לצדו שינה שקטה ושלווה, שינה כזו של תינוקות, כזו שגדלים בה.

לא זוכרת מי קם קודם, אנחנו או השמש, אבל זה קרה בבת אחת והסתערנו על הבוקר כמו לפני מלחמה. התכנית הייתה שאני אקח את הבנים לגן ודורי ייקח אותך לבדיקה חוזרת, בלי שנתאם את זה איתם מראש, ושיגידו תודה שאנחנו לא מפוצצים להם את המקום. אני החלפתי לך חיתול, דורי שטף את הכלים מאתמול והטלפון החליט לצלצל. דורי עזב את הכלים ולא טרח לאתר את המגבת. אני רצתי במעגלים, זו שיחה מבית החולים. דורי צרח:

"ישששששששששששששששש!! 4.4!!" ואנחנו קפצנו באוויר.

^^10/1/2012^^

נותרו רק כמה ימים, אנחנו באמת חוזרים הביתה. החלטתי שהפוסט הבא יהיה הפוסט האחרון. תמונה כבר יש לי, ואנחנו נראים בה חוצים את השנייה בצעד בוטח ומתואם, חמישתנו, לצד השני של השדרה, לקראת המחר, בדרך הביתה. אבל המילים, המילים קשות לי פתאום.

לפני תשעה חודשים, כששברתי בפייסבוק את השתיקה, כמה שעות לפני שהופענו בחדשות ערוץ 2 וערוץ 10, כתבתי: "כשנחזור אספר לכם שניצחנו." ניצחנו? האם את בריאה לתמיד? האם הכול באמת מאחורינו? האם זהו הפוסט האחרון? לא יודעת, אבל הפוסט הנוכחי הוא ודאי פוסט טראומה ואני איני מסוגלת לחבר את המילים ולנסח קתרזיס, הפסקת אש או הכרזה צנועה של ניצחון.

עד עכשיו שיתפתי ברע, ועכשיו טוב. אני רוצה לשתף גם בטוב. אני מתחילה מהפוסט הראשון, ממשיכה בחוסר ודאות למחר, ואז אני קופצת פתאום באוויר שהיום, היום אנחנו ניצחנו ואנחנו חוזרים הביתה.

"חלקכם שאל אם הכול בסדר. לחלקכם סיפרתי שלא.
עוד מעט כולם ידעו מערוצי התקשורת ומההתרמות עבורה,
עוד מעט השער שלה, הפלומה שלה תתחיל לנשור.
עוד מעט נטוס כולנו לניו יורק, למצוא לתמר(ה) רפואה שלמה.
ולכם חברים שלי, אני רוצה לספר ראשונים,
שיצאתי למלחמה.
כשאחזור, אספר לכם שניצחנו!"
(דברים שכתבתי על הקיר הזה במאי 2012)
אני לא יודעת מה יהיה מחר. רק מה שעכשיו, ועכשיו אתם הראשונים שאני מספרת להם שניצחנו, ושאנחנו חוזרים הביתה!!"

מבול של תגובות שטף לי את המסך, קריאות ניצחון ושמחה ושחרור, ואני נדבקתי בהן והאמנתי לכל אחת מהן, שניצחנו.

מתוך הספר "צירים של זמן" מאת קרן שטטר. הוצאת סטימצקי, שנת 2013. מחיר מומלץ: 89 שקלים. כל הרווחים ממחירת הספר יתרמו לעמותת "חברים לרפואה"

בואו לדבר על זה בפורום סרטן הכבד.